"זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על. ונתתם אתה אל אלעזר הכהן והוציא אתה אל מחוץ למחנה ושחט אתה לפניו" (י"ט ב' – ג')."אל אלעזר הכהן לפי שנקהלו על אהרן שהוא כהן לעשות העגל, ולפי שאהרן עשה את העגל לא נעשית עבודה זו על ידו שאין קטיגור נעשה סניגור" (רש"י שם).
הנה סוגיה זו דאין קטיגור נעשה סניגור סוגיה גדולה היא, ונבאר יסודה, פרטיה ודקדוקיה בס"ד.
בר"ה כ"ו ע"א מבואר במשנה דקרן של פרה פסול לשופר משום שהוא קרן. ובגמ' אמר עולא בטעם הלכה זו לפי שחטאו בעגל ואין קטיגור נעשה סניגור. וז"ל הגמ' עולא אמר: היינו טעמא דרבנן [זהו טעמם של חכמים], כדברי רב חסדא. שאמר רב חסדא: מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים אל תוך קודש הקדשים לעבוד עבודה — לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. שכיון שחטאו בני ישראל בעגל הזהב אין נכנסים לפני ולפנים בדבר שיש בו כדי להזכיר עוון זה. ושואלים: ולא? האין משתמשים כלל בקודש בפר? והא איכא [והרי יש] את דם הפר שמכניסים לקודש הקדשים כדי להזות ממנו! ומשיבים: הואיל ואשתני [ונשתנה] הדבר ואינו הפר עצמו אלא דמו בלבד — אשתני [הרי השתנה] ושוב אינו מעכב.
ומקשים עוד: והא איכא [והרי יש] את הארון ואת הכפורת ואת הכרוב שגם הם מצופים זהב, ואם גנאי הוא בדבר — מדוע הם בפנים? ומשיבים: הכוונה היתה חוטא בל יקריב קאמרינן [אומרים אנו], והחוטא הבא לבקש כפרה ראוי לו שלא להכנס בחפצי זהב המזכירים עוון.
ומקשים: והא איכא [והרי יש] כף ומחתה שמכניסים אותן לקודש קדשים להקריב קטורת והן עשויות זהב! ומשיבים: חוטא בל יתנאה בתכשיט זהב קא אמרינן [אומרים אנו].
ומקשים עוד: והא איכא [והרי יש] בגדי זהב שלובש הכהן מבחוץ שלא בקודש הקדשים ומדוע אין אומרים שאל יתנאה החוטא? ומשיבים: מבפנים קא אמרינן [אומרים אנו], אבל מבחוץ — אין להקפיד בכך. ומקשים: אם כן, שופר נמי [גם כן] מבחוץ הוא, שהרי אין מכניסים אותו בקודש הקדשים! ומשיבים: כיון שלזכרון הוא עשוי להיות לפני ה' — הרי כבפנים דמי [נחשב]. על עצם הטעם הזה מקשים: וכי זה הוא טעמם של חכמים?
והא תנא [והרי שנה התנא]: "מפני שהוא קרן" קאמר [אמר] וזהו טעמו של דבר! ומשיבים: חדא [טעם אחד] ועוד טעם נוסף קאמר [אמר] והזכיר רק אחד מהם במשנה, וכך משמעות הדברים: חדא [טעם אחד] שאין קטיגור נעשה סניגור, ועוד טעם נוסף —מפני שהוא קרן ואיננו נקרא שופר.
מסקנת הסוגיה דאין בזה פסול אלא בשלשה תנאים, דבר שיש בו כפרה, ויש בו נוי והוא נעשה בפנים, וכלשון חז"ל "חוטא בל יקריב, חוטא בל יתנאה". וכבר כתבו התוס' שם "וגבי שופר מתנאה נמי בקול תקיעתו", ובמאירי שם "ושופר הוא דבר של נוי שמתנאה בו בנעימות הקול".
ויש לעיין בדבריהם דאכתי צריך עיון מה שייך בשופר חוטא בל יקריב. והתוס' סתמו ולא פירשו. ובריטב"א שם כתב "ושופר נמי בא להתנאות ולהרצות את אדוניו". וכנראה כונתו לבאר דבשופר שייך אקנ"ס משום שבא להתנאות דהיינו בל יתנאה ולהרצות והיינו בל יקריב.
אמנם מדברי רש"י משמע דלמסקנת הגמ' כל דהוי בפנים פסול אף במה שאין בו קריבה ונוי וז"ל "כיון דלזכרון קא אתי כלפנים דמו. שופר נמי אע"ג דלית ביה משום חוטא בל יקריב ולית ביה משום חוטא בל יתנאה כיון דלזכרון קא אתי כבגדי כה"ג שלפנים דמי". הרי דבאמת יש פסול אף במה שאין בו בל יקריב ובל יתנאה.
ובטורי אבן כתב דלמסקנת הסוגיה לא בעינן בל יקריב אלא בל יתנאה בלבד וזה מעין פשרה בין שיטת רש"י למה דמשמע בדברי הריטב"א, ויסוד שיטתו דלאחר שהקשו בגמ' מכף ומחתה נדחה התירוץ ד"חוטא בל יקריב", וסגי בחוטא בל יתנאה ועבודת פנים, עי"ש. אמנם הטו"א שם נדחק לפרש את דברי רש"י כדרכו וכתב דרש"י פירש לפי רהיטת סוגית הגמ' ולא עיקרא דמילתא, עי"ש. ועוד יש להעיר דמתחילת דברי הריטב"א משמע דאכן לא בעינן למסקנה אלא בל יתנאה בלבד ולא בל יקריב, אך באמת נראה יותר מסו"ד דבשופר תרוייהו איתנהו ביה שבא להתנאות ולרצות כנ"ל.
אמנם לכאורה פשוט דכל הלכה זו לא נאמרה אלא בדבר שיש בו כפרה וריצוי וזה שאמרו אין קטיגור נעשה סניגור.
ב
אם הוי מה"ת או מדרבנן
והנה מגוף הסוגיה מוכח לכאורה דסברא זו דאין קטיגור נעשה סניגור הוי דין תורה ולא מדרבנן, שהרי אמרו דהמשנה שפסלה קרן של פרה מפני שהוא קרוי קרן ואינו שופר חדא ועוד קאמר, חדא שאין קנ"ס ועוד שהוא קרוי קרן וע"כ דגם טעם זה מה"ת, דמה שייך פסול דרבנן במה שפסול מה"ת מטעם אחר. ועוד דהרי למדו סברא זו ממה שאין כה"ג נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב וע"כ דהוי מה"ת, וכ"כ בספר ארעא דרבנן מהדו"ב אות ו', וע"ע בעין זוכר להחיד"א מערכת א' אות ע"ט.
ויש לעיין בזה דלכאורה הוי טעמא דקרא דמסברא חידש ר' חסדא דמה שאין הכה"ג נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב אלא בבגדי לבן הוי משום דאין קטיגור נעשה סניגור ומכאן למדו הלכה מחודשת זו, והלא קיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא.
וצריך לומר בזה אחד משתי דרכים. א: כיון שסברא זו גדולה ופשוט היה לחז"ל דזה הטעם שאין כה"ג נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים כמנהגו כל השנה כולה אכן דרשו בזה טעמא דקרא, וכבר כתב התוס' הרא"ש בב"מ צ' דיש שדרשו טעמא דקרא כשהדברים ברורים ופשוטים. ב: באמת חידשו חז"ל מסברא דאין קטיגור נעשה סניגור וסברא זו דאורייתא היא, אלא שאסמכוה על הא דאין כה"ג נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב. ונראה קצת סמך לסברא זו שהרי גם במה שנצטוה אלעזר הכהן במעשה פרה ולא אהרן אמרו בטעמא דמילתא משום דאין קטיגור נעשה סניגור, וא"כ גם מזה יכלו ללמוד הלכה זו, ולמה למדוה דוקא מעבודת כה"ג ביוה"כ, וע"כ דלא ילפותא יש כאן אלא מעין רמז ואסמכתא בלבד.
אך יש לדחות דאין ללמוד הלכה לדורות מהוראת שעה ומשו"כ למדו מעבודת כה"ג ביוה"כ ולא מפרה דאלעזר, ודו"ק בכ"ז.
ג
שופר שציפוהו זהב
הנה במשנה שם (כ"ו ע"ב) מבואר דשופר של ר"ה פיו מצופה זהב. ולכאורה קשה שהרי אין קטיגור נעשה סנגור ומה בין שופר לבגדי כה"ג ביוה"כ, והלא כיון דלזכרון אתי הו"ל כעבודת פנים. ונאמרו בזה כמה דרכים.
בספר יום תרועה שם כתב דמדובר במשנה בציפוי חיצוני שאינו משפיע על קול השופר וכיון שאין המצוה אלא בקול אין בציפוי זה דין אקנ"ס. וכ"כ בשפת אמת (כ"ז ע"א). (ועצם הנחה דאין מצות השופר אלא בקול מבואר בדברי הרמב"ם בכ"מ כידוע).
והנה כתב מהרי"ל בהלכות שופר (אות ד') "דרש מהר"י סג"ל מצוה הוא לתקוע בשופר של איל לעורר את זכות העקידה ולרחם בשבילה עלינו, וכן בא"ח. ואמר מהר"י סג"ל ע"ה הא דאמרי' ציפהו זהב אסור לתקוע בו, היינו טעמא דאין קטיגור של זהב שעשו ממנו העגל נעשה סניגור, והשופר נכנס לפני ולפנים כדרך כ"ג ביום הכפורים". ולכאורה דבריו נסתרים ממשנה מפורשת כמבואר.
והנראה לכאורה בכונתו דהנה בגמ' שם (כ"ז ע"א) איתא "ופיו מצופה זהב. והתניא ציפהו זהב במקום הנחת פיו פסול, שלא במקום הנחת פיו כשר. אמר אביי כי תנן נמי מתניתין שלא במקום הנחת פיו תנן". הרי דבמקום הנחת פיו אכן פסול.
ונחלקו הראשונים בטעם הפסול כאשר מקום הפה מצופה זהב. רש"י כתב "שהתקיעה היא בזהב ולא בשופר" ולא פירש כונתו. המאירי כתב "שאין זה קול השופר אלא קול הזהב הואיל והקול עובר דרך עליו". ופירוש אחר מצינו בריטב"א (כ"ז ע"ב) "דהוי חציצה דבעינן שלא יהא חוצץ כלום בין השופר והתוקע". הרי דטעם הדבר משום חציצה ולא משום חסרון בקול השופר, ולשיטת המאירי אין כאן קול שופר. ויש לעיין בכונת רש"י, דיש לפרש כונתו בשתי הדרכים. ויש בלשונו לסבול את שני הפירושים.
ונראה לכאורה דהמאירי והריטב"א נחלקו לא רק בטעם הפסול אלא בעצם המציאות של ציפהו זהב במקום הנחת פיו, דלדעת המאירי לכאורה אין פסול אא"כ הצד הפנימי של פי השופר מצופה זהב דהצד החיצוני אינו משפיע כלל על הקול, ולהדיא כתב המאירי "הואיל והקול עובר דרך עליו". ולפירוש הריטב"א היפך הדברים, דרק בצד החיצוני יש חציצה ולא בצד הפנימי, ודו"ק.
ולשיטת מהרי"ל אין הטעם קשור כלל למהות הקול, אלא משום שמקום הפה זהב הוא ופסול משום דאקנ"ס, דאף שאין הקול משתנה ע"י הזהב והרי ודאי ופשוט דהמצוה אינה אלא בקול השופר, מ"מ כיון דמעשה התקיעה נעשה ע"י הזהב שייך ביה פסול זה דאקנ"ס. אבל אם השופר מצופה זהב שלא במקום הנחת הפה אין כאן אלא נוי בעלמא בחפצא דשופר ובכה"ג לא שייך פסול דאקנ"ס, ודו"ק בזה.
וכיון דאתינא להכי אפשר שזה גם כונת רש"י דבאמת לא כתב רש"י שהקול יוצא מן הזהב אלא "שהתקיעה היא בזהב ולא בשופר". ואפשר דכונתו שהאדם תוקע בזהב בפועל ומעשה המצוה נעשה בזהב, ומשו"ה פסול משום אקנ"ס. אך זה דוחק גדול דכל כה"ג הו"ל לפרש ולא לסתום.
ושוב ראיתי בשו"ת ראשית בכורים סימן י' (עמוד ס"ד) שדן בדברי מהרי"ל פירש דמיירי בנשתנה קול השופר ומ"מ אינו פסול אלא משום אקנ"ס ואין בזה פסול אלא בזהב. ולענ"ד דבריו דחוקים ואת הנלענ"ד כתבתי.
ד
הלכות נוספות משום אקנ"ס
א: לולב הגזול
לולב הגזול שפסול אמרו בירושלמי רפ"ג דסוכה (י"ב ע"א) "א"ר לוי זה שהוא נוטל לולב גזול למה הוא דומה לאחד שכיבד את השלטון תמחוי אחד ונמצא משלו, אמרו אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו". הרי לן שאמרו כלל זה גם במצות לולב.
ויש לעיין דהלא אין כאן לא חטא ולא כפרה ולא עבודת פנים. ושמא י"ל לפי דברי הריטב"א בסוכה (ל' ע"א) דלא אמרו פסול מהבב"ע אלא במצוה שבא לרצות כגון שופר שבא לכפר ולהעלות זכרוננו, וכן במצוות לולב שבא לרצות על המים, עי"ש. הרי שמצות לולב יש בה ריצוי. אמנם באמת אין נראה לדמות מילתא למילתא ואף שלולב בא לרצות אין בו "חוטא בל יקריב".
אך באמת נראה פשוט לענ"ד דאין הכונה כלל לעצם המושג דאקנ"ס ולא אמרו כן אלא בלשון מושאל ודרך מליצה דכך אמרו על מי שגנב מן המלך והביא לו דורן משלו. ובבבלי מס' סוכה (ל' ע"א) אמרו משל זה על הא דמצוה הבא בעבירה, וברור לענ"ד דאין בין הבבלי והירושלמי בזה אלא משמעות דורשין ולשונות מתחלפים בלבד.
ב: כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו
הנה מבואר בברכות ל"ב ע"ב "כל כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו". והקשו התוס' (יבמות ז' ע"א וסנהדרין ל"ה ע"א) על מה שאמרו שם דרציחה דוחה עבודה וכהן שהרג את הנפש לא יעבוד, דתיפו"ל משום ידיכם דמים מלאו. ותירצו דשאני נשיאת כפים לפי שהרג בידיו ואין קטיגור נעשה סניגור, משא"כ בעבודה.
הרי שחידשו דגם הלכה זו דכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו משום הא דאקנ"ס הוא. ולכאורה קשה דהרי אין כאן לא חוטא בל יקריב ולא חוטא בל יתנאה דאין בברכת כהנים כפרת עון, וגם אין כאן עבודת פנים. ודוחק לומר דלזכרון אתי כמו תקיעת שופר, דמה ענין ברכה לזכרון.
ובאמת נלענ"ד גם בזה דלא נתכוונו התוס' כלל לעצם הדין של אקנ"ס ולא כתבו כן אלא כמליצה בעלמא וכל כונתם רק לחלק בין נשיא"כ לעבודת ביהמ"ק. אך עצם הלכה זו שכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו למדו ממש"כ "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני ידיכם דמים מלאו" ולא מסברא דאקנ"ס אמרו כן. אלא שהקשו למה לא אמרו מטעם זה דכהן שהרג פסול לעבודה וע"ז תירצו דבנשיא"כ יש משקל מיוחד לידיהם של הכהנים דהלא רק על ידי נשיאת כפים חלה הברכה על ישראל ועל זה כתוב ידיכם דמים מלאו, דידיים שמלאו דמים אינם ראויים להחיל ברכת ה' על עמו, וזה כעין מ"ש אין קטיגור נעשה סניגור, ודו"ק בזה.
ג: שבירת הלוחות
בשבת פ"ז ע"א אמרו דמשה רבינו שבר את הלוחות מדעתו והקב"ה הסכים על ידו ולמדו כן ממש"כ אשר שברת, עי"ש. אך הרמב"ן והריטב"א כתבו שם דלא מדרשה זו אמרו כן אלא מדאמרה תורה ושמתם בארון דמצוה להניח גם את שברי הלוחות בארון ואת"ל שמשה עשה עבירה בשבירת הלוחות האיך אפשר דשברי הלוחות מונחים בארון למזכרות עוונו של משרע"ה קטיגור במקום סניגור, עי"ש.
וגם בזה נראה פשוט דאין כאן אלא מליצה בעלמא, וכל כונתם לסברא גדולה דאם שבירת הלוחות נגד רצון ה' היתה לא מסתבר שיהיו מונחים בארון למזכרת עון ואין זה כבודו של מרע"ה רועה ישראל, וז"פ.
ד: קלף של ספרי עכו"ם
ביורה דעה סימן קל"ט סי"ד איתא "לא יכתוב ישראל על ספרי עובדי כוכבים אלא אם כן מחקן שלא יהא רישומן ניכר ויש מי שאומר דאפילו הכי לא יכתוב עליו דברי תפילות ותחנונים דאין קטיגור נעשה סניגור". (ומקור הלכה זו בהגהות מיימוניות עבו"ז פ"ז אות ב' בשם ר' יהודה החסיד).
הרי שאמרו לגבי תפלה אקנ"ס. ואפשר דתפלה דומיא דשופר שהתפלה עולה למעלה אל כסא הכבוד ועבודה שבלב היא והוי כעבודת פנים.
אך לא כך מבואר בריטב"א בר"ה שם שכתב "וטלית מצוייצת שהיא מוזהבת מותר ללבוש ביום הכפורים דהא ודאי כלחוץ דמי". הרי דאפילו תפילת יוה"כ הוי כלחוץ וק"ו לתפלה דכל השנה כולה. (ואפשר דשאני טלית דאין בה אלא מצות ציצית בלבד ולא מצות התפלה, אך לדידי מסתבר לי דכיון שאין לובשין טלית אלא בשעת התפלה כתפילה דמי, וצ"ע).
אך הגרעק"א בסימן תר"י הביא בשם הפמ"ג בספרו תיבת גמא (פרשת אח"מ) שכתב דאף דאין אנו נוהגים ללבוש תכשיטי זהב ביוה"כ נשים ולויים שלא חטאו בעגל רשאים ללבוש תשכיטי זהב דכיון שלא חטאו בעגל לא שייך בהם אקנ"ס עי"ש. ומבואר מדבריהם דשייך בתפלת יוה"כ הא דאקנ"ס וע"כ דהוי כלפנים.
ובאמת כבר נחלקו בזה הקדמונים, דבספר המנהגים במנהגי יוה"כ כתב "ואין ללבוש תכשיטי זהב ביוה"כ משום שאין קטיגור נעשה סניגור, ויש לפקפק דהא כה"ג לא נאסר בהם כי אם בפנים ולא בחוץ".
ואפשר דגם בזה דלא השתמשו בלשון זה אלא בדרך משל ומליצה ומסברא חידשו הפוסקים דלא ראוי להתפלל ולשפוך שיח מתוך קלף ששימש לעבודה זרה.
וגדולה מזו כתב בספר חסידים (סימן רמ"ט) באחד שהיה מתפלל בכילה מיוחדת והיה נענה ולאחר זמן התפלל באותו מקום ולא נענה ושאל את החכם למה אינו נענה ואמר שהחכם שכתב לו את הספר היה לבו מלא בטינה ועוולה ואין קטיגור נעשה סניגור, ולכן אין תפלתו נשמעת. ועיין עוד שם בסימן תשע"א באחד שהיה המתנהג כאילו צדיק הוא ובאמת היה רשע גמור וכאשר חכם וצדיק בא לעיר לא רצה לשבת במקומו ולא לכתוב בקולמוסו ולא להתפלל בסידורו דאין קטיגור נעשה סניגור.
הרי דאף מחמת מחשבת עבירה אמרו שאין תפלתו נשמעת אף שמעיקר הדין ודאי דלא שייך בזה דינא דאקנ"ס.
ובשו"ת אגרות משה או"ח ח"ב סימן י"ז כתב דאסור להתפלל בסידור שנדפס בשבת, ואף בדיעבד אפשר שלא יצא דאין קטיגור נעשה סניגור, ודימה זאת למתפלל במקום צואה. ויותר הו"ל לבסס פסק זה על המבואר בסעיף דידן דגם בתפלה אמרו אין קטיגור נעשה סניגור.
וכבר מצינו גמ' מפורשת בקידושין ה' ע"א שם אמרו דאין מגרשין בכסף משום דאקנ"ס, והרי פשוט דלא מדין אקנ"ס אמרו הלכה זו, אלא סברא היא דאי אפשר שהכסף יכניס וכסף יוציא דתרתי דסתרי הן וכעין מה שאמרו אקנ"ס, ובדרך משל אמרו לשון זה דאקנ"ס.
[הגר"א וייס שליט"א]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה