"כשהחיים פורחים, כשיש להם גלויי היצירה והמדע הראויים, אי אפשר כלל שהדעות תהיינה קבועות רק ע"פ מטבע אחת וסגנון אחד. סדורי הצביון שבהם הולכים תמיד ממטה למעלה, ממלוי של חיים במדה מועטת למלוי חיים במדה מרובה, מזוהר קלוש לזהר עז ומקרין. אבל כל זה הוא כשיש להם, עם היצירה והמדע החפשים, הבסיס היסודי של רוח האומה היחידי, של השאיפה אל הטוב האלהי המונח בטבע נשמתה.
אירופה נתיאשה בצדק מאלהים, אשר לא ידעתו מעולם. יחידי האנושיות הסתגלו אל הטוב העליון, אבל לא אומה שלמה. איך עורגים אל הטוב אל הכל לא תוכל כל אומה ולשון להבין, וקל וחומר שלא תוכל להטביע בזה את החותם של יסוד קיומה. ע"כ כשגברה בימינו הלאומיות וחדרה אל תוך מערכת הפלוסופיה, הוכרחה האחרונה להעמיד סמן שאלה גדול על כל התוכן של המוסר המוחלט, הבא באמת לאירופא רק בשאלה מאת היהדות, וככל זמורת זר לא יוכל עדיין להקלט ברוחה. אותנו, אם נהיה מה שהננו, אם לא נתגבר להתעטף בשמלת זרים, אין שאלת המוסר דוקרת כלל. הננו חשים בקרבנו כולנו, כללות אומתנו, שהטוב המוחלט, הטוב אל הכל, לזאת ראוי לכסוף, ועל יסוד זה ראוי ליסד ממלכה ולהנהיג פוליטיקה, ואנו רואים מבשרנו שהטוב המוחלט הוא הטוב האלהי הנצחי שבמציאות כולה, והננו שואפים תמיד לצאת בעקבותיו במובן לאומי וכללי. על כן האהבה האלהית והדבקות באלהים היא לנו דבר עצמי אשר לא יוכל להמחק ולהשתנות. לא היינו יכולים לעמוד נגד הזרמים הכלליים של העולם, שאין להם ביסודם כ"א האהבה העצמית הגסה, וכאשר התהלכנו עם הלאומים שכנינו קלטנו אל קרבנו את רוחם הזר, אשר לא היה יכול להמזג בנו והיה בעוכרינו. והנה נצטרפנו בכור עוני, עברו עלינו שנות אלפים שלא היה לנו מצד כללות האומה עסק עם דברים חמריים, היינו אומה פורחת באויר וחלמנו רק על דבר מלכות שמים, ע"ד הטוב האלהי המוחלט. מצב משונה זה היה לנו לרפואה יפה : הוקלטה בקרבנו פנימה השאיפה הטבעית לנו ע"ד הטוב האלהי הכללי. אבל עכשיו שוב אנו קרואים לגשמה בחיים, - זהו דבר התחיה אם חלקים רבים מהסתעפות חזיונותינו יתקטנו בכמותם בהפגשם עם המציאות, בראשית דרכנו, אין רע. המציאות אין לה כנפים מהירים כאלה אשר לחזיון. התחיה צוברת את כל אידיאלינו הנצחיים וגונזתם בהתחלתה במעשים קטנים, בהשתדלות מתנחלת לדורות לשוב אל הארץ אל המקום שזכויותינו וסגולותינו ממתינות לנו, בהתיחסות של כבוד לכל אוצרנו בעבר ורוח נשא לקראת ההרוממות האומה בעתיד, ההולך ומתעלה ע"פ חפצנו ועבודתנו. החבה ההסתורית לעם ולארץ מוכרחת להתפרנס מהאמונות והדעות של העבר, אמנם כל זמן שמתעלה שאיפת רוחנו מתגדל בנו אור העבר, וקל וחומר שלא יתקטן לא יסוף, ולעד לא תחזור בקרבנו הדעה האלהית למין מיכניקה טבעית עורת חרשת, אסורה בדעות עקרות, שאין להן מה להפרות ומה להחיות, כ"א "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון".
ואם גם נדמה בכהות עין שהעבר הוא, לפי עילוינו העתיד, מעורפל, יזרח עליו האור ויזהר ויוציא אל הפועל את גניזותיו. "אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור, אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים" - "עשיתים כבר לר' עקיבא וחבריו". אם היחש האישי, של כל פרט בכל דרכי החיים, במלואם ובטובם, בכל עדינותם ומתקם, בכל חום עדנת אהבתם ורעם עז גבורתם, אל הרוח הלאומי הכללי, השואף רק אל הטוב האלהי בכלל, בכל ועל כל, ואתו אל כל ארחות חייו ותכסיסיהם, לא פותח עדיין, - ילך הלוך והתפתח לפי תגבורת רוח עמנו, וכשיגיע בזה למדה זו שיהיה קולו נשמע בעולם המדיני, כשם שהוא נשמע בעולם המוסר והאלהות, אז יגלה את עצמו וכחו.
א. יחס הפרט לכלל בתנאים אידיאליים
הנושא של "אורות התחיה" הוא שאנחנו שוב חיים חיי עם. בסעיף א. "דעת אלהים", ה"סמפתיה" שבעם ישראל. בסעיף ב. דיברנו על הטבעיות של העם, וההסתגרות מפני ההשכלה. טבעיותינו חשה באופן אינסטינקטיבי את הסכנה שבהשכלה. בסעיף ג. נדון ב"מוסר המוחלט" של העם מול ה"מוסר המוסכם" של הפרט.
ג. "כשהחיים פורחים, כשיש להם גלויי היצירה והמדע הראויים, אי-אפשר כלל שהדעות תהיינה קבועות רק ע"פ מטבע אחת וסגנון אחד. סדורי הצביון שבהם הולכים תמיד ממטה למעלה, ממלוי של חיים במדה מועטת למלוי חיים במדה מרובה, מזהר קלוש לזהר עז ומקרין. אבל כל זה הוא כשיש להם, עִם היצירה והמדע החפשים, הבסיס היסודי של רוח האומה היחידי, של השאיפה אל הטוב האלהי המונח בטבע נשמתה".
הרב מציין כאן ש"החיים פורחים", של היחידים והחברה גם יחד. יש פעילות יצירה במדע ובחול האנושי. הם הולכים ומתפתחים. הדעות אינן קבועות. הכל מתפתח מלמטה למעלה, כי כל זה אנושי. המהלך הבריא של חברה תוססת ויוצרת חייב להיות מיוסד במהלך נשמתי-לאומי, קבוע-אלהי. הוא הכרחי, "הבסיס היסודי של רוח האומה היחידי". אז היחידים פורחים וכל אחד מוסיף את הגוון שלו, מתוך "השאיפה אל הטוב האלהי המונח בטבע נשמתה". לא יכול להיות מצב קלוש והפקרות, אלא צריך שורש אלהי.
ב. המוסר המוחלט והמוסר הלאומי
"אירופה נתיאשה בצדק מאלהים, אשר לא ידעתו מעולם",
ביטוי חריף; כשהרב אומר "אירופה", הוא מתכוון לאומות, לא ליחידים. אירופה הנהיגה את העולם ושלטה עלינו. בתחיתנו הלאומית אנחנו באים להחזיר לעולם את הבסיס היסודי-אלהי, בתנאי שהעולם יהיה סביבנו.
"יחידי האנושיות הסתגלו אל הטוב העליון, אבל לא אומה שלמה. איך עורגים אל הטוב-אל-הכל לא תוכל כל אומה ולשון להבין, וק"ו שלא תוכל להטביע בזה את החותם של יסוד קיומה",
על זה נאמר "כוונתך רצויה..., אבל מעשך אינו רצוי" [התחלת "ספר הכוזרי"]. הנבואה יכולה להקנות את המעשים הנכונים, דהיינו מוסר מוחלט. אירופה עוד לא הגיעה לזה. יחידים שהיגיעו אמנם לא יכולים לתת כמו משה רבנו, את ההנחיה איך האומה תהיה קדושה ושייכת למוסר המוחלט.
"ע"כ כשגברה בימינו הלאומיות",
בזמן הרב לפני כמאה שנה גברה הלאומיות בכל הגוים, בולגריה התחילה, ואחר כך כל העמים באירופה. מהר מאד הלאומיות נהפכה לפשיזם, לא יכלו לעמוד במוסר הלאומי, איך לאום יכול להחזיק במוסר ולהיות לברכה ולהתנהג על פי משפט וצדק. מהר מאד הם אצרו כוח, התעצמו והלכו לנצל אחרים, לגבור עליהם ולשדוד אותם.
"ע"כ כשגברה בימינו הלאומיות וחדרה אל תוך מערכת הפלוסופיה",
הלאומיות הזו צריכה חשיבה, מדיניות וצורת חיים, איך לנהל את המדינה, אז הפילוסופיה נדרשה לתת תשובה של מוסר מוחלט. לא מוסר של יחידים שכל אחד הולך לדרכו לפי הנטיות האישיות, אלא מוסר ששוה לכל. זה מוסר שבא מהשמימיות. הוא מוחלט, לא מוסכם לכל אחד לכשעצמו. והם לא ידעו למצוא מענה לזה.
"הוכרחה האחרונה להעמיד סימן־שאלה גדול על כל התוכן של המוסר המוחלט", האידיאלים העליונים; המצוות, "הבא באמת לאירופא רק בשאלה מאת היהדות, וככל זמורת זר לא יוכל עדיין להקלט ברוחה",
התעשיה וההשכלה התחילו לפתח את הלאומיות, ומהר מאד גרשו את המלכים. את זה היה שלטון של אצולה ללא לאומיות, והעם היה בור ולא ידע בכלל מה זה להיות לאום. מצב של שלטון משפחות של מלוכה, ואחר כך של בורגנים, ואחר כך סוציליזם. עם הבורגנים התחילה כבר הלאומיות. סוציליזם - לגמרי בידי העם. יש אומרים שנפוליון התחיל את המהפך הזה.
"אותנו, אם נהיה מה שהננו, אם לא נתגבר להתעטף בשמלת זרים, אין שאלת המוסר דוקרת" - שייכת - "כלל. הננו חשים בקרבנו כולנו, כללות אומתנו, שהטוב המוחלט, הטוב-אל-הכל, לזאת ראוי לכסוף, ועל יסוד זה ראוי ליסד ממלכה ולהנהיג פוליטיקה, ואנו רואים מבשרנו שהטוב המוחלט הוא הטוב האלהי הנצחי שבמציאות כולה, והננו שואפים תמיד לצאת בעקבותיו במובן לאומי וכללי",
א. יחס הפרט לכלל בתנאים אידיאליים
הנושא של "אורות התחיה" הוא שאנחנו שוב חיים חיי עם. בסעיף א. "דעת אלהים", ה"סמפתיה" שבעם ישראל. בסעיף ב. דיברנו על הטבעיות של העם, וההסתגרות מפני ההשכלה. טבעיותינו חשה באופן אינסטינקטיבי את הסכנה שבהשכלה. בסעיף ג. נדון ב"מוסר המוחלט" של העם מול ה"מוסר המוסכם" של הפרט.
ג. "כשהחיים פורחים, כשיש להם גלויי היצירה והמדע הראויים, אי-אפשר כלל שהדעות תהיינה קבועות רק ע"פ מטבע אחת וסגנון אחד. סדורי הצביון שבהם הולכים תמיד ממטה למעלה, ממלוי של חיים במדה מועטת למלוי חיים במדה מרובה, מזהר קלוש לזהר עז ומקרין. אבל כל זה הוא כשיש להם, עִם היצירה והמדע החפשים, הבסיס היסודי של רוח האומה היחידי, של השאיפה אל הטוב האלהי המונח בטבע נשמתה".
הרב מציין כאן ש"החיים פורחים", של היחידים והחברה גם יחד. יש פעילות יצירה במדע ובחול האנושי. הם הולכים ומתפתחים. הדעות אינן קבועות. הכל מתפתח מלמטה למעלה, כי כל זה אנושי. המהלך הבריא של חברה תוססת ויוצרת חייב להיות מיוסד במהלך נשמתי-לאומי, קבוע-אלהי. הוא הכרחי, "הבסיס היסודי של רוח האומה היחידי". אז היחידים פורחים וכל אחד מוסיף את הגוון שלו, מתוך "השאיפה אל הטוב האלהי המונח בטבע נשמתה". לא יכול להיות מצב קלוש והפקרות, אלא צריך שורש אלהי.
ב. המוסר המוחלט והמוסר הלאומי
"אירופה נתיאשה בצדק מאלהים, אשר לא ידעתו מעולם",
ביטוי חריף; כשהרב אומר "אירופה", הוא מתכוון לאומות, לא ליחידים. אירופה הנהיגה את העולם ושלטה עלינו. בתחיתנו הלאומית אנחנו באים להחזיר לעולם את הבסיס היסודי-אלהי, בתנאי שהעולם יהיה סביבנו.
"יחידי האנושיות הסתגלו אל הטוב העליון, אבל לא אומה שלמה. איך עורגים אל הטוב-אל-הכל לא תוכל כל אומה ולשון להבין, וק"ו שלא תוכל להטביע בזה את החותם של יסוד קיומה",
על זה נאמר "כוונתך רצויה..., אבל מעשך אינו רצוי" [התחלת "ספר הכוזרי"]. הנבואה יכולה להקנות את המעשים הנכונים, דהיינו מוסר מוחלט. אירופה עוד לא הגיעה לזה. יחידים שהיגיעו אמנם לא יכולים לתת כמו משה רבנו, את ההנחיה איך האומה תהיה קדושה ושייכת למוסר המוחלט.
"ע"כ כשגברה בימינו הלאומיות",
בזמן הרב לפני כמאה שנה גברה הלאומיות בכל הגוים, בולגריה התחילה, ואחר כך כל העמים באירופה. מהר מאד הלאומיות נהפכה לפשיזם, לא יכלו לעמוד במוסר הלאומי, איך לאום יכול להחזיק במוסר ולהיות לברכה ולהתנהג על פי משפט וצדק. מהר מאד הם אצרו כוח, התעצמו והלכו לנצל אחרים, לגבור עליהם ולשדוד אותם.
"ע"כ כשגברה בימינו הלאומיות וחדרה אל תוך מערכת הפלוסופיה",
הלאומיות הזו צריכה חשיבה, מדיניות וצורת חיים, איך לנהל את המדינה, אז הפילוסופיה נדרשה לתת תשובה של מוסר מוחלט. לא מוסר של יחידים שכל אחד הולך לדרכו לפי הנטיות האישיות, אלא מוסר ששוה לכל. זה מוסר שבא מהשמימיות. הוא מוחלט, לא מוסכם לכל אחד לכשעצמו. והם לא ידעו למצוא מענה לזה.
"הוכרחה האחרונה להעמיד סימן־שאלה גדול על כל התוכן של המוסר המוחלט", האידיאלים העליונים; המצוות, "הבא באמת לאירופא רק בשאלה מאת היהדות, וככל זמורת זר לא יוכל עדיין להקלט ברוחה",
התעשיה וההשכלה התחילו לפתח את הלאומיות, ומהר מאד גרשו את המלכים. את זה היה שלטון של אצולה ללא לאומיות, והעם היה בור ולא ידע בכלל מה זה להיות לאום. מצב של שלטון משפחות של מלוכה, ואחר כך של בורגנים, ואחר כך סוציליזם. עם הבורגנים התחילה כבר הלאומיות. סוציליזם - לגמרי בידי העם. יש אומרים שנפוליון התחיל את המהפך הזה.
"אותנו, אם נהיה מה שהננו, אם לא נתגבר להתעטף בשמלת זרים, אין שאלת המוסר דוקרת" - שייכת - "כלל. הננו חשים בקרבנו כולנו, כללות אומתנו, שהטוב המוחלט, הטוב-אל-הכל, לזאת ראוי לכסוף, ועל יסוד זה ראוי ליסד ממלכה ולהנהיג פוליטיקה, ואנו רואים מבשרנו שהטוב המוחלט הוא הטוב האלהי הנצחי שבמציאות כולה, והננו שואפים תמיד לצאת בעקבותיו במובן לאומי וכללי",
יתרו אמר למשה: "לא תוכל לעמוד בזה, מה אתה עושה לעם?!" באמת הוא לא עושה שום דבר; "וַיֹּאמֶר מֹשֶה לְחֹתְנוֹ כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹש אֱלֹהִים" [שמות יח טו], זו דרישה של העם, לא מה שהוא עושה. הם באים אליי, אז מה אתה רוצה? אומר לו יתרו: לא, גם בזה צריך לעשות סדר. צריך לתת סדר לאומי מוסדותי, לא רק איזו דרישת אלהים אידיאלית. אם אנני טועה, הרב חרל"פ אמר שהם באמת כבר הסתדרו ביניהם במריבות שלהם. כבר הסכימו מה שהסכימו. אחר כך באו לשאול האם מה שהסכמנו, זה מה שרוצה האלהים? האם זה הסדר המוחלט? הם באים לדרוש את האלהים, לא להדיין. דרישה, "בית מדרש".
ג. מוסר מוחלט ומוסר הסכמי
לפרט אין מוסר מוחלט. לכל אחד תורה משלו, כל אחד תורתו, כל אחד שונה. המשותף לכולנו הוא בהיכל הקודש. תרי"ג מצוות הן מוסר הכלל. גם לגוים, שנעשו ללאומים, חיפשו איזה סדר לאומי במוסר. אבל הפילוסופיה לא יכולה להגיע למענה מה מותר ומה אסור, בתור מוחלט; אלא רק הסכמי. מסכימים, ובדור הבא משנים. חייב שיהיה סדר, לכן מסכימים. הלאומיות החדשה גרמה לחיפוש: אם יש לאומיות, אז יש לה גם סדר חיים מוחלט. לפני הלאומיות גם כן היו חיים ביחד, אלא שעשו הסכמים ללא דחיפה לאומית, ללא להרגיש דגל אחד, נשמה אחת, פטריוטים, להלחם ולמות עבור האומה וכו'. הנסיון של הגוים לקום בתור אומה, הוא נסיון מוטעה. הרב חרל"פ כתב שבגללנו קמו הפשיזם והנאציזם. כשעם ישראל חוזר להיות לנשמה, הוא משפיע על אחרים וגורם שגם הם מתעוררים לזה. אצלהם זה דעך מיד לרשעות עצומה. מבחינה כרונולוגית בולגריה היתה לפני הציונות, אפילו לפני הציונות המדינית, הקונגרס, אבל רוח כזו קמה בישראל כבר מזמן הגר"א, והם חשו אותה.
הגוים נלחמים לא בשביל מוסר מוחלט, אלא כדי שלו יהיה יותר כסף של השני. זה פשוט גזל. למה הגזלנים מוסרים את נפשם במחתרת? אין מוסר, רק מוסר מוסכם: אין לך מוסר יותר טוב ממוסר כנופיית הגנבים. ביניהם - אוי ואבוי למי שגונב מהשני. אי אפשר לחיות ככה!, יאמרו. זה לא מוחלט, זה לא אמת ערכי. אותו דבר בגדול אצל הגוים: הם מתקבצים ומתחברים כל כך חזק, שיהיה עוד יותר טוב להם, נעשים עוד יותר חזקים, ככה יכולים לגנוב מהאחרים, לעשות מלחמה, מתקיפים.
הרב מביא את הענין גם ב"אורות ישראל" פ"ד, ח.: "אהבת ישראל צריכה להתפרנס [ע"ע פ"ב, ד]", אנחנו כבר לא רחוקים מזה. "אינה דומה לאהבה הטבעית שבכל אומה, שנמצאת ביחידיה. כל אומה יסודה הוא רק טבעי פשוט", כמו להקת זאבים או מושבת נמלים, "הכרח החיים והקיבוץ, מילויי הרצונות הטבעיים, הנוחים ע"י קיבוץ שיש להם קשורים אמיצים זה לזה, והרצון הזה אינו צריך להיות מתעורר ע"י סיבות לימודיות וחינוכיות. אבל קישור של כנסת ישראל בנוי הוא ביותר על מאויים רוחניים משותפים", אצלנו הוא קורא לזה "ראוי לכסוף", "שבעצמם הם צריכים אימוץ וחיזוק רוחני מרובה מאד גם בלבו של כל יחיד, וכל־שכן בחיי הציבור כולו".
"על כן האהבה האלהית והדבקות באלהים היא לנו דבר עצמי אשר לא יוכל להמחק ולהשתנות".
"קֹדֶֹש יִשְֹרָאֵל לַה'" [ירמיהו ב ג], זה המציאות שלנו. "וּמִבְּשָֹרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" [איוב יט כו].
בסיני עם ישראל לא קם כמדינה בארץ, אלא כמדינה בשמיים. היא הלכה עם ארבע מחנות, עם שכינה באמצע, ענני הכבוד, צבא, משפט... מדינה! בלי ארץ, מדינה נודדת, מדינה מהלכת, מדינה שמימית. זו הממלכה שלנו, זו נשמת ישראל. אני מזכיר כאן פרק ד' "אהבת ישראל" של "אורות ישראל". אהבת ישראל היא אהבת השכינה. על זה הרב מדבר כאן. כשלא יכלנו לנהל מדינה בצורה של יושר וצדק, עזבנו את הפוליטיקה "מאונס שיש בו רצון פנימי" ["אורות", המלחמה פ"ג].
ד. תיקון השאיפה המוסרית בישראל בגלות
עכשיו הרב מדבר על חולשתנו:
"לא היינו יכולים לעמוד נגד הזרמים הכלליים של העולם, שאין להם ביסודם כ"א האהבה העצמית הגסה, וכאשר התהלכנו עם הלאומים שכנינו קלטנו אל קרבנו את רוחם הזר, אשר לא היה יכול להמזג בנו והיה בעוכרינו. והנה נצטרפנו בכור עוני, עברו עלינו שנות אלפים שלא היה לנו מצד כללות האומה עסק עם דברים חמריים, היינו אומה פורחת באויר וחלמנו רק על דבר מלכות שמים",
כמו במדבר, חזרנו להיות עצמנו. זו המציאות הערכית העצמית. אז חזרנו לבריאות.
"ע"ד הטוב האלהי המוחלט",
בלי שצריך ישומים במדינה, בכנסת, קואליציות...
"מצב משונה זה היה לנו לרפואה יפה: הוקלטה בקרבנו פנימה השאיפה הטבעית לנו ע"ד הטוב האלהי הכללי",
זו שוב הנשמה. היא דבר עליון מאד, ואנו רוצים לחזור למצב שהטבעיות הנשמתית שוב פועלת עלינו, בקיצור: להיות אומה. כשהצטרכנו לנהל אומה ברשעות, נשמתנו בחלה בזה ועזבה אותנו. התפרקנו ונזרינו בין העמים. שוב האומה מושפעת מהגלות, הגלות פועלת עלינו על ידי שחלמנו רק על ממלכה מוחלטת, אידיאלית ושמימית, כי לא היה לנו שום קשר מעשי עם זה. זה פעל עלינו לטובה להוריד את האלהי שוב בנשמתינו ולהוריד את הנשמה למודעותנו.
ה. תחית האומה אחרי התיקון הפנימי
"אבל עכשיו שוב אנו קרואים לגשמה בחיים", לא להשאר חולמניים, "- זהו דבר התחיה. אם חלקים רבים מהסתעפות חזיונותינו יתקטנו בכמותם בהפגשם עם המציאות, בראשית דרכנו, אין רע. המציאות אין לה כנפים מהירים כאלה אשר לחזיון",
לכן זה לוקח זמן. לאט לאט הדברים יתפתחו, המהלכים הללו יתפשטו והעם יחזור לרצות לנהל מדינה על פי הקודש, המוסר העליון והמצוות.
הסגנון, השפה, הביטוי הפרטי האישי של אלו שנושאים את הנשמה הם מבולבלים. אבל באמת, מעבר לבן-גוריון או ראש הממשלה הנוכחי, הנשמה פועלת. הנשמה מחדירה את העם לציון, בגלל שהיא היורדת והמעוררת אותו לחזור הביתה. אם היא המעוררת, זה המהלך האידיאלי. מצדנו אנחנו בכלל לא בענין. אפילו לא פרקטי. אנחנו עשינו את המלחמות? בן-גוריון עצמו נאלץ לומר, מי שלא מאמין בנסים אינו ריאליסט. ובזמננו, אי אפשר לתאר מה הנסים הולכים כל רגע. לפני שבוע אמרו שהיו 16000 מקרי ירי, צרורות בלתי פוסקות; כמה פגועים יש? אי אפשר להאמין איך אנחנו חיים ולומדים "אורות" פה בשקט. אני נותן שעור, ופתאום אני לא שומע מה אני מדבר כי יש צרורות מאחוריי, בגילה. ככה זה הולך. אנחנו לומדים, כששמה מפציצים את בית לחם. נו? אתם קצת לא כל כך בריאים שאתם יושבים פה באמצע של הערבים. לא חשבתם על זה רגע? אתם ככה קצת תמימים... מהלך פלא, פלאי, יותר ויותר.
בהמשך הרב ימשיך לתאר מהי התחיה.
סיכום:
1. האינסטינקט הקיומי דוחף את האדם להסדרים עם הזולת, כל אחד מסתדר לפי צורכיו האישיים. כך היה מצבם של העמים והממלכות לפני ההתעוררות הלאומית.
2. כשעם ישראל חוזר להיות לנשמה, הוא משפיע התעוררות לאומית גם על הגוים. הם מבינים שאפשר להסתדר יותר טוב בתור אומה, ולהיות יותר חזקים ומוצלחים.
3. אומה צריכה להתבסס על מוסר מוחלט ששוה לכל יחידיה ללא בחירה חופשית. מוסר מוחלט חייב להיות שמימי, והפילוסופיה לא יכלה לתת מענה כזה לעמים, אלא מוסר הסכמי בלבד שעלול להשתנות מדור לדור.
4. ללא מוסר מוחלט, העמים צברו כוח לאומי כדי לנצל ולהשתלט על אחרים, עד כדי פשיזם ונאציזם.
5. האומות צריכות ללמוד איך לאהוב את עצמן באופן פשוט, ואנחנו ביותר, בגלל עצמותנו האלהית. אהבה זו והלימוד איך להידבק לטוב האלהי צריכים פרנסה וחיזוק מיוחדים.
ג. מוסר מוחלט ומוסר הסכמי
לפרט אין מוסר מוחלט. לכל אחד תורה משלו, כל אחד תורתו, כל אחד שונה. המשותף לכולנו הוא בהיכל הקודש. תרי"ג מצוות הן מוסר הכלל. גם לגוים, שנעשו ללאומים, חיפשו איזה סדר לאומי במוסר. אבל הפילוסופיה לא יכולה להגיע למענה מה מותר ומה אסור, בתור מוחלט; אלא רק הסכמי. מסכימים, ובדור הבא משנים. חייב שיהיה סדר, לכן מסכימים. הלאומיות החדשה גרמה לחיפוש: אם יש לאומיות, אז יש לה גם סדר חיים מוחלט. לפני הלאומיות גם כן היו חיים ביחד, אלא שעשו הסכמים ללא דחיפה לאומית, ללא להרגיש דגל אחד, נשמה אחת, פטריוטים, להלחם ולמות עבור האומה וכו'. הנסיון של הגוים לקום בתור אומה, הוא נסיון מוטעה. הרב חרל"פ כתב שבגללנו קמו הפשיזם והנאציזם. כשעם ישראל חוזר להיות לנשמה, הוא משפיע על אחרים וגורם שגם הם מתעוררים לזה. אצלהם זה דעך מיד לרשעות עצומה. מבחינה כרונולוגית בולגריה היתה לפני הציונות, אפילו לפני הציונות המדינית, הקונגרס, אבל רוח כזו קמה בישראל כבר מזמן הגר"א, והם חשו אותה.
הגוים נלחמים לא בשביל מוסר מוחלט, אלא כדי שלו יהיה יותר כסף של השני. זה פשוט גזל. למה הגזלנים מוסרים את נפשם במחתרת? אין מוסר, רק מוסר מוסכם: אין לך מוסר יותר טוב ממוסר כנופיית הגנבים. ביניהם - אוי ואבוי למי שגונב מהשני. אי אפשר לחיות ככה!, יאמרו. זה לא מוחלט, זה לא אמת ערכי. אותו דבר בגדול אצל הגוים: הם מתקבצים ומתחברים כל כך חזק, שיהיה עוד יותר טוב להם, נעשים עוד יותר חזקים, ככה יכולים לגנוב מהאחרים, לעשות מלחמה, מתקיפים.
הרב מביא את הענין גם ב"אורות ישראל" פ"ד, ח.: "אהבת ישראל צריכה להתפרנס [ע"ע פ"ב, ד]", אנחנו כבר לא רחוקים מזה. "אינה דומה לאהבה הטבעית שבכל אומה, שנמצאת ביחידיה. כל אומה יסודה הוא רק טבעי פשוט", כמו להקת זאבים או מושבת נמלים, "הכרח החיים והקיבוץ, מילויי הרצונות הטבעיים, הנוחים ע"י קיבוץ שיש להם קשורים אמיצים זה לזה, והרצון הזה אינו צריך להיות מתעורר ע"י סיבות לימודיות וחינוכיות. אבל קישור של כנסת ישראל בנוי הוא ביותר על מאויים רוחניים משותפים", אצלנו הוא קורא לזה "ראוי לכסוף", "שבעצמם הם צריכים אימוץ וחיזוק רוחני מרובה מאד גם בלבו של כל יחיד, וכל־שכן בחיי הציבור כולו".
"על כן האהבה האלהית והדבקות באלהים היא לנו דבר עצמי אשר לא יוכל להמחק ולהשתנות".
"קֹדֶֹש יִשְֹרָאֵל לַה'" [ירמיהו ב ג], זה המציאות שלנו. "וּמִבְּשָֹרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" [איוב יט כו].
בסיני עם ישראל לא קם כמדינה בארץ, אלא כמדינה בשמיים. היא הלכה עם ארבע מחנות, עם שכינה באמצע, ענני הכבוד, צבא, משפט... מדינה! בלי ארץ, מדינה נודדת, מדינה מהלכת, מדינה שמימית. זו הממלכה שלנו, זו נשמת ישראל. אני מזכיר כאן פרק ד' "אהבת ישראל" של "אורות ישראל". אהבת ישראל היא אהבת השכינה. על זה הרב מדבר כאן. כשלא יכלנו לנהל מדינה בצורה של יושר וצדק, עזבנו את הפוליטיקה "מאונס שיש בו רצון פנימי" ["אורות", המלחמה פ"ג].
ד. תיקון השאיפה המוסרית בישראל בגלות
עכשיו הרב מדבר על חולשתנו:
"לא היינו יכולים לעמוד נגד הזרמים הכלליים של העולם, שאין להם ביסודם כ"א האהבה העצמית הגסה, וכאשר התהלכנו עם הלאומים שכנינו קלטנו אל קרבנו את רוחם הזר, אשר לא היה יכול להמזג בנו והיה בעוכרינו. והנה נצטרפנו בכור עוני, עברו עלינו שנות אלפים שלא היה לנו מצד כללות האומה עסק עם דברים חמריים, היינו אומה פורחת באויר וחלמנו רק על דבר מלכות שמים",
כמו במדבר, חזרנו להיות עצמנו. זו המציאות הערכית העצמית. אז חזרנו לבריאות.
"ע"ד הטוב האלהי המוחלט",
בלי שצריך ישומים במדינה, בכנסת, קואליציות...
"מצב משונה זה היה לנו לרפואה יפה: הוקלטה בקרבנו פנימה השאיפה הטבעית לנו ע"ד הטוב האלהי הכללי",
זו שוב הנשמה. היא דבר עליון מאד, ואנו רוצים לחזור למצב שהטבעיות הנשמתית שוב פועלת עלינו, בקיצור: להיות אומה. כשהצטרכנו לנהל אומה ברשעות, נשמתנו בחלה בזה ועזבה אותנו. התפרקנו ונזרינו בין העמים. שוב האומה מושפעת מהגלות, הגלות פועלת עלינו על ידי שחלמנו רק על ממלכה מוחלטת, אידיאלית ושמימית, כי לא היה לנו שום קשר מעשי עם זה. זה פעל עלינו לטובה להוריד את האלהי שוב בנשמתינו ולהוריד את הנשמה למודעותנו.
ה. תחית האומה אחרי התיקון הפנימי
"אבל עכשיו שוב אנו קרואים לגשמה בחיים", לא להשאר חולמניים, "- זהו דבר התחיה. אם חלקים רבים מהסתעפות חזיונותינו יתקטנו בכמותם בהפגשם עם המציאות, בראשית דרכנו, אין רע. המציאות אין לה כנפים מהירים כאלה אשר לחזיון",
לכן זה לוקח זמן. לאט לאט הדברים יתפתחו, המהלכים הללו יתפשטו והעם יחזור לרצות לנהל מדינה על פי הקודש, המוסר העליון והמצוות.
הסגנון, השפה, הביטוי הפרטי האישי של אלו שנושאים את הנשמה הם מבולבלים. אבל באמת, מעבר לבן-גוריון או ראש הממשלה הנוכחי, הנשמה פועלת. הנשמה מחדירה את העם לציון, בגלל שהיא היורדת והמעוררת אותו לחזור הביתה. אם היא המעוררת, זה המהלך האידיאלי. מצדנו אנחנו בכלל לא בענין. אפילו לא פרקטי. אנחנו עשינו את המלחמות? בן-גוריון עצמו נאלץ לומר, מי שלא מאמין בנסים אינו ריאליסט. ובזמננו, אי אפשר לתאר מה הנסים הולכים כל רגע. לפני שבוע אמרו שהיו 16000 מקרי ירי, צרורות בלתי פוסקות; כמה פגועים יש? אי אפשר להאמין איך אנחנו חיים ולומדים "אורות" פה בשקט. אני נותן שעור, ופתאום אני לא שומע מה אני מדבר כי יש צרורות מאחוריי, בגילה. ככה זה הולך. אנחנו לומדים, כששמה מפציצים את בית לחם. נו? אתם קצת לא כל כך בריאים שאתם יושבים פה באמצע של הערבים. לא חשבתם על זה רגע? אתם ככה קצת תמימים... מהלך פלא, פלאי, יותר ויותר.
בהמשך הרב ימשיך לתאר מהי התחיה.
סיכום:
1. האינסטינקט הקיומי דוחף את האדם להסדרים עם הזולת, כל אחד מסתדר לפי צורכיו האישיים. כך היה מצבם של העמים והממלכות לפני ההתעוררות הלאומית.
2. כשעם ישראל חוזר להיות לנשמה, הוא משפיע התעוררות לאומית גם על הגוים. הם מבינים שאפשר להסתדר יותר טוב בתור אומה, ולהיות יותר חזקים ומוצלחים.
3. אומה צריכה להתבסס על מוסר מוחלט ששוה לכל יחידיה ללא בחירה חופשית. מוסר מוחלט חייב להיות שמימי, והפילוסופיה לא יכלה לתת מענה כזה לעמים, אלא מוסר הסכמי בלבד שעלול להשתנות מדור לדור.
4. ללא מוסר מוחלט, העמים צברו כוח לאומי כדי לנצל ולהשתלט על אחרים, עד כדי פשיזם ונאציזם.
5. האומות צריכות ללמוד איך לאהוב את עצמן באופן פשוט, ואנחנו ביותר, בגלל עצמותנו האלהית. אהבה זו והלימוד איך להידבק לטוב האלהי צריכים פרנסה וחיזוק מיוחדים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה