יום רביעי, 18 בינואר 2012

עיונים בשמעתתא - פ"ו ש"ח

ש"ו פ"ח

בשמעתתא דידן יתבארו יסודות חשובים בדיני עדות וקודם ניתן מבט כללי עפ"י דבריו הנפלאים של הגאון איסר אונטרמן [בס' שבט יהודה שער שלישי].

הלכה פסוקה שעד אחד נאמן באיסורין. נחלקו רבותינו במקור מוצא דין זה. יש שלמדו מהפסוק וספרה לה – לעצמה. הרי שהאמינה תורה לאשה על ספירת הנקיים שלה ועל טהרתה ומזה אנו למדים לכל האיסורים שבתורה שעד אחד נאמן [תוס' יבמות פ"ח וגיטין ב'].

ויש סוברים כי נאמנות ע"א ילפינן מקרא אחר, דכתיב גבי קרבן או הודע אליו חטאתו ואף דביבמות פ"ח דחו להאי ילפותא מ"מ לפי המסקנה קיימי הכי ומזה למדין לכל האיסורין [רשב"א ביבמות שם ובנמוקי יוסף].

ויש סוברין שלומדים מסברא "דאם לא כן אין לך אדם אוכל אצל חבירו".

והחקירה הבסיסית שדנו בה האחרונים היא אם עדות זו היא הגדת עדות ברורה או רק כעין בירור והוכחה. ונ"מ לכמה דברים וגם לענין אם עובר על לא תענה כשהעיד לשקר ואם לפוסלו לשאר עדויות.

ונחלקו בזה האחרונים. בס' עטרת חכמים [להגר"ב פרנקל ז"ל] אינו מביא שום ראיה כלל לא מהגמרא ולא מהראשונים אלא שפשוט לו כי ליכא לאו דלא תענה בעדות ע"א באיסורין ומסתמך על לשונו של ספר החינוך שפירש כי לאו דלא תענה נוהג רק בזכרים ולא בנקבות ומזה רוצה ללמוד שאין לאו דלא תענה באיסורי דאם איתא דגם על עדות איסורין עובר בלאו דל"ת הרי בזה גם האשה כשרה להעיד וכשמעידה שקר צריכה לעבור על ל"ת. ובטעמו של דבר מסביר העטרת חכמים שם דנאמנות העד באיסורין אינה מתורת עדות ממש אלא מדין בירור ולכן אין ע"ז לאו דלא תענה.

אכן מה דפשיט ליה לבעל עט"ח להאי גיסא פשיט ליה לבעל מנחת חינוך לאידך גיסא, והוא מחליט בס' ל"ז בפשיטות כי גם ע"א שהעיד שקר באיסורין עובר על לא תענה אעפ"י שהגדתו אינה צריכה להיות בפני בי"ד.

ומסיים דבריו לומר "זה פשוט שאין שום חילוק בין שני עדים לעד אחד באיסור והיתר ובכל גווני דמועיל עדותן והעיד שקר עובר בלאו זה".

המחלוקת בין העטרת חכמים והמנחת חינוך תלויה בשאלה אם נאמנות ע"א היא מתורת עדות גמורה [מנ"ח] או מתורת נאמנות כבירור והוכחה [העטרת חכמים]. וזה תלוי באשלי רברבי. דהנה מצינו בעדות איסורין מחלוקת הפוסקים אם שייך בה הכלל הידוע בש"ס כי "כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים" [יבמות פ"ח כתובות כ"ב] לענין זה שאם בא אח"כ עד אחד והכחישו אין הכחשתו כלום והראשון נאמן.

דבר זה נזכר ביו"ד [סי' א' סעיף י"ד] לענין שוחט שהעיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו דדעת הריטב"א היא דלא אמרינן כאן כל מקום שהאמינה תורה ע"א וכו' משום דהאי כללא הוא רק בעדות אשה ולא באיסורין. ולכן הוה חד כנגד חד והבהמה בחזקת איסור אבל דעת מהרי"ק היא שהשחיטה כשרה משום דגם כאן נקטינן הכלל כי כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין השני נאמן להכחישו. ולהלכה דעת הטו"ז שם כהריטב"א דאסור. וכן פסקו גם הרש"ל והב"ח אך דעת הש"ך כהמהרי"ק דהבהמה כשרה. ועיין בש"ך סי' קכ"ז בסופו דמפרש כי כסברת מהרי"ק איתא גם בהרא"ש פ' הנזקין בי"ד הכללים שלו דין ו' [ויש מהאחרונים דוחים שאין ראיה מדברי הרא"ש].

והדעת נוטה מאד לומר כי פלוגתייהו דהני רבואתא היא בעצם המושג של נאמנות ע"א לגבי איסורין דאם מתורת עדות הוא שייך שפיר לומר הכלל כל מקום שהאמינה תורה וכו' כמו דנקטינן כלל זה לגבי עדות אשה וכן לענין סוטה אם ע"א אומר נטמאה ואח"כ הוכחש, וכן לענין עגלה ערופה.

אולם אם מתורת הוכחה וברור קאתינן עלה מפני שאין אדם משקר באיסור כמו שסומכין על חזקה אומן לא מרע אומנותו וכדומה לא שייך לומר כל מקום וכו' שזה נאמר בהגדת עדות ולא בהוכחות. דוגמא לדבר מצינו גבי אבידה דסימנים וסימנים יניח. ואין הבדל מי אמר את הסמנים תחילה מפני שוהו ענין של הוכחה ולא של עדות.

ואולי אפשר לומר כי מחלקותם של הני ראשונים תלויה במקור הדין של ע"א נאמן באיסורין, דאם ילפינן מקראי עלינו לחשוב הגדת העד כעדות גמורה אבל לפי מאי דמסיק בגמרא דידעינן מסברא "מידי דהוה אחתיכה ספק של חלב ספק של שומן" יש לומר דזוהי רק הוכחה וברור [ואפילו אם נימא דכשנילף מסברא הוא ג"כ מן התורה] ואין תורת עדות על הגדה זו כמו שהסברנו לעיל.

ולפי האמור מסתבר מאד לומר כי הני דס"ל שאין תורת עדות על הגדת ע"א באיסורים סברי ג"כ שאין עליו לאו דלא תענה משום דלאו זה נאמר על עדות ולא על הוכחות אבל הראשונים דס"ל דכל דין תורת עדות יש בהגדת ע"א באיסורין עובר בלאו דל"ת.

ואחרי שהגענו לכך ובררנו כי מה דאיפלגי הראשונים בדין כל מקום שהאמינה תורה תלוי בהגדרתם על עצם היסוד של נאמנות עד אחד באיסורין, ונוגע לכמה גופי הלכות. נראה כי אפשר להמשיך בקו זה קצת יותר כי יסוד זה יעזור לברר על ידו עוד ספק גדול בדין ע"א באיסורין שמצאתי בו מחלוקת הראשונים ז"ל וסברותיהם בענין ההוא תלויות בהגדרת הנאמנות של עד אחד והם הולכים לשיטותיהם בזה הספק הוא אם עד אחד באיסורין יכול לחזור מעדותו הקודמת או דאמרינן בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כמו בעדות ממונות ונפשות. ולכאורה פשוט מצד הסברא דבע"א אין מקום לומר כן כיון דגם בממון ובנפשות אינו חוזר ומגיד אלא כשהעיד עדותו בב'"ד אבל על מה שאמר חוץ לבי"ד חוזר שאין על זה תורת הגדת עדות והן באיסורין לא צריכים שיעיד בפני בי"ד כלל והאיך זה נחמיר שם שלא יוכל לחזור ממה שאמר חוץ לבי"ד מה שלא מצינו בשום עדות?

אכן יש מקום בסברא לומר גם להפך דעד כאן לא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד על הגדה שהיתה חוץ לבי"ד אלא מפני שאין הגדה שנאמרה חוץ לב'"ד מועלת כלל וכיון שלא פעל כלום בהגדה זו הריהו כסיפור דברים בעלמא ויכול לחזור מדבורו אבל בדין עד אחד באיסורין דאין צריך בי"ד ומה שאמר לחברו כי הבהמה נשחטה בהכשר או הבשר נמלח מדמו או שהפרישו תרומות ומעשרות כדומה מהני הרי שורת הדין נותנת שאינו יכול לחזור מדבריו דכבר נתקבלה הגדה זו כמו עדות גמורה לנהוג על פיה בדיני איסור והיתר. ותמצית הדבר היא כי בכל מקום שהעדות מועילה אינו יכול לחזור בו דאל"כ האיך נוהגין עפ"י דבריו כשיכול תמיד לחזור ממה שאמר.

ולפתרון ספק זה אפשר למצוא יסוד מוסד בתשובות הר"ן [סי' מ"ז] שמביא להלכה כי בעדות אשה שמת בעלה יכול העד לחזור מדבריו אם העיד שלא בפני בי"ד אע"פ שהגדת עדות זו אינה צריכה בי"ד. ומקורו מדברי התוספתא בפ"ב דכתובות העדים שהעידו לטמא ולטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר לפטור ולחייב עד שלא נחקרה עדותן בבי"ד אם אמרו מבודין אנו נאמנין, משנחקרו עדותן בבי"ד ואמרו מבודין אנו אין נאמנים. הרי מפורש דגם בעדות לאסור ולהתיר אפשר לעדים לחזור מדבריהם כל זמן שלא נחקרה עדותן בבי"ד.

וכן פסק המחבר באה"ע [סי' '"ז סעיף כ'] וז"ל מי שמערער על האשה לומר שזקוקה ליבם ואח"כ הוא בעצמו מעיד בפני בי"ד ששמע שמת זה זמן רב סומכין עליו כיון שהדברים הראשונים לא היו בפני בי"ד" הרי מפורש דגם בעדות שאינה צריכה בי"ד יכול העד לחזור מדבריו אם לא העיד בפני בי"ד.

ודין זה מובא בפוסקים כאילו אין חולק אבל האמת היא שהריטב"א לקדושין [דף ס"ה] חולק על קביעה זו וכותב, כי "אם עשה עמו בטהרות כיון שהחזיר לו טהרותיו ולא אמר לו דבר הרי כאילו הודה לו באותה שעה שהן טהורות וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" והתם מיירי שלא בפני בי"ד וגם לא העיד אלא שהחזיר לו טהרותיו.

אלא שצריכים לפרש לדעתו דברי התוספתא שהביא הר"ן דהתם מפורש כי גם כשהעידו לאסור ולהתיר כל זמן שלא העידו בפני בי"ד יכולים לומר מבודין היינו.

ונראה לומר דבר חדש עפ"י מה שראיתי בס' שערי יושר שער ו' פ"ה וכן פירש לי מו"ר הגאון המחבר זצ"ל במכתב מפורט דעתו בנידון זה. ותמצית דבריו היא כך: דכל מי שבכחו לדון על הענין שעליו מעיד העד הוא יכול גם לקבל עדותו בתורת בי"ד. ולכן פסק בנתיבות המשפט ומקורו מדברי הרשב"א דמומחה הדן ביחידי יכול גם לקבל עדות ביחיד וכן לאידך גיסא בדיני נפשות דצריכין כ"ג דיינים מביא הרמב"ן בפרושו לפרשת שופטים דגם קבלת עדות דידהו צריכה כ"ג ולכן בעדות איסורין שהענין מסור לכל אין צורך בבי"ד כלל וכשהוא מעיד על שחיטה וניקור הפרשת תרומה וספירת הטהרה למי שיכול לנהוג על פי הגדה זו הריהו כעדות בפני בי"ד. אולם אם הוא מעיד בדבר שמסור למורי הוראה ורק אלה יודעים האיך לנהוג עפ"י העדות הזאת אז דוקא אם העיד בפני מורה הוראה נחשב כמעיד בפני בי"ד אבל כשהעיד בפני איש פשוט אין זו עדות בבי"ד הרי השומע אינו יכול לדון עפ"י הגדה זו. ועל פי כלל זה הוא מסלק תמיהת הש"ש שתמה על הטו"ז בסי' ל"ט ס"ק כ"ב דהגדת העד לענין סירכא צריכה בי"ד וז"ל כיון שבאו לבי"ד כאחת לא משגחינן במה שאמר חוץ לבי"ד" וע"ז מעיר הש"ש שמעתתא ו' פ"ח הא עדות איסורין לא צריכא בי"ד כלל דהא ילפינן מוספרה לה וספירתה שלא בבי"ד היתה. וכן עדות טבל ושחיטה לא בפני בי"ד היא. אולם לפי האמור צדקו דברי הטו"ז דכיון דהתם מיירי לענין סירכא שהקונה אמר שהיתה במקום המטריף ובזה המכריע הוא רק מי שמורה הוראות של בדיקת הריאה ולכן כל זמן שלא אמר בפני המורה לא נחשב כמעיד בבי"ד ושפיר יכול לחזור בה עכ"ד.

ולפי האמור פרשתי יפה גם את פסק המחבר באה"ע סי י"ז סעיף כ"ו שכתב "מי היה מערער על האשה לומר שהיא זקוקה ליבם וכו" ולכאורה קשה להבין לשונו שהיה "מערער על האשה לומר" ולמה לא כחב בפשיטות מי שמעיד על אשה שהיא זקוקה ליבם. אולם לשון המחבר מדוקדקת מאד כי התם מיירי שאין כאן עדות ברורה שהיא זקוקה ליבם אלא שהוא אומר דברים שעל פיהם יכולים בי"ד להכריע שהיא שומרת יבם ועדות זו היא כמו ערעור על מה שהיא חושבת עצמה לפטורה מזיקת יבמין, ולכן מכיון שהדבר תלוי בהכרעת חכמים. הנה כל זמן שלא העיד בפני אלה היכולים להכריע בדבר אין הגדתו נחשבת לעדות ולכן יכול לחזור בו ע"כ דבריו הנפלאים של ה'שבט מיהודה' ושם עוד האריך בזה ובדברי רבינו ע"ש.

והנה בתשובת מהר"י בן לב הביא מעשה שאב אמר שקידש את בתו וחזר בו ע"י אמתלא, ונחלקו בזה חכמי פרובינציה חלקם האמינו לו וחלקם לא האמינו לו. הטעם שהאב אינו נאמן הוא משום שחלוק האב מאשה שאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני שנאמנת ע"י אמתלא [כתובות כב], ומשום ונותנים חכמי פרובינציה טעם לדבריהם עפ"י מה דמחלק הגמרא בפרק האומר בין אב שאמר קידשתי את בתי לבין היא עצמה שאמרה נתקדשתי. דלאב האמינה תורה כשני עדים בבתו אבל אשה אינה נאמנת על עצמה כב' עדים וא"כ כיון שהאב נאמן כב' עדים בבתו לפיכך הדין נותן שלא יועיל בו אמתלא כי היכי דלא מהני אמתלא בשני עדים דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.

ומבאר רבינו כוונת חכמי פרובינציה דהתם בפרק האומר איבעיא לן לענין אב שאמר קידשתי את בתי מהו ליסקל על ידו פי' אם אין לפנינו עדי קידושין וזינתה האם מחזקינן לה כדין נערה המאורסה ותהא נסקלת על פיו. רב אמר אין סוקלין על ידו דדוקא לענין איסורא הימניה רחמנא לאב על קידושי בתו דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה אבל לענין סקילה אינו נאמן. ורב אסי אמר סוקלין דהתורה האמינה לאב על קידושי בתו לגמרי אפילו לענין סקילה. אמר רב אסי ומודינא באומרת נתקדשתי ואח"כ זינתה שאין סוקלין אותה על פי עצמה והטעם משום דדוקא לאב הימניה רחמנא על קידושי בתו כשני עדים כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ולפיכך סוקלין על ידו אבל לדידה לא הימנה רחמנא לומר נתקדשתי ולפיכך אין סוקלין על ידה.

ופירש"י דאע"ג דלא הימנה רחמנא לאשה לומר נתקדשתי לענין סקילה מ"מ לענין איסורא נאמנת לומר נתקדשתי ולאסור כל העולם עליה ולאו מדין עדות אלא משום דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא. ומפרש רבינו דמטעם זה מחלקים חכמי פרובינציה נמי לענין אמתלא דדוקא לגבי עדות האשה על עצמה הוא דאמרו בגמרא דמהני בה חזרה ע"י אמתלא לומר לא נתקדשתי משום דמעיקרא כשאמרה נתקדשתי לא היתה נאמנת על עצמה מדין עדות אלא רק מדין שויא אנפשה חתיכה דאיסורא משא"כ באב שהאמינתו תורה כדין שני עדים על קידושי בתו א"כ כל שאמר קידשתי את בתי הו"ל עדות גמורה ואינו יכול לחזור בו מעדותו אפילו ע"י אמתלא וכדקיי"ל בכמה דוכתי דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד [כתובות דף י"ח].

מוסיף רבינו דנראה מוכח דאפילו היכא דהימניה רחמנא מהני אמתלא מהא דאמרו פרק ב' דכתובות דף כ"ב ע"א. בעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו? אמר ליה אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. תנא מיניה ארבעין זימנין ואפייה לא עבד שמואל עובדא בנפשיה ע"ש והכי קיי"ל דמהני אמתלא וכמבואר ברי"ף כתובות שם יברמב"ם פ"ד מאיסורי ביאה ה"י ובטור וש"ע יו"ד סימן קפ"ה סע' ג. הרי שאע"פ שאשה נאמנת מתורת עדות מדין עד אחד נאמן באיסורין אעפ"כ מהני בה אמתלא. נמצא דלא כחכמי פרובינציה דס"ל שכל שבא מתורת עדות אין מועיל בו אמתלא. ואין לדחות דהתם נאמנת לומר טמאה אני מדין שאח"ד דאשה נאמנת מן התורה ורחמנא הימנה דכתיב וספרה לה ומזה ילפינן דעד אחד נאמן באיסורין ואפ"ה מהני אמתלא עכ"ד.

והנה הנחת היסוד הפשוטה של רבינו שעד אחד הוא מתורת עדות ולא מתורת נאמנות אינה פשוטה כלל ועיקר. שהרי ראה ראינו שנחלקו בזה רבותינו הגר"ב פרנקל [בתשובה לחת"ס חו"מ סי' ט"ז] והמנ"ח [מצוה ל"ז], והגר"ב פרנקל סובר שאין בעד אחד איסור לא תענה מכיון שאינו מעיד בתורת עדות. וא"כ אין מקום לקושיית רבינו מהאומרת טמאה אני שחוזרת בה באמתלא וה"ה לאב, דשאני עדות אשה באיסורין שבאה בתורת נאמנות ואשר על כן מהני בה אמתלא משא"כ כשאב אומר קידשתי את בתי שבא בתורת עדות ואשר על כן לא מהני בה אמתלא.

ואשקוטה ואביטה בקובץ שבילין [שנה ג-ד] במאמרו של הג"ר שפטיה הלוי סגל שטרח לקיים את קושייתו של רבינו, כי בעד אחד בעלמא יש שתי נקודות: א) מסברא דעד אחד יש כאן ולמה לא נקבל עדותו, ב) דאמנם הוא אחד אבל חידשה תורה דבאיסורין חד נמי מהני, נמצא דעיקר החידוש הוא בנקודה השניה, אבל בקרא וספרה לה לעצמה דהיא נאמנת על עצמה בתורת עד יש באמת שני חידושים א) דגם דבריה בתורת אשה הפסולה להעיד בעלמא וגם שהיא על עצמה שזה בגדר "בעל דבר" שאינו בגדר עד, כדברי הראב"ד הידוע, הכא מהני. ב) דעדותה מספיקה ואין צורך לעדים נוספים.

ונמצא דהא דילפי' בעלמא ע"א באיסורין מאשה על עצמה הוא מהנקודה השניה אבל בחידושא קמא – תלוי איזה סוג עד מדובר, אם עד כשר או פסול, דבפסול נלמד מהאשה שני חידושים.

ולפי"ז אמנם הלכה [פי"א מעדות להרמב"ם] דפסולים מתקבלים באיסורין כמו כשרים אבל תלוי איזה גדר יש כאן, דמסתברא, דע"א כשר הוא בתורת עדות אבל "עד" פסול הוא בתורת נאמנות בלבד.

ולפ"ז בנאמנות של האב נמי יש בזה שני חידושים, הן מצד שהוא פסול וקרוב, וגם שהוא יחיד, לפיכך דומה עד אחד פסול [כמו באומרת טמאה אני] לאב, ואם מהני חזרה אמתלא אצלה ובע"א פסול יהני גם לאב אבל בע"א כשר שבאים בתורת עדות לא יהני אמתלא ודו"ק. ומוסברת היטב קושית הש"ש. [אבל אינה מוכרחת כמובן, דיתכן דאעפ"כ אב שאני מעד אחד פסול, ואב הוא נאמן טפי בגדר של עדות וגזירת הכתוב הוא, ולא תהני בה אמתלא].

ובדרך אחרת יותר עמוקה יש לומר דיש להתבונן בגדר נאמנות האב על הבת אם זה בגדר קבלת עדות שהתורה ציותה לקבל דבריו של האב בקביעת עובדא מוגמרת ומושלמת כמו שני עדים ואנן השומעים מחליטים עפ"י דבריו של האב שהיא מקודשת או דילמא שיש כח לדבריו כ"פסק הלכה" דהתורה גוזרת דאם אב אומר כך דנין אותה כפסק ב"ד הקובע שהאשה מקודשת.

ובזה נחלקו רב ורב אסי, רב סבר דזה כח פסק. לכן זה מתחלק, לענין איסורין בלבד, ולא גבי קטלא ושאני איפוא מעד אחד באיסורין בעלמא, שדנים אחרי ששמענו העד והוא קבע רק את העובדא שזה אסור וממילא יש מלקות לאחרי שהוחזק האיסור משא"כ כאן שזה "פסק" ולפיכך הוא חלקי בנוגע לאיסורא בלבד ולא בנוגע למיתות.

ועפ"ז נוכל להסביר עוד את המחלוקת חכמי פרובינצא הנ"ל דבפסק נראה דלא שייך לחזור ע"י אמתלא דכבר הוכרעה ההלכה ואין אפשרות לחזור לאחרי פסק האב, דלא דבריו קבלנו רק הלכה קבענו. והחולקים סבורים דיש כאן קבלת עדות ולכן שייך לדון חזרה באמתלא כמו ששייך גם בעדים כפי שכותב הרמ"א [עי' חו"מ סי' כ"ט] או עכ"פ דשייך חזרה בגדר נאמנות כפי הש"ש.

ובזה גם מתורצת קושית הש"ש עליהם מ"יכיר" גבי אב דמהני אמתלא [ב"ב קכ"ז ב'] באומר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא, ומה שאמרתי עבדי שמשמש אותי כעבד, ש'יכיר' הוא רק קבלת דבריו כמות שהם ושאני מגדר 'את בתי נתתי לאיש' שהוא גדר חדש של פסק לכן לא שייך בענין גבי 'את בתי נתתי' לחזור באמתלא אף שב"יכיר" יכול לחזור ודו"ק בכ"ז וקצרתי.

והנה כדי להסביר דעת חכמי פרובינציה [שאסרו על האב לחזור בו למרות הדין שהאשה יכולה לומר טהורה אני אחרי שאמרה טמאה אני], כתב רבינו דלאב הימניה רחמנא ולכן אינו יכול לחזור בו אבל אשה שאמרה טמאה וחזרה ואמרה טהורה אני נאמנת מכיון שהנאמנות הראשונית שלה לא היתה מדין ע"א נאמן באיסורין שהיא היתה בחזקת היתר וא"א לסמוך על עד אחד נגד החזקה, והא דאשה נאמנת לבעלה לומר טמאה אני לך אינו אלא משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, וקרא דכתיב וספרה לה אינו אלא בספירת נקיים בזה הוא דנאמנת משום דע"א נאמן באיסורין אבל עיקר הילפותא דילפינן מהך קרא דעד אחד נאמן באיסורין היכא דאין בידו לתקן הוא משום דכתיב "וספרה לה" דהיינו ממה שנאמנת לומר שפסקה מלראות דם וספרה ז' נקיים ובזה לא איתחזק איסורא דאע"פ שראתה פעם אחת מ"מ לא אתחזק איסורא שתהא רואה כך לעולם [וכמו שכבר נתבאר ענין זה לעיל פ"ו ועי' עוד שמעתא ג' פי"א]. וכיון דאינו אלא משום דשאח"ד בזה ודאי מהני אמתלא.

ומבאר רבינו דתירוץ זה לא יתכן רק לדעת הנך ראשונים דס"ל דעד אחד אינו נאמן בדאיתחזק איסורא דלדידהו ע"כ אינה נאמנת לומר טמאה אני כנגד חזקת היתר אלא רק מדין שויא אנפשה חתיכה דאיסורא. אבל לדעת הראשונים דס"ל דע"א נאמן אפילו בדאיתחזק איסורא א"כ לשיטתם האומרת טמאה אני שפיר נאמנת מדין עד אחד נאמן באיסורין ואעפ"כ אמרינן בגמרא דמהני בה חזרה ע"י אמתלא וא"כ לדבריהם ע"כ מוכח דבעד אחד אע"פ שנאמן מן התורה מ"מ מהני ביה אמתלא ולא אמרינן ביה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וא"כ הוא הדין בעדות אב על קידושי בתו מהני אמתלא ודלא כשיטת חכמי פרובינציה.

ולשיטת הראשונים הנ"ל על כרחך צריך לחלק כמו שנתבאר לעיל דקרא דכתיב "אם לא יגיד ונשא עונו" לא איירי כי אם גבי עדים דבעו הגדה בפני ב"ד אבל עד אחד דלא בעי הגדה בבית דין אין הגדתו חשובה הגדה ויכול לחזור בו מעדותו אפילו אם העיד בפני ב"ד.

הרי שנחלקו חכמי פרובינציה ושאר הראשונים אם עד אחד יכול לחזור בו באמתלא היכא שנאמן מדין ע"א נאמן באיסורין.

ונלך לאורו של הס' היקר קובץ רשימות שיעורים [כתובות סי' ל'] דהנך ב' שיטות מחולקות ביסוד דינא דמהימנא באמתלא לבטל דבריה הראשונים אי משום דיש לה דין נאמנות על האמתלא או דהוא רק בגדר אומדנא שאומרת אמת אבל אין בזה דין נאמנות וכמו שיתבאר. יעויין בהרהמ"ג פי"ב מהל' גירושין הל' א' דמתבאר מדבריו דדינא דאמתלא מהני משום דינא דהפה שאסר הפה שהתיר דכתב שם לבאר דדינא שהפש"א וכו' מהני גם לאחר תוכ"ד [והיינו משום דדינא שהפש"א וכו' לא הוי מדין מיגו אלא מדין נאמנות מיוחדת דכיון דמהימנית לי' אהא, מהימני' אהא וכמבואר בפירש"י בכ"מ, ואידך שיטה דס"ל דהפש"א וכו' מהני רק בתוכ"ד הוא משום דס"ל דמהני מדין מיגו דלפי"ז צריך שיהא תוכ"ד דוקא דלאחר תוכ"ד לא מהני מדין מיגו דהו"ל מיגו למפרע וכמו שהאריכו בזה המפרשים ז"ל] וז"ל שם " ....כיון שאין לנו האיסור אלא מפיה ודאי אפי' לאחר כד"ד נאמנת שהרי אפי' בחוזרת מדיבורה וכגון שאמרה א"א אני עכשיו וחזרה ואמרה למחר פנוי' אני ולא הייתי א"א כל זמן שנתנה אמתלא לדבריה נאמנת כנזכר פ"ט מהל' אישות הל' ל"א כ"ש כשאמרה א"א הייתי שיכולה לומר אחר כד"ד גרושה אני שהרי אינה עוקרת דיבורה הראשון" יעויי"ש בהרהמ"ג. ומבואר בדבריו דמוכיח מהא דמהני אמתלא לאחר כד"ד דמהני הפש"א וכו' לאחר כד"ד והיינו משום דמפרש דהא דמהימנא לחזור בה באמתלא הוא מיסוד דינא דהפש"א וכו' דכיון דהאיסור נעשה מפיה מהימנא להכחישו ולבטלו אלא דצריך בזה לאמתלא דבלא"ה נראה דמשקרה אבל הא מיהת דטעמא דמהימנא לומר עכשיו דלא נתקדשתי ולעקור דברי' הראשונים הוא משום דינא דהפש"א וכו' דכיון דהיא אסרה מהימנא להתירה והאמתלא הוא רק לבטל ענין צדדי דלא יהא לנו הוכחה דמשקרת אבל יסוד הנאמנות בזה הוא משום הפש"א וכו' דלכן מוכיח מזה הרהמ"ג דדינא דהפש"א וכו' הוי גם לאחר כד"ד דאל"כ לא היתה מהימנא באמתלא לאחר כד"ד דכל נאמנותה הוא משום הפש"א וכו' וכנ"ל.

והנה זה מבואר להשיטה דהפש"א וכו' מהני גם לאחר כד"ד דלפי"ז י"ל דהא דמהימנא באמתלא הוא משום דינא דהפש"א וכו' וכנ"ל. אכן להשיטה דהפש"א וכו' מהני רק בתוכד"ד דס"ל דמהני מדין מיגו, לדידהו א"א לומר דדינא דאמתלא דמהני הוא משום דינא דהפש"א וכו' דהרי דינא דאמתלא מהני גם לאחר כד"ד. וע"כ צ"ל לדידהו דהא דמהימנא באמתלא לבטל דבריה הראשונים הוא מדין אומדנא דנראין הדברים דאינה משקרת ואומרת האמת וכמו"ש הראשונים דצריך שיהא ניכר ונראה דהאמתלא אמת והיינו דמהני מצד האמתלא בעצמה דניכר שהוא אמת אבל אין בזה דין "נאמנות" אלא דמהימנא משום אומדנא דבודאי אומרת האמת. ולפי"ז נראה דזהו טעמא דהשיטה דס"ל דאמתלא מהני' רק לבטל דינא דשואחד"א ולא דין נאמנות מדינא והיינו משום דבהאמתלא אין כח לבטל דין נאמנות מדינא דאין בהאמתלא דין נאמנות מה"ת דיבטל דין הבירור דנעשה ע"י דין נאמנות דמדינא. ודין האמתלא מהני רק לבטל הא דשואחד"א דלא הוי נאמנות בהדבר מדינא אלא דהוי דין איסור מיוחד משום דשואחד"א וכל הדין נעשה משום לתא דידה אבל אין בזה דין בירור ונאמנות בעצם המעשה לגבי כו"ע, ולגבי זה מהני כשחוזרת בה באמתלא דעוקרת הא דשואחד"א מעיקרא דבאמת לא שואחד"א וכיון דנראין הדברים שאומרת האמת בטל הדין דשואחד"א דהוי רק דין מצד עצמה וכנ"ל משא"כ היכא דיש לנו כאן דין נאמנות ובירור מדינא א"א לבטלו רק בדין נאמנות אחד מדינא וכנ"ל.

אכן אידך שיטה דס"ל דאמתלא מהניא גם באב שאמר קדשתי את בתי אעפ"י דיש לו נאמנות מדינא כב' עדים ע"ז הוא משום דס"ל דאמתלא מהני' מדינא דהפש"א וכו' דהוי דין נאמנות מדינא דלכן מהני' להתיר גם הנאמנות דמדינא [וכדחזינן דהפש"א וכו' מהני גם בב' עדים אלא דבב' עדים לא מהני אלא בתוכד"ד דלאחר כד"ד לא מהני הפש"א וכו' כיון דאין חוזרין ומגידין והוי משום דינא דאין חוזר ומגיד משא"כ באב שאמר קדשתי וכו' או בעדות דע"א דליכא בהו משום הא דאין חוזר ומגיד וכמו"ש בש"ש שם כיון דלא הוי הגדה דעדים בב"ד וכמו"ש שם משו"ת הר"ן בזה מהני שפיר האמתלא לחזור בהם גם לאחר כד"ד דמהני משום הפש"א וכו' דמועיל גם לאחר כד"ד היכא דליכא משום דינא דאין חוזר ומגיד] דלכן ס"ל שפיר דאמתלא מהני גם במקום בירור ונאמנות דמדינא, כיון דמהני מדינא דהפש"א וכו' דהוי דין נאמנות גם בהבירור והנאמנות דעדים וכמוש"נ עכ"ד הספר קובץ רשימות שיעורים. והביא סייעתא למהלך שלו מדברי הצ"צ ע"ש.

והנה תמהו רבינו [ש"ו פ"י] והחוות דעת [סי' קפה] על מה שהביא הרמב"ן הוכחה דאין מועיל אמתלא בהוחזקה נדה, מדאמרינן דלוקה עליה ואם מועיל אמתלא לא היה ראוי ללקות. והקשו א"כ איך ס"ל לרמב"ם דאם הוחזק עפ"י עד אחד לוקה, והא בע"א לפי הר"ן ועוד מהני חזרה ע"י אמתלא, וא"כ לא חשיב איסור ברור? וכתב הג"ר דוב מאיר קרויזר [בס' דבר המלך הל' איסו"ב עמ' מ"ט] נראה דכוונת הרמב"ן היא להוכיח דע"כ הא דסוקלין על החזקות והוחזקה נדה לוקין הוא דין ולא רק אומדנא, דאם היה רק משום אומדנא היה מועיל אמתלא, ואם מועיל אמתלא תו לא הוי אומדנא ודאית עד שיהא חייב גם מלקות, וע"כ דאינו משום אומדנא רק דין דכל שהוחזק זה גופא אסרה תורה, וכיון שכן מסברא לא מועיל אמתלא דרק בדבר שהוא משום בירור מועיל אמתלא ולא בדבר שהוא משום דין. והא דבעד אחד מהני אמתלא אף שהוא ג"כ משום דין, זהו משום דהעד עצמו שהעיד וגרם להיות דין הוא עצמו מבטלו עכשיו באמתלא, והרי הוא כלא העיד מעיקרא משא"כ הוחזק דנעשה ממילא. [וזה בניגוד למה שקבע בס' קובץ רשימות שיעורים שאומדנא לא יכולה לבטל דין.]

בדרך אחרת צעד בס' קובץ רשימות שיעורים [סי' לא] לבאר שיטת החכמי פרובינציה ע"פ דקדוק בלשונם שכתבו "והאב הימניה כשני עדים בבתו ומש"ה אינו מועיל אמתלא" דאמירתו הוי כבבית דין, דבעצם אמירתו צריך שני עדים, שאם אומרים על אשה שהיא אשת איש הוי דבשב"ע אלא דחידשה תורה דהאב יחשב כב' עדים, וממילא נכלל בחידוש דהוי ג"כ כהגדה בב"ד. וסימוכין לדבריו הביא מהריטב"א דחלוק הוא ע"א באיסורין מעד אחד במיתה, דבעדות מיתה צריך בעצם לב' אלא דהעד אחד חשיב כב', משא"כ בע"א באיסורין [כגון האומרת טמאה אני לך] דאי"צ מלכתחילה לב' סגי בע"א. והביא דכדבריו מפורש בצמח צדק עיי"ש נועם אריכות דבריו. ושוב מצאתי שכדבריו כתב גם הגרז"נ גולדברג שליט"א בס' חזון קדומים עמ' 193, ובקובץ ויטע אשל [עמ' שכ"ז במאמרו של הגר"ב סורוצקין].

והתירוץ לקושיה של רבינו לחלק בין אב שנחשב כשנים וע"כ לא מועיל אמתלא לבין אשה וע"כ שאמרה טמאה אני וע"כ מועיל אמתלא היא כה פשוטה וכמעט מפורש בדברי רבינו עצמו עד שתמהים אנו, דקארי ליה מאי קארי ליה.

ולאחר החיפוש מצאתי את דברי הגאון ר' שאול ישראלי [בספר זכרון שילה (מדליה) עמ' שס"ב] שהאריך בביאור דברי השמעתתא ועל מה מתבסס בקושייתו עיי"ש.

לכאורה יש לעיין לפי היסוד של השב שמעתתא דלא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא בהגדת שני עדים דבהו כתיב אם לא יגיד ונשא עונו דבעי הגדה בב"ד וכו' אבל העדאת עד אחד באיסורין דלא בעי ב"ד משו"ה אפילו אומר בפני ב"ד יכול לחזור א"כ למה צריך אמתלא מאחר שאין בו הדין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד?

וכתב ליישב דברי השמעתתא בס' דברי יוסף [לג"ר יוסף כהן זצ"ל ח"א עמ' קנה] דלפיכך צריך אמתלא משום דבלא אמתלא גם אם נאמר דבאיסורין חוזר ומגיד מ"מ אינו נאמן יותר בדבריו האחרונים והוי חד כנגד חד והדבר ספק והאמתלא מועילה שיהא נאמן יותר בדבריו האחרונים. ויסוד זה שאפילו במקום שחוזר ומגיד הוי כחד נגד חד למדתי מדברי ההפלאה כתובות י"ח ב' אליבא דרמב"ח דסובר דחוזרים ומגידים דאין הפירוש שמקבלים את עדותם השניה דוקא אלא דהוי תרי ותרי והוי ספיקא.

שוב הראוני שבקובץ שיעורים [ב"ב קכ"ז] שכתב כעין דברינו שלכך צריך אמתלא במקום שחוזר ומגיד כדי שיהא נאמן יותר בדבריו האחרונים וכן כתב בס' באר משה [הובא באוצה"פ ח"ה דף א' ע"א בהערה] וברוך שכוונתי לדעת הגדולים.

בחדושי הרי"ם סימן כ"ט ס"ק ה' יש עוד טעם שיש צורך באמתלא אפילו בחזר בו העד ממה שהעיד חוץ לב"ד משום שאין אדם משים עצמו רשע אבל זה רק באומר שקר אמרתי אבל באומר מוטעה הייתי לא שייך טעם זה עכ"ל הדברי יוסף.

והנה בפרק יש נוחלין ב"ב [דף קכ"ז ע"ב] האומר זה בני וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן, אמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן שזה שאמר עבדי שהוא לו כעבד וחלופו בבית המכס אמר בני וחזר ואמר עבדי נאמן כו' לפי שאמר להבריחו מבית המכס. ונראה מוכח מזה דהאב נאמן לחזור ע"י אמתלא דהא אב נאמן לומר על בנו שהוא פסול וכדכתיב יכיר וכשם שנאמן לומר על בנו שהוא ממזר כמו כן נאמן לומר שהוא עבד ובא מן השפחה ועיין בשו"ע חו"מ סי' רע"ט וא"כ היכי נאמן לומר אח"כ בני הוא ולומר דמה שאמר עבדו שהוא לו כעבד דזה אינו אלא אמתלא ולשיטת חכמי פרובינציא אינו חוזר ומגיד במקום דרחמנא הימניה ע"י אמתלא.

ונראה לי מזה דאפילו לדעת חכמי פרובינציה דאינו חוזר ומגיד ע"י אמתלא במקום דרחמנא הימניה דהיינו דוקא כשמכחיש דבריו הראשונים והיינו שאומר האב קדשתי את בתי וחוזר ואומר אמתלא למה שאמר מתחלה קדשתי את בתי ועכשיו חוזר ואומר לא קדשתי מעולם מש"ה אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל באומר קדשתי את בתי ואח"כ חוזר ואומר אין קדשתי אבל קדשתי בפני פסולים דזה הוי כמו אמתלא לפרש דבריו הראשונים כה"ג אע"ג דבשני עדים לא מהני שום חזרה לפרש דבריהם ע"י אמתלא אבל בע"א אע"ג דרחמנא הימניה יכול לפרש דבריו הראשונים ע"י אמתלא ומש"ה באומר עבדי כל שחוזר ומפרש דבריו דהא שאמר עבדי היינו כוונתו שמשמשו כעבד מהימן.

וצפייה צפיתי בקובץ ויטע אשל [עמ' שכח במאמרו של הגרר"ב סורוצקין] שכתב שהסברו צריך ביאור ופירוש דאם בנאמנות אב על בתו ובדינא דיכיר איתא לדינא דכיון שהגיד א"כ הו"ל למימר דגם בכה"ג דמפרש דבריו אינו יכול לחזור ולהגיד ואף באמתלא הו"ל למיסר דאינו יכול לחזור וכמו בעדים דלא מהני שום חזרה לפרש דבריהם ע"י אמתלא.

והנה הבית יוסף [בסימן כ"ט] כתב דאע"ג דמבואר ברשב"א בתשובה דעדים אחרים נאמנין לומר שהי' תנאי בשטר אף בכה"ג דכתב ידם יוצא ממקום אחר אינו סותר למש"כ הרשב"א בתשובה אחרת דהעדים עצמם אין נאמנין לומר תנאי היו דברינו כשכתב ידם יוצא ממקום אחר דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכ"ה להדיא ברשב"א [מובא בשיטמ"ק דף י"ט ב' בכתובות] יעו"ש. ובגדולי תרומה שער כ"א הקשה ממנ"פ אם העדים החתומים על השטר אין נאמנים ע"כ צ"ל דהו"ל כאילו מעידים שהי' בלא תנאי ושוב אינו חוזר ומגיד א"כ עדים אחרים נמי אין נאמנים דהו"ל כתרי ותרי. ותירץ ע"ז הברכת שמואל במס' ב"ב סימן מ"ג דבגזה"כ דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד יש בזה שני דינים נפרדים, חדא דאינם יכולים לסתור ולהכחיש הגדתו הראשונה דאי לאו הך גזה"כ היו יכולים לחזור מעדותן והיו נחשבין לתרי ותרי וע"ז בא הגזה"כ דאין לו תורת עדות להכחיש ולסתור עדותו הקודמת. ושנית דכל שנגמרה עדותן בב"ד שוב אינו יכול להעיד יותר באותה עדות דהרי אפי' לחזור ולהעיד שנית אותה העדות ג"כ איתא בהפלאה דמקרי חוזר ומגיד וכן מבואר בריטב"א לקמן בדף כ' א' בסוגיא דכותב אדם עדותו על השטר ומעיד עלי' לאחר כמה שנים שפירש שם הריטב"א שהיו עושין שטר בלשון קצר מתרפו של הענין ואח"כ כותבין שטר בכל חוקותיו. והקשה ע"ז דיהא חסרון דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ואף דאינו חוזר מעדותו כלל ואינו רק מגיד אותה הגדה עצמה מ"מ כל דנגמר עדותו שוב אין לו נאמנות וכח עדות לענין עדות זו.

דלפי"ז א"ש דברי הרשב"א דאע"ג דאין כאן עדות מפורשת דל"ה תנאי ומשו"ה עדים אחרים נאמנין לומר שהיה תנאי בשטר ולא מקרי תרי ותרי מ"מ אותן העדים עצמן אחרי שכבר נגמרה עדותן ונחקרה עדותן לפנינו בלא תנאי שוב אינם נאמנים דאין להם עוד כח הגדה לעדות ומקרי חוזרין ומגידין עכ"ד.

ונראה לומד דהני תרי דיני אינו חוזר ומגיד חלוקים הם דהדין כיון שהגיד שאינו יכול לחזור ולסתור הגדתו הקודמת תלוי רק בהגדתו לחוד דכל דהוי לאחר כדי דיבור מהגדתו הקודמת שוב אינו יכול לחזור ולסתור הגדתו הקודמת ומשא"כ הדין השני דכל שנגמרה עדותו בב"ד אינו יכול להעיד יותר באותה עדות זה תלוי אי נחשב עדותו נגמרת לגמרי וכל דלא נגמרה עדותו ואין עלה שם עדות נגמרת שפיר יכול לחזור ולהגיד אף דהוי לאחר כדי דיבור מהגדתו הקודמת.

ולפ"ז נראה דזהו ביאור מש"כ השמעתא דאף דס"ל לחכמי פרובינציא דבנאמנות אב על בתו ובדין יכיר אינו חוזר ומגיד מ"מ יכול לפרש דבריו ע"י אמתלא ולא מקרי חוזר ומגיד ומשום דס"ל להשמעתא דאף דבנאמנות אב על בתו אינו חוזר ומגיד כל זה רק דישנו להדין אינו חוזר ומגיד דאינו יכול להכחיש ולסתור עדותו הקודמת אבל לענין הא דישנו דין נוסף דאינו יכול להוסיף או לפרש דבריו כל דעדותו נגמרת ונחקרת בזה שפיר ס"ל לשמעתא דזה ל"ש רק בעדות לחוד דבעי הגדה בפני ב"ד וקבלת ב"ד לעדותן וכל דנתקבל עדותן בב"ד מקרי עדותן נגמרת ושוב אין להם עוד תורת עדות באותה עדות משא"כ בנאמנות באב על בתו דנאמנותו הוא שלא בתורת עדות רק בתורת נאמנות בעלמא דלא בעי ב"ד משו"ה אפי' הגיד בפני ב"ד הלא אין כאן קבלת ב"ד על הגדתו דדין קבלת ב"ד הוא רק על עדות הטעון שיתקבל בב"ד ולא בנאמנות שא"צ לב"ד וע"כ שפיר יכול לפרש דבריו ואין בזה משום חוזר ומגיד ע"כ מדברי הגרר"ב סורוצקין.

נסיים בדברי הג"ר ברוך שמעון שניאורסון שהובא בס' זרע ברך [עמ' רצ"ה] בשב שמעתתא שמעתא ו' פ"ח מביא משם חכמי פרובניצאה הסוברים דאמתלא מהני רק על שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל אב האומר קדשתי את בתי דבזה הוא דנאמן משום דרחמנא הימני' על בתו מקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה לא מהני אמתלא וכתב השב שמעתתא דמ"מ אם יאמר אח"כ שקידש את בתו לאיש אבל העדים היו פסולים יהי' נאמן כיון דאיננו עוקר דיבורו הראשון רק מפרשו ע"ש והיינו כיון דמ"מ אינו מדין עד שנאמר בו כיון שהגיד יוכל לפרש דיבורו כמו במי דדיבורו הוא משום שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא.

וי"ל גם טעם לדבר בההבדל בין דין עדים ונאמנות האב או שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ולא כך משום גזה"כ דהנה בגמ' א"ר אסי מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר שנאמר וגו' ומקשינן למה לי קרא סברא היא הוא אסרה והוא שרי לה וגו' וצ"ב מה הפשיטות בזה הרי בעדים לא אמרינן כן ואם הם העידו לאיסור לא יוכלו אח"כ לחזור ולהתיר ולא אמרינן סברא זו הם אסרו והם התירו אבל ההבדל בזה הוא דהיכא דהנאמנות לאסור הוא זכות המיוחדת של האדם הזה או על נפשו או על בתו איכא הסברא הוא אסרה וכו' אבל עדים לא הם הבעלים האוסרים רק הם במקרה ראו את המעשה הזה ועל פיהם הב"ד הוא האוסרים וכמו שהם ראו הי' אפשר שאחרים היו רואים וא"כ לא הי' כח המיוחד להם בדוקא ולכן לא יוכלו אח"כ גם לפרש משא"כ באב על בתו או בשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא שפיר איכא הסברא הנ"ל.

והנה בש"ש הנ"ל דמזה הטעם הוא ג"כ במה דאמרינן בגמ' בפ' יש נוחלין באמר עבדי הוא ואח"כ אמר בני ומה שאמר עבדי שמשמש אותו כעבד נאמן והוא כנ"ל דהיכא דמפרש דבריו נאמן בנאמנות האב על הבן. ולכאורה הי' מקום לחלק דדוקא באומר דקידש בתו דאז אע"ג דמקבלין אנו מציאות זו כמושלמת מ"מ הרי על הב"ד לברר אם הקידושין היו כדין בכל פרטיהם וא"כ אז אמירתו מי היו העדים הוי כפירוש הנצרך לדיבורו ובזה הוא דנאמן אבל באמר על איש אחד עבדי הוא הרי אין אנו צריכין לשום פירוש נוסף ואם בא הוא אח"כ לומר בני הוא ומה שאמר עבדי שמשמשו כעבד אע"פ שמפרש הוא כן אבל הרי זה פירוש שלא נדרש לנו כלל וא"כ מהיכי תיתי שנקבל דבריו אלו. ואולם סברת השב שמעתתא דלא לחלק בהכי והוא כנ"ל דמ"מ דיבורו השני יותר מתקבל לנו כיון שהוא כפירוש על דיבורו הראשון ולכן הוא נאמן וכ"כ ג"כ בקצה"ח בסי' פ"ו דהיכא דאמר שדה זו של אבותי ואח"כ אמר לקוח הוא אלא דסמיכנא עלי' כשל אבהתי' דנאמן הוא משום האי טעמא דהוה כמפרש ע"ש וגם שם הרי דיבורו הראשון אינו זקוק מצד עצמו לשום פירוש ומ"מ נאמן אח"כ לפרשו והוא כנ"ל דבכה"ג מקבלין דיבורו השני דהוי כפירוש לדיבורו הראשון עכ"ל.

יום שני, 16 בינואר 2012

ובחרת בחיים

חזיתי פרפרת טעימה בקובץ אור המזרח [תשרי תשנ"ד], וכה כתב שם הרב הגאון ר' ישראל שיפאנסקי זצ"ל "דכירנא כד הוינא טליא ואונה לידי אחד מספרי הגאון ר' יצחק אלחנן מקובנא וראיתי שם אריכות בענין מחלוקת רמב"ם והרשב"א בדין ספיקא דאורייתא לחומרא שלדעת הרמב"ם הוא מדרבנן שמה"ת ספק מותר והרשב"א חולק וסובר שספק בשל תורה מדאורייתא לחומרא [ראה שב שמעתתא ש"א פרקים א ג]. וכהערה קצרה דרך אגב כותר הגרי"א אסמכתא לדעת הרשב"א משתי מלים הנ"ל "ובחרת בחיים" בסו"פ נצבים החיים והמות נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים ולא ביאר דבריו. ולפי תרגום יב"ע אמר הכתוב נתתי לך דרך החיים ע"פ התורה והיפוכו "ותתירעון בארחא דחיי היא אורייתא".

ונראית כוונת הגרי"א שמהותו של ספק הוא שיש לפניך שני צדדים כדבר אפשר שהוא אסור ואפשר שהוא מותר והשאלה היא איך לצדד ולנהוג לאיסור או להיתר שלדעת הרמב"ם מה"ת אתה רשאי לצדד להיתר, ולדעת הרשב"א אתה חייב מה"ת לנקוט צד האיסור, והנה פשוט שצד האיסור הוא תורה וצד ההיתר אינו תורה שלולא התורה היה הכל מותר ואמר הכתוב כשיש לפניך שתי אפשרויות איסור שהוא תורה והיתר שאינו תורה "ובחרת בחיים" כלומר תצדד לצד האיסור שהוא התורה. ומכאן הרמז לסברת הרשב"א שמד"א מה"ת לחומרא עכ"ד וש"י.

קושטא קאי, אין מקור מאמר זה אצל אצל הג"ר יצחק אלחנן אלא בספר החרדים בשם רבינו יונה [מצוות התליות בלב אות כ'] שמפסוק ובחרת בחיים לומדים שצריך לפרוש עצמו מספק איסור בין בספק איסור עשה בין בספק איסור ל"ת. ובספר ויחי יוסף [פ' ויחי עמ' קכ"ט] הסביר דבריו עפ"י מש"כ החוו"ד ביו"ד (סי' ק"י) להסביר שיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא דמקורו מסוטה (כ"ט ע"א) דאיתא שם ר' גידל רמי כתיב (ויקרא ז') והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל טמא ודאי הוא דלא יאכל הא ספק יאכל. וכתיב והבשר כל טהור יאכל בשר טהור ודאי הוא דיאכל הא ספק לא יאכל וכו' אלמא דהתורה לא מיירי אלא מודאי דכשאמרה תורה טמא הכוונה רק על ודאי טמא. ועד"ז ס"ל להחרדים דמה דכתיב ובחרת בחיים היינו המצות עשה ול"ת צריך להיות ודאי חיים ולא ספק חיים ושמעינן מזה לפרוש עצמו מספק איסור כן י"ל בביאור החרדים עכ"ד.

ונראה לי לבאר בפן נוסף ע"פ מה שהארכנו במקום אחר בדברי הגרש"ש שלדעת הרמב"ם במקרה שהקיל במצב הספק, אם כלפי שמיא גליא שעבר על איסור, נחשב לאיסור. וא"כ הפסוק אומר – ובחרת בחיים, אל תסתכן במוות בהליכה לקולא במצב של ספק. וכמובן שלפי הבנת האחרונים [החת"ס ועוד] בדעת הרמב"ם שבמצב של ספק המקיל לא מסתכן באיסור כי יש כאן היתר גמור, גם המיקל במצב של ספק בוחר בחיים.

וחזי הוית שהגאון המשגיח ר' ירוחם לבוביץ הסב את כוונת החרדים לדרך אחרת שכוונת בעל החרדים אינו בענין ספק בעצם האיסור כי על ספק כזה כבר ישנם כמה פרטים בהלכות ספיקא דאיסורא, ואשר בעל החרדים לא מזכיר מזה כלום אלא מיירי כאן בספיקא דאיסורא מצד העדר ידיעת האדם בההלכה או שאינו בקי בדבר זה ואז אם האדם יבא להקל על עצמו ולפסוק בהשערתו כי אמנם יעמוד בנסיון כי לא יכשל בהרהורים רעים ע"ז הוא דכותב בעל החרדים שידע האדם שהוא נמצא במ"ע דאורייתא של ובחרת בחיים ויפרוש ודאי מן הספקות "שהרי אפילו בדרכי העולם חוקר לנפשו הדרך היותר משומר ובטוח מכל נזק" ויפרוש ודאי מן הספקות ושב ואל תעשה עדיף.

יום שבת, 7 בינואר 2012

הוספה למאמרנו ללמד זכות על היוצאים בשבת בציצית פחות מכשיעור

בערוך השלחן [סי' ט"ז] כתב דטלית קטן אינו צריך שיעור כלל. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר [ח"כ סי' ז']. ועי' באדרת תפארת [ח"ב סי' ב'].

יום שבת, 31 בדצמבר 2011

תוספת ראש חודש

לרפואת דניאל בן שירה צביה, יהודה בן ציון בן נעמי ושרה לאה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל.




בשו"ת ארץ צבי [ח"א סימן כה כו] מהגאון הקדוש ר' אריה צבי פרומר הרב מקוז'יקלוב הי"ד השיב להרה"ק האדמו"ר בעל האמרי אמת זיע"א בענין המתפלל מעריב של ראש חודש מבעוד יום, אם צריך להזכיר יעלה ויבוא. ואעתיק תחילה מתוך התשובות את הלשון השייך לענינינו.



ומה שכתב כ"ק שליט"א האם התפלל מעריב של ראש חודש ביום אין צריך יעלה ויבוא משום דאין לראש חודש תוספת. הנה זה כתב גם במגן אברהם [סימן תי"ט סק"א בשם השל"ה שער האותיות אות ק נ"ט: בהגה"ה אל מורי מהר"ש ז"ל] שאין לראש חודש תוספת והוא פשוט וברור. מכל מקום בנוגע לנידון דידן הלא יום חול ודאי אין לו תוספת ומה שייך להתפלל ערבית ביום ועל כרחך צריך לומר דכמו שאדם יכול להקדיש אלאחר ל' יום וכו' כמו כן במצוה שבדיבור היה בדין שיוכל לקיים המצוה לפני הזמן שיחול בזמן. ומביא שם כמה הוכחות. ומסיים והכי נמי בהגיע תור פלג המנחה דמצינו לענין כמה דברים שנחשב כלילה חשיב אחד עם הלילה ע"כ אע"ג דזמן תפילת ערבית בפועל הוא בלילה מכל מקום חל עליו חיוב מפלג המנחה ויכול להתפלל לפני הזמן שיחול בלילה כנלענ"ד בזה. ואם כן שפיר יוכל לומר גם יעלה ויבוא אף שהוא יום. וכל זה כתבתי לרווחא המילתא שיוכל להזכיר יעלה ויבוא מפלג המנחה כיון שיחול בלילה כי גם בפשיטות יש לומר דכמו שהקילו לענין תפילת ערבית אף שהוא שייך להלילה מכל מקום יכול להתפלל ביום יהיה מאיזה טעם שיהיה, הוא הדין שיכול להזכיר גם יעלה ויבוא ביום שיעלה ויבוא אינו חיוב בפני עצמו רק חלק מהתפילה.



אך יש לדחות דכמו שמצינו שהמתפלל במוצאי שבת קודש לתשלומי שבת אין צריך להזכיר של שבת וכו' הכי נמי במתפלל לפני הזמן לצורך הלילה יש לומר דאינו מזכיר של ראש חודש דלפני הזמן דומה לתשלומין.



ובסימן כו כתב עוד בענין זה, ורוצה להביא ראיה לדברי האמרי אמת זצ"ל שאין צריך להזכיר יעלה ויבוא מדין השוכח יעלה ויבוא במנחה של ראש חודש [לדיעות דחוזר ומתפלל בלילה להשלמה] שאין מזכיר יעלה ויבוא אף דהתפילה היא לתשלומי ראש חודש מכל מקום כיון שהוא בזמן חול מתפלל כמו בחול הוא הדין כאן כשמתפלל ערבית בערב ראש חודש אין צריך להזכיר ראש חודש ועיי"ש שמאריך בזה בפלפול.



ומסיק וז"ל "כל זה כתבתי לפלפולא אמנם לקושטא נלענ"ד הקלושה דאם היה הדין דהמתפלל ערבית דראש חודש מבעוד יום פטור מיעלה ויבוא היה אסור להתפלל ערבית דראש חודש מבעוד יום אף דבכל השנה מותר להתפלל תפילת ערבית מבעוד יום מחמת שצריך לומר יעלה ויבוא וכעין דאסור להתפלל הביננו בימות הגשמים משום שצריך לומר טל ומטר וכו' ומדלא כתבו הפוסקים דין מחודש בזה דבראש חודש אסור להתפלל ערבית מבעוד יום על כרחך דאפילו במתפלל מבעוד יום צריך לומר יעלה ויבוא לכתחילה. ומה דאין צריך לומר של ראש חודש במתפלל מוצאי ראש חודש לתשלומי מנחה דראש חודש נלענ"ד הטעם דכמו שלא תיקנו תשלומין רק ביחד עם תפילה של עכשיו כדאיתא סימן קח ולא סתם באמצע היום רק תיכף משמסיים התפילה הסמוכה לתפילה ששכח אז עליו להתפלל התפילה של התשלומין, כמו כן לא רצו לתקן תשלומין רק כפי הנוסח דתפילה של עכשיו וכיון דתפילה של עכשיו אין בה של ראש חודש גם בתשלומין אין מזכירין של ראש חודש אבל בערב ראש חודש שהתפילה אינה של תשלומין שפיר מזכיר בה יעלה ויבוא עכ"ל ועיי"ש.

ולפי קוצר דעתי לא הצלחתי להבין את השקלא וטריא של הארץ צבי שדן לענין תוספת ראש חודש. הרי כשמתפלל מפלג המנחה אינו מדין תוספת על היום הבא אלא כשיטת רבי יהודה במשנה בברכות שיכול להתפלל מפלג המנחה וקיי"ל ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד.



והאיר ה' עיני ומצאתי שכיוונתי לדברי הגר"א וינפלד זצ"ל [בקובץ חכמי לב ד' עמ' 37], והוכיח דהרי גם בערבית דמצ''ש קי''ל (או''ח רצ''ג סעי' ג') דיכול להתפלל של מוצאי שבת מפלג המנחה ולמעלה עי''ש ושם בודאי ל''ש לקבל החול מבעו''י ועכ''ח שדין תפילה של לילה מבעו''י אינו תלוי כלל בקבלת הלילה אלא מאחר דקי''ל דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ואחר פלג המנחה יכול להתפלל ערבית חל עליו להתפלל ערבית בצורת תפילה של ערבית עם כל דיניה היינו בערב שבת יתפלל תפילת שבת ובשבת אחר הפלג תפילת חול עם אתה חוננתנו, וכן בערב ר''ח תפילת ר''ח עם יעלה ויבוא. והא דאיתא בגמרא (ברכות כ''ז) דקא''ל רבי ירמיה בר אבא לרב מי בדלת א''ל אין בדילנא ופרש''י והיינו דקאמר ליה אותו היום שהתפלל רב של שבת בערב שבת א''ל רבי ירמיה מי בדלת מן המלאכה הואיל וקבלת עליך שבת בתפלתך עי''ש. לענ''ד אין להוכיח מכאן דקבלת שבת היא המאפשרת להתפלל של שבת בערב שבת דזה אינו כנ''ל אלא להיפך דתפילת שבת אוסרת במלאכה אח''כ דלא להוי תרתי דסתרי אבל מעצם דין תפילה אי''צ לקבלת שבת. וראיה לזה גם מהא דקי''ל (או''ח סי' רס''ג סעי' י''ד) אם ביום המעונן טעו צבור וחשבו שחשיכה והדליקו נרות והתפללו תפילת ערבית של שבת ואח''כ נתפזרו העבים וזרחה חמה א''צ לחזור ולהתפלל ערבית אם כשהתפללו היה מפלג המנחה ולמעלה וכו' ולענין עשיית מלאכה בין צבור בין יחיד מותרים דקבלת שבת היתה בטעות עי''ש ואם איתא דקבלת שבח היא היא המאפשרת להתפלל של שבת מבעו''י א''כ אם הקבלת שבת בטלה מחמת שהיתה בטעות גם התפילה היה צריך לחזור ולהתפלל אלא ודאי שאין התפילה תלויה כלל בקבלת שבת כנ''ל, עכ"ד.



והנה, בספר משנת יעבץ (חאו''ח סי' ב') שהאריך בשאלה זו ותלי לה במחלוקת הרמב''ם ורש''י והאור זרוע, דלדעת הרמב''ם כמש''כ הב''י [הל' שבת רס''א] ובכ''מ [פ''ה ה''ג] דהרמב''ם לית ליה תוספת שבת אפי' מדרבנן א''כ קשה האיך מתפלל תפילה של שבת בחול מבעו''י, וע''כ הוצרך הרמב''ם ליתן טעם אחר לפי שתפילת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה עי''ש. אבל רש''י והאו''ז סוברים דמטעם תוספת שבת קאתינן עלי'. ומביא שם האו''ז [הל' ערב שבת סי' י''ד] שהביא מה שהקשה ה''ר יעקב דקורביל הקדוש זצ''ל דהואיל שתוספת שבת וימים טובים לפניהם דרבנן האיך אנו מקדשים קידוש היום ואוכלים מבעוד יום? ומסיק וז''ל תוספת שבת ויוה''כ דאורייתא הלכך אתי שפיר שמתפלל של שבת בערב שבת, ואתי נמי שפיר שאנו מקדשים על הכוס ואוכלים סעודת שבח מבעוד יום דהואיל וקבלה עליה הויא ליה שבת דאורייתא ע''כ. וכן מפרש שיטת רש''י הנ''ל דמטעם קבלת שבת יכול להתפלל מבעו''י עיי''ש.

ובקובץ חכמי לב הנ"ל כתב דכל זה אינו, דלרש''י כבר כתבנו שלא הקבלה מאפשרת התפילה אלא שע''י תפילה חל עליו איסור עשיית מלאכה. וראיה לדבר וכי הרמב''ם דלית ליה תוספת שבת כלל יחלוק על הגמרא דצריך ליבדל ממלאכה אחר תפילת שבת וא''כ כמו שנפרש להרמב''ם דצריך ליבדל ממלאכה שלא יהיה תרתי דסתרי, כמו כן נפרש לרש''י, וגם האו''ז עיקר קושייתו היא בנוגע לקידוש היום דהוה מן התורה ואיך יקדש מבעוד יום וע''ז מתרץ שתוספת שבת ג''כ מה''ת, ומתפללים דכתב זה לאו דוקא דגם בלא זה ניחא להתפלל.



ותדע דהא תפילה ל''ה אלא דרבנן ובודאי היה סגי לי' אפי' אי תוספת שבת היה דרבנן אלא דקושטא דמילתא נקט דס''ל דהוה דאורייתא אבל לא שזה הטעם והסיבה לתפילה כנ''ל והמעיין היטב בלשון האו''ז ימצא כדברינו שעיקר המדובר הוא בשביל קידוש היום אף כי לשונו דחוק קצת עי''ש.



ושוב האריך ה'משנת יעבץ' לשיטתו שלדעת רש''י והאו''ז צריכין לקבלת שבת בכדי להתפלל של שבת מבעו''י א''כ איך אפשר לומר יעלה ויבוא במתפלל מעריב בערב ראש חודש. ומתרץ דכל דין אמירת יעלה ויבוא בלילה אינו משום שהוא ר''ח דהרי בלא אמר יעו''י אין מחזירין אותו דאין מקדשין את החודש בלילה היינו שחלות קדושת ר''ח חל רק על היום ומה שאומרים בלילה יעלה ויבוא הוא מפני שמחר יהיה ר''ח ומעתה גם כשמתפלל מעריב בליל ר''ח מבעו''י יכול לומר יעלה ויבוא כיון שמזכיר של ר''ח בליל ר''ח לא משום שחל דין ר''ח בליל ר''ח אלא הוי כהזכרת מעין המאורע בתעניות [שכתב רש''י בשבת כ"ד ע"א בשם הגאונים שאומר מעין המאורע בליל תענית אע"פ שאוכל ושותה כל הלילה מתפלל תפלת תענית והיינו כיון שמחר הוא יום תענית הוא אומר מעין המאורע גם בליל התענית אע"פ שלא חל דין תענית בלילה] ובחנוכה ובפורים שאין מחזירים אותו, וא''כ ה''ה מבעו''י עי''ש. וכדבריו כתב הג"ר שלמה וואהרמן שליט"א [שארית יוסף ח"ז סי' ה'] ועי' בס' דובר ישרים [לג"ר דב וייס שליט"א עמ' י"ט] ובס' זכרון למרן הגרי"ב ז'ולטי זצ"ל [עמ' תע"ה].

ועינא דשפיר חזי בשו"ת תשובות והנהגות [ח"א סי' פ"ז] שתלה פתגמא דנן בחקירה בגדר יעלה ויבוא, אם תיקנו אותו כגוף התפלה וכשלא אמרו הוה כחסר בתפלה גופא וכאלו לא התפלל כלל שחיסר מתקנת חז"ל או אינו אלא הזכרה בתפלה שעכשיו ר"ח. שאם תיקנום בגדר תפילה גופא הלוא תיקנו למעריב עם יעלה ויבוא ולכן כשמקדים אומר התפלה כמו בלילה אבל אם זהו רק דין הזכרה בתפלה היינו בר"ח גופא אבל כשמקדים לא שייך עוד ההזכרה בר"ח הזה ולכן משמיט אותו. וכתב להקל לומר יעלה ויבוא ע"פ דברי הרמב"ם שמתפללים של שבת בערב שבת אע"פ שאין לדעת הרמב"ם דין תוספת שבת, מכיון שמעריב הוא רשות ואין מדקדקין בזמנה, וא"כ ה"ה שיכול להתפלל מעריב עם יעו"י בערב ר"ח דמעריב רשות ואין מדקדקין בזמנה. וגם יש לצדד ע"פ שיטת הרמב"ם בפ"ב דקידוש החודש ה"ט שמקדשין בעוד יום לר"ח א"כ יכול כבר לומר ולהזכיר ר"ח מבעוד יום. וא"כ שפיר כתב בשעה"צ [תרצ"ג סק"ו] דפשיטא ליה שיכול לומר יעלה ויבוא דלא אשתמט אחד מן הפוסקים לומר שלא לומר אז יעלה ויבוא.



ומיהו בלאו הכי ל"ק מידי דלמילי דרבנן תולים שזהו כלילה מפלג המנחה והקילו גם לענין ר"ח וכמו בנר חנוכה כשעת הדחק מקילין להדליק כבערב כבר מפלג המנחה וכן בפורים לענין מגילה וכמפורש בשו"ע בסימן תרצ"ב והפר"ח שם שחולק היינו משום דס"ל דהוי מדברי קבלה ודינו כדאורייתא ומקורו גם מהרמב"ן שהובא בריטב"א פ"ק דתענית שמבואר שם שמפלג המנחה יכול לקבל עליו דיני היום הבא לא רק ליום השבת אלא גם ליום חול ע"ש עכ"ד התשובות והנהגות.

והנה, כתוב בתורה "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה". ובאורח חיים ריש סימן תצ"ד כתב הט"ז, מאחרין להתחיל ערבית בכניסת שבועות כדי שיהיו ימי הספירה תמימות וכן כתב שם המגן אברהם, בליל שבועות אין מקדשין על הכוס עד צאת הכוכבים דכתיב תמימות תהיינה. וצריך באור הואיל ותוספת יום טוב מדאורייתא כיון שמקדים לקבל יו"ט מבעוד יום נעשה יו"ט יומא אריכתא ונשלם שבוע השביעי בתחילת כניסת יו"מ בחלות קדושת יום חמשים לעומר ומרוע לא קרינן כאן שבע שבתות תמימות תהיינה מאי איכפת לן אי נתקצר יום אחרון של שבוע השביעי וסופו נעשה יו"ט ותחילת יום חמשים לעומר מכל מקום שבע שבתות תמימות יש כאן מאחר דשבוע השביעי לא חסרו ממנו שבעה ימים ושבוע שלם הוי.




ובס' היקר זאב יטרוף [ויקרא פ' ס"ט] כתב דנראה מוכח מדעת הט"ז והמגן אברהם דאהני תוספת יו"ט רק שתתפשט קדושת יו"ט לזמן סוף ערב יו"ט ונתפסו בה משעות החול של ערב יו"ט. אולם אע"פ דשעות הללו קדושת יו"ט עליהן ודיני יו"ט נוהגין בהן לא נכללין בכלל יומו של יו"ט רק בכלל יומו של ערב יו"ט. הגע בעצמך בשבת תוך ימי העומר אם מקבלין שבת מבעוד יום אע"ג דמדין תוספת שבת שבת היא לכל דברי' לענין ספירת העומר אינו מקדים לספור כמנין יום של שבת רק כמנין יום של ערב השבת דתוספת שבת אין בכחה רק להתפיס קדושת שבת בערב שבת אבל לא להפוך יום ששי בשבוע ליום שביעי בשבוע והלכך לספירת העומר לא זז מנין יום ערב שבת ממקומו ועדיין לא חל בתוספת מנין של יום השבת. כן הסכימו בפוסקים ט"ז בשם המהרש"ל או"ח תרס"ח וש"ך בשם אגור ומהרי"ל יו"ד קצ"ו. והכי נמי אי מקבלין יו"ט של שבועות בעוד יום נהי דתוספת מתקדשת בקדושת יו"ט, אכן לא נשלם שבוע השביעי בתחילת יו"ט כי יום אחרון של שבוע השביעי במקומו עומד עד צאת הכוכבים ונמצא דבתחילת יו"ט בזמן קבלת תוספת אכתי אין שבע שבתות תמימות כיון דעדיין לא נשלם יום אחרון של שבוע השביעי עד צאת הכוכבים.



ובזאב יטרף המשיך את קו החשיבה, דלפי הנ"ל נראה לומר אי חל ראש חודש בערב שבת ומקבל שבת מבעוד יום ומתפלל תפלת ערבית כרב דצלי של שבת בערב שבת [ברכות כ"ז] צריך לומר יעלה ויבא בתפלת ערבית והוא כמו שאמרנו דאע"פ שנתקדש זמן התוספת בקדושת שבת ושבת איננה ראש חודש אין קדושת תוספת משנה היום והיום עוד יום ששי בשבוע וראש חודש ועל כן צריך לומר יעלה ויבא בתפלתו אע"ג דהיא תפלת שבת דשבת אינה סתירה לראש חודש, ואי מתפלל תפלת שבת בראש חודש צריך להזכיר בה יעלה ויבא ואין זה ענין למה שחולקים הט"ז והמגן אברהם על המהרש"ל בהלכות לולב סימן תרס"ח, שהט"ז מביא מתשובת המהרש"ל דמקבל יו"ט של שמיני עצרת מבעוד יום ואוכל אז בסוכה צריך לברך לישב בסוכה והט"ז לא ס"ל כן אלא כיון דכבר קבל שמיני עצרת מדין תוספת יו"ט בשמיני אינו מברך לישב בסוכה וכך כתב נמי במגן אברהם דאם אכל לאחר תפלת ערבית מבעוד יום לא יברך לישב בסוכה. אמנם הני מילי אמרו כן הט"ז והמגן אברהם בשמיני עצרת דקדושת שמיני סתירה היא למצות סוכה דיום שיש בו קדושת שמיני אין בו מצות סוכה ולכן אף בזמן תוספת יו"ט שכבר קבל קדושת שמיני אין לברך לישב בסוכה אבל בשבת וראש חודש שאין קדושת שבת סתירה למצוה שנוהגת בראש חודש כיון דבזמן תוספת שבת אכתי יום של ראש חודש הוא עדיין חייב לומר יעלה ויבא בתפלתו דקדושת שבת לא מבטלת חיובא דראש חודש עכ"ד.

הספר 'זאב יטרף' אהוב עלי אבל האמת אהובה עלי יותר. לאור הפנינים שאצרנו באמתחתינו לעיל נראה שאם חל ראש חודש בערב שבת ומתפלל מעריב [כרב דצלי של שבת בערב שבת] לא יאמר יעלה ויבוא שצריך להתפלל מעריב ככל דיניו של מעריב. וראה שס' שיח תפילה [עמ' תקצ"א] שכתב שהמתפלל מעריב של מוצאי ר"ח בר"ח לא יאמר יעלה ויבוא שלענין תפילה כבר אינו ראש חודש.


והבט בשו"ת שבט הקהתי [סי' קכ"ב] שפסק בנד"ד [מעריב בערב ר"ח] שיזכיר יעלה ויבוא. גם בס' שיעורי מבשר טוב [עמ"ס ברכות ח"א עמ' סו] כתב שיזכיר יעלה ויבוא ונימוקו עמו שאין זה סתם הזכרה מעין המאורע דר"ח אלא חלק מנוסח התפילה של מעריב עיי"ש. ועי' מה שהאריך בס' שבילי החודש סי' ג', ועי' עוד בשו"ת משנה הלכות [ח"ה סימן סד] שפשוט לו שכחלק מתפילת ערבית חייב להזכיר גם יעלה ויבוא ועי' בשו"ת מנחת דוד [סי' ע"ט וסימן פ"ז] ובשו"ת קנין תורה [סי' כ"ז] ובקובץ תורני מרכזי גור [ט'].

וכאן ישבות קולמוסי. וה' יאיר עינינו באור תורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם אמן כן יהי רצון.
סיימתי במוצ"ש פ' ויגש ו' טבת התשע"ב.


ירושלים שבין החומות תובב"א



ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה!

שיטת הרמב"ן בדין חינוך קטן

נחלקו רש"י ותוס' על מי מוטל חיוב חינוך קטנים. רש"י [ברכות מ"ח] סובר דהחיוב מוטל על האב ולא על הקטן עצמו, ואילו תוס' סוברים שהחיוב מוטל על הקטן עצמו. והדברים עתיקים.
ובהתענגי על הספר היקר עקבי חיים [לגאון ר' יעקב חיים קלפהולץ זצ"ל מגדולי חכמי וצדיקי ירושלים סי' ד'] ראיתי שכה כתב: נלע"ד דמחלקותם תליא במחלוקת הרמב"ן והרמב"ם בסה"מ חלק השרשים שרש א' דדעת הרמב"ם הוא דכל מילי דרבנן הם בכלל לא תסור ואם עובר אדרבנן הרי הוא עובר על לאו דאורייתא דהיינו על לאו דל"ת וכן נראה שהוא דעת רש"י בברכות י"ט ע"ב יעויי"ש. והרמב"ן נחלק עליו וס"ל דאם עובר אדרבנן אינו עובר על לאו דאורייתא יעויי"ש ובמה שהאריכו מפרשי הסה"מ. והיוצא לנו מדבריהם הוא דלדעת הרמב"ם ודעימי' דכל מילי דרבנן הם בכלל ל"ת נמצא דאי לאו קרא דל"ת לא הוי ידעינן דיש כח ביד חכמים להטיל חיובים מדעתם רק אחרי שגילה לן הכתוב קרא דל"ת מיני' ידעינן דיש בכחם לחדש ולגזור חיובים מדעתם. ולשיטת הרמב"ן יוצא לנו דיש כח ביד חכמים להטיל חיובים אף לולא קרא דל"ת. ונוכל לומר דרש"י אזיל לשיטתו דס"ל דכל מילי דרבנן הם בכלל דל"ת ואילולא קרא דל"ת לא הוי ידעינן דיש כח ביד חכמים להטיל חיובים, נמצא לפי"ז קטן דפטור מכה"ת כולה א"כ הרי פטור גם מלאו דל"ת וממילא איו כח ביד חכמים להטיל חיוב חינוך על הקטן ולפיכך ס"ל לרש"י דחיוב חינוך הוא על האב ולא על הקטן. והתוס' יסברו כהרמב"ן דיש כח ביד חכמים להטיל חיובים אף לולא קרא דל"ת וא"כ ה"נ דיש כח בידם להטיל חיוב על הקטן ולפיכך סברי דחיוב חינוך הוא על הקטן בעצם ודוק עכ"ד.

ואם כי הדברים ערבים נדמה שאין הם עומדים בפני הביקורת. לפי ה'עקבי חיים' סובר הרמב"ן שחיוב חינוך מוטל על הקטן עצמו אבל בר"ן במגילה [יט] הביא שהרמב"ן סובר כרש"י שחיוב חינוך מוטל על האב. וכן הוא במלחמות [ברכות כ:]. ולכאורה נפל פיתא בבירא.

יום שני, 26 בדצמבר 2011

ברכת הרואה בערב שבת

מאמר זה תחילתו בהערה קצרה שהשמיע במקהלות מרן הגאון הגדול כ"ק אדמו"ר שליט"א מטאלנא בליל שבת בין קבלת שבת למעריב בשבת חנוכה התשע"ב בשם הבית ישראל זצוק"ל.

בספר מכתבי תורה להאדמו"ר הק' מגור בעל האמרי אמת זצ"ל סי' י"ג נסתפק אם הרואה נ"ח אחר קבלת שבת יכול לברך עליו או דנימא שאינו יכול לברך כיון שעתה אינה זמן הדלקה. והוסיף בנו האדמו"ר הבית ישראל זצ"ל להסתפק אם תמצא לומר שהרואה מברך גם בלילה כיון שצריך שתדלק בתוך הלילה א"כ י"ל דהרואה צריך להמתין דוקא עד הלילה בערב ש"ק וביום לא יברך דעיקר זמן נ"ח הוא בלילה ובע"ש תקנו להדליק מקודם כיון שא"א להדליק בלילה אבל להרואה י"ל שלא תיקנו לברך אלא בזמן עיקר המצוה. [כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר שיש באמתחתו אריכות עצומה בספק זה. סתם ולא פירש. ואני קטן תלמידיו אעשה נסיון צנוע לפרש.]

וכדברי האדמו"ר הזקן נסתפק בשו"ת אפרקסתא דעניא סי' קל"א ברואה נ"ח בשבת בלילה אם מברך או אמרינן דדוקא ברואה בשעה הראויה להדליק דהרי הדלקה עושה מצוה או דלמא ברכות אלו אינן תלויות בשעת הדלקה אלא בזמן שנעשה בו הנס יעו"ש.

בשו"ת התעוררות התשובה ח"א סי' רע"א אות ג' נסתפק ברואה נר חנוכה בערב שבת אחר שהודלק למצוותו אם מברך עליו הרואה שעשה נסים אע"ג דלא הגיע עדיין עיקר זמן מצוותו שהוא בלילה, מ"מ הרי צריך ליתן בו שמן כדי שידלוק חצי שעה בלילה ובפרט לפי מה דקיי"ל בשו"ע סי' תרע"ג ס"ב שאם כבתה קודם השבת שא"צ לחזור ולהדליקה משום דהדלקה עושה מצוה ויצא בו, א"כ באותה שעה הוי נר חנוכה ממש ושפיר מברך עליו הרואה או דלמא כיון דהא דמברך עליו קודם זמנו הוא משום הכשר מצוה ועדיין אינה מצוה גמורה א"כ הרואה אינו מברך עליה עד הלילה עיי"ש.

מבואר דפשיטא ליה דכשרואהו בלילה שפיר יכול לברך ולא מספק"ל רק אם מותר לברך גם ברואהו קודם הלילה.

הפמ"ג סימן תרע"ט בא"א סק"א הביא דברי המג"א שם דאשה שהדליקה נרות שבת כיון שמקבלת שבת בהדלקתה אסורה להדליק נר חנוכה אלא תאמר לאחר להדליק והקשה הפמ"ג דהא קיי"ל כל מילי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וא"כ איך תאמר לאחר להדליק בשבילה. ותירץ דלאו שליחות ממש הוי כיון שממונו הוא ואחר מעשה קוף עביד וכתב דב' ברכות שהחיינו ושעשה נסים יכולה לברך בעצמה כמו הרואה עכ"ל.

הרי מבואר דס"ל דהרואה אפילו בערב שבת אף שלא הגיע עדיין עיקר זמן המצוה שפיר מברך ברכת הרואה.

וחזי הוית בשו"ת בצל החכמה [ח"ד סי נ"ז] שדן ברואה נ"ח בליל שבת אם מותר לברך שעשה נסים ושהחיינו והביא דעות האחרונים הנ"ל ותמה מדוע לא יוכל לברך כשרואה נ"ח בליל שבת ומה בכך שאינו רשאי להדליק באותה שעה הלא מבואר במג"א סימן רס"ג סקי"א באשה ששכחה לברך על הדלקת נר שבת עד שחשכה יש לסמוך אמהר"ש לברך אז יעו"ש.
ומעתה הדברים ק"ו ומה ברכת נר שבת שנוסח הברכה הוא אקב"ו "להדליק" נר שבת שמזכיר בנוסח הברכה את ענין ההדלקה האסורה בשבת ואפ"ה מותר לאומרה גם אחר שכבר החשיך ואסור להדליק באותה שעה מכש"כ לברך על ראית נר חנוכה ברכת על הנסים ושהחיינו שאינו מזכיר מצות הדלקה בנוסח הברכה שמותר לברכן גם אחר שחשכה ונאסרה ההדלקה ועיי"ש מה שהאריך עוד בביאור דברי המג"א ומה שתמהו עליו הפוסקים. [ועי' בדברי הג"ר יצחק נתן קופרשטוק זצ"ל בקובץ אוצרות ירושלים ט' עמ' קי"ט והלאה שהביא כל זה.]

ואנכי הרואה להג"ר משה צבי נריה [בספר מאורות חנוכה] שכתב דלכאורה תלוי השאלה אם יכול לברך לפני הלילה בספיקת התרוה"ד אם כבתה קודם שבת אם צריך לחזור ולהדליק דהיינו אי הוי ער"ש עצם שעת חיובו א"כ אינו צריך לחזור ולהדליק כמו בהדלקת שאר ימי חנוכה לפי מה דקיי"ל כבתה אין זקוק לה והדלקה עושה מצוה או דלמא [וזו שיטת הט"ז] שיסוד החיוב הוא בשבת והדלקה בער"ש הוא היכי תמצא לקיום המעשה הצריך בשבת ולכן בכבתה צריך לחזור ולהדליק לפי"ז י"ל דאי נימא כבתה זקוק לה היינו שלא נתקיים מצוותו אי כבה קודם הזמן פשיטא שאינו יכול לברך עליהם ברכת הרואה אבל אי נימא שאינו זקוק לה א"כ י"ל הואיל ומצד המדליק נתקיים מצוותו בזה ההדלקה שפיר יכול לברך עליהם.


וכ"כ בס' לקראת המועדים [עמ' קל"ט] ודחה די"ל דאף שפטור מלהדליק עוד היינו שתקנת חכמים בערב שבת היה רק בזה החיוב ונתקיים חיוב המדליק גם בכבתה אבל לענין ברכת הרואה שהוא חלק מתקנה של להודות ולהלל על זה בעינן שיהא הזמן של חנוכה לענין זה ואי חסר מהיות זה הזמן לא שייכי הנרות לברכת הרואה.

ועוד י"ל שקודם השקיעה הואיל ושרגא בטיהרא לא מהני [לאותם המדליקים בחוץ] לא חשיב שיש בההדלקה עצם ההיכר של הנרות ע"כ.

ואני בעניותי רציתי לעורר את לב המעיין כדלהלן: עיין ברמב"ן לפסחים דף ז לענין נוסח הברכות אי מברכין בלשון על או בלמ"ד דכתב דהדבר תלוי אם אפשר המצוה לעשותה ע"י אחר לכתחלה וכגון ביעור חמץ וכדומה הרי אז אומרים בלשון על דהיינו אקב"ו על ביעור חמץ וכל מצוה שא"א לעשותה ע"י שליח כגון תפילין וכדומה הרי אז מברכין בלמ"ד דהיינו להניח תפילין, והקשה על זה מנר חנוכה דהרי אפשר לעשותה ע"י אחר ובכל זאת מברך בלמ"ד דהיינו להדליק נר של חנוכה וע"ז תירץ בחד תירוצא וז"ל ועוד כיון שהרואה נמי מברך ומצוה לראות משום פרסומי ניסא קבענה בלמ"ד עכ"ל ובהגהות מרן רא"ז זצ"ל שם כתב ע"ז וז"ל תמיהני דהא הרואה אינו מברך אלא שעשה נסים ושהחיינו ואולי כוונתו דמכיון שהרואה נמי מברך א"כ כשישווה שליח להדליק לא קיים כל המצוה וחשיב כמו שא"א לקיים ע"י שליח ואף דאפשר לעשות שליח להדליק ואח"כ יברך על הראיה שעשה נסים, לא שכיחא כיון דא"א לקיים כוליה ע"י שליח ודוחק וצ"ע עכ"ל.

והנה קושיתו על הרמב"ן מבוארת דהא הנידון כאן הוא הברכה על ההדלקה דלמה נאמרת בלמ"ד מכיון דאפשר לעשותה ע"י אחר א"כ מהו זה שכתב הרמב"ן מכיון שיש מצוה לראות ולברך שעשה נסים וע"ז הוא דרצה לבאר דאולי כוונת הרמב"ן היא דאפילו אם יעשה המצוה ע"י אחר הרי בכל זאת הוא עצמו עדיין לא נפטר דהא חייב הוא לראות ולברך שעשה נסים על הראיה וא"כ עדיין נחשב הדבר כאילו א"א לעשות המצוה כולה ע"י שליח אלא דסיים דעדיין הדבר דחוק וצ"ע וטעם הדוחק שבזה נראה לבאר משום שלפי פשוטו חובת הראיה אינה שייכת כלל למצות ההדלקה, ובמה שכן נוגע למעשה ההדלקה עצמה הרי בזה שפיר ניתן לעשותה כולה ע"י שליח, והוא עצמו כשרואה מקיים בזה חובת ראיה ומברך עליה, אבל מה זה נוגע למצות ההדלקה הנעשה בשבילו ע"י אחר.

ואשור ברהטים בס' אור אברהם [הל' חנוכה עמ' ק"ל] שכתב לבאר דבאמת לא נאמרו בזה ב' דברים נפרדים א' למדליק וא' לרואה אלא דכל עיקר דין ברכת הרואה הנאמר כאן הר"ז משום דנחשב שהרואה הוי כמשתתף במקצת במעשה ההדלקה עצמה וגם כשהמדליק מברך ברכת שעשה נסים הרי הוי פירושו דהיא ברכה על ההדלקה עצמה ובכדי לזכות לבני אדם שאין להם בית ואין ביכולתם להדליק ממש הרי נתנו להם חכמים איזה שייכות לההדלקה ע"י ברכת הראיה, ואשר ברכה זו גם אצל המדליק עצמו הרי היא כמו"כ על מעשה ההדלקה וא"כ שפיר קאמר הרמב"ן דכשאינו מדליק בעצמו אלא ע"י אחר הרי בכל זאת חייב הוא לראות ולברך על הראיה וברכה זו שמברך על הראיה היא אותה ברכה עצמה שהמדליק מברך ואשר פירושו הוא דהרואה הוי כמשתתף במעשה ההדלקה עצמה וא"כ אין זה נחשב כאפשר לעשות מעשה ההדלקה ע"י אחר מכיון שגם הוא חייב שיהיה לו חלק במעשה ההדלקה ע"י הראיה וכמש"נ ודבר זה דומה למש"כ הרא"ש בפסחים שם דלכך מברכין בהלל בלשון למ"ד דהיינו לקרוא את ההלל ואף ששומע כעונה והוי כאפשר לעשותה ע"י אחר משום דכיון דמצוה לענות בראשי פרקים אף להשומעים הרי מכיון דגם השומע חייב להשתתף בזה שוב אין זה נחשב כנעשה לגמרי ע"י אחר וא"כ ה"ה כאן י"ל כה"ג דאף דמעשה ההדלקה עצמה נעשית ע"י אחר אמנם הרי בכל זאת גם הרואה צריך להשתתף במעשה הדלקה זו והוא ע"י הראיה והברכה על זה וכמש"נ עכ"ד ה'אור אברהם'.

ולפי דבריו, שברכת הרואה היא השתתפות הרואה בהדלקה, נראה שאפשר לברך גם בערב שבת, שכמו שעצם ההדלקה נעשית בערב בשבת, כך גם ברכת הרואה דמישך שייכא לה, יכולה להיאמר בערב שבת, אפילו אם נאמר שעיקר זמן ההדלקה גם בשבת היא אחרי השקיעה.



ועוד לאלוק מילין לחקור מה גדר ברכת הרואה, האם היא אחת עם ברכת שעשה ניסים שמברך המדליק אלא שניתנה אפשרות נוספת לברך בשעת הראייה או דילמא תקנה מחודשת היא ושני מחייבים נינהו - א] המחייב דהדלקה וב'] המחייב דראייה.
והנה פסק הרמב''ם בפרק ג מהלכות חנוכה הלכה ד והמדליק אותה בלילה ראשונה מברך שלש ברכות ואלו הן וכו' להדליק נר של חנוכה ושעשה ניסים וכו' ושהחיינו וקיימנו וכו' כל הרואה אותה ולא בירך מברך."
ובמגיד משנה ''ופירש רבינו הרואה אותו ולא בירך שהדליקו עליו בתוך ביתו מברך וזה דעת קצת הגאונים ז''ל'' וכו' ועיי''ש שהביא את דעת החולקים הרשב''א ועוד ''שלא מצינו יוצא מן המצוה חוזר ומברך על הראייה'' ולמסקנא ''ולשון הגמרא שהזכירו רואה סתם יותר נאות לדעת רבינו'' היינו שלדעת הרמב''ם והמגיד משנה נתקנה ברכת הרואה גם למי שהדליקו עליו בביתו, ואילו לדעת הרשב''א ודעימיה לא נתקנה תקנה זאת של ברכת הרואה אלא למי שלא הדליקו עליו בביתו ואילו כשהדליקו עליו בביתו ''לא מצינו יוצא מן המצוה חוזר ומברך על הראייה''

ובביאור מחלוקת הרשב"א והרמב"ם כתב הגרב"מ אזרחי שליט"א [בס' ברכת מרדכי שבת עמ' רס"א] שנחלקו בחקירה הנ"ל, שהלא הרשב''א ודעימיה נימקו ''דלא מצינו יוצא מן המצוה חוזר ומברך'' הרי להדיא שאינו אלא ''חוזר'' ומברך, ועל כרחך שברכת הרואה אינה תקנה מחודשת ונוספת אלא שהיא אך אפשרות נוספת לקיומה של אותה חובה של הודייה על ידי ברכת שעשה ניסים ומובן היטב שאם כבר הדליקו עליו בביתו כיון שכאמור הן ההדלקה והן הברכה הינם קיום שנאמר ''בבית'' נמצא שכל אחד מבני אותו הבית כבר יצא ידי חובתו בהדלקה ובברכה שהתקיימו בבית ומדוע איפוא ''יחזור'' ויעשה את מה שכבר התקיים הכי מצינו שמי שכבר יצא מן המצוה [מצוות ההודייה שנאמרה בנר חנוכה] שחוזר ומברך.

אמנם הרמב''ם ודעימיה כנראה סבירא להו דשני דינים המה ושתי חובות, דהדלקה וברכתה לחוד וברכת הרואה לחוד שכן זוהי עצם התקנה שהתחדשה חובת ברכה והודייה בשעת הראייה ולכן אין זה כמובן נוגע למה שכבר התקיימה ברכת ההודייה בביתו משום שזהו גוף התקנה שבאה לחדש חובה של הודאה וברכה על כל ''רואה'' עכ"ד הגאון בעל ה"ברכת מרדכי" שליט"א.
וכד חזיתי דבריו חשבתי שלפי ניתוחו יגיה אור חדש גם על ספק דידן. דכשתמצי לומר, לפי הרשב"א שתקנת ברכת הרואה אחת היא עם הברכה שמברך המדליק אלא שאם לא יצא בהדלקה יברך בשעת ראייה, מסתבר שיכול לברך גם בערב שבת כמו המדליק. ואילו לשיטת הרמב"ם שברכת הדלקה לחוד וברכת ראיה לחוד יתכן שצריך לחכות עם הברכה עד זמן המצוה שהוא בשבת.

ושוב מצאתי שכיוונתי לדברי הברכת מרדכי בהמשך דבריו שם [בעמ' רס"ב], ותעלוזנה כליותי. אלא שהוסיף לבאר עפ"ז כוונת הברייתא במסכת סופרים הובאה במגן אברהם [בסימן תרעב ס''ק א'] ''מצות הדלקתו וכו' ואם הדליקו ביום אין נאותין ממנו ואין מברכין עליו'' וא"כ איך יתכן לברך בערב שבת מבעוד יום? ועפ"י המבואר הלא יתכן שדברי הברייתא במסכת סופרים הנ''ל לא נאמרו לענין הברכה שמברכין על ההדלקה אלא לענין ברכת ה''רואה'' ועל זה הוא שאמרו דמכיון שאין נאותין ממנו במשך היום לכן גם אם נר של מעשה המצוה הוא אבל אין נחשב ל''רואה'' אלא ברואה את הנר בקיום מצוותו ואין הדבר שייך אלא ברואה נר לאחר שקיעת החמה ולא לפני כן.

קושטא קאי, שכבר קדם לו בפירוש זה בברייתא במסכת סופרים הרב רייכמן בקובץ הפרדס [כסלו תשי"ט] והרמ"צ נריה בספרו 'מאורות חנוכה' [עמ' 43] דחה שפירוש זה הוא דוחק, שכן מדובר בראש הברייתא על המדליק וכיצד עוברים תוך כדי דיבור לדבר על הרואה. ואשר לדיוק הרי כיון שבהמשך הדברים נאמר שם "שכך אמרו אין מברכין על הנר במוצ"ש עד שיאותו לאורו" נקיט נמי ברישא לישנא דאין מברכין והכוונה היא כיון דאין נאותין לו דשרגא בטיהרא מאי מהני, לכן אין מברכין עליו דאכתי לא מטא זמן חיוב.




בהגהות מיימוניות הביא ממסכת סופרים פ"כ ה"ו שמברכים שהחיינו ושעשה ניסים לאחר ההדלקה, וברמ"א סי' תר"ע סעיף ב' הביא בשם המהרי"ל שיברך כל הברכות קודם שיתחיל להדליק כדי שיהיו הברכות עובר לעשייתן. ובס' הררי קדם [עמ' רח"צ] כתב שהמהרי"ל ס"ל שברכת שעשה ניסים הוא כברכת המצוות על פירסומי ניסא ולכן צריך לברך עובר לעשייתן ואילו המסכת סופרים ס"ל שברכת שעשה ניסים היא ברכת ראייה וכמו שכל רואה מברך לאחר ההדלקה כך גם המדליק. וכן מוסבר מה שנחלקו [הובא בהגהות מיימוניות] אם יברך כאשר עתיד להדליק בביתו, אם זו ברכה על הראייה למה להמתין עד שיגיע לבותו, שיברך עכשיו [וזו פשטות משמעות הרמב"ם] ואם זו ברכת המצוה שמברכים על פירסום הנס עדיף שימתין עד שיגיע הביתה וידליק ויברך על המצוה בשלימותה, לא רק על ראיית הפירסום אלא על עשיית הפירסום עכ"ד ה'הררי קדם'.

ונראה דלצד שזו ברכת הראייה גרידא מותר לברך גם בערב שבת כמו שמברך המדליק ואם הברכה היא ברכת המצוה מדין פירסומי ניסא אולי רק המדליק מברך בשעת הדלקה כדי שיהיה עובר לעשייתן אבל הרואה ימתין עד זמן הנס דהיינו היום החדש.

זה מה שהעליתי במצודתי לעת עתה ואני מקוה לחזור ולשנות פרק זה בס"ד.

יום רביעי, 21 בדצמבר 2011

עיונים בשמעתתא - עד אחד בדבר שבערוה היכא שאינו מעיד נגד חזקה: ש"ו פ"ג

שמעתתא ו פרק ג

רבינו פותח את פרקנו בקביעה שדבר שבערוה גם באופן דאין חזקה, אין עד אחד נאמן, ומטעמא שכתב בפ"א דכיון דילפינן דבר דבר מממון כל דין תורת ממון עלה וגבי ממון אפילו ליכא חזקה כלל, אין עד אחד נאמן. ומביא ראיה דבממון עד אחד אינו נאמן אפילו כשאינו מעיד נגד חזקה מדאמרינן בפרק אלו מציאות דאם מצא מציאה ובאו שנים וכל אחד מהם נותן סימנים הרי זה ספק ואינו משיב את האבידה לאף אחד מהם, ואפילו אם בא עד אחד ומעיד שהמציאה היא של אחד מהם אינו נאמן עליה ויניח המוצא את המציאה אצלו עד שיתברר הדבר בראיה ברורה או עד שיבא אליהו. הרי מבואר דאפילו במציאה שלא הוחזקה בידי אחד מהם אף על פי כן אין עד אחד נאמן עליה. ואם כן הוא הדין לענין דבר שבערוה דילפינן מממון אין עד אחד נאמן אפילו בדליכא חזקה.

ומביא הש"ש ראיה דעד אחד נאמן בדבר שבערוה באופן שאין חזקה, מתשובת המיימוני בהלכות אישות סימן ג' וזה לשונו: שאלת על ראובן ששלח לקדש לו את לאה וכאשר בא שמה הושיב שמעון השליח לחשובי הקהל כמו שרגילים לעשות והראה להם ההרשאה שמינינו ראובן לקדש לו את לאה ובררו עדים לקדשה לראובן בפניהם ובעת הקידושין כשהיה לו לומר הרי את מקודשת לראובן אומרים העדים ששמעו שאמר הרי את מקודשת לי. ואמרו לו העדים למה לא אמרת לראובן ונשבע השליח כסבור הייתי שאמרתי לראובן ולא נתכוונתי כי אם לקדשה לראובן כו' וחזר מיד וקדשה לראובן שנית. ושאלת אם צריכה גט מן השליח ואם יש ממש בקדושי השליח שקדשה לעצמו.

נראה לי דאינה צריכה גט מן השליח דקיימא לן נזיר [ל"א ע"א] הקדש טעות אינו הקדש והמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר, עולה ואמר שלמים, אינו הקדש והוי חולין גמורים [תרומות פ"ג מ"ח], ומהימן לומר שכן היה בדעתו להוציא מפיו וטעה והוציאו בענין אחר ואפילו אינש אחרינא סומך עליו ומצי שחיט הבהמה בחוץ ולהאכיל התרומה לזרים ועד אחד נאמן באיסורין היכא דלא איתחזיק איסורא. ואע"ג דאיתחזיק לגביה איסורא, כל כמה דלא אמר דאטעיה בדיבורא הא לא מיקרי אתחזק איסורא אלא היכא דאף לדברי העד הבא להתיר האיסור מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא אסור היה וכגון האי דריש גיטין [דף ב' ע"ב] גבי בפני נכתב ובפני נחתם דאתחזק איסורא דאשת איש אף לדברי השליח. ועוד דאפילו אתחזק איסורא עד אחד מהימן היכא דהוא בידו מידי דהוי אשחיטה והפרשת תרומה ומעשרות דאתחזק איסורא דאפילו מה שהעד מעיד שהוא מותר היה לכתחילה הכל אסור דקודם הפרשה היה הכל טבל וסמכינן עליה כי אמר שחטתי והפרשתי מעשר משום דהוי בידו וכן פירש רש"י בפ"ק דגיטין שם וכן משמע בריש פרק האשה רבה יבמות פ"ח ע"א, והכא מי מהימנינן ליה במה דאמר טעיתי ולא נתכוונתי לומר אלא לראובן משום דבידו לגרשה.

אע"ג דבמסקנא ב"ב דף קל"ה ע"א בעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן [וקשה הרי הוי בידו לגרשה ואמאי אינו נאמן?], שאני התם דהו"ל מגו במקום עדים דאם איתא דגרשה קלא אית ליה למלתא כו' אבל באומר זה בני נאמן [היינו שמעיד שיש לו בן ועי"ז פוטר את אשתו מן היבום בזה] ליכא מאן דפליג [דנאמן משום דבידו לגרשה ולפוטרה מן היבום] וכו'. א"כ בנדון זה כל שכן וכל שכן [באמרו "כל שכן וכל שכן" היינו מפני דאיכא הכא נמי רגלים לדבר שטעה שהרי מתחילה בחר העדים לקדש לראובן וכן אמר לפני חשובי הקהל שהוא שליחו של ראובן ועוד הא קיי"ל חזקה שליח עושה שליחותו. כך מבואר בתש' מוהר"ם שם] דנאמן לומר טעיתי ונתכוונתי לומר לראובן הואיל ובידו לגרשה כו' ע"ש.

ומדייק הש"ש דמדכתב [בתירוצו הראשון] להתיר משום דלא איתחזק איסורא לדברי העד, ואף על גב דהוי ליה דבר שבערוה אם כן משמע דאפילו בדבר שבערוה עד אחד נאמן היכא דלא אתחזק.

וכתב הש"ש: הנה מה שכתב "ועוד דאפילו אתחזק איסורא נאמן משום בידו מידי דהוי אשחיטה והפרשת תרומה כו'" ולפמ"ש בפ"א דגבי דבר שבערוה לא מהני בידו אלא בתורת מגו [ולא מתורת בעלים], נראה דהאי דתשובת מוהר"ם נמי משום מגו אתי עלה, כדמייתי מהך דבעל שאמר גרשתי דהתם בתורת מגו דהא משום בידו אין לחלק בין למפרע בין להבא [והגמרא רוצה לחלק בין להבא ומפרע, דדוקא למפרע אינו נאמן אבל מכאן ולהבא נאמן] וכמ"ש בפ"א וה"נ אית ליה מגו דאי בעי מגרשה [וכך גם המהר"ם כוונתו שנאמן לומר טעיתי היינו משום שבידו מטעם מיגו ולא מטעם בעלים].
והקשה הש"ש על מה שנכתבה בתשובה הנזכרת שנאמן משום דלא אתחזק לדברי העד, קשיא לי כיון דדבר שבערוה מממון יליף, וגבי ממון אפילו ליכא חזקה אין עד אחד נאמן וכמ"ש בפרק א' לעיל מהאי דסימנים וסימנים ועד אחד יניח.

ולפ"ז דעיקר טעמו של מוהר"ם אינו אלא משום מיגו דבידו לגרשה א"כ לפי"ז נמצא דאע"פ שמאמינים את השליח לומר שטעה זהו דוקא לענין להתירה להמשלח בלא גט אבל השליח עצמו יהא אסור בקרובותיה דלענין זה לית ליה מיגו שהרי אף אם היה מגרשה מ"מ היה נאסר בקרובותיה וכן אם היה המשלח כהן תהא אסורה עליו דלענין זה לית ליה להשליח מיגו שהרי אף אם היה מגרשה אכתי היתה אסורה על המשלח מדין גרושה לכהן.
ואמנם מדברי הרמ"א שפסק כתשובת מוהר"ם הנ"ל וכתב בסתמא "ונאמן השליח לומר שטעה" משמע דבכל ענין אמר דהשליח נאמן ואפילו אם המשלח היה כהן, ומוכח מזה דס"ל להרמ"א דטעם היתר מוהר"ם אינו משום מיגו אלא משום דלא איתחזק איסורא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דכיון דילפינן דבר שבערוה מממון וכל דין תורת ממון לו א"כ לא יהא עד אחד נאמן אפילו בדליכא חזקה כמו בממון.
ומיישב הש"ש דהא דילפינן דבר שבערוה מממון זהו דוקא היכא שהוחזק כבר איסורא דערוה אלא שהעד בא להתיר או לאסור מכאן ולהבא אבל היכא שהדבר מסופק אצלנו אם יש כאן כלל דבר בערוה ועד אחד מעיד שלא היה כאן דבר שבערוה מעולם בכה"ג לא ילפינן מממון אלא הו"ל כמו שאר איסורים דעד אחד נאמן ומש"ה בנדון דידן כיון דעפ"י דברי השליח לא איתחזק איסורא ולא היה כאן דבר שבערוה מעולם הרי זה כשאר איסורין דעד אחד נאמן.
ועל פי זה יש ליישב לשון הגמרא בריש גיטין דבעינן למימר התם דשליח המביא גט ממדינת הים לא יהא נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם כיון "דאתחזק איסורא דאשת איש הו"ל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים" ולכאורה יש כאן שפת יתר, דלא הו"ל לומר כלל "כיון דאיתחזק איסורא דאשת איש" אלא הו"ל לומר בקיצור "משום דהו"ל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים" אך לפמ"ש הש"ש אתי שפיר משום דכל זמן דלא אתחזק איסורא דאשת איש הוי ליה כדין שאר איסורין דעד אחד נאמן ולפיכך הוצרך לומר דאיתחזק איסורא דאשת איש דמשום הכי הוי ליה בכלל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אבל לעולם היכא דאיכא דבר שבערוה דהיינו שכבר הוחזק דבר שבערוה גם לפי דברי העד אלא שעכשיו הוא בא להתיר בזה אף המוהר"ם מודה דאין עד אחד נאמן להתיר אע"ג דעיקר עדותו לא הוי כנגד חזקת איסור.
ומביא הש"ש שמצא בתשובת מוהרי"ק שכתב דבדבר שבערוה היכא דלא איתחזק איסורא עד אחד נאמן, ע"ש שכתב דמן הדין היה לנו לומר דאשה נאמנת מן התורה לומר מת בעלי אי לאו משום דאיתחזק איסורא, כלומר דרק משום דאיתחזק איסורא דאשת איש הוא דאינה נאמנת מן התורה אבל אי לאו דאיתחזק איסורא היה ראוי להאמינה אעפ"י שהוא דבר שבערוה. ומפרש מוהרי"ק הטעם משום דהכי מסתברא דלא אמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים אלא דוקא היכא דאיכא חזקת איסור ערוה בשעה שמעיד עליה אבל כל שלא הוחזקה באיסור ערוה לא שייך לומר בה אין דבר שבערוה פחות משנים שהרי לא הוחזקה באיסור ערוה כלל, [ולפי"ז אין חילוק בין דבר שבערוה לבין שאר איסורין אלא היכא דאיתחזק איסורא ובידו, דבשאר איסורין עד אחד נאמן בדבר שבידו ובדבר שבערוה אינו נאמן, כך משמע בתשו' מהרי"ק שם].

ועוד מוסיף המהרי"ק כיון דגמרינן דבר דבר מממון איכא למימר דון מינה ומינה ומה התם להוציא ממון מחזקתו אף כאן להוציא אשה מחזקת איסור או מחזקת היתר וכן מוכח ריש פ"ק דגיטין דף ב' ע"ב דפריך אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כו' אבל הכא דאתחזיק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים משמע דאי לאו אתחזק איסורא דאשת איש לא הוי אמרינן הוי דבר שבערוה ע"ש.
ביאור הדברים דהמהרי"ק מוכיח מהא דבגיטין דף ב' הביאה הגמ' שני טעמים ביחד מוכח מכך שדבר שבערוה אינו טעם בפני עצמו אלא ביחד עם איתחזק איסורא. ברם הראשונים בסוגײן חולקים על יסוד זה וסוברים ששני הטעמים הם טעמים נפרדים וז"ל הרשב"א (ד״ה הױ דבר שבערוה) "חדא ועוד קאמר כלומר ועוד הוה ליה דבר שבערוה" וכן הובא בחידושי הר"ן וברמב"ן (ד"ה אבל הלא) כתב מפורש דלא כהמהרי"ק וז"ל "ודבר שבערוה אפילו לא איתחזק איסורא נמי אין פחות משנים וכו' ואית נוסחי דלא גרסי הכי אלא 'אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש לא' ואי גרסי' ליה ה״ג והוי דבר שבערוה וכן נמי בפרק האשה רבה ופירוש דחדא ועוד קאמרינן".
מבואר בפירוש דסבירא להו שהטעם דהױ דבר שבערוה מועיל אפילו כאשר אינו איתחזק איסורא ודלא כהמהרי"ק וכן משמע שזוהי שיטת שאר הראשונים אבל בלשון המהרי"ק מבואר שהיה גורס בסוגײן בלי "ו״ אלא ''הױ דבר שבערוה" ולכן היה מוכרח לו שטעם אחד הוא משא"כ שאר הראשונים שגרסו בסוגיין עם "ו" ולכן פירשו שחדא ועוד קאמר היינו שהם שתי טעמים נפרדים ותוס' (ד״ה הױ) ג"כ גורסים בלי "ו" כהמהרי״ק וגם לא כתבו "חדא ועוד קאמר" כשאר ראשונים ולכן למד המהרי"ק את שיטתו בדברי התוס'. [בכתב יד ונציה הוא בלי וא"ו].

והמורם מהנ"ל הוא דלשיטת שאר הראשונים משום דבר שבערוה בלבד אין ע״א נאמן אמנם לפי שיטת המהרי"ק לא סגי בהכי בלבד אלא בעינן גם לאיתחזק איסורא.

וסיים הש"ש שלדעתו נראה דגבי ממון אפילו היכא דאינו להוציא ממון מחזקתו נמי בעי שנים [דלא כהמהרי"ק] וכהאי דסימנים וסימנים וע"א יניח וכן מהאי דהרא"ש רפ"ק דמציעא סימן ג' וכן מונח מדברי הרא"ש שהבאנו לעיל פ"ב שכתב דאע"ג דעד אחד נאמן לפטור משבועה מ"מ היכא דמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דאמרינן ביה "מתוך שאינו יכול לישבע משלם" שוב לא מהני עד אחד לפטרו מן השבועה, כיון דע"י שיפטרנו מן השבועה יפטרנו ג"כ מן התשלומין ואין עד אחד קם לממון, והתם נמי אינו מעיד להוציא ממון מחזקתו אלא אדרבה עדותו באה לפטור מן התשלומין ולהחזיק את הממון ביד המוחזק ואעפ"כ כתב הרא"ש דלא מהני ביה עד אחד וא"כ כיון דלענין ממון לא מהני עד אחד אפילו היכא דליכא חזקה הוא הדין בדבר שבערוה לא מהני דכל דיני עדות בדבר שבערוה ילפינן מממון. מיהו גבי דבר שבערוה נראה דע"כ לא יליף דבר דבר מממון אלא היכא דודאי אית ביה דבר שבערוה אבל היכא דלדברי העד מעולם לא היה בו דבר שבערוה אינו בכלל דבר דבר מממון וכמ"ש ודוק.
עולה מדברי הש"ש דכמו דלענין ממון לא מהני עד אחד אפילו היכא דליכא חזקה, כך בדבר שבערוה לא מהני עד אחד גם בדליכא חזקה, דכל דיני עדות בדבר שבערוה מממון ילפינן – עד כאן דבריו.

ופרק זה בשמעתתא שימש לאחרונים כמים שאין להם סוף ואין מים אלא תורה ואנו נביא מקצת שבמקצת מדבריהם. בקשר לקושיית רבינו על המהרי"ק שסובר שעד אחד נאמן בדבשב''ע בלא איתחזק איסורא וכחב הטעם לדבר דכיון דגמרינן דבר דבר מממון איכא למימר דון מינה ומינה ומה התם להוציא ממון מחזקתו אף כאן להוציא אשה מחזקת איסור או מחזקת היתר. ומבואר דס''ל דאף בממון כל היכא דליכא הוצאת ממון מחזקתו ע''א נאמן בו וכדין איסורין. ותמה רבינו מהא דב''מ (כ''ח א') סימנים וסימנים וע''א, ע''א כמאן דליתא דמי ויניח והתם הא ליכא מוחזק כלל ואפ''ה ל''מ ע''א והרי דאין ע''א קם לעדות ממון כלל ואף בדליכא הוצאת ממון מחזקתו יעוי''ש. וכן הקשה בספר שער משפט (סי' ל"ג סק''א).

ויש כמה דרכים לפרוק האי תיובתא.
א] התם נחשבים שניהם מוחזקים, כי מי שמצא את האבידה שומר בשביל בעל האבידה האמיתי, ואינו רשאי להוציא את האבידה מידו אלא חייב להחזירו לבעלים האמיתיים כמו שנאמר עד דרוש אחיך אותו, ואינו דומה להיכי דליכא חזקה כלל.

ב] עוד י"ל דסימן הוי כחזקה דהא מחזירין ממון ע"פ סימנין, ובגמרא ב"מ [כ"ח] אמרו סימנין דאורייתא דכתיב והיה עמך עד דרוש אחיך אותו, וכי תעלה על דעתך שיתננו קודם שידרשנו אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי לאו בסימנין ע"ש, הרי דסימנין הוי כודאי. ועל כן היכי דאיכא סימנין וסימנין ועד אחד נמצא שהעד אחד רוצה להעיד נגד סימנים של חבירו אינו נאמן, דהוי כאילו בא להוציא מחזקתו, דהרי לחבירו איכא סימנים דאלים לא פחות מחזקה אבל היכי דליכא חזקה כלל ולא שום ראיה אחרת יש לומר דגם בממון עד אחד נאמן לברר. שני התירוצים נכתבו בשו"ת להורות נתן [חט"ו סי' נ"ב]. ועוד הביא שם את הראיה של רבינו שעד אחד אינו נאמן בממון אף היכי דליכא חזקה מדברי הרא"ש [ב"מ ב] דעד אחד אינו פוטר משבועה, ואם אינו יכול להשבע משלם אף דאיכא עד אחד המסייעו, ומוכח דאף דהעד אחד אינו בא להוציא מחזקה, ואדרבה הוא בא להחזיק, אפילו הכי לממון אינו קם ע"כ. וחילק בעל הלהורות נתן דכיון דכבר שבועה ואמרה תורה ואמרה תורה דמי שאינו יכול להשבע משלם, נמצא דכבר נתחייב ממון בבירור, ולכן אין העד אחד מועיל לבטל את החיוב הברור מה שכבר נתחייב ממון מה"ת, אבל היכא דליכא חזקה כלל ולא נתברר החיוב לשום צד, ודאי יש לומר דעד אחד נאמן.

ועיני ראו ולא זר בספר שערי חיים [גיטין סי' ח] שגם דחה את הראיה מסימנים וסימנים ועד אחד, בהקדם קושית הש''ש (ש''ו פט''ו) על שיטת הרמב''ם (פט''ז מהל' סנהדרין ה''ו) דע''א שהעיד באשה שהיא גרושה או זונה נאמן לאוסרה לכהן מהא דתנן בקידושין (ס"ד א') דהאב שאמר נשבית בתי ופדיתיה אינו נאמן ומ''ש מע''א המעיד על אשה שהיא זונה, ולכאורה מוכח מכאן דאין ע''א נאמן באיסור זונה לכהן ומשום דחשיב כדבשב''ע (וכן ס''ל להתוס' רי''ד בקידושין ס''ו א' ד''ה איבעיא עיי''ש).
ונראה לומר ביסוד הנאמנות דע''א איסורין דאינו נאמן לברר המציאות דחתיכה זו נבילה או חלב היא שהרי כל נאמנותו אינה אלא באיסורין וע''כ כל כוחו אינו אלא לקבוע דהך חתיכה חתיכה דאיסורא היא ועל פי נאמנותו אנו פוסקין כן אבל לברר המציאות א''א אלא עפ''י שני עדים הנאמנים לכל דבר. ולפי''ז י''ל דבאמת ל''מ ע''א גבי שבויה אף דנאמן להעיד על זונה לאסרה והיינו ע''פ מה שנתבאר במק''א דבשבויה אין עצם השביה פוסלה לכהונה אלא דמחמת השביה אנו חוששים ומסתפקים שמא נאנסה וי''ל לפ''ז דל''מ בה לאוסרה אלא נאמנות כגון זו שמתברר לנו על ידה עצם מעשה השביה ומשו''ה ע''א דכל כוחו אינו אלא לקבוע דחתיכה דאיסורא הוא ולא לברר המציאות ל''מ לגבי איסורא דשבויה דכל דלא נתברר בפנינו המציאות דנשבתה ל''ש כל דינא דשבויה שכל ענינו דמתעורר לנו ספק וחשש שמא נאנסה, ולהכי כיון דבשבויה לא הימניה רחמנא מתורת אב שפיר אינו נאמן מתורת ע''א.
ויעוין בספר זכר יצחק (סי' מ''ו) שכבר עמד ביסוד זה וכתב לבאר בזה הא דכתב בתשו' הגרעק''א סוף סי' ק''ז דמש''כ הרמב''ם דהאיסור בע''א יוחזק אינו אלא למלקות אבל לא למיתה דגבי מלקות דבאין על הלאו לא בעינן אלא שיעבור על האיסור וכיון שאמרה תורה דע''א נאמן דחחיכה זו אסורה היא ע''כ בעבר ואכל לוקה אבל גבי מיתה דבעינן שיבוא על א''א וכיוצ''ב בזה ל''מ ע''א עיי''ש.

ובזה תתישב קושית הש''ש על המהרי''ק הא דסימנים וסימנים וע''א דאף אמנם דכל שאין חזקת ממון לאו ''דבר שבממון'' מיקרי וכאיסורין דמיא מ''מ הא ל''מ הנאמנות אלא לענין הממון עצמו דנאמן העד לברר דממוניה דפלוני הוא אבל אין בכוחו לברר המציאות כמות שהיא, ומעתה י''ל דכל זה כשבא הדבר לפני בי''ד שאז נאמן ע''א לברר דממוניה הוא אבל במוצא אבידה דמחויב בהשבת האבידה וקאי עליה דינא דוהיה עמך עד דרוש אחיך אותו דרשהו עם רמאי הוא או אינו רמאי לא סגי ליה להשיב האבידה אלא אם כן נתבררה לו המציאות שהוא בעל האבידה ואינו רמאי, וכיון דלגבי בירור המציאות ע''א כמאן דליתי' הרי אינו רשאי לתת האבידה לאותו שיש לו ע''א. ומעתה יש כאן נידון בבי''ד בין זה שהעד מעיד לו ובין בעל האבידה שהמוצא תופס עבורו ושוב יש כאן הוצאת ממון מחזקתו דבעי שנים.

עוד תירץ הגאון הגדול בשערי חיים דסימנים עדיפי על עד אחד דסימנים מהני להוציא ממון משא"כ עד אחד, ואם כן העד כמאן דליתא דמי מכיון שהוא מתנגש עם סימנים. נמצא שבמקרה רגיל עד אחד נאמן להחזיק כדברי המהרי"ק, אבל כאן שיש לכל אחד סימנים אין בכחו של עד אחד להכריע.




והנה הקשה רעק"א [סי' קכ"ד] דשיטת התוס' בגיטין [ב: ד"ה עד אחד נאמן באיסורין] הוא דאינו נאמן גם באיסורין היכא דאיתחזק (אא"כ הוא בידו) וא"כ עכצ"ל דבדבר שבערוה אינו נאמן גם בלא איתתזק אבל הרי מלשון הגמ' משמע דדוקא משום דאיתחזק הוי דבר שבערוה, ולזה פירשו התוס' דכוונת הגמ' משום דעכ"פ הוא בעי' בגמ' ר"פ האשה רבה ואיכא עכ"פ צד דנאמן באיסורין גם באיתחזק לפיכך הוצרך לטעם דבר שבערוה [עי' תוס' ד"ה הוי דבר שבערוה] ועכ"פ משמע מדברי התוס' דבדבר שבערוה נאמן עד אחד בלא איתחזק דאם נאמר דבדבר שבערוה אינו נאמן בכל גווני עכצ"ל דחדא ועוד קאמר ושוב לק"מ קושית התוס' אלא ע"כ דדעת התוס' דבלא איתחזק נאמן עד אחד גם בדבר שבערוה, (ולפ"ז אין חילוק לפי האמת להתוס' דגם באיסורין אינו נאמן באיתחזק וא"כ איסורין ודבר שבערוה שוין וזה תמוה קצת ויתבאר לקמן אי"ה.)

אמנם מדברי התוס' אח"כ שהקשו דאם נאמר דבאיסורין נאמן גם באיתחזק ואינו בידו למה איצטריך וספרה לה [כלומר דהא בנדה לא איתחזק איסור בנוגע לחשש שמא ראתה עוד פעם ובנוגע לחשש שמא לא טבלה הוי בידה וכמש"כ התוס' לעיל סד"ה עד אחד נאמן וכמו שפי' מהרש"א ז"ל ע"ש ולכן א"א לומר דילפינן מנדה] ותירצו דסד"א דנדה הוי דבר שבערוה. וקשה דמה בכך דהוי דבר שבערוה הא גם דבר שבערוה נאמן בלא איתחזק וכמשנ"ת לעיל.

וצפייה צפיתי בס' כתבי קה"י החדשים [סי' ד' וצירפתי גם מדבריו בקה"י חלק א' סי' ט"ו ועי' גם קה"י גיטין סי' א'] שתירץ כדלהלן: הש"ש שמעתא ו' [פ''ג] הקשה להסוברים דעד אחד נאמן בדבר שבערוה בלא איתחזק דמאי שנא מממון דאינו נאמן גם בליכא חזקה כדמוכח מההיא ב''מ דסימנים וסימנים ועד אחד יניח והרי למדין דבר דבר מממון וע"ש מש"כ לתרץ.

ונראה דהגדר כך דבין בממון ובין בדבר שבערוה אין בכח עד אחד לשנות הדין של הדבר ע"פ עדותו ולפיכך אינו נאמן נגד חזקה כיון שעד שהעיד הי' הדבר איסור ואף אם קמי שמיא גליא שאינו ערוה מ"מ כבר אסרתו תורה מחמת החזקה שגם זה אסרה תורה ונתנה לזה דין ערוה. ואם יתיר עכשיו נמצא שע"י עדותו משתנה הדין וזה אין בכחו של עד אחד (וכן איפכא כשבא לאסור, קודם שהעיד הי' היתר גמור מצד החזקה אף אם קמי שמי' גליא שהיא ערוה), אבל היכא דלא איתחזק איסור או היתר הנה אם קמי שמיא גליא שהוא היתר אין כאן ערוה כלל אלא שיש איסור להכנס בספק אבל עכ"פ אינו ערוה. נמצא שלדברי העד שהוא היתר אינו משנה כלל דין החפץ מכמות שהוא ולפיכך נאמן. (שהרי על זה גופא אם יש להאמינו או לאו נאמן עד אחד שנידון זה לא חשיב דבר שבערוה ודו"ק היטב וכה"ג כ' בתשו' מיימוני [נשים סי' ג'] דאם לפי דברי העד ליכא חזקה כלל נאמן הובא בש"ש שמעתא ו' [פר ו'] יע"ש). וכן בממון הדין כן שכל שלא משתנה דין הדבר לפי דברי העד הי' נאמן אלא דבממון גם היכא שהדבר ספק כבר יש דין על החפץ, שזה אינו בעלים שבענין הממון אנו משגיחים על הבפועל וכל שבפועל אין לאדם זה כח להוציאו כבר אינו בעלים גמור ועכ"פ הוי אינו ברשותו ואינו יכול למוכרו ולהקדישו. דבספק ממון ישנם כמה דינים כמו המוציא מחבירו עליו הראיה, יחלוקו ויהא מונח, כולם הם דינים של ממון בפועל. ונמצא דגם בספק כבר יש דין על הממון שישתנה על ידי עדותו ולכך אינו נאמן גם בליכא חזקה ונכון מאוד בעה"י והוא סברא נפלאה בעה"י.
והנה, הש"ש [שמעתא ו' פי"ט] הקשה להסוברים דאין עד אחד נאמן באיתחזק איסורא והוא הדין איפכא דאינו נאמן לאסור באיתחזק היתרא ולפי שהעלה הוא דחזקת טהרה דאשה הוי חזקה מעלייתא אע"פ דעשוי' להשתנות ודוקא לחומר תרומה וקדשים מטמא מעת לעת למפרע. א"כ כיון דלכל אשה יש חזקת טהרה היכי נאמנת לומר שנטמאת ושראתה נדה, ואין לומר דאינה נאמנת אלא לגבי עצמה ומטעמא דשויא אנפשה תתיכה דאיסורא והבעל אסור ממילא משום לפני עור, דזה אינו דהא אמרינן בפרק קמא דשבועות הי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב וגם בשעת וסתה איכא חזקת טהרה דקיי"ל וסתות דרבנן וע"ש שהאריך ונשאר בקושיא.

ונראה דמהא מוכח דעד אחד נאמן באיסורין גם באיתחזק איסורא או היתרא, וזה מוכח מקרא גופא דאל"כ למה איצטריך קרא ד"וספרה לה" - לעצמה שנאמנת לטהר הרי בלאו הכי יש לה חזקת טהרה. ואת"ל שאינה נאמנת כלל לאסור למה צריך להאמינה לטהר? וא"כ מוכח ע"כ שנאמנת גם לאסור אע"פ שהוא נגד חזקה אלא דכל זה הוא עכ"פ נגד חזקה העשוי' להשתנות שאע"פ שחזקה העשוי' להשתנות הוי חזקה וכדהוכיח הש"ש, מ"מ נאמן עד אחד אבל נגד שאר חזקות גמורות שפיר כתבו הפוסקים ז"ל דעד אחד אינו נאמן. ועפ"ז יתיישב קו' הש"ש ש"ג פי"ג בהא דעד אחד נאמן גבי להעיד שאינו חדש לשיטת התוס' בכתובות כ"ד, והרי הוי נגד חזקת האיסור של התבואה ואע"פ שעומד להשתנות הא הוי חזקה, אבל לאור האמור ניחא, דעד אחד נאמן נגד חזקה העשויה להשתנות.

והבנת הדבר נלענ"ד דכל נאמנות עד אחד באיסורין הוא אפילו לשנות הדין של הדבר מכמות שהי' עד עכשיו וכדמוכח מהא דנאמן נגד חזקה העשוי' להשתנות אע"פ שלולי עדותו הי' מצד הדין היתר ומ"מ נאמן אלא דכל נאמנות עד אחד אינו אלא כשיש ספק על מציאות המעשה דאז נאמן לברר אבל כשנדע מציאות הדבר אינו נאמן להוציא מחזקתינו ולפיכך בחזקה העשוי' להשתנות שאע"פ שמצד הדין פוסקים על הדבר כמקדם מ"מ אין לומר שהחזקה מברר שלא נשתנה כלומר שנחליט שמסתמא הדבר כמקדם אחרי שעלולה ועומדת לכך, וכן הוא סדר העולם וכל ענין החזקה בעשוי' להשתנות אינו אלא היתר או איסור אבל אינו מברר מציאות המעשה (עי' תוס' נדה ב ד"ה התם תרתי לריעותא, דיש שני חזקות אתרע ולא איתרע ותרוייהו ילפינן מנגע ואכמ"ל) וכיון שעכ"פ יש ספק בעיקר המעשה נאמן עד אחד אבל כל חזקה מעלייתא שמלבד שאנו פוסקים כדאתמול עוד אנו מחליטין שמסתמא לא נשתנה הדבר מכמות שהי' (ויש הרבה ראיות לזה ואכמ"ל כעת עי' קה"י ב''מ סי' י''א אות ג' כתובות סי' כ"ז אות ד'). ולכך אין עד אחד נאמן נגדה אחרי שאין לנו ספק ודו"ק בכ"ז.
ובזה נבין הא דעד אחד נאמן בספק טומאה ברה"י לטהר כמו שהוכיח הש"ש בסוף שמעתתא ו' מדתנן בטהרות פ"ה עד אחד אומר נטמא ועד אחד אומר לא נטמא ברה"י טמא משמע דוקא משום דמכחשי הא אם עד אחד אומר לא נטמא ואין מכחישו נאמן והתם ע"כ מיירי בדאיכא ספק בלא עדותן ע"ש.

עכ''פ כתב הש''ש דמוכח דנאמן עד אחד לטהר בשכבר יש ספק טומאה ברה"י ואילו חזקה לא מהני דבכל ספק טומאה הא יש חזקת טהרה, וצריך ביאור דלמה עדיף עד אחד מחזקה והרי עד אחד באיסורין אינו נאמן נגד חזקה (כמו שנתעורר לזה הש"ש ר"פ כ"ג). והנה ממה שאין עד אחד נאמן נגד חזקה לא מוכח דחזקה עדיף דאפי' את"ל ששוין מ"מ אין עד אחד נאמן אחרי דהחזקה קדים וכדאמרינן [יבמות פח:] דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים ואין השני נאמן להכחישו ואע"פ דשוין הן אלא משום שזה קדים. עכ"פ מוכח דעד אחד לא עדיף מחזקה דאם היה עדיף היינו צריכים להאמין לעד אחד נגד חזקה אפילו באופן דהחזקה קדמה לעד אחד.
ולפי מה שנתבאר י"ל דבזה חלוק חזקה מעד אחד שכל ענין חזקה אינו אלא כשנסתפק האיך להתנהג בהדבר וכדמשמע מדברי הרמב"ן ז"ל [בהשמטות לגיטין סד בסופו] הביאו הר"ן ז"ל גיטין בסוגיא דשליש [ל מדפי הרי''ף] שכל ענין החזקה אינו אלא כשמסתפקין בזה הדבר ודנים עליו. וכל שבלי החזקה כבר יש לנו הלכה ברורה בהדבר שוב אין מעמידין אחזקה גם אם לא נדע המציאות כיצד הי'. ולפיכך בספק טומאה ברה"י דדינא דטמא ודאי ואין מסתפקין כלל בהלמעשה שוב אין מקום לחזקה.
אבל בעד אחד הרי כבר ביארנו דנאמן גם נגד חזקה העשוי' להשתנות אע"פ שקודם עדותו כבר הי' דין פסוק על הדבר מצד החזקה (וכתבנו שזה מוכח מנדה דאל"כ לא משכתת לה איסור נדה באופן הרגיל) ומוכח דעד אחד נאמן גם היכא שבלא עדותו כבר יש דין פסוק ולכך נאמן גם בספק טומאה ברה"י כיון שעכ"פ עצם מציאות המעשה הוי ספק נאמן עד אחד לברר הספק ובזה עדיף עד אחד אבל נגד חזקה מעלייתא אינו נאמן אחרי שכבר נתברר המציאות ג"כ ע"י החזקה ובזה אין עד אחד נאמן וכמשנ"ת וא"ש בעה"י.
והנה המתבאר מכל מה שכתבנו הוא דאע"פ דאין עד אחד נאמן נגד חזקה להתוס' [בסוגיין ריש גיטין] והרא"ש ז"ל [גיטין פ"ה סי' ח' אות ג'] מכל מקום נגד חזקה העשוי' להשתנות נאמן וכנ"ל. והנה בדבר שבערוה להסוברים דנאמן עד אחד בלא איתחזק ודוקא באיתחזק אינו נאמן מכל מקום נראה פשוט וכמעט ברור דעכ"פ נגד חזקה העשוי' להשתנות ודאי אינו נאמן כיון דהוי דבר שבערוה. וכ"ש לפי מה שבארנו לעיל דבאמת ממון ודבר שבערוה שוין והא דנאמן בלא איתחזק הוא משום דלפי דבריו אינו פועל כלום שגם מקודם הי' היתר או איסור כדבריו אבל נגד חזקה העשוי' להשתנות כיון שעכ"פ גם לפי דברי העד הי' עכ"פ דין מוחלט על הדבר והוא בא לשנותו אינו נאמן וכמו בממון וכמשנ"ת ולפיכך ודאי אין עד אחד נאמן בדבר שבערוה בחזקה העשוי' להשתנות. והנה נדה שראתה פעם אחת כתבו התוס' [ב: ד''ה עד (הראשון)] דלא חשיב איתחזק איסורא בנוגע לחשש דשמא ראתה עוד דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, ויש להבין דהא עכ"פ כיון שהוחזקה ראיינית נעמידנה אחזקתה כמו שראתה אתמול כך ראתה היום שהרי יש כמה שרואין כמה ימים ואם היא אומרת שראתה יום אחד למה נאמינה נגד מה שיש להעמידה אחזקת רואית. אבל הכוונה פשוטה כיון שעכ"פ אינה בחזקת שתהא רואה כל שעה ובודאי תחדל בעוד ימים מלראות הוי תזקה העשוי' להשתנות (וזה דלא כש"ש ש"ג י"א שכתב דזה אינו חזקה להסתפק על ראי' חדשה ע"ש. ויש להעיר מהא דתשובת הר"ן ז"ל דהוחזק מקוה להיות מתמעט ע' ש"ש ש"ג פי"א). ולפיכך כתבו התוס' דעד אחד נאמן באיסורין בכה"ג וכמשנ"ת דעד אחד נאמן נגד חזקה העשוי' להשתנות. אבל בתד"ה הוי דבר שבערוה שפיר כתבו דסד"א דנדה הוי דבר שבערוה ואינה נאמנת על הספירה שלא ראתה עוד אע"פ ששיטת התוס' דבדבר שבערוה בלא איתחזק נאמן עד אחד מ"מ הכא נגד חזקה העשוי' להשתנות ודאי אינה נאמנת וכמשנ"ת וא"ש היטב קושיית רעק"א ז''ל ונכון בעה"י, ע"כ דברי הקה"י.

בעצם הנידון של הש"ש והמהרי"ק אי דבר שבערוה בלא איתחזק חשיב דבר שבערוה ומה שמדמין אותו לממון, עי' בס' היקר ביאורי עדות [סי' ג'] שהאריך בזה מאד, ותמצית דבריו שבדין ממון בעי שנים רק כאשר נכנסים לתחומו האישי של האדם ושוללים ממנו זכות ממונו דכתיב בקרא לא יקום עד אחד "באיש" דהיינו נגד כוחו ומשפטו. ומה"ט אבידה לא חשיבא ממון אלא איסור מכח מצות השבת אבידה שהרי אין מפסידים לשום אדם ממון שיש בו כח וזכות, והא דבסימנין וסימנין וע"א יניח אמר בזה הגר"ש רוזובסקי זצ''ל דהוא משום דאיכא כבר ב' טוענים על הממון והיכא דאיכא טוען על הממון הרי להעיד נגדו חשיב כבר דיני ממונות, והביאור בזה דדין טענה נמי הוי כח ודין של האדם בהממון דזכות טענה הוי כעין זכות מוחזק שמחזיק ותובע זכותו בהממון ע"י טענתו וזהו יסוד דין טענת ברי וממילא לדחות זכות טענתו של אדם בהממון חשיב שמוציאין את הממון מכח האדם והרי"ז עדות נגד האדם לדחות זכותו וכוחו בהממון וחשיב דיני ממונות ובעי שנים והוא מדוייק מהגמ' דרק בסימנין וסימנין וע"א יניח ומשמע דלולא זה אלא סתם בהשבת אבידה בעלמא מהני ע"א דאל"ה מאי קמ"ל הכא דאין כאן שום אדם לפנינו שהממון נתבע לכוחו ולזכותו שאנו צריכים להפקיע אותו ממנו דרק במוחזק או בדררא דממונא דהוי נמי כעין מוחזק דהדררא נותנת להאדם כח ודין בהממון או בטוען ברי שהטענה נותנת לו כח תביעת זכותו בהממון, התם חשיב דיני ממונות שבאים להפקיע את הממון מכח ודין האדם עליו משא"כ בהשבת אבידה שאין כאן לא מוחזק ולא דררא ולא טענה הרי אין כאן אדם לפנינו שיש לו כח תביעה בהממון אלא שאנו מסתפקים בעצמינו מיהו בעל הממון האמיתי שהבעלים האמיתיים הוא יש לו כח בהממון הרי ספק זה אינו דיני ממונות אלא דיני איסורין דאנו צריכים לברר מיהו בעל הממון משום איסור גזל והשבת אבידה ומשו"ה כשבא אחד ומברר מיהו בעל הממון נאמן כדין איסורין שהרי לדבריו שזהו בעל הממון הרי כשנותנים לו לאותו בעל הממון ממי אנו מפסידים את הממון מכוחו הרי אין כאן שום בעל כח תביעה בהממון שאנו מפקיעים מכוחו דהא לדברי העד זהו בעל הממון האמיתי וממילא אי"ז דיני ממונות שאין כאן שום אדם אשר הממון נתבע לכוחו ולזכותו שאנו מפקיעים אותו ממנו ודו"ק.

ושונה הוא דיני אישות, שם קובעים את מעמדו האישי של האדם ותמיד נחשבת קביעה זו ככניסה לתוך תחומו האישי של האדם ואין זה משנה לנו אם מוציאים מחזקה או לא, תמיד צריך שנים כדין דבר שבערוה. אבל בממון אין צריך שנים אא"כ "משתלטים" על האדם דהיינו ששוללים ממנו זכות ממונו. וא"כ צ"ב דברי המהרי"ק שבדבר שבערוה בלא איתחזק נאמן עד אחד, ומה שכתב רבינו בנידון התשובת מיימוני שהעד רק קובע שלא היה כאן דבר שבערוה מעולם ולכן לא צריך שנים, אינו מובן, שהרי סוף סוף קובעים עפ"י העד את מעמדו האישי של האשה וזה נחשב ל"השתלטות" על האשה וממילא בעי שנים ע"ש בדברי ה"ביאורי עדות" אריכות נעימה בסי' ב' וג'.

קושטא קאי, נראה להעיר שהפסוק לא יקום עד אחד באיש אינו מתייחס לדבר שבערוה וילפינן דבשב"ע מממון מהפסוק על פי שני עדים יקום דבר, וא"כ נפל בנינו של ה"ביאורי עדות" שבדבר שבערוה תמיד צריך שנים כי "קמים על איש". ואין אני מחדש זאת מעצמי אלא נפל מבטי בס' אהל מרדכי [עמ' קסא במאמרו של הג"ר אריה לייב רובין זצ"ל אב"ד ווילקאמירר] שכתב דיש לנו שני למודים לדין זה דבעינן שני עדים בממון אחד מקרא דעל פי שנים עדים יקום דבר ועוד קרא דלא יקום עד אחד באיש והנה הדין דעל פי שנים עדים יקום דבר זהו דין שבממון דבעינן מצד הממון שני עדים וזה דוקא כשיש חזקה וצריכים להוציא מחזקה ולהקימם נגד החזקה וזהו שיליף מדכתיב יקום דבר אבל במקום דליכא חזקה ואז העדים לא מפקי מחזקה ואינם מקיימים דבר חדש א"כ מצד הממון לא בעי שני עדים, רק שיש עוד דין דלא יקום עד אחד באיש היינו דבמקום בעל דין לא סגי באחד אלא בעינן שני עדים.

ובזה אתי שפיר נמי דברי המהרי"ק דזה דילפינן דבר שבערוה דבר דבר מממון דבעינן שני עדים היינו דוקא בדין על פי שנים עדים יקום דבר ודין זה הוא דוקא להוציא מחזקה אבל זה דבממון אינו נאמן מטעם לא יקום עד אחד באיש להוציא מבע"ד זה לא ילפינן דבר שבערוה מממון ולהכי בממון גם שלא להוציא מחזקה בעי שנים מטעם בע"ד אבל בדבר שבערוה סגי בחד עכ"ד.


ובביאור דעת הרמב"ן [דגם ב'לא איתחזק' דבר שבערוה בעי שנים] כתב הגאון ר' אלחנן קונשטט [בס' באר אלחנן סי' כ"ט] דס"ל דהא גז"ש דדבר דבר מממון, אין זה אלא ילפותא דגם בדבר שבערוה בעינן תרי וגם היכא דלא איתחזק איסורא חשיב דבר שבערוה להצריך שנים, ולא דמי לממון, והדין נותן, שהרי אין ענין חזקת ממון דומה לענין חזקת איסור, שדין מוחזק בממון הוא משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה, וגם חזקת מ"ק להרבה מפרשים דומה לדין מוחזק וכן נוטה דעתו של הקונה"ס [כלל א' אוח ו'] עיי"ש ואין זה דומה לדין חזקת איסור שהוא משום דהעמד דבר על חזקתו דמעיקרא, וממילא לא ילפינן מהך גז"ש דדבר דבר מממון אלא דבעינן שני עדים בדבר שבערוה גם אם אין זה סותר לחזקה. והתוס' סברי דילפינן לה לגמרי מדין ממון דלא חשיב דבשב"ע אלא א"כ הוא נגד איתחזק וכמש"נ. ואפשר עוד דס"ל להתוס' דיסוד דין חזקת מרא קמא בממון הוא מדין חזקה קמייתא דאיסורין ושפיר יש ללמוד זה מזה דלא בעינן תרי אא"כ איכא חזקה.
ובאופן אחר כתב הגר"א קונשטט לבאר מחלוקת התוס' והרמב"ן שנחלקו בזה גופא אם גבי ממון בעינן שני עדים דוקא היכא דאיכא מוחזק או מרא קמא או דגם היכא דליכא חזקה כלל אין ע"א נאמן. והש"ש האריך בזה והביא שדעת המהרי"ק דגבי ממון נמי הא דבעינן תרי הוא דוקא היכא שהם באים להוציא את הממון מן המוחזק בו וכתב דה"נ גבי דבשב"ע הא דבעינן שני עדים הוא דוקא היכא דאיכא חזקת איסור או חזקת היתר. והש"ש שם הוכיח דגם היכא דליכא חזקה כלל אין ע"א נאמן בממון מהא דאמרינן בב"מ דף כ"ח ע"א דסימנים וסימנים וע"א יניח והתם הא ליכא מוחזק כלל. וכתב לפ"ז דה"ה בדבשב"ע אין ע"א נאמן אף היכא דליכא חזקה ורק היכא שלדברי העד מעולם לא היה בזה דבר שבערוה נאמן עיי"ש. [ובישוב שיטת המהרי"ק מהא דסימנים וסימנים וע"א יניח שמעתי בשם הגאון ר' שמעון שקאפ זצ"ל דרק במקום שיש טענות של הבעלי דברים אמרינן להאי דינא דאין דבר שבממון פחות משנים וכגון בהך דסימנים וסימנים שאינו נאמן בזה ע"א שע"י טענות הבע"ד חשיב שפיר לדבר שבממון דבעינן שני עדים וכ"ש היכא שבאנו להוציא מן המוחזק דבעינן תרי אבל בעלמא היכא שלא באנו להוציא וגם ליכא טענות דבע"ד לא חשיב כדבר שבממון דבעינן תרי וסגי בע"א. ובשערי זבולון (לג"ר זבולון שוב גיטין עמ' ט"ו) כתב ליישב, דהא דכתב המהרי"ק דלהחזיק ממון מספיק ע"א צ"ע מאין לנו שיש כהאי נאמנות של ע"א ונראה דהכונה דבמקום שאינו בא להוציא ממון נדון כאיסורים דע"א נאמן בה, ובאיסורים איכא דינא דכשהוא מוכחש אפי' ע"י הבעלים מתבטל ולכן בסימנין וסימנין וע"א דהע"א מוכחש ע"י אחר שנותן סימן ואומר שהוא שלו, או בע"א מסייע שהוא מוכחש ע"י התובע לא מועיל ע"א באיסורים]. וזהו שנחלקו התוס' והרמב"ן אי בעינן תרי בדבשב"ע גם היכא דלא איתחזק איסורא שדעת התוס' דגם בממון נאמן ע"א היכא שלא בא להוציא וכיון דילפינן דבר דבר מממון גם בדבשב"ע לא בעינן תרי ודעת הרמב"ן דלעולם בעינן תרי בדבר שבממון וה"ה בדבר שבערוה וכמש"כ הש"ש.
ונמצא דיש לבאר שיטת הראשונים דאין ע"א נאמן בדבשב"ע היכא דלא איתחזק איסורא בתרי אנפי, או משום דלא ילפינן דבר דבר מממון לגמרי ואף דהתם לא בעינן תרי אלא במקום חזקת ממון או חזקת מ"ק, הכא חשיב דבשב"ע אף במקום דלא איתחזק איסורא, או משום דגם בממון גופא בעינן תרי גם היכא דליכא חזקה כלל. וכן יש לבאר לשיטת הראשונים דסגי בע"א היכא דלא איחחזק איסורא בתרי אנפי, או דהוא משום דלא ילפינן דבר דבר מממון אלא היכא דאיכא חזקה דומיא דממון דאיכא מוחזק או מ"ק, ובפרט אי נימא דחזקת מ"ק הוא משום לתא דחזקה קמייתא אבל היכא דלא איתחזק איסורא לא ילפינן לה מממון והוי כשאר איסורין שנאמן בהם ע"א או דהוא משום דילפינן לה מממון להאי דינא נמי דכמו דגבי ממון ע"א נאמן היכא דליכא חזקה ה"נ בדבשב"ע ע"א נאמן היכא דלא איתחזק איסורא ועיין להלן מש"כ נפק"מ בזה.

והנה יש לדקדק בלשון הגמ' דגבי הא דבעינן תרי בדבשב"ע נקטו בלשון ד'אין דבר שבערוה פחות משנים' וגבי הא דבעינן תרי באיסורין היכא דאיתחזק איסורא אמרו בסתמא ד'אין ע"א נאמן' ולא נקטו בהאי לישנא דאינו בפחות משנים, והיה נראה לדקדק מזה דשאני דין דבשב"ע מדין איסורין במקום דאיתחזק איסורא, דגבי דבשב"ע הא דבעינן תרי יסודו הוא מדין עדות ובעינן לזה כל דיני עדות כגון קבלת עדות בב"ד ופסול עד מפי עד. אבל גבי איתחזק איסורא דבעינן תרי, אין זה מדין עדות כלל ורק דבכה"ג לא סגי במה שאומר ע"א ובעינן בירור דתרי עדים כדי לבטל להחזקת איסור.

ועפי''ז יש לבאר דברי המרדכי פ"ק דחולין [סי' תקע"ט] שכתב וז"ל תימה איך איש אחד נאמן על השחיטה הא אמרי' פרק האשה רבה דהיכא דאיתחזק איסורא עד אחד לא מהימן וכו' וי"ל כדפי' רא"ם הא דאמר עד אחד אינו נאמן היכא דאיתחזק איסורא היינו דוקא באנשים ריקים דומיא דשנים שהאמינה תורה כמו שהן ובההיא אמרינן ע"א אינו נאמן אבל בעד אחד מהימן וכשר סמכינן עילויה ואפילו אשה כדאמרי' פרק בא סימן ר' ישמעאל מוסר לאמו ורבי יהודה ור' יוסי לא פליגי אלא בשאר נשים שהן מן הרוב אבל באמו של ר' ישמעאל מודו ולהכי נמי סמכינן בשחיטה ובכהן המקריב ובטבילת נדה שאינם יודעים אלא מפי אחרים בכולהו סמכינן אעד אחד עכ"ל. ודבריו צ"ב טובא, שלא מצינו בדין עדות שיהי' חילוק בין אדם שנאמן יותר לאדם שאינו נאמן והכל תלוי אם יש לו חזקת כשרות או לא. והמוכרח מדבריו דשאני הכא גבי עדות של איסורין דלא בעינן תורת עדות כלל ורק דבעינן הוכחה מעלייתא לסלק להחזקת איסור ולזה היכא שהוא אדם כשר ונאמן סגי בזה לסלק להחזקת איסור ולא בעינן תרי משא"כ גבי ממון ודבשב"ע דבעינן בהו דין עדות ודאי דלא סגי אפילו אם יש הוכחה גדולה שהוא כשר וכדאמרינן בב"ב דף קנ"ט דגם משה ואהרן פסולים לעדות. ומבואר מזה כמש"כ לעיל, דהא דבעינן תרי במקום דאיתחזק איסורא הוא משום דבעינן הוכחה מעליא כנגד החזקת איסור ואפשר דאפי' עדים שהם פסולים כגון ב' נשים או קרובים יהיו נאמנים לעדות זו. ואפשר דשאר הראשונים שחולקים על הרא"ם סברי דהיכא דאיכא חזקת איסור בעינן עדות ממש ולא סגי בהוכחה גרידא ועיין בקצוה"ח סי' ל"ח שנחלק בזה עם הנתה"מ שכתב דבאיתחזק אף שצריך ב' עדים אבל א"צ הגדה בב"ד והקצוה"ח חולק ע"ז ועיין במשובב שם.
ואם כנים דברינו בזה יש לבאר שיטת התוס' והראשונים דסברי דע"א נאמן בדבשב"ע היכא דלא איתחזק איסורא אף למאי דקיי"ל דגם באיסורין ע"א נאמן במקום דלא איתחזק איסורא, דלכאורה דא"כ מאי נפק"מ בין איסורין לדבשב"ע דהא אינו נאמן במקום דאיתתזק ונאמן היכא דלא אתחזיק. אכן לפמש"נ הרי חלוקים הם זה מזה ביסוד, דגבי איסורין הא דבעינן תרי היכא דאיחתזק הוא רק משום דבעינן הוכחה מעליא טפי ולא בעינן קבלת עדות בב"ד וכד' ואפשר שגם עדים פסולים יהיו כשרים בעדות זו וכנ"ל אבל גבי דשב"ע דבעינן תרי וילפינן לה דבר דבר מממון בזה בעינן תורת עדות ממש כדין עדות שנים בממון ודו"ק.
יש לחקור לשיטות הראשונים דסברי דע"א נאמן בדבשב"ע היכא דלא איתחזק איסורא אם הוא כשאר דין ע"א באיסורין דעלמא דהוי נאמנות גרידא ולא בעינן קבלת עדות בב"ד ועד מפי עד יהי' כשר או שהוא בתורת עדות ממש ובעינן תורת עדות בב"ד ושאר דיני עדות [ודוגמא לזה מצאנו בחי' רבינו חיים הלוי על הרמב"ם פ"ט מהל' רוצח הט"ו שכתב שם בסו"ד דאף דגבי עד סוטה כל הפסולים נאמנים והוי דין נאמנות גרידא מ"מ היכא שמעיד עד כשר יש בו תורת עדות ולזה אם כפר עדותו חייב בקרבן שבועת העדות עיי"ש וע"ע בתשובות רעק"א סי' קע"ט].

ואפשר שהוא תלוי במה שנתספקנו לעיל אי ילפי' לה להא מילתא דע"א נאמן בדבשב"ע בלא איתחזק מממון מגז"ש דדבר דבר או דהוא משום דליכא ילפותא לענין זה והוי כשאר איסורין דע"א נאמן בהם, דאי ילפינן מממון הרי דינו כדין ע"א בממון בלא חזקה דאפשר דבעינן בזה קבלת עדות בב"ד ועד מפי עד יהי' פסול אבל אם הוא משום בכה"ג חשיב כשאר איסורין הרי פשיטא דלא בעינן בזה קבלת עדות ב"ד ושאר דיני עדות דהוא דין נאמנות גרידא עכ"ד הגר"א סורוצקין.

בקושיא של המרדכי איך סומכים על השוחט נגד חזקת איסור, ותירץ הרא"ם דבעד אחד כשר ונאמן, מאמינים לו. הקשה בפני יהושע חולין (ב) שתמה מאוד על ר"א ממיץ ז״ל דאיך פה קדוש יאמר דבר זה ולא מבעיא אי נימא דהא דאין ע״א נאמן במקום דאיתחזיק איסורא הוא דאורײתא דילפינן מלא יקום עד אחד וגו' א״כ פשיטא שאין לחלק בין סתם אנשים ובין כשרים דמקרא מלא דיבר הכתוב אלא אף אם אינן נאמנין רק מדרבנן מנלן לחלק בין סתם אנשים לכשרים ולא מצאני לחילוק זה שורש בש״ס עיי״ש.
וצפייה צפיתי בשו"ת להורות נתן [ח"ב סי' נ"ז] שיישב בטוב טעם דברי הרא"ם ממיץ ז״ל ודבריו ברורים מאוד וכראי מוצקים ושורש הדברים הוא עפ״י מה שחידש הפני יהושע ז״ל בעצמו בכתובות (כב) אהא דפירש״י שם דבאשה האומרת ברי לי שמת בעלי כלומר שאומרת שאין לבי נוקפי ונשאת דאינה יוצאת, וביאור הדבר דלעולם לא אמרה תורה למיזל בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר אבל אם אמר ברי לי נגד החזקה לא שייך לגביה לומר שילך בתר החזקה דלדידיה ברי היפוך החזקה והביא שכן כתב המהרש״א יבמות (פ"ח:) עיי׳׳ש באורך ובקונטרם אחרון שם וכן החזיק סברא זו בתשו׳ החת״ס ז״ל (אהע׳׳ז ח"א סי' ע"ח) וכתב שכן מבואר גם ברשב״א יבמות (פח) עיי״ש ועיין בס׳ סדרי טהרה יו"ד (סי׳ קפ״ה סוסק״א) בזה.
ומעתה מובן היטב שיטת הר״א ממיץ ז״ל כמין חומר דהא דאין עד אחד נאמן באיתחזק איסורא היינו רק בעד בעלמא שאין לבו סמוך ובטוח שהוא אומר אמת אלא שרוצה לסמוך על דבריו מדין עדות הנה בזה אמרינן דבמקום דאיתחזק איסורא אינו יכול לסמוך עליו דאין ע״א נאמן נגד חזקה אבל בעד כשר ומהימן לו שדע ומאמין בלבו שאינו משקר וכעין הא דרש״י כתובות (כב) שאומר ברי לי שאין לבי נוקפי הנה בכהאי גוונא אע׳׳ג דאיכא חזקת איסור מ״מ שפיר יכול לסמוך על העד דכיון שהעד נאמן עליו כמאה ואין לבו נוקפו וברי אצלו דלא כחזקת האיסיר שוב אינו חייב למיזל בתר חזקת האיסור דלא אזלינן בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר אבל הוא אינו מסופק כי ברי לי שהעד אומר אמת והוא נאמן על עצמו ודו״ק, עכ"ד.

ויש להוסיף שאם היה צריך כאן דין עדות ממש לא היה מתקבל דברי העד אחד אפילו אם היה טוען אין לבי נוקפי ואין כאן מקום להסתפק כלל, אבל בצירוף מש"כ לעיל שאין צורך כאן לדין עדות אלא רק נאמנות גרידא, מובן היטב שעד אחד הנאמן עלינו יכול להעיד שאין כאן מקום להסתפק כלל.

ובעל ה"להורות נתן" זצ"ל בנה חידוש על חידושו וכתב בספרו הבהיר נתן פריו [הל' נדה עמ' לד] שלמרות שכתב בשו"ע [יו"ד קפ"ה] שאשה שהיא בחזקת טומאה אסור לבוא עליה עד שתאמר טבלתי, אם ברי לבעל שאשתו לא תכשילהו באיסור, מותר לבוא עליה גם בלי שהיא תגיד טבלתי, כי אין לו כלל מקום ספק.

עד אחד בדיני ממונות – מהספר זכרון אלימלך

והנה, נחלקו ראשונים בהא דאמרינן דצורבא מרבנן מהימן להחזירו אבידה בטביעות עינא, האם נאמן רק על עצמו או נאמן גם על אדם אחר. שיטת הריטב"א [גיטין דף כז] דרק על עצמו האמינו לצורבא מרבנן אבל על אדם אחר אמאי מהימן הא בא להעיד עדות ובעינן ע"פ שנים עדים יקום דבר ולא סגי בעד אחד אף כשהוא צורבא מדרבנן. אולם הר"ן [חולין צו] סבר דאדרבה אי מהימן על עצמו דנוגע בדבר הוא ודאי דמהימן על אחרים שאינו נוגע בדבר. ומהי סברת מחלוקתם?
דהנה ידוע קושית הפני יהושע ב"מ כ"ז דהקשה אמאי איצטריך כלל סימנים כדי להשיב, הרי המאבד טוען בטענת ברי דזה שלו והמוצא הוא שמא דשמא אינו שלו, וברי ושמא ברי עדיף דכל מה דפסקינן דברי ושמא לאו ברי עדיף, היינו היכא דיש מוחזק וצריך להוציא מן המוחזק אז אין ברי עדיף דהמוציא מחבירו עליו הראיה אבל הכא דאין כאן מוחזק דהמוצא מודה דאינה שלו והמאבד טוען ברי שזה שלו, אמאי לא נימא דברי עדיף?
ותירץ הפני יהושע דבאמת מעיקר הדין כיון דכתיב בתורה השב השיבם לאחיך והמאבד טוען בטענת ברי דזה שלו היה מהימן אף בלא סימנים אלא דכתיב בתורה עד דרוש אחיך אותו ודרשינן בגמ' דרשהו מרמאי, כלומר אל תשיב לכל אדם אף דלכאורה צודק דהא טוען ברי, בכל זאת איכא גזירת הכתוב דבעינן דרשהו מרמאי ע"י סימנים. מוכח דכל מה דבעינן סימנים משום דבעי דרשהו מרמאי אבל צורבא מרבנן דאין חשש דמשקר דהא אומר אמת בכל דבריו ולכך צורבא מרבנן מהימן בטביעות עינא אף בלא סימנים וכך סבר הריטב"א. ולכן רק על עצמו מהימן אבל לאחר דבא להעיד מדין עדות בעי תרי דעל פי שנים עדים יקום דבר, דכל מה דמהימן זה כשהוא עצמו טוען טענת ברי.
והר"ן סבר דכיון שהצורבא מרבנן אינו בא להוציא ממוחזק אלא בא לברר אם שייך האי חפץ לפלוני מהני ומהימן דכל מה דבעינן על פי שנים עדים יקום דבר זה דווקא היכא דרוצה להוציא ממוחזק אבל הכא דאין מוציא ממוחזק, דהמוצא מודה דלאו שלו היא, מהני עד אחד. ובפשטות למדו האחרונים דההסבר בהר"ן דסבירא ליה דמהני שיעיד הצורבא מרבנן לאחר אף שהוא רק עד אחד משום דהר"ן סבירא ליה כשיטת המהרי"ק דסבר דהא דכתיב בתורה על פי שנים עדים יקום דבר ולא סגי באחד, זה רק כשמעיד נגד איתחזק אבל כשאינו מעיד נגד איתחזק סגי באחד. והאחרונים האריכו בענין זה, האם מהני עד אחד כשאינו מוציא ממוחזק בממונות. השער המשפט [סי' ל"ג מהל' עדות ס"ק א'] הוכיח מדברי הר"ן [בתשובות הר"ן סימן ע"ה] לענין אדם שנפטר וכתב צוואה שנותן ממונו לארבע חברות ולא פירש לאיזה חברות, חברת ביקור חולים, חברת הקברנים וכו' ובא עד אחד ומעיד שהנפטר אמר לו שרוצה ליתן לחברת הקברנים, כתב הר"ן דמהני מה שמעיד מדין שודא, דהיינו דבספק אמרינן שודא דדייני פי' [כפי ראות עיני הדיינים] והכא מסתבר לדיינים דנתכוין לחברה פלונית כיון דאיכא עד אחד שאומר שהתכוין לחברה זאת. מוכח מדברי הר"ן דלא מהני עד אחד בממונות אף דליכא מוחזק ורק מדין שודא מקבלים דבריו דהא הכא ודאי נתן ממונו, רק הנידון למי התכוון וליכא מוחזק ואפילו הכי כתב הר"ן דמהני רק מדין שודא דדייני, ולא כתב דמהני מדין עדים דעד אחד נאמן בממונות כשאין מוחזק. א"כ דברי הר"ן סתרי אהדדי דלענין אבידה סבירא ליה דמהני עד אחד כשלא איתחזק איסורא, ובתשובות הר"ן בסימן ע"ה חזינן דלא מהני עד אחד אף בלא איתחזק דכתב דכל מה דנאמן התם בעד אחד למימר דנתכוין לחבורת הקברנים זה רק מטעם שודא דדייני משמע דסבירא ליה דלא מהני עד אחד אף כשאין מוציא ממוחזק.

ושמעתי מהגרי"ד פוברסקי זצ"ל ליישב דבאמת לא סבר הר"ן כמהרי"ק ועד אחד אינו נאמן בממונות אף שלא נגד איתחזק אלא דסבר דהכא בהשבת אבידה לא הוי דין בממונות אלא הוי דין באסורין של לא תוכל להתעלם דזה דין באסורין כמו חיוב בתורה לבקר חולים או לתת לקט שכחה ופאה או לוית המת. וכן השבת אבידה הוי גמילות חסדים והכא לא הוי דין תורה בממונות בהל' חושן משפט כיון שאין שני צדדים שיש ביניהם דין דברים דהרי המוצא אינו טוען נגד הצורבא מרבנן שטוען שהחפץ שייך לפלוני אלא אדרבה המוצא אומר שיתכן שכך אלא שלמוצא יש מצוה לחפש ולברר ולדרוש מי הבעלים האמיתי ואז יקיים מצות השבת אבידה ולכך לא הוי דין בממונות אלא באיסורין האם המוצא יצא ידי חובת מצות השבת אבידה אם יחזיר לאותו שהצורבא מדרבנן אומר ששיך לו, וכיון דהוי דין באסורין נאמן עד אחד דעד אחד נאמן באיסורין. ולכך כתב הר"ן לענין השבת אבידה דמהימן הצורבא מרבנן אף לאדם אחר מדין עד אחד אבל בדברי הר"ן בתשובות סימן ע"ה דהתם מיירי בדיני ממונות שיש דין ודברים בין הארבעה חברות מי יקח את הכסף וכל חברה טוענת שמגיע לה, א"כ יש דין תורה בממונות בין החברות והוי דבר שבממון ואף שאינו נגד איתחזק לא מהני מדין עד אחד דאין עד אחד נאמן בממונות אלא מהני מדין שודא דדייני.

והנה, נחלקו האחרונים בהא דחידשה הגמ' דצורבא מדרבנן מהימן בטביעות עינא אי מהימן מדאורייתא או מדרבנן, ובתשובות פרי יצחק חלק ב' סימן נ"ו האריך בענין זה ומוכיח דמהני מדאורייתא, דלכאורה אמאי בעי סימנים הרי טוען בטענת ברי שזה שלו וברי ושמא ברי עדיף אלא יש הלכה עד דרוש אחיך אותו דרשהו מרמאי ע"י סימנים אבל צורבא מרבנן דאין חשוד לשקר נאמן וכיון דילפינן זאת מעד דרוש אחיך אותו הרי שצורבא מרבנן נאמן מדאורייתא אף בלא סימנים. והנה הגאון ר' חיים מטעלז כתב בחידושיו דזה תלוי בפלוגתא דהר"ן והריטב"א אי נאמן צורבא מרבנן להעיד בהשבת אבידה על אחר, דלשיטת הר"ן דנאמן להעיד על אחר כיון דאינו מוציא ממוחזק ולכן גם נאמן הצורבא מרבנן על עצמו בטביעת עינא והכא ליכא פסול של נוגע בדבר כיון דכל הפסול של נוגע בדבר זה שמא ישקר וצורבא מרבנן ליכא חשש משקר ומהני מדאורייתא. ולשיטת הריטב"א דלא מהימן על אחר אף דליכא מוחזק אמאי מהימן הצורבא מרבנן על עצמו אלא הוי תקנת חכמים שצורבא מרבנן נאמן [עי' שיעורי ר' דוד על ב"מ כ"ג:].

ובשב בשמעתתא ש"ו פ"ג הביא את שיטת המהרי"ק דסבירא ליה דעד אחד מהימן בדבר שבערוה בלא איתחזק איסורא, והוא הדין בממונות דמהימן עד אחד כשאינו מוציא ממוחזק. והקשה על שיטתו מהגמ' לקמן דף כ"ח סימנים וסימנים ועד אחד, עד אחד כמאן דליתיה דמי ויניח, ולשיטת המהרי"ק דסבר דעד אחד מהני בדליכא מוחזק אמאי ע"א הוי כמאן דליתא הא עד אחד מהימן. והוסיף הפרי יצחק דהא יש כלל כל מקום שהאמינה התורה לעד אחד הרי כאן שנים ולשיטת הר"ן והמהרי"ק דמהני עד אחד כשאין מוחזק וא"כ הוי כתרי דכל מקום שהאמינה התורה לעד אחד הרי כאן שנים והא בסימנים וסימנים ועדים ינתן לבעל העדים וא"כ אמאי לא ינתן לבעל העד אחד ומדוע הוא כמאן דליתא.

ובדרכי דוד ב"מ כ"ח כתב, ופלא בעיני שלא הביא את שיטת הר"ן שהרי הר"ן גם סבירא ליה כמהרי"ק שעד אחד נאמן בממונות כשאינו נגד איתחזק אלא מה דכתב הר"ן דעד אחד מהימן כשאינו נגד מוחזק זה דווקא היכא דליכא הכחשה נגדו דבא לבדו אבל היכא דאיכא הכחשה נגדו סימנים וכדו' וסימנים מהני כאנן סהדי דזה שלו כיון דאמר כל הסימנים ועד אחד נגד אנן סהדי לא מהימן. בשלמא שני עדים נגד אנן סהדי מהימנינן להו דכל מה דמהני אנן סהדי זה היכא דליכא כנגדם דבר יותר חזק אבל היכא דאיכא כנגדם עדים ודאי לא מהני אנן סהדי. ולכך כיון דהכא העד אחד בהכחשה כיון דאיכא אנן סהדי כנגדו הלכך הרי העד אחד כמאן דליתא ולכך יהא מונח. וכן כתב הקהילות יעקב [בסנהדרין סי' י"ח] דלשיטת הר"ן סימנים וסימנים ועד אחד יהא מונח כיון דאינו נאמן בהכחשה, דכל חידוש הר"ן דמהני עד אחד כשאינו מוציא ממוחזק זה דווקא היכא דבא לבדו ואינו בהכחשה.

והגר"ח שמואלביץ זצ"ל בשערי חיים על גיטין סי' ו' כתב ליישב דהקצות החושן סי רנ"ט ס"ק ב' חוקר מאי הוי יותר מעליותא באיסורין - עד אחד או סימנים. ולצד דסימנים עדיפא דסימנים מהני להוציא ממון אף היכא דעד אחד לא מהימן, אפשר ליישב את קושיית השמעתתא דכיון דסימנים עדיפא לכן כשעד אחד לבדו מהימן אבל כשיש סימנים כנגדו סימנים עדיפא ודאי לא מהימן. ועיין שם דביאר עוד כמה אופנים ליישב את קושיית השמעתתא.

ולפי ביאור הגרי"י פוברסקי זצ"ל בסוגיין וכן כתב הגר"ש רוזובסקי זצ"ל סי' כ"א כ"ב וכן מוכח דסבר הגרש"ש בשערי יושר שער ו' פרק י"ד אתי שפיר, דביאר מכוח קושית השער משפט דסבירא ליה לר"ן דעד אחד מהימן כיון דהשבת אבידה הוי דין באיסורין, וכל זה דווקא היכא דליכא דין ממוני כלל ואין דין ודברים בממונות בין המוצא למאבד שהמאבד טוען ברי שזה שלו והמוצא לא מכחישו ואין ביניהם דין ודברים בדיני ממונות אלא דעל המוצא יש חיוב השבה ויש דין בהשבת אבידה דרשהו מרמאי שהוא מקיים מצות השבה רק כאשר בירר היטב מי הוא הבעלים ואינו רמאי וכיון דהוי דין באיסורין במצות השבת אבידה מהימן דעד אחד נאמן באיסורין משא"כ בסימנים וסימנים וע"א דהכא לא הוי דין באיסורין, דהכא הוי גם דיני ממונות דבא אדם אחר וטוען דזה שלו ומביא סימנים, ויש דין ממוני בין שניהם ובממונות לא סגי עד אחד ולכן העד אחד כמאן דליתיה ויהא מונח. והא דכתב הר"ן דמהימן זה שבא לבדו דאז אין זה דין בממונות אלא הוי דין באיסורין ועד אחד נאמן באיסורין.

ולפ"ז אתי שפיר אמאי לא הקשה השמעתתא על דברי הר"ן, דבאמת לשיטת הר"ן אין קשה כלל, דהר"ן כתב את דינו רק בהשבת אבידה דהוי דין באיסורין ולעולם אין עד אחד נאמן בממונות אף כשלא נגד איתחזק משא"כ לשיטת המהרי"ק דאמר כלל בדיני ממונות דכל היכא דאינו מוציא ממוחזק מהימן עד אחד וסבירא ליה דכל מה דכתיב בתורה ע"פ שנים עדים יקום דבר ולא יקום עד אחד באיש וכו' שלממון אינו קם זה דווקא היכא דרוצה להוציא ממוחזק ולדבריו שפיר הקשה השמעתתא.

עוד הקשה השב שמעתתא שם על שיטת המהרי"ק דהנה כתיב לא יקום עד אחד באיש וכו' ודרשינן לממון אינו קם אבל לשבועה קם שעד אחד יכול לחייב שבועה ונחלקו הראשונים בהא דע"א קם לשבועה האם רק לחייב שבועה עד אחד נאמן או גם לפטרו משבועה כגון במודה במקצת שהתחייב שבועה והביא עד המסייע לדבריו האם מהני לפוטרו מן השבועה או לא דשיטת הרא"ש לעיל בריש פרק שנים אוחזין סימן ג' שעד המסייע אינו פוטר משבועה והביא ראיות לדבריו ולשיטת המהרי"ק אמאי אינו פוטר משבועה הא הכא אינו מוציא ממוחזק דרוצה לפטרו מן השבועה על מה שכפר ומדוע לא מהני הע"א לפטור מן השבועה. ותירץ הקהילות יעקב בסנהדרין סי' י"א דהמודה במקצת חייב שבועה ויש כלל דכל שאינו יכול להשביע משלם כלומר דכל זמן דלא נשבע עפ"י דין תורה חייב לשלם דבי"ד פסקו שחייב שבועה וכל עוד לא נשבע, יש עליו חזקת חיוב. וא"כ כשעד מסייע רוצה לפטרו משבועה הוא מעיד נגד חוקת חיוב דאז מודה המהרי"ק דאין עד אחד נאמן היכא דאיכא נגדו חזקת חיוב.

ולשיטת הר"ן עפ"י ביאור הגרי"ד פוברסקי זצ"ל אתי שפיר דהכא הוי דין בממונות והתם מיירי באיסורין דאז עד אחד מיהמן עכ"ד הספר זכרון אליהו.

ע"ע בס' וזאת ליעקב פ' שופטים [עמ' שלט] מש"כ בזה.



נעזרתי בס' הבהיר שמעתא מבוארת. חן חן למחבר הספר שליט"א.