לזכות אסתר טעמא בת חנה דינה לברכה והצלחה וזיווג הגון ולע"נ מרדכי גימפל בן אברהם משה שנפטר ב' שבט דהאי שתא
במאמרנו זה ננסה להבין את שרשי הדברים בסוגיית מעשה עבירה של קטן, וה' יהא בעזרנו.
במשנה בסנהדרין [נד] גרסינן, הבא על הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה [בכל שלשת המקרים] בסקילה. [וגם הבהמה נסקלת כמו שכתוב בתורה, שואלת המשנה] אם אדם חטא בהמה מה חטא? אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידה לפיכך אמר הכתוב תיסקל. דבר אחר, שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה ע"כ.
הרי לנו שני טעמים לסקילת הבהמה, א] שבאה תקלה על ידה, וב'] קלון.
ובגמ' [נה.] בעו מיניה מרב ששת, עובד כוכבים הבא על הבהמה מהו [האם הבהמה נסקלת או לא]? תקלה וקלון בעינן והכא תקלה איכא קלון ליכא [דדרכן בכך] או דילמא תקלה [סגיא לחייב מיתה] אע"פ שאין קלון. ורב ששת הביא ראיה שסגי בתקלה בלבד.
ובהמשך הגמרא מביאה את ספיקו של רב המנונא, ישראל הבא על הבהמה מהו? תקלה וקלון בעינן והכא קלון איכא תקלה ליכא [מכיון שהיה שוגג אינו נחשב תקלה] או דילמא קלון אע"פ שאין תקלה.
והגמרא עושה ניסיון לפשוט ספיקו של רב המנונא: אמר רב יוסף תא שמע בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, וחייבים עליה משום אשת איש וכו' ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה והיא פטורה. מכאן מוכיח רב יוסף "אחד מכל העריות ואפילו בהמה, והא הכא דקלון איכא תקלה ליכא [דלאו בת עונשין היא והרי היא בכלל שוגג] וקתני מומתין על ידה! מוכח דסגי בקלון". ודוחה הגמרא, כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא, ורחמנא הוא דחס עלה, עלה דידה חס, אבהמה לא חס עכ"ד הגמרא.
ומכאן הוכיחו רבים וכן שלימים שקטן חשיב עובר עבירה.
ואשור ברהטים בס' נתן פריו [פ' ויקרא] שהאריך להוכיח שתקלה יש כאן אבל מעשה עבירה אין כאן.
ותבט עיני בשו"ת שבט הלוי [ב,יט] שדחה הראיה באמרו דדוקא גילוי ערױת ובכל ג׳ עבירות דג״ע ושפיכת דמים וע״ז דיהרג ואל יעבור גם קטן נקרא בר חיובא אלא דפטור מעונש. והטעם נראה דכיון דגזה״כ בהני דיהרג ואל יעבור הרי דלא מהני שום אונס שבעולם לפטרו ורצון השם ב״ה דלא תבא המצוה לבטול בשום מציאית מה״ט גם קטני ישראל בכלל ולא מהני להו אונסא דקטנות רק לפטור מאונס ולא מעיקר איסורא דגילוי עריות ושפ"ד וע"ז.
ויהיה מזה ראיה למש״כ בס׳ דרכי תשובה [יו"ד סי' קנ"ז ס״ק כ״ה] דגם קטני ישראל בכלל קדוש ה׳ למסור נפשם על ג׳ אמורות הנ׳׳ל יע״ש, והיינו דגם הם מישך שײכי בעיקר העבירה שבג׳ חמורות אלא דאין בי״ד של מטה יכול להטיל עליהם עונש משא׳׳כ מסירת נפש דקידוש השם שאינו בגדר הטלת עונש אלא שעומדים על נפשם שלא לעבור על רצוי ה׳ שגם קטני ישראל בכלל הם. [ובכך מסבירים את הרמב"ם שכתב ש"כל בית ישראל" מצווים על קידוש השם, לשון שלא מצינו לה חבר, ואולי כוונתו לרבות קטנים. וזאת כוונת הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל, כי אין לצוות קטנים ולכן הציווי נאמר בלשון נפעל, שהעיקר ששם השם יתקדש.]
ועיין ברמב׳׳ם פ׳׳ד [מע״ז ה׳׳ו] דכתב לענין הריגת עיר הנדחת דגם טף נהרגים עמהם ובתוספתא פי״ד מסנהדרין מחלוקת התנאים בזה ופסק הרמב״ם כמ״ד דחײבים. ויש להסביר קצת עפ״י הנ״ל דגדר ע״ז שײך גם בקטנים אם כי גדר עונש בזה עדײן קשה ואכמ׳׳ל בזה. ועײן בעובדא דחנה וז' בניה גיטין [נ׳׳ז ע״ב] ובמ״ר איכה פ״א דמשמע דהקטן שבהם עכ״פ עדײן לא היה בגדר בר עונשין ומסר נפשו.
ועפ׳׳י הנ״ל היה נײח לנו לשון הרמב״ם [פי״ז הכ״ז ממאכל"א] קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת, אין בי״ד מצװין להפרישו וכו' נקט דוקא מאכלות אסורות וכן שבת וכן בש״ס בשמעתין אבל אין זה כלל לכה״ת רק דומיא דמאכא״ס אבל בג׳ עבירות החמורות פשיטא דבי״ד מצווין להפרישו ג״כ, ולפ״ז קטן שרוצה לבא אפי׳ על קטנה פשיטא דמפרישין אותו בכח ולענין רודף בכזה עי' מנ״ח [מצוה ת״ר]. ועײן רמב"ם [פ״ט משגגות ה״ג] בן תשע שנים ויום אחד שבא על השפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן, הרי דמשכחת לה אפי׳ קרבן דביאת בן ט'. וע״ש בראב׳׳ד שחולק בזרוע על חיוב קרבן דקטן. ועכ׳׳פ דעת הרמב״ם דביאת קטן היא עבירה שלמה אלא דבמ"מ אינו חײב קרבן ועונש מלבד בשפחה חרופה דגזה״כ הוא יע״ש.
איברא עדיין נלענ׳׳ד דאין מן הש״ס סנהדרין הוכחה דאיכא בקטן גדר ציווי חיוב ואיסור קודם י״ג שנה. דאפשר לפרש היטב כוונת הש״ס דכיון דמזיד הוא הקטן או הקטנה חל על פעולת הביאה גדר פעולת ביאה לאפוקי דלא נימא דמעשה קטן מעשה חשיב היתר, דאז לא היתה הבהמה נהרגת קמ״ל דנקרא מעשה עבירה ואהני זה כלפי הבהמה שחײבת מיתה, וכן לענין קטן שבא על אחת מעריות שבתורה, אבל שיהי׳ הקטן נקרא בר חיובא ומצווה כאשר נקטו כמה גדולים בלשונם בעניותי אין הוכחה משם. ומינה אמינא לה דאיכא לחלק בה בין שיהי׳ נקרא עליו שם פעולת עבירה בלי שמצווה עליו, מהא דברכות [נ"ג.] דקאמר אור שלא שבת אין מברכין עליו במוצאי שבת אפילו לא שבת ממלאכת היתרא דעשה גוי, ופריך והתניא אור של חיה ושל חולה מברכין, ומתרץ - מאי שבת? ששבת ממלאכת עבירה ופרש״י שם [נ׳׳ב ע״ב] שזה שעשה בו גוי מלאכה נקראת לא שבת ממלאכת עבירה, ומסיים רש״י ״אין מברכין עליו הואיל ונעבדה בו עבירה׳׳ הרי אפילו במלאכת שבת אעפ"י דגוי ששבת חייב מיתה מכ"מ כיון שנעשה מלאכה בנר לא דרך מצוה כנר חיה וחולה נקראת פעולת המלאכה פעולת עבירה.
הרי למדנו דפעולה שנאסרה על המצווין דרך חיוב וצווי גם אצל הבלתי מצווין לא אבדה שם פעולת עבירה אלא דאין עליהם גדר חיוב ואיסור. ונהי דענין שבת אצל גוי קשה להסביר, מ"מ אצל קטן הדבר מוסבר מאד דאם אוכל נבילה עושה מעשה עבירה בלי שיהיה מצווה ומחויב בדבר עכ"ד השבט לוי.
והיסוד שהוא רצה להוציא מהגמרא שיש מושג של עבירה אצל גוי אע"פ שאינו מצווה ולא עשה מעשה עבירה, הוא באמת קשה. וזה הניע אחרונים רבים לגרוס או ללמוד את הגמרא אחרת, ונפל היסוד נפל הבנין. רבים גרסו בגמרא ממלאכת "עבודה". וכ"כ ברש"י דפוס ונציה ובעוד כמה דפוסים שקדמו לדפוס וילנא שהגירסא הנכונה היא עבודה ולא עבירה [עי' מש"כ בס' היקר מגדים חדשים עמ"ס ברכות עמ' תמד].
וראה בספר נפש חיה [הובא בס' העקוב למישור עמ' כ"ו לג"ר דוד קהאן שליט"א] שכתב שהגירסא הנכונה במשנה היא נר של כותיים שהם באמת הוזהרו על שמירת שבת אבל הגירסא "נר של עכו"ם" אין לו מובן שהרי איזה עבירה הם עושים כשאינם שומרים שבת – אדרבה הם נצטוו לא לשמור שבת.
והרא"ש כתב דכיון שאילו היה הישראל עושה מה שעשה הכותי היה מלאכת עבירה, ע"כ א"א לברך ע"ז דנחשב שלא "שבת". אבל אין הכוונה שהגוי עשה עבירה במה שהדליק.
אציין עוד לסברא המחודשת של הארץ צבי [ח"א סי' ע"ה שכדרכו בקודש מפליא בסברותיו המקוריות] דשאני עכו"ם מקטן דמה שעכו"ם מדליק נר בשבת נחשב לעבירה כי הגויים סירבו לקבל את התורה ואילו קטנים שהיו נשמותיהם בהר סיני והם נפטרו מחיוב מצוות אין זה נחשב עבירה אם מחללים שבת. ועיין עוד לגרי"ע באתוון דאורייתא כלל י' ובבית האוצר כלל קכה.
ומכל הלין טעמי נדחה יסודו של השבט לוי דשייך אצל קטן עבירה בלי מעשה עבירה.
ואגב, הגמרא כפשוטה היוותה קושיא על הנתיבות סי' שמ"ח סק"ד שהקשה דאם יש שליחות לנכרי בשליחות מעשה א"כ כל אמירה לנכרי תיאסר מדאורייתא מדין שליחות? ותירץ וז"ל דדוקא עבירה שנעשה בישראל שהוא מצווה עליו המשלח חייב כגון באקפי לי גדול שנעשה ישראל מוקף על ידו אבל באומר לעכו"ם בשל לי בשבת שהעכו"ם מותר לבשל בשבת לא נעשה עבירה כלל ומה שאכל הישראל כשנתבשל אין בו איסור מדאורייתא כלל עכ"ל.
ובפשוטו כוונת דבריו דאין חפצא של חילול שבת אצל נכרי ולכן אין שליחות לעבירת חילול שבת [ועי' שערי חיים קידושין סי' מט בסופו]. ולכאורה לדברי הגמרא בברכות גם אצל הגוי שייך חפצא דחילול שבת, שהנר שהוא הדליק נחשבת "שנעבדה בו עבירה". אכן, לאור מה שכתבתי הקושיא מסולקת מאליה, שאין באמת חפצא דחילול שבת אצל עכו"ם.
וכן מיושב מה שכתב במשנת רבי אהרן [שבת סי' י"ב סק"ז] שלא דנו בשבת [צג] לחייב קרבן בשנים שעשו אלא בגוונא ששניהם בני חיובא שמתוך מעשה שניהם נתהוה חפצא של חילול שבת. אכן במקום שהאחד נכרי הרי הישראל פטור משום שלא נתהוה חפצא של חילול שבת מכח מעשה דנכרי. ועי' מש"כ בזה בספר היקר חבצלת השרון [פרשת בא עמ' ק"ס-קס"ו] ובשו"ת משנה הלכות [ח"ו סי' ע"ו] ויש להאריך בכל זה ואין כאן מקומו.
נחזור לדידן. בתרומת הדשן (ח״ב סי׳ ס״ב) כתב דקטן אף כשהגיע לחנוך לאו בר עונש ואזהרה הוא כלל ועיקר אפילו שעה אחת קודם שהביא שתי שערות והוכיח כן מהא דיבמות (לג) דמשכחת איסור בבת אחת בזר ששימש בשבת כגון דאייתי שתי שערות דהויא להו זרות ושבת בהדי הדדי [שברגע שנכנסת שבת אסור לו מדין שבת ומדין זרות בבת אחת], הרי דבקטן ליכא איסור כנ"ל עײ׳׳ש אלא דמ׳׳מ מסיק שטוב שיקבל עליו תשובה כשיגדיל וזה סותר לכאורה להא דסנהדרין (נה) דבקטן תקלה מיהא איכא וכבר העיר בזה בשו׳׳ת חלקת יואב (או״ח סי׳ א׳) עיי׳׳ש. וכתב בשו"ת להורות נתן (ח"ד סי' ל"ד) ליישב למאי שכתב הפרי מגדים ז׳׳ל (פתיחה לה׳ פסח) והובא בשו״ת אבני מלואים (סי׳ י״ב) דהא דקי״ל דאין איסור חל על איסור היינו רק דלא מחײבינן שני עונשין אבל מכל מקום שני איסורין רביעי עליו וכמו שאמרו ביבמות (לב) נפקא מינה לקברו בין רשעים גמורים עײ״ש באריכות, ונמצא דעצם האיסור חל גם בזה אחר זה ואף אם אינו בבת אחת, והא דהוצרכו ביבמות (לג) לומר דמשכחת שחל האיסור בבת אחת כגון דאײתי שתי שערות בשבת היינו רק לענין עונש. ומעתה מיושב לנכון דודאי דאיכא איסורא גם על קטן וכדמוכח בסנהדרין הנ"ל דאיכא תקלה גם בקטן, ומכל מקום אמרו שפיר ביבמות דהאיסור אינו חל אלא בדאייתי שתי שערות בשבת דהתם הלא מיירי לענין עונשין דהא לענין איסור גרידא אין צורך כלל שיחולו האיסורין בבת אחת דלענין איסור גרידא אמרינן דאיסור חל על איסור. והנה לענין עונשין ודאי דליכא על הקטן שום עונש עד דאײתי שתי שערות והיא נכון בעזה״י. אלא דלפ״ז הא דהוכיח התרומת הדשן מש״ס יבמות הנ"ל דקטן לאו בר עונש ואזהרה היא, הנה לדרכנו ליכא משם הוכחה אלא דלא היו בר עונשין אבל אכתי יתכן שיש על מעשיו שם איסור ומ׳׳מ נראה דיפה כתב התה״ד שם להוכיח דכשעשה עבירה בקטנותו אין צריך תשובה בגדלותו דכױן דאינו בר עונשין אינו צריך כפרה.
ואנכי הרואה שבשו״ת חלקת יואב (או״ח סי׳ א׳) כתב לחדש דאף דקטן אינו מצווה במצװת מכל מקום באיסורין הנוהגין גם בבן נח גם ישראל קטן חײב, דהרי כתב בשו״ת חתם סופר (יו״ד סי׳ פק׳׳ד) דבני נח במצװת שלהם גם קטן דינו כגדול וחײב עליהן דכיון דקטנות וגדלות הוא בכלל שיעורין שהוא הלכה למשה מסיני והרי לא נאמרו שיעורין לבני נח ולכן באותן העבירות דגם בני נח מוזהרין בקטנותן גם ישראל קטן מוזהר דישראל במתן תורה להתקדש יצאו ולא להקל וכמבואר בסנהדרין (נט) עכ״ד. וכחידוש זה כתב בס׳ אור שמח (פ״ג מאיסורי ביאה ה׳׳ב) וכבר העיר בכעי׳׳ז בס׳ אמרי בינה להג"ר מאיר אוירבך ז״ל (אהע״ז בשו׳׳ת שבסוף הספר סי׳ ג׳) עײ״ש. ועפ״ז רצה בשו״ת חלקת יואב שם ליישב שיטת הרמב"ם (פ׳׳ב מסוטה ה׳׳ד) דקטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה והשיג הראב"ד ז״ל שם דהא אמרו ביבמות (סא:) פיתוי קטנה אונס הוא ובישראל שרי. להנ׳׳ל יש לומר דבקטנה שהשיאה אביה וזינתה הנה בזה איכא עבירה גם בבן נח דבעולת בעל יש להם, ולכן נאסרה גם בישראל קטנה. והא דאמרו פיתוי קטנה אונס היא ואינה נאסרת על בעלה היינו כשזינתה בהיותה ארוסה דבזה ליכא איסור לבן נא ובכהאי גוונא גם בקטנה ישראל אין עליה שום איסור ובזה שפיר אמרו פיתוי קטנה אונס הוא עכתו״ד.
והעיר בזה בלהורות נתן דעד כאן לא כתב החת״ס דבן נח קטן נענש על מצותיו אלא כששכלו שלם והגיע לכלל לפלגות ראובן גדולי חקרי לב דבישראל פטור עד שלא הביא שתי שערות וזהו הלכה למשה מסיני אבל בן נח חייב כױן דהוי בר דעת ואף שלא הביא שני שערות אבל בן נח קטן שעדיין לא בא לכלל דעת ודאי פטור דהוי כאנוס וגם אנוס פטור בבן נח וכמבואר ברמב״ם (פ״י ממלכים ה״ב) ובס׳ גור אריה למהר״ל (פ׳ וישלח ל״ד י״ג) וכמבואר כ״ז בשו״ת חת״ס (יו״ד סי׳ שי״ז) עײ״ש וא״כ למאי דאמרו דפיתוי קטנה אונס הוא א׳׳כ גם בן נח קטנה שזנתה אחרי נשואיה ג״כ אין עליה עונש כיון שפיתויה הוי אונס והרי כשהוא אנוס גם בן נח פטור, וא״כ אכתי תקשי אמאי קטנה ישראל שזנתה ברצון אסורה לבעלה הלא פיתוי קטנה אונס הוא ובכה״ג גם בבן נח ליכא איסורא.
והנה בתשו׳ חלקת יואב שם העלה דבאיסור תורה שהוא על ידי מעשה אין הקטן בר חיוב כלל, דכיון שעושה בלא כונה ממילא הוי כאילו ליכא מעשה וכמש׳׳כ בס׳ מקור חיים (סי׳ תל״א) דכל דהוי בלא כונה אין המעשה מעשה. ולכן שפיר אמרו ביבמית (לג) דבזרות ושבת כל שלא הביא שתי שערות ליכא איסורא משום דהתם בעינן מעשה וכיון שאין בהם דעת הוי כאילי לא עשו מעשה וליכא איסורא כלל עײ״ש. ודחה בלהורות נתן דהרי מבואר בחולין (יב) דגם קטן יש לי מעשה וכדתנן האלון והרמון והאגוז שחקקום תנוקות למוד בהן עפר או שהתקינום לכף מאזנים טמאין מפני שיש להן מעשה ורק מחשבה [גרידא בלי מעשה] דאין להן עײ׳׳ש. וא׳׳כ כשעושה מלאכה בשבת והוא מכוין לעשות מלאכה זו שפיר איכא בזה מעשה ועיין מש׳׳כ בזה בשו"ת הרי"מ (או׳׳ח סי׳ ג׳) ותשובה נפלאה בשו"ת ארץ צבי (סי' ע"ה שהאריכו שניהם בהיתר לתת לקטן לטלטל ברשות הרבים שאינה מדאורייתא בשבת) ושוב ראיתי מה שפלפלו בזה הגאונים בעל אבני נזר וחק״י בהקדמת ספר חלקת ױאב עיי׳׳ש ע"כ.
וכתב שם בחלקת יואב דאין להקשות דאמאי צריך קרא ביבמות (קי"ד) בדם ונבלה ושקצים דאסור לספות בידים לקטן, ותיפוק ליה משום לפני עיור כיון דאכילת איסור שײך גם בקטנים. דזה אינו, דלפני עיור לא שײך אלא היכי שמכשיל את חבירו אבל היכא שחבירו אנוס דאין צריך אפילו כפרה דהתורה אמרה ולנערה לא תעשה דבר, נמצא לא שײך לפני עיור במקום אונס דהרי לא נעשה מכשול כלל וע׳׳כ צריך קרא מיוחד דאסור לספית איסורים לקטנים עכ׳׳ד. ובלהורות נתן דחה שצריך עיון, דהרי המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וכתבו תוס׳ ב׳׳ק (לב) דהנאה משוי למעשה עיי"ש. ונמצא דקטן שאוכל דם הוי כאילו עשה מעשה אלא דשוגג היא אבל לא אונס דהרי חזינן דהמתעסק בחלבים חייב חטאת וא׳׳כ ודאי דאסור להכשילו דהרי גם שוגג עבירה היא שהרי צריך כפרה ובלא״ה דעת הגרע"א ז״ל בשו׳׳ת (ח׳׳א סי׳ ח׳) דגם מתעסק הוי עבירה אלא דפטור מחטאת עיי״ש. ועיין בשו״ת להורות נתן (ח״א סי׳ ס״ה) שהבאנו מכמה מקומות דאף במכשיל חבירו שוגג עובר בלפני עיור. וחכם אחד העירני מש׳׳ס חולין (סד) דאין מוכרין ביצת טריפה לעכו׳׳ם דילמא הדר ומזבין ליה לישראל ואע״ג דישראל הקונה רשאי לסמוך על הרוב וכמש״כ תוס׳ שם, וכן בתוס׳ ביצה (טז) והוי לדידיה היתר גמור ומ׳׳מ אסור להכשילו. שו׳׳ר בס׳ שעשועי רעיינים (כלל כ״א) שהעיר משו׳׳ת חלקת יואב (ח״א דיני אונס ענף ג׳) שכתב בעצמו שהמכשיל את האונס עובר בלפני עיור עײ״ש.
גם כתב בחלקת יואב שם דחמצו של קטן שעבר עליו הפסח ודאי דאסור בהנאה לאחר הפסח דכיון דנעשה בחמץ איסור דבל יראה שהוא איסור שאין בו מעשה ולכן שײך אף בקטן א"כ שפיר קנסו בזה עיי״ש. ודחה בלהורות נתן דיש לדון בזה למאי דאמרו בפםחים (ו) שני דברים אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו בור ברה׳׳ר וחמץ משש שעות ולמעלה, ומבואר דמן הדין לא היה לו לעבור בבל יראה כיון דאינו שלו ואינו בכלל לך אלא דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וחײבו לבער ולקײם מצות תשביתו וא׳׳כ קטן דפטור ממצוות השבתה שהוא במעשה וכמש׳׳כ בחלקת יואב שם דמצוה שהוא ע׳׳י מעשה אין קטן מצווה בה. נמצא שהקטן מעולם לא נצטוה לבער את חמצו שהוא דבר התלוי במעשה וא״כ לגבי הקטן לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו דלא יתכן לומר שהתורה חײבתו לבערו שהרי אין שום חיוב של מעשה על הקטן וממילא לא הוי חמץ שעבר עליו הפסח באיסור אלא דלכאורה יש לומר דאע״ג דאין הקטן מצווה על תשביתו מ״מ חײב לבער ע״י מעשה כדי שלא יעבור בבל יראה ונהי דליכא שם מצוה על מעשה הביעיר שלו כיון דפטור מעשה דתשביתו, מ״מ המצוה היא במה שניצל מהלאו דבל יראה וכיון דחל עליו האיסור דבל יראה ממילא חייב לבער כדי להנצל מלאו זה. וכעין זה מצינו לגבי נשים דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ומ״מ חמצן שעבר עלױ הפסח אסור משום דחײבות בביעורו מצד לאו דבל יראה ועיין בס׳ תורת משה להחת״ס ז״ל (פ׳ בא) שדי דנשים חייבות בתשביתו ובשריפת נותר עײ״ש.
נפנה מבטנו לעבר מצות תפילין. בטור או''ח [סו''ס ל''ז] קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין לחנכו ובב''י דמקורו מברייתא סו''פ לולב הגזול דף מ''ב ע''א, ושכתב העיטור מסתברא לן דהאי קטן גדול בן י''ג שנה ויום אחד הוא והביא ראיה לדבריו וכתב הב''י ואינה כדאי להוציא הברייתא מפשוטה דמשמע דקטן ממש קאמר וכן נראה דעת כל הפוסקים שכתבו קטן סתם דבקטן ממש מיירי עכ''ל. ובד''מ שהמנהג כדברי בעל העיטור שאין הקטנים מניחין תפילין עד שיהא בר מצוה דהיינו בן י''ג.
בשו''ת דברי חיים ח''ב או''ח סי' ט' כתב וז''ל ומה שמסופק אם לענות אמן על ברכת קטנים משום שאינם נקיים הנה לפי מה שמנהג פשוט שלא להרחיק בקורא שמע מקטנים דלא כהמ''א ז''ל, והוא משום דלאחריני לא איכפת לן בצואה שבפי הטבעת ממילא מותר לענות אחר ברכת הקטן דהא לדידן לא איכפת לן מה שבפי טבעתו אינו נקי והקטן גופא אינו בר חיובא ולכן בודאי מותר וחייב לענות אמן אחר ברכתו עכלה''ק. ובעל קיצור שו''ע בלחם הפנים סי' קס''ה כתב שיש לפקפק דמה בכך שהקטן אינו בר חיובא מ''מ הברכה יוצאה מגוף מטונף וכו' ועוד הרי הא דעונין אמן אחר ברכת קטן אינו אלא כשהוא מברך לפטור את עצמו ומטעם חינוך וכשהוא מטונף אין כאן חינוך ופשיטא שהמחנך את הקטן צריך לחנכו במצוה ולא בעבירה וכו' את''ד.
וכתב בזה האדמו"ר מקלויזנברג זצ"ל [שו"ת דברי יציב חו"מ סי' מ"ט] דברי זקה''ק ברורים ונכוחים למבין דהנה ידוע מה שחקרו האחרונים בהא דחרש שוטה וקטן פטורים מן המצוות אם עצם המעשה לא נחשב לעבירה או שיש כאן עבירה ורק לאו בר עונשים הוא. וכן חקרו בענין אונס רחמנא פטריה עיין בספרי הגר''י ענגיל [בית האוצר כלל כ''ד אתוון דאורייתא כלל י''ג] ובחלקת יואב [סי' א']. ולענד''נ דהיינו הך דמעשה קטן ואונס חדא נינהו וכמ''ש ביבמות ל''ג פתויי קטנה אונס היא. על כן נ''ל פשוט שהדברי חיים נקט דבקטן עצם המעשה לא הוי עבירה כלל ולזה נתכוין במ''ש והקטן גופא אינו בר חיובא דאינו בר חיובא כלל ולא רק פטור מעונשים, ושייך רק על האב מצות חינוך במה שאפשר לחנכו כגון לברך וכו' אבל להזהר בצואה שבפי טבעתו ודאי לא אפשר לחנך הקטן בזה וזה גרע מקריאת שמע שפטור מלחנכו לשיטת רש''י בברכות כ' ע''א מפני שאינו מצוי אצלו בזמן קריאת שמע בערב וישן הוא בבוקר כמבואר בשו''ע או''ח סי' ס''א ובכגון דא נראה דאף לר''ח דפליג ארש''י [שם בתוד''ה וקטנים] מודה דפטור ודו''ק.
ולכן ס''ל לאא''ז [הדברי חיים] דכיון שבברכתו הוא מקיים מצוה ואילו העדר הנקיות לא נחשב אצל הקטן עבירה כלל שהרי אינו בר חיובא שפיר חייבים לענות אמן על ברכתו. וזה רק אי נקטינן דהקטן אינו בר חיובא כלל אבל אי אמרינן דעבירה מיהת עביד אלא שפטור מעונשין י''ל דאסור ודו''ק.
והאריך האדמו"ר זצ"ל באופן נפלא כדרכו בקודש וסיים "ודאתינא להכי י''ל שזה ג''כ שורש המחלוקת הנ''ל לגבי הנחת תפילין דבעל העיטור והרמ''א ס''ל נהי דיש מצות חינוך בהנחת תפילין הרי לעומת זה לחוש שלא יוכל ליזהר בגוף נקי ואף שאינו בר עונשין מ"מ עבירה היא בידו ולזה עדיף שלא יניח תפילין עד שיהא בן י''ג. והטור וב''י ומג''א ס''ל דעבירה באונס או בקטן לא נחשב למעשה איסור כלל ולכן אין לחוש שלא יוכל ליזהר בגוף נקי כראוי ומשו''ה פסקו דיש לחנכו במצות תפילין גם בהיותו קטן ודו''ק עכ"ד.
לי הקטן נראה להעיר עפ"י יסוד שאמר מו"ר כ"ק אדמו"ר מטאלנא שליט"א שמצות תפילין שונה מכל מצות התורה בכך שאדם נהיה חפצא אחת עם התפילין. האדם חייב לקשור את התפילין לידו ואסור בהיסח הדעת וצריך גוף נקי כי התפילין והמניח נהיים אחד. עי' בדבריו המאירים כספירים בס' המה ינחמוני [פ' בא] שהאריך בזה. ומצאתי יסוד זה גם בדברי הגרי"ד מבוסטון [בספר בית יוסף שאול במאמרו של הרב אלחנן אדלר שליט"א]. ולאור יסוד זה מובן שאין הנידון במצות תפילין חובת הגברא בלבד אלא יש גם נידון אחר דהיינו קדושת החפצא דהתפילין, ואם אין למניח גוף נקי כדבעי ביזה ח"ו את התפילין. א"כ אין מקום להסבר שנחייב קטן על אף שאינו יכול להזהר בגוף נקי כי אין לו מעשה עבירה, דנהי שהוא לא יכול לעבור עבירה אבל סוף כל סוף יש ביזיון לחפצא של התפילין כאשר הגוף אינו נקי.
מה שמאד הטריד את מנוחתי היתה בעיה אחרת. בגמרא הרי כתוב שאביו לוקח לו תפילין משעה שיודע לשמור על גוף נקי [סוכה מב], ולפי הטור [ע"פ דברי האדמו"ר] שאין חלות מעשה עבירה על קטן, למה לחכות עד שידע לשמור על נקיות הגוף, אפילו לפני זה היה צריך להניח תפילין ולקיים את המצוה, ואת העבירה של אי שמירת גוף נקי לא יכול לעבור. וצע"ר לי.
והנה לעיל ראינו שמהגמרא בסנהדרין [נ"ה] משמע שיש לקטן מעשה עבירה ואילו מהגמרא ביבמות [לג] משמע שלא יכול להיות למעשיו של קטן שם מעשה עבירה. וביישוב הדברים כתב מו"ר הרב הגאון ר' זאב קליין [נחלת צבי ח"א עמ' כ"ה] דלכאורה יש ליישב ע"פ דברי הפמ"ג [בפתיחתו להלכות פסח ח"ב פרק א סוף אות טז הובא באבני מילואים בתשובות סימן יב] וז"ל ואגב גררא ראיתי להזכיר בכאן דבר אחד והוא לדעתי נקודה נפלאה כי הנה כבר בארנו פעמים רבות דנהי דקיי"ל דאין איסור חל על איסור היינו רק לחייב שתים אבל מ"מ תרין האיסורין רביעי עליה וביבמות [לג ב] אמרינן נפ"מ לקוברו בין רשעים גמורים. וכוונתו בזה למאי דאמרינן ביבמות [לב א] בהא דתניא הבא עליה חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה דברי ר' יוסי. ופריך למימרא דסבר ר"י איסור חל על איסור. ומסיק דאינו חייב אלא אחת אלא דמעלה עליו הכתוב באילו עשה שתים כו' ונפ"מ לקוברו בין רשעים גמורים. ופרש"י דלא מיירי בשוגג ולקרבן אלא דמעלה עליו הכתוב כאילו עשה שתים וה"ל רשע גמור ע"ש. ומבואר מזה דהא דאין איסור חל על איסור היינו לענין עונשין דלא מחייב ב' מלקיות אבל לענין איסור גם האיסור השני רביעא עליה ע"ש בדבריו.
ולפ"ז יש ליישב ההוא דזר ששימש בשבת דבאייתי שתי שערות בשבת חיילו להו זרות ושבת בהדי הדדי שאע"פ שאיסור הזרות קדים לאיסור השבת אך זהו רק בנוגע לאיסור והרי אנן שדייני' מצד אין איסור חל על איסור, בלאו הכי לאו מצד האיסור עסקינן אלא מצד העונש ומצד העונש הא חיילי שפיר תרוייהו בבת אחת [וכמו שכתבנו לעיל בשם ה'להורות נתן'].
ודחה מו"ר שיש לעיין בעיקר הבנת הפמ"ג הנזכר בכללא דאאחע"א שהוא רק לגבי העונש ולא לגבי האיסור מדברי הרמב"ם בפה"מ [לכריתות פרק ג משנה ד] ב"נקודה הנפלאה" דהמעיין בדבריו שם יראה לכאורה דלא כפמ"ג, דהרמב"ם דן במבשל בשר נבלה בחלב לענין שיחול איסור בשר בחלב על איסור נבלה מצד היותו איסור מוסיף שכן מוסיף איסור הנאה דנבלה שריא בהנאה ובב"ח אסור בהנאה, ונימא שמגו שחל איסור הנאה של בב"ח חייל נמי איסור האכילה דידה [דבכך שמוסיף איסור הנאה מיחשב איסור מוסיף כמו שאיסור הקדש חל על איסור חלב מאחר שמוסיף איסור הנאה ואמרינן דכשם שבמוסיף האיסור בכללו בכמותו יותר אנשים הוי איסור מוסיף כך כשמוסיף באיכותו איסור הנאה הוי מוסיף] ותירץ הרמב"ם דשאני בשר בחלב שהאיסור הנאה נובע מהאיסור אכילה והאיסור הנאה מיתלא תליא באיסור אכילה ומאחר שלגבי האיסור אכילה איכא להכללא דאאחע"א דאין איסור בב"ח חייל אאיסור נבלה ממילא שוב א"א לדון איסור הנאה שתחול מצ"ע ושוב לא הווי איסור מוסיף. ואולם לפי דברי הפמ"ג בגדר אאחע"א שהוא רק לענין עונשין ולא לענין איסור הא הדרא קושיית הרמב"ם לדוכתיה שהרי לענין איסור מיהא חייל איסור אכילה של בב"ח אאיסור נבלה ושוב יכול לחול נמי איסור הנאה של בב"ח ושוב הוי שפיר מוסיף וא"כ נימא דשוב תוכל לחול נמי לענין עונשין.
ועוד יל"ע בדברי הפמ"ג הנ"ל דהא בתוס' בשבועות דף [כג, ב] מבואר דאין איסור לאו חייל על איסור עשה ע"ש. וקשה שלפי הפמ"ג אין זה כלל מובן, דהא בנוגע לאיסור נקטינן לפי האמת דשפיר חייל איסור על איסור ולענין עונש הא מאחר ובאיסור הראשון - שהוא איסור עשה - ליכא עונש, מה מעכב את העונש של האיסור השני מלחול [ועיין בזה בקהלות יעקב יבמות סימן לא אות ד ואכ"מ].
מהלך אחר ביישוב סתירת הסוגיות דסנהדרין ודיבמות הנ"ל מציאנו בשו"ת חלק"י ותו"ד דלגבי מצוות פשיטא דקטן נחשב לאו בר מצוות ופטור מכל המצוות ולענין איסורין מתחלק הדבר דכל איסורי תורה שהוא במעשה ואינן באכילה ובעילה הרי נקטי' בהן שקטנים שאינן בני דיעה אינם בני חיוב כלל דהוי כמו אינו מתכוין דמותר בכל התורה ומבואר באחרונים עיין במקו"ח ריש הל' בדיקה וביטול דכל שאין כוונה למעשה אין המעשה חשיב כלל מעשה אבל במקום שאסרה תורה לאו שאין בו מעשה אי נמי באכילות וביאות האסורות דלא צריך כוונה למעשה דהנאה אחשביה רחמנא במקום מעשה כמ"ש תוס' בב"ק [דף לב, א ד"ה איהו] ע"ש בזה מיתסר אף בקטן דבזה לא אכפ"ל מה שלא הוי כוונה ומעשה ושפיר חשיב בעצם מוזהר בהו שהרי סו"ס אף קטן בר ישראל הוא רק דפטירי מעונש מטעם דכאנוסין נינהו וזהו דאמר בגמרא סנהדרין דרחמנא הוא דחס עליה.
ובהכי מתישב סתירת הסוגיות דהגמרא ביבמות דאיירי באיסור זרות ושבת הא הוי איסור דתליין במעשה לכן נקטי' דקטנים כל שלא נתגדלו ואינן כלל בני מעשה ולא חשיבי בני איסורי ולאו מוזהרין נינהו אבל הגמרא בסנהדרין דאיירי באיסורי ביאה ועריות דבהו כיון שיש בהן הנאה ולא בעינן מעשה הא בזה נקטי' שאף קטן שפיר בעצם מוזהר בהו אלא דרחמנא חס עליה לענין עונשין ע"כ.
קושטא קאי, כבר ראינו שה'להורות נתן' דחה דבריו ע"פ הגמרא בחולין [יב] שגם לקטן יש מעשה.
הרמב"ם [בפ"ג מאיסורי ביאה הי"ז] כתב וז"ל בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן והוא שתהיה גדולה וכו'. (וכן כתב בפ"ט מהלכות שגגות ה"ג וסיים שם "ויראה לי שאינו מביא עד שיגדל ויהיה בן דעת"). ובהשגת הראב"ד שם כתב "זה שבוש שלא מצינו קטן בר עונשין וקרבן זה מן העונשין הוא והיא כמו כן פטורה דהא מקשו אהדדי והכי איתא בכריתות" עכ"ל. ופירשו המ"מ בהל' איסורי ביאה והכס"מ בהל' שגגות וביתר ביאור בלח"מ שם, דמחלוקת הרמב"ם והראב"ד מקורה בפירוש הגמרא בכריתות [י"א.] דאיתא התם לגבי הבא על שפחה חרופה, ת"ר בזמן שהאשה לוקה האיש מביא קרבן, אין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן. ולקמן שם במשנה איתא: כל עריות [היה] אחד גדול [בין האיש ובין האשה] ואחד קטן הקטן פטור. שואלת הגמרא שם, והכא [בשפחה], קטן חייב? אר"י הכי קתני כל עריות אחד גדול ואחד קטן, קטן פטור וגדול חייב. והכא [בשפחה] גדול נמי פטור. מ"ט? דהא מקשיין אהדדי [כדאמרן לעיל שבזמן שאין האשה לוקה כגון שהיא קטנה אין האיש מביא קרבן]. בתוס' ד"ה דהא מקשו אהדדי הלשון אינו מכוון דהאיש הוקש לאשה ולא אשה לאיש, דהא כי האיש קטן האשה חייבת כדאיתא בת"כ ואיש פרט לקטן, יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת"ל ואיש, א"כ אשה לא איתקשה לאיש עכ"ל וזה דעת הרמב"ם דמקשינן איש לאשה ומה שאמרו בגמ' והכא גדול נמי פטור היינו היכא דהיא קטנה והבא עליה גדול אבל היא גדולה והבא עליה קטן בן ט' מרבינן לחיובא.
ודעת הראב"ד דמקשינן תרווייהו להדדי וכל היכא דחד מינייהו קטן פטור ופוטר לגדול בין כשהיא קטנה והוא גדול ובין כשהיא גדולה והוא קטן, ומה דאמרו שם לעיל בברייתא בזמן שהאשה לוקה האיש מביא קרבן, אין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן, לאו דוקא אלא ה"ה איפכא. (והכי איתא בשטמ"ק אות ו' ו' בשם תוס' הרא"ש וז"ל אין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן גליון ה"ה נמי אם אין האיש מביא קרבן אין האשה לוקה דלקמן אמרינן כל העריות אחד גדול ואחד קטן, קטן פטור וגדול חייב והכא גדול נמי פטור מ"ט דאיתקש, אלמא סתמא קאמר דאיזה מהן שהוא קטן שניהם פטורים, עכ"ל.)
ועינא דשפיר חזי בס' הדר יוסף שכתב דיסוד פלוגתתם הוא דהראב"ד סבירא ליה דלא שייך כלל לרבות קטן לחיובים כיון דהוא מופקע לגמרי ממצות ואיסורי התורה, ולכן קטן ודאי פטור וע"כ ההיקש הוי היקש גמור דבכהאי גװנא גם כשהיא גדולה היא פטורה נמי. אבל הרמב"ם ס''ל דקטן אינו מופקע ומעשה עבירה שלו שם מעשה עבירה עליה ושייך לרבות בו חיוב לכשיגדל.
וברא"ש פ' החובל סי' ט' כתב דחרש שוטה וקטן שחבלו באחרים פטורין העבד והאשה כמו כן שחבלו באחרים פטורים, נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין דלא דמי פטורײהו לפטורא דחש"ו דהנך לאו בני עונשין נינהו עכת"ד. משמע דאך כשיגדלו פטורין, ובהגהות אשרי שם וז״ל׃ מיהו קטן חײב לשלם כשיגדיל. וכן פירש"י לקמן בהגוזל עצים (צ"ח:) כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעלײתא, וכן משמע פ' שור שנגח ד' וה' (ל"ט:) דקאמר ר׳ יוסי בר חנינא מעלית אפוטרופוס וחוזרין ונפרעים מיתומים לכי גדלי וכ"ש היכי דאזקי נפשײהו מא"ז עכ"ל.
ובתרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' ס"ב) הביא דברי הרא"ש לגבי מה שנשאל בקטן שהגיע לחינוך שקלל את אביו והעיד עדות שקר על איש כשר שגנב והגדיל ועתה רוצה לקבל תשובה, וכתב שם וז''ל׃ נראה דלקטן אפילו כשהגיע לחינוך לאו בר עונש ואזהרה הוא כלל ועיקר עיי"ש והביא ראיה ממה שאמרו ביבמות קי"ד דקטן אוכל נבילות אין בי״ד מצװין להפרישו ואי הוי עליו עונש ב"ד אמאי לא מחײבינן להפרישו מן העונש ועוד כתב שם וז״ל והא דאײתי קרא [ביבמות שם] דאסרה תורה דלא ליספו לה בידים, יש לומר הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדל יבקש לימודו. ובפ' החובל נמי משמע להדיא באשרי, דקטן שחבל או הזיק פטור אפילו לכשיהיה גדול משום דלאו בר עונשין וילפינן התם מי שאינו במשפטים אינו במצוות וחוקים אמנם בה"ג שם כתב דחײב לשלם לכשיגדל עכ״ל.
הרי מבואר דנחלקו בדבר הראשונים הנ"ל דהרא"ש סבירא ליה דקטן מופקע לגמרי ממצות ועונשין והג"א בשם אור זרוע והבה"ג סברי דקטן שייך במצוות ובעונשין וחייב לכשיגדל וכן דעת רש"י כפי שכתב שם בהג"א אלא שהתרומת הדשן הכריע לפסוק כהרא"ש ע"כ מהספר הדר יוסף.
ובתוספת העמקה כתב בספר 'תורת יחיאל' דבכל מקום בהבאת קרבן על חטא יש שני עניינים א' מה שמכפר על העוון שפשע ועבר על מצות ה' דגם שוגג צריך כפרה משום שהיה לו להרבות בזהירות שלא יכשל באיסור ועל עוון זה צריך כפרה כמו על עבירה שאדם עובר במזיד. ויש עוד חיוב שני מלבד פשעו שאכילתו חלב או איזה פעולת איסור אחרת מצריכה הבאת קרבן כל שעשיית הפעולה היה בשוגג וגדר חיוב זה הוי כמו קרבנות מחוסרי כפרה שעצם הענין שנתהווה בו מחייבו בקרבן אלא דביולדת אף ע''י אונס מ''מ עצם ענין הלידה מחייבת הקרבן וכאן ענין עשיית עבירה בשוגג מחייבת להביא קרבן ורק ע''י הקרבן תתבטל כל מעשה פעולת האיסור שעשה מלבד מה שצריך שיתכפר גם על עוונו במה שלא נזהר מלהכשל בעבירה.
וגדר קרבן זה מצינו להדיא באשם שפחה חרופה שפסק הרמב''ם [בפ''ט מהל' שגגות הל' ג'] דבן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן ומסיק שם הרמב''ם: ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ועד שיהיה בן דעת ועיי''ש בכ''מ שמקור הרמב''ם הוא מתו''כ ונראה בפשוטו בכוונת הרמב''ם ביראה לי שגם אחרים אינם יכולים להביא בשבילו האשם כשהוא קטן כיון דהאשם הוי כפרה על חטא ובעינן דעת המתכפר בזה ואינו דומה לקרבנות מחוסרי כפרה דלא בעינן דעת. ולפי''ז מוקשה מאד דאיך אפשר לחייב קטן דאינו בר חטא ועונשין כלל וכמו שהקשה שם הראב''ד ואף דבשפחה חרופה האיש נתלה באשה וכל שהיא לוקה אז הוא מביא קרבן זה שייך רק בבר חיובא ולא בקטן שאין מעשיו כלום.
ונראה מכאן דכיון דבתו''כ מרבינן מ'ואיש' שגם קטן כיון שהכלל הוא בשפחה חרופה שהאיש נתלה באשה וכל שהיא לוקה אז הוא מביא קרבן א''כ כאן ריבתה התורה גם קטן משום דגם בעלמא בשאר עבירות מעשה קטן הוי פעולת עשיית חטא אלא שלא נחשב לו לעוון דחס רחמנא עליו כיון שאין בו דעת להזהר מאיסורין אבל מ''מ הפעולה היא ענין פעולת עבירה גם אצל קטן וכן משמע בסנהדרין [נה ב] דכל פטור הקטן מעונשין הוא משום דחס רחמנא עליה אבל זה נקרא תקלה אצלו הרי שזה הוי גם מעשה עבירה אצלו עיי''ש בגמ'. והכוונה יהיה בזה כמו שבארנו דאינו נחשב לו המעשה לעוון כיון דאין בו דעת להזהר אבל המעשה בעצם הוא מעשה עבירה גם אצל קטן ורק משום דחס רחמנא עליה משו''ה פטרה אותו מכל עונשין אפילו מקרבנות דגם בקרבנות אינם מתחייבין לכתחילה בקרבן אלא בצירוף עבירת הפשיעה בעשיית העבירה אבל בשפחה חרופה גילתה התורה בקרא זה דהאיש דכאן מתחייבין בקרבן רק ע''י פעולת העבירה לבד אף אם לא היתה כאן כל פשיעה מצד העובר בזה דמ''מ פעולת העבירה עצמה מחייבתו להביא אשם להטהר ממעשה החטא שעשה שלא יכופר לו אלא ע''י קרבן וגם פעולת הקטן נחשבת לפעולת עבירה דפעולתו אינה חשובה כמו אונס דהרי להכי בעינן לטעם דחס רחמנא עלי' דבפשוטו משמע דאם הבועל יהיה מקושה באופן ששייך אונס בבעילה והש''ח בעצמה תאנוס אותו לבא עליה דבזה אף שהאיש נתלה באשה והיא הויא מזידה מ''מ יהיה פטור מקרבן דבאונס לא נחשב כלל למעשה עבירה אבל מעשה קטן אינה חשובה כמו אונס ולהכי גם הוא מתחייב בקרבן. וא''כ הרי חזינן מכאן גדר זה בקרבן ששייך קרבן על פעולת עבירה שלהטהר מפעולתו זו צריך להביא קרבן אף שלא מרד בעשיית העבירה.
ועכשיו נפנה מבטנו לסוגיא המרתקת של הוצאה ע"י קטן בשבת. דנו האחרונים במה נהגו להקל לתת לקטנים סידורים לטלטל בשבת אפילו אם נאמר שאין לנו רה"ר מדאורייתא הרי אסור לספות לקטן איסור מדרבנן [שו"ע שמ"ג]?
בשו"ת הרי"ם [סי' ג'] העיר די"ל דאע"ג דבכל איסורי תורה אסור להאכיל לקטן מ"מ י"ל דבמלאכת שבת שאני כיון דלענין שבת בעינן מלאכת מחשבת וקי"ל דקטן אין לו מחשבה וא''כ בלי מחשבה הרי עשייתו אינו כמעשה איסור כלל ולא דמי למאכיל לקטן מאכל איסור דעצם החפץ של איסור שוה בקטן כמו בגדול רק דהקטן אינו בר חיובא, ולזה אמרינן דאף על פי כן אסור לגדול להאכילו מה שאין כן במלאכת שבת דבאופן עשייתו של הקטן דהיינו עשייה שאינה מלאכת מחשבת גם לגדול אין איסור תורה אם כן לא חשיב כספי ליה איסור. אולם בכל שאר מלאכת שבת דבעינן המחשבה רק בעת עשיית המעשה מקודם אם כן גם קטן כיון דעושה המעשה שפיר חשובה מחשבתו בעת עשיית המעשה להחשב מלאכת מחשבת וכמו דאמרינן בחולין י''ב ע"ב דקטן יש לו מעשה מהא דתנן האלון והרימון והאגוז שחקקו תינוקות וכו' טמאין ומועלת מחשבתן ועשייתן לעשותן כלי וכל זה ניחא בכל מלא שבת אבל בהוצאה דקי''ל המפנה חפצים מזוית לזוית על מנת לפנותם ונמלך להוציאם פטור משום דבעינן המחשבה מיד בהעקירה עוד לפני ההוצאה וא''כ כיון דלא מוכח מעקירתו זו אם מכוון להוצאה או לפנותו א"כ אפילו מכוון להוצאה הוי רק בגדר מחשבה וכיון דקטן אין לו מחשבה כנ"ל א"כ י"ל דאסור הוצאה שאני (ועי' באמרי בינה או''ח סי' ז' שהעיר ג"כ כסברת הרי''ם ועדיפא מיני' דבכל מלאכת שבת י"ל דקיל לגבי קטן דלא הוי מלאכת מחשבת יע"ש).
והאחרונים האריכו לדון בדברי החידושי הרי"ם והתשובה הכי יסודית שראיתי מצויה בשו"ת ארץ צבי [סי' ע"ה] והנה חלק מדבריו הקדושים: עיקר יסוד דבריו בנוי על הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן ליה לקטן בידים, אבל אין זה מספיק, בנוסף צריך שני תנאים, א] שיהיה לצורך הקטן ולא לצרכינו, שבמקרה שהדבר נעשה לצרכינו גם הרשב"א מודה דלא ספינן ליה בידים, ואדרבה מוחים בו, כמ"ש הר"ן בסוף פרק כל כתבי, ב] ההוצאה צריכה להיעשות דוקא ע"י קטן שלא הגיע לחינוך, שאם כבר הגיע לחינוך אביו מצווה להפרישו, וכש"כ שאינו רשאי לספות לו איסור בידים כדאי' בשו"ע (שמ"ג) דאפילו בדבר שאינו רק שבות ישנו חיוב חינוך. ובזה ודאי גם הרשב"א מודה וע"כ לא מצינו שהקל רק בקטן שלא הגיע לחינוך או באחר שאינו אביו שאינו אביו דאינו מצווה בחינוך ואינו מצווה להפרישו רק דאסור לספות לו בידים, ע"ז חידש הרשב"א דבאיסור דרבנן ליכא איסורא אבל בקטן שהגיע לחינוך לגבי אב דאפילו להפרישו מצווה בזה לא התיר הרשב"א.
והנה הרשב"א התיר דוקא לצרכו ולא לצרכינו וביאר ההבדל שכשעושה לצריכנו אתי למסרך בגדלות. ויש להוסיף טעם שכשעושה לצרכנו הוי כאמירה לעכו"ם לעשות מלאכה לצרכינו שאסור מדרבנן אבל לצורך גדול גם זה מותר, וא"כ ה"ה שמותר לומר לקטן לטלטל לצרכינו אם יש צורך גדול ברה"ר דידן שהוא רק מדרבנן.
עוד סניף להקל דהנה דעת אבן העוזר [סי' שמ"ט] דזה עוקר וזה מניח מותר בכרמלית וכ' שם דאפי' להאוסרין מ"מ במקום מצוה מותר. לפ"ז דה"ה מעביר מרה"י לרה"י דרך כרמלית מותר דאפי' מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר אסור רק מדרבנן משום מעביר כרשב"א הנ"ל [שבת צז] ומה שאין בו איסור דאורייתא פשוט משום דליכא עקירה והנחה ברה"ר וא"כ הוי כמעביר בלא עקירה והנחה. וכיון דזה עוקר וזה מניח מותר בכרמלית, כל שכן מעביר בלא עקירה והנחה כלל דמותר בכרמלית וכיון דאפי' בגדול יש צד היתר שפיר יש לסמוך ע"ז בקטן להלכה למעשה.
ועוד י"ל דכיון דחזינן להרשב"א דלענין איסור זה דאסור לספות לקטן ביד קי"ל בדרבנן שמותר לספות לו לצורכו וכתב הרשב"א ביבמות קי"ד הטעם משום דנחתו חד דרגא בענין איסור זה בדרבנן לגבי דאורייתא עיי"ש. ולפ"ז קרוב לומר דהיכא דהוי תרי דרבנן נחית עוד חד דרגא ומותר לספות לו אפי' שלא לצרכו אלא לצרכינו ע"כ במעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר דהוי שבות דשבות כנ"ל מותר להוציא ע"י קטן אפי' לצרכנו ודברים של טעם הן עכ"ד הארץ צבי ועוד האריך בזה.
ועי' גם בס' ברכת שמעון [עמ"ס שבת סי' ד'] ובשו"ת פרי יצחק [ח"א סי' יא] ובשו"ת מהר"ם שיק [סי' קעג] ובמנחת אשר [שנתן עצה לומר לקטן לומר לקטן אחר]. ויש להאריך מאד בסוגיא של מעשה קטן אבל מה שהלב חושק הפנאי עושק. זכינו עכ"פ לטעום טעימה קלה. ויה"ר שה' יאור עינינו באור תורתו.
סיימתי ב' שבט התשע"ב ירושלים העתיקה
ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה!
אחרי חתימת שטרות ראיתי להג"ר עקיבא איגר [תשובות תנינא סי' קלד] שהקשה על דברי הגמרא בסנהדרין [נה] מדברי הגמרא שקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, ואם יש לו מעשה עבירה למה אין ב"ד מצווין להפרישו? ומכח קו' זו יצא לחדש שכוונת הגמרא דחס רחמנא עליה דאין לו חיובים כלל ונקרא תקלה משום שבגדלותו יהיה מחויב. והקשו בס' אהבת אברהם [סי' כה] דאם כנים דבריו למה נסקלת הבהמה? וכתב לחדש דבכל המצוות קטן אינו מצווה ודוקא כאן קטן מצווה כי גם גוי מצווה [כדאי' בגמ' שם שכותי הבא על בהמה חייב מיתה] וכמו שגוי מחויב במצוותיו בהגיעו לכלל דעת [דברי החת"ס המפורסמים] כך גם קטן יהודי חייב בשבע מצוות בהגיעו לכלל דעת. וחידוש זה צריך עוין אם עומד במבחן הביקורת.
