אורות
הגבעה
פרשת שופטים
לזכות כ"ק מרן עט"ר
הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה בחסות: מכון "אהבת נצח" ייעוץ זוגי יעיל ורגיש. מחירים מסובסדים. חינם
למעוטי יכולת. עברית ואנגלית. 0527175264
"לא
יקום עד אחד באיש" - עד המסייע
|
הקדמה
במאמרנו זה ננסה עד כמה שידינו יד כהה
מגעת, לדלות ציצים ופרחים בדין עד אחד המחייב וגם אולי פוטר משבועה. נראה
בעז"ה שגדר עד אחד המחייב שבועה שונה משאר דיני עד אחד, נראה מחלוקת אם עד
אחד פוטר משבועה דרבנן או אפילו משבועה דאורייתא, נדון בשאלה אם עד אחד יוצר ודאי
או ספק, נדייק ברמב"ם שהחסרון של עד אחד הוא שאין לו כח לחתוך דין, וממילא
אינו יכול לחייב ממון, נשכיל בעומק מחלוקת ראשונים שנחלקו אם עזרתו של עד המסייע
הוי כאילו נשבע, ועוד ועוד, והכל מפי ספרים וסופרים שמפיהם ומפי כתבם אנו חיים.
ויהא השם בעזרנו, והלימוד ירוממנו, לשמחת לב כולנו.
בגדרו של עד אחד
המחייב שבועה
עד אחד מחייב שבועה נלמד מלא יקום עד
אחד באיש לכל עון ולכל חטאת - לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה,
ותניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה כדאיתא בשבועות [דף מ.]
והיינו דכללא דכ"מ ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה הוא פירוש
לדרשה דקם לשבועה, והוא ג"כ מפי השמועה כמש"כ הרמב"ם בריש [הל'
טו"נ], שע"א לשבועה הוי כשנים לממון, ומשו"כ ע"א מחייב שבועה
לעולם ואי"צ שתי כסף כמו במודה במקצת, וכמש"כ רש"י שם, אפילו לא
טענו אלא פרוטה וכפר חייב הואיל ואם היו שנים, היו מחייבין אותו ממון לפרוע, דהא
שוה פרוטה ממונא הוא, היחיד מחייבו שבועה וכמ"כ ע"א מחייב שבועה אפילו
בטענת שמא כמו שנים בממון [עי' ראשונים בד"מ ונובי"ת אה"ע
סע"ו]. כל זה כתב הגר"י אריאלי [באר יעקב ח"ב סי' מ"ט] והוסיף דמדרשא
דלכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה לא הי' אלא כעד אחד נאמן
באיסורין ומדין נאמנות כמו לעון ולחטאת אם הי' קם ולא בתורת עדות, אבל מכללא
דכ"מ ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה, נלמד שיש עליו תורת עד
ונאמנותו היא מדין עדות ולכן כל הפסולים לעדות ממון פסולים גם לעדות שבועה
כמש"כ הרמב"ם [בפ"ה מהל' עדות ה"ג] וז"ל וכ"מ
שע"א מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים חוץ מע"א של שבועה שאין מחייבין
שבועה אלא בעדות כשר הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו ע"כ.
וגם צריך הגדה בב"ד וכל דיני עדות וכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד ויש בו דין
הזמה כמש"כ התוס' בב"מ ד' א' ד"ה ע"א יוכיח ועי' קצה"ח
סל"ח סק"ה וע"א בשטר, יש לו דין שטר שא"י לטעון פרעתי [עי'
רמב"ם פי"ד מהל' מלוה ה"י], משא"כ בע"א נאמן באיסורין
אי"צ הגדה בב"ד כלל ול"ש בו הזמה, עי' נתיבות שם שאינה עדות אלא
נאמנות. ולכן בריש פ"ה מהל' עדות כ' הרמב"ם כל עדויות שע"א נאמן
לחיוב שבועה ובסוטה שלא תשתה ובעגלה ערפה שלא תערף לא כתב בכללם ע"א נאמן
באיסורין שאינה עדות אלא מדין נאמנות וכתבו בפי"א ה"ז עי"ש.
וחזי הוית בס' אור אברהם [פרשת שופטים] שגם כתב דשאני עד אחד שקם
לשבועה שאינו מדין נאמנות אלא מדין עדות, והביא מקור לכך מהרמב"ם בספר המצות [מל"ת
רפ"ח] "וז"ל
שהזהירנו שלא לכרות הגדרים או לחייב ממון בעדות עד אחד ואפילו היה בתכלית הכשרות והוא
אמרו לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת אמרו לכל עון אינו קם אבל קם לשבועה
עכ"ל יעו"ש והרי יש לעיין בזה דהרי אין דרכו של הרמב"ם בספה"מ
להביא הדרשות שדרשו חז"ל אלא רק המצוה כפי מה שהיא מתבארת לפי פשוטו של מקרא.
וכן כתב הרמב"ם עצמו בתשובותיו סי' קנ"ו בדרכו זו בספה"מ דבין
דבריו כתב שם וז"ל והסכמנו באותו החבור שלא נזכור בו כי אם מצוה דאורייתא
וכו' לפי שאין כונת אותו הספר לדעת תלמוד המצות אלא ידיעת עניניהם בלבד וכו'
יעו"ש, וא"כ צריך ביאור למה הזכיר להך דרשה דדרשינן דלגבי שבועה שפיר קם
אף ע"א בלבד. אלא דנראה דדבר זה לא הוי כסתם דרשה בעלמא אלא דהוא חלק מגוף
כוונת התורה בהך קרא דהכא והיינו דנאמר כאן דהיכא דצריך דין עדות, הרי לא סגי לן
בע"א בלבד דהיינו בדיני ממונות ודיני נפשות וכיוצ"ב. אולם כמו"כ
נאמר כאן דגם שבועה צריך דין עדות ממש כהנך דינים ורק דדין העדות בזה שפיר מתקיים
אף בע"א כאילו היה בזה עדות שלמה ועכ"פ הרי דבר זה דדין שבועה הרי הוא
בעצם כדיני ממונות וכדומה הרי זה גופא חלק מהך גזיה"כ ממש ולא הוי כעוד דין
נוסף הנלמד מאיזה דרשה. ועי' בספר דרישת
פקודיך [על סה"מ ל"ת רפ"ח] שדרך באותה דרך והרחיב.
עד המסייע פוטר
משבועה
אי' בגמרא [בב"מ ב:] מקח וממכר [שכל אחד אמר אני לקחתי את הטלית
מהמוכר תחילה, מפני מה פוסקים להם יחלקו בשבועה], ולחזי זוזי ממאן נקט [הרי אפשר
לברר את הספק, ע"י שנשאל את המוכר מי שילם לו מעות על הטלית, ונאמן המוכר
לומר לזה מכרתי]? לא צריכא דנקט מתרוייהו, מחד מדעתיה, ומחד בעל כורחיה, ולא ידענא
מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה עכ"ד הגמרא.
וכתב הרא"ש בסימן ב' ז"ל
"ור"ת פירש, דהכי פירושו, נשאל למוכר ממי קיבל המעות, דנהי דאין נאמן
בזמן שאין מקחו בידו, כדאיתא בקידושין, מ"מ הוי כעד אחד ולכה"פ תועיל
עדותו שיטול בלא שבועה חציה, אותו שהמוכר מסייעו, וגם את חבירו הוא מחייב שבועה
דאורייתא", ומשמע מדבריו דס"ל דע"א פוטר מן השבועה אף בשבועה
דאורייתא וכן היא נמי שיטת הנמוק"י ובעה"מ עיי"ש.
הרמב"ן במלחמות [דף א' מדפי
הרי"ף] פליג עליו וכתב "אמר הכותב, הרב ר' יעקב ז"ל כך פירש בספר
הישר, דמאן דמכחש ליה סהדא מחייב שבועה דאורייתא, ומאן דמסייעא ליה נוטל בלא
שבועה, וטעמיה משום דשבועה דמתניתין משום חשדא היא שלא יהא כל אחד הולך ותוקף
בטליתו של חבירו כדר"י, והאי כיון דמסייעא ליה עד אחד, רגליים לדבר דלא משקר,
ואידך חשיד ואיהו לא חשיד עכ"ל. והיינו דמה שפוטר ע"א מן השבועה אינו
אלא משבועה דרבנן כעין שבועה דמתניתין שאינה אלא משום חשדא אך משבועה דאורייתא אין
ע"א פוטר.
התוס' הביאו את דברי ר"ת שפירש
קושית הגמ' וליחזי זוזי ממאן נקט, שאותו שהעד מסייעו יפטר מהשבועה והשני יתחייב
שבועה דאורייתא. וכתב הרא"ש סי' ג דמדברי ר"ת אלו יש ללמוד דעד המסייע
פוטר מהשבועה. והביא מהר"מ מרוטנבורג כמה ראיות לדבריו, א' דהא נאמנות
ע"א ילפינן מהא דלכל עוון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה, ומשמע
בין לחייב בין לפטור. ב' מקל וחומר, שבכל מקום בדיני ממונות רואים שכוחו של המוחזק
עדיף על זה שבא להוציא מהמוחזק שהרי המוציא מחברו עליו הראיה, אם כן ק"ו הוא,
אם עד המסייע למוציא [לתובע] זוקק את המוחזק להשבע ש"ד [מוציא שבועה מהמוחזק]
כשהעד מסייע למוחזק כל שכן שיפטרנו מן השבועה שמחוייב בה. ג' הוכחה בדרך השלילה
מדינו של ר' חייא קמייתא ["מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום, והעדים
מעידים אותו שיש לו חמישים זוז, נותן לו חמישים זוז, וישבע על השאר וכו'"
ב"מ ג.], שלמדנו ששני עדים המעידים על מקצת התביעה מחייבין שבועה מבינייהו
מפיו ועד אחד [ד.]. ואי ס"ד לומר שעד המסייע אינו פוטר מש"ד, אם כן נוכל
לפרוך את הלימוד לדינו של ר' חייא קמייתא. מה לפיו ועד אחד כשהן מחייבין שבועה אין
כיוצא בהן פוטר מאותה שבועה שהרי אם יבוא ע"א המסייע ומעיד כדברי הנתבע אין
הוא פוטר משבועה. וכן אם היה בא ע"א ואומר שאינו חייב כלום כנגד הודאת פיו
[שהודה שחייב], אינם פוטרים אותו מהשבועה שחייב את עצמו שהרי הודאת בעל דין כמאה
עדים דמי, תאמר בעדים [רב חייא קמייתא] שאפילו אם נאמר שמחייבים שבועה, ישנן
בהכחשה בכיוצא בהן, שאם יבואו שני עדים אחרים ויחייב לנתבע שאינו חייב כלום נפטר
הנתבע משבועה, וכל מה הצד פרכינן בפירכא כל דהו, ומזה שלא פרכנו את הלימוד של רב
חייא קמייתא, בפירכא זו, מוכח דלא כרמב"ן.
והרמב"ן הוכיח לשיטתו, והביאו הרא"ש וז"ל "ויש
מקשים מהא דתנן, לקמן בפרק המפקיד [ל"ה:], השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר
ומתה כדרכה, ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר, ואמאי ישבע השוכר, והלא
השואל מעיד שמתה כדרכה ויפטר השוכר משבועה". ותירץ הרא"ש
"ונ"ל דלא קשה מידי, דמתניתין דינא קמ"ל דהשוכר נפטר בשבועתו מן
המשכיר והשואל משלם לו וכו', אם יש לשוכר ראיה לפטור עצמו מן השבועה, יביא ראיה
ויפטר, ובהכי לא איירי מתניתין".
עוד הביא הרא"ש "ויש מקשין הבל [על המהר"ם מרוטנברג]
מהא דאמר לקמן [ל"ו.] שומר שמסר לשומר חייב דאמר ליה את מהימן לי בשבועה היאך
לא מהימן לי בשבועה, ואמאי חייב, יפטרנו השומר השני בעדותו משבועתו שהוא חייב. ולא
קשה מידי, דחיוביה דראשון בשביל דאין יכול לישבע הוא, והוא אינו רוצה להאמין
לשבועת השני ונתחייב לו הראשון ממון, ואין עד אחד פוטר מחיוב ממון עכ"ל. והיש
מקשין הוא הרמב"ן.
חקירה בשורש החיוב
באינו יכול להשבע
נתחיל מהקושיא האחרונה ונבין, אולי, מה שורש מחלוקת הרא"ש
והרמב"ן: יש לחקור במקרה שחייב ממון אלא שיכול לפטור עצמו בשבועה אבל
לא יכול להשבע, ומתוך שאינו יכול להשבע משלם, האם אומרים שבעצם חייב ממון אלא
שאפשר להפטר בשבועה. או להיפך, שחייב שבועה אלא שאם אינו יכול להשבע משלם ממון. עפי"ז
האיר בס' נתן פריו [בב"מ] את המחלוקת: הרא"ש סובר, דכל היכי דחייב שבועה
ואמרינן דמתוך שאינו יכול להשבע משלם, הכונה שבאמת נתחייב ממון ושורש החיוב הוא
ממון, אלא שיכול לפטור עצמו בשבועה וכשאינו פוטר עצמו בשבועה חיוב ממון במקומו
עומד ומשלם, ולכן שפיר מתרץ דכיון דחיוביה דראשון בשביל שאינו יכול להשבע היא,
ואין עד אחד פוטר מחיוב ממון דלממון אינו קם, והיינו משום דס"ל דחיובו דראשון
הוא חיוב של ממון ואין עד אחד מועיל לפוטרו. והרמב"ן סובר דהתחלת החיוב הוא
השבועה, אלא דאם אינו יכול לישבע אז נולד חיוב ממון, וכל זה כשאין עד אחד המסייעו,
אבל כשיש ע"א המסייעו נמצא דנפקע ממנו התחלת חיוב שבועה, דאע"ג דעד אחד
אינו קם לפטור ממון הרי הוא קם לפטור משבועה לדעת מהר"מ מר"ב, וכיון
דבשומר שמסר לשומר ליכא חיוב שבועה שהרי איכא ע"א המסייעו, אמאי יתחייב לשלם
כשאינו יכול לישבע, שהרי אין התחלה לחיוב שבועה. וזה שדייק הרמב"ן בלשונו שם
"כיון שיש שם עד אחד אינו מחוייב שבועה כלל", כלומר דאין החיוב
מתחיל כלל כיון דהתחלת החיוב הוא לשבועה וכיון דאיכא ע"א המסייעו הלא לענין
זה שפיר מהני העד אחד לפוטרו, ולסברתו שפיר הקשה עכ"ד ה'נתן פריו'.
עד אחד יוצר ודאי או
ספק?
והנה צ"ב במה נחלקו הרא"ש דס"ל שעד המסייע גם פוטר
משבועה והחולקים עליו דסברי מרנן דעד המסייע רק מחייב שבועה ואינו פוטר [לפחות
מה"ת ולפי חלק מהראשונים אינו פוטר משום שבועה]? וכתבו רבים לאמר,
שהרא"ש סובר שהעד אחד יוצר דין ודאי וא"כ אין הבדל בין חיוב לפטור,
ואילו החולקים עליו ס"ל דעד אחד יוצר ספק וכעין יסוד שבועת מודה
במקצת, ובספק הטילה התורה חיוב שבועה, וא"כ אפשר שמועיל הספק רק לענין לחייב שבועה
אבל לא לענין לפטור משבועה. ועיין בדברות משה [ב"ק סימן כח ענף ב'] שכתב שלפי
צד זה כח עד אחד הוא לעשות ספק אבל אינו יכול לעשות ודאי ולכן כשמחויב שבועה משום הספק
אין יכול עד אחד לפוטרו כיון שגם אחר עדותו עדיין יש ספק ואף שאין זה ספק כ"כ
כמו קודם שהגיע העד כיון שמ"מ עדיין יש ספק ואין זה ודאי, יש חיוב שבועה. ועי' מה שהאריך בדרך זו בס' דברי מרדכי [להרה"ג ר' מרדכי
קרפנשפרונג סי' כ"א].
והעיר בס' שערי לימוד [קרמר עמ' רלח]
שמצאנו עוד כעין זה דהרא"ש בפרק כל הנשבעין [סימן ג'] הביא שיטת הר"י מיגאש
שסובר דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. וכתב עליו הרא"ש וז"ל ודבריו אינן
מובנים לי כיון דמיגו דאורייתא הוא מה לי ממון מה לי שבועה ע"כ. ונראה דאם נימא
כמו שכתב בחידושי רבי פסח מקוברין ז"ל [ב"ב סימן י"ג] שמיגו להחזיק
אין יסודו דהוי בירור מספיק בשביל להחזיק אלא שמיגו עושה ספק ושוב נשאר אצל המוחזק
מדין המוציא מחבירו עליו הראיה, א"כ אין מיגו מועיל לפטור משבועה דכיון שבמקום
ספק חייבה התורה שבועה וגם אחרי המיגו עדיין יש ספק א"כ נשאר החיוב שבועה. ובקהלות
יעקב [ב"ב] כתב כן. והבאנו כבר את הרא"ש שכתב, ועוד ק"ו הוא, איזה
כח מרובה כח המוחזק או כח שאין מוחזק, א"כ ק"ו הוא ומה כשהעד מסייע למי שאין
מוחזק זוקק את המוחזק לישבע, כשהעד מסייע למוחזק כל שכן שיפטרנו מן השבועה עכ"ל.
והנה אם נימא שלעד יש נאמנות לענין שבועה א"כ שפיר יש ק"ו, שאם יש לו נאמנות
לסייע למי שאינו מוחזק ק"ו שיש לו נאמנות לסייע למוחזק אבל אם נימא שעד אחד רק
עושה ספק אין זה ק"ו דכיון שע"י עדותו יש רק ספק לכן מועילה עדותו
לסייע לחייב שבועה דשבועה הוי דין בספק אבל אינו יכול לסייע למוחזק לבטל את הספק לגמרי
ולעשות ודאי שלא יצטרכו שבועה.
על הק"ו של
המהר"ם מרוטנבורק [ראה לעיל] לכאורה קשה, דממ"נ, אם לעד אחד יש דין עדות
גם לפטור, למה צריך ק"ו ואם אין לו דין עדות לענין פטור, מה מהני הק"ו,
דהרי הק"ו הוא רק לגבי כח הבעל דבר שעדיף כח המוחזק מזה שאינו מוחזק אבל אינו
ענין לדין עדות של פטור [והרי לענין איסור חלב שהוא בכרת מהני ע"א להתיר בספק
ובאינו יודע אם פרעתיך שחייב ממון ובא העד אחד לפטורו מממון שהוא קל אעפ"כ לא
יהני הע"א לפוטרו ממון כיון דאין לו דין עדות לממון] וכיון דאין לו דין עדות
לגבי פטור מה יפטור את הבעל דבר משבועה. עמד בזה בגר"א ברמן זצ"ל
[שיעורי עיון התלמוד דבב"מ שיעור ז'] וכתב עפ"י מש"כ בהגהות מרדכי
סי' תי"ז: "אדוני שאל לפירוש ר"ת, דסבירא ליה דכל מי שהעד מסייעו
נוטל בלא שבועה, אמאי אמר פרק אלו מציאות סימנין וסימנין ועד אחד, עד אחד כמאן
דליתיה דמי ויניח, הוה ליה למימר כל מי שהעד מסייעו נוטל בלא שבועה עכ"ל.
ודבריו תמוהים כמובן, דמה ענין פטור שבועה לסימנין וסימנין ועד אחד, שהתם הנדון
הוא ממון אם יניח או שיטול זה שיש לו עד, דנהי דיש לעד אחד נאמנות לשבועה בין
לחיוב ובין לפטור אבל לממון הרי לא קם. והנראה בביאור דבריו הוא, דהנה בדין עדות
יש שני ענינים, א'] עצם השם והדין עדות ב'] וגם מה שהעדים מועילים לפעול דין יקום
דבר. ובעד אחד יש להסתפק אם החסרון הוא בעצם הדין עד שלו, דאין לעד אחד דין עד
[ויש לו רק דין עד לגבי הצטרפות עם עוד עד] או דהחסרון הוא רק לגבי הדין יקום דבר
כדי להועיל, דאין עד אחד עושה יקום דבר. וע"ז מביא ההגהת מרדכי ראיה מעד
המסייע שפוטר משבועה, דבלי שיטת ר"ת היינו אומרים דהחסרון בעד אחד הוא בעצם
הדין עד שלו, והא דמחייב עד אחד שבועה הוא משום שעושה דררא וספק שגורם דין שבועה
ודמיא למודה במקצת שבמה שמודה במקצת עושה דררא וספק על אידך מקצת. אבל לפי"ז
עד אחד לא יכול לפטור משבועה דהרי אין לו דין עד כלל ומה שעושה דררא אינו יכול
לפטור משבועה דמידי ספק לא נפיק, ומזה שס"ל לר"ת דעד מסייע פוטר משבועה,
הרי מוכח דיש לעד אחד דין עד אלא דאין לו את הכח יקום דבר לענין ממון ורק לענין
שבועה יש לו כח להועיל, ולהכי מהני הע"א לשבועה בין לחיוב ובין לפטור, ועל כן
מקשה ההגהות מרדכי דהעד אחד יועיל גבי אבידה, דכיון דהתם אין שניהם מוחזקין בו
אינו חשוב יקום דבר דממון [וכמ"ש המוהרי"ק שורש ע"ב דעל פי שנים
עדים יקום דבר שבממון הוא רק להוציא ממון מחזקתו עיי"ש] וגם ע"א יהני
[אבל בלי שיטת ר"ת דהיינו אומרים דאין לע"א דין עד כלל פשיטא דלא מהני
גם באבידה דאין כאן שום עדות].
ועפ"ז יתבארו
דברי הרא"ש בסוגיין דהיה פשוט להרא"ש דלע"א יש דין עד אלא שמהני
עדותו לפעול רק לענין שבועה ולא ממון וכיון שכן בין לחיוב שבועה ובין לפטור שבועה
יש לו דין עדות, אלא שי"ל שע"א מהני רק לפעול חיוב שבועה ואין לו כח
לפעול פטור משבועה, וע"ז אומר מהר"ם מרוטנבורק דק"ו הוא דאם יכול
לפעול חיוב שבועה נגד המוחזק ק"ו שיכול לפעול פטור משבועה לסייע למוחזק
עכ"ד הגר"א ברמן ועיי"ש, כי קיצרתי במקום שצריך להאריך. [ושוב
רואים שלדעת הרא"ש עד אחד יוצר דין ודאי ולא ספק].
קשה- שמחייב ממון אינו מפסיד משא"כ כשפוטר
ובחי' הרי"ם [סי'
ע"ה סק"ג] ובבית הלוי [ח"ג סי' ל"ה סק"א] הקשו על
הק"ו, די"ל דדוקא לחייב נאמן משום דאין הנתבע מפסיד כלל ע"י
הע"א, דממ"נ אם העד אומר אמת, הרי באמת חייב הנתבע המעות, ואם העד אומר
שקר, הרי שפיר יכול להכחישו בשבועה, ומשו"ה שפיר נאמן. אבל היכא דבא לפטור את
המוחזק משבועה, הרי הוא נפטר תיכף ואין להשני עצה להכחישו בשבועה. ונמצא דאם הוא
אומר שקר הרי התובע מפסיד הרבה דבלא הע"א היה משלם לו הנתבע מאחר שלא היה
נשבע לשקר וע"י שהע"א פוטרו לא ישלם, וא"כ מנלן דאף בזה האמינה
תורה לע"א.
ובבית הלוי שם תירץ, דהק"ו הוא מעד המחייב באופן דהוי מתוך
שאינו יכול לישבע משלם וכגון שהנתבע אומר איני יודע, דבכה"ג הרי אינו יכול להכחישו
בשבועה, ואפ"ה נאמן ע"א לחייבו, וא"כ מוכח שאין נאמנותו רק משום דיכול
להכחישו, ושפיר כתב דק"ו הוא שנאמן נמי לפטור.
ממה
נפשך עד אחד מהני לפטור
וכתב בביה"ל דדברי הרא"ש באו בדרך ממ"נ, דהנה לכאורה
צ"ב מהו הנידון בחיוב שבועת ע"א אי עד המסייע פוטר משבועה או לא, תיפו"ל
דיהיה פטור משום דהוי ע"א בהכחשה דהא הו"ל שני עדים המכחישים זה את זה דמסלקינן
עדותן לגמרי. וע"כ צ"ל דלא הוי ע"א בהכחשה, כיון דהראשון נאמן כשנים,
דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים, ושוב אין דבריו של אחד במקום שנים, ולכן
רק אי איכא דין דעד המסייע פוטר שהאמינה התורה לע"א לענין שבועה בין לחייב בין
לפטור ממילא גם השני שבא לפטור נמי נאמן כשנים ושפיר נאמן לפטור משבועה. ולפי"ז
שפיר כתב הרא"ש דילפינן מק"ו דאם יש לו כח לחייב כ"ש דיש לו כח לפטור,
דאי נימא כמו שהקשינו דשמא רק לחייב האמינתו תורה כיון שביד הבע"ד להכחישו בשבועה,
א"כ הרי נמצא דמה שנאמן לחייב אין זה נאמנות גמורה כשנים דנימא ע"ז כל מקום
שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים, אלא הוי רק כחד וא"כ הרי בודאי יוכל עד אחד
להכחישו אפי' בזה אחר זה ויהא פטור משבועה מדין ע"א בהכחשה.
אלא ע"כ כל הנידון שלא יוכל עד אחר לפוטרו, היינו רק משום
דהראשון נאמן כשנים, דאין נאמנותו רק מחמת שיכול להכחישו, אלא דהוי נאמנות גמורה, ושפיר
הוי ק"ו דאף עד שבא לפטור נמי יש לו נאמנות גמורה לפטור. ועכ"פ נמצא דממ"נ
יכול ע"א לפטור מחיוב שבועה דע"א, דאי הראשון נאמן כשנים, שפיר הוי ק"ו,
דגם השני נאמן כשנים. ואי נימא דהראשון לא הוי כשנים ורק שנאמן משום דיכול הבע"ד
להכחישו, נמי נאמן השני לפטור מדין ע"א בהכחשה. וכיון דבשבועת ע"א מוכרח
דמהני עד המסייע לפטור, ע"כ דבשבועת מוב"מ נמי מהני לפטור, דאל"כ יהא
אלים שבועת ע"א משבועת מוב"מ והא ודאי דכל השבועות דין אחד להם ע"ש.
שני
עדים – כח לחייב ממון, עד אחד – חצי כח
וחזי הוית בשיעורי רבי דוד פוברסקי שהקשה, מה ראיה זה לשבועת מודב"מ
הרי להצד דבשבועת ע"א מהני רק משום דין הכחשה הרי זהו דין צדדי דשייך רק בשבועת
ע"א מדין ע"א בהכחשה, ומנלן דבמוב"מ נמי פוטר ע"א. ועיקר
הקושיא תירץ עפ"י מה שיסד, דענין שבועה הוי זה "חיוב" שבועה, דכמו שיש
חיוב ממון כך חייבתו תורה חיוב שבועה [וכעין מש"כ הגרש"ש דחיוב שבועה הוי
כעין פשרה] דשנים יחד יש להם כח לחייבו ממון וכל אחד בפנ"ע הוא רק חצי כח לחייב
ממון, ובזה אמרה תורה דכח זה סגי לחייב שבועה ולכן בשנים הוי חיוב ממון ובאחד הוי חיוב
שבועה. ולפ"ז שפיר הוי ק"ו מעליא, דאם יש לע"א כח לחייב חיוב זה כ"ש
דיש לו כח לפוטרו מחיוב זה ותו לא שייך להקשות כנ"ל דנימא דרק לחייב נאמן כיון
שיכול הבע"ד להכחישו דלפמש"נ הרי הק"ו הוא על עצם הכח דאם לחייב סגי
בכח של ע"א כ"ש דלפטור סגי בכח זה.
אמאי לא אמרו תוספות דאיצטריך קרא לעד המסייע דפוטר?
והנה בהא דהביא הרא"ש ראיה מדדרשינן דקם הוא לשבועה, דמשמע
לכל מילי בין לחייבו בין לפטרו, הקשה בבית הלוי [ח"ג סי' ל"ה] מדברי התוס'
[לקמן דף ג ד"ה מפני] שהקשו מנלן דכופר הכל פטור משבועה, ורצו לתרץ דמהא דאיצטריך
קרא דע"א מחייב שבועה מוכח דכופר הכל פטור, דאל"כ אמאי איצטריך קרא דע"א,
תיפו"ל דיהיה חייב מדין כופר הכל, ודחו זאת עיי"ש. ואי נימא דקרא דע"א
דדרשינן דקם לשבועה מיירי בין לחיוב בין לפטור אמאי לא דחו בפשיטות דאיצטריך קרא דע"א
לעד המסייע דפוטר. ולכאורה מוכח דסברי התוס' דעד המסייע אינו פוטר משבועה דאורייתא,
והא דנקטו התוס' לעיל דעד המסייע פוטר היינו רק משבועת המשנה דהוי שבועה דרבנן אבל
משבועה דאורייתא אינו פוטר.
אכן כתב הבית הלוי, די"ל דבאמת התוס' נמי סברי דעד המסייע
פוטר, והא דלא דחו דנימא דאיצטריך קרא דע"א לענין לפטור, היינו משום דלא ניחא
להו לומר דעיקר הקרא אתי לפטור, דהא עיקר הקרא מיירי לענין חיוב דכתיב לא יקום עד אחד
וכו' דמיירי לענין חיוב, וע"ז דרשינן אבל לשבועה קם, וא"כ נהי דאף לפטור
נמי כתיב בהך קרא, מ"מ עיקר הקרא הא מיירי לענין חיוב, ושפיר רצו התוס' להוכיח
דמהא דאיצטריך קרא לע"א, מוכח דכופר הכל פטור משבועה.
רמב"ם
– לעד אחד חסר כח לחתוך ולפסוק דין על פיו
בפי' המשניות להרמב"ם כתב כדברים האלו
"ואילו ידע המוכר מי היה הלוקח ויאמר לזה מכרתי, יהא נאמן בעדותו, ואע"פ
שהטלית ביד שניהם וטוען כל אחד משניהם אני לקחתיה ותהיה עדותו כדין עד אחד דעלמא ואז
תהיה השבועה דאורייתא מפני העד לא בתקנת חכמים כמו שאמרנו ולא יזכה בטלית האחד יותר
מחבירו אלא אם יצטרף אל המוכר עד אחד" ע"כ. המורם מדבריו דעד המסייע מהני
שהצד השני ישבע שבועה דאורייתא אבל הוא ז"ל לא כתב כ"כ שיפטור גם את הצד
שמסייע משבועה כפי' התוספות.
והנה שיטת הרמב"ם היא דלאו דלא יקום עד אחד הוא ציווי על
הב"ד שלא יפסקו ד"ת עפ"י הגדת עד אחד, כמו שראינו לעיל לשונו של
הרמב"ם בסה"מ, וכן מוכח מלשונו בפ"ה מהלכות עדות הלכה א' "אין
חותכין דין מן הדינים עפ"י עד אחד וכו' שנאמר לא יקום וכו'". והיינו
דגמר דין אין יכולים לעשות עפ"י עד אחד, וא"כ הא דילפי' אבל קם הוא לשבועה
היינו משום דכשמחייב שבועה ל"ה מופסק ע"פ דבריו רק שמעורר ספק, וע"כ
בי"ד מחייבין אותו שבועה (אבל אין הכוונה ד'לכל עון ולכל חטאת' הוא דוקא לממון
אבל לשבועה נאמן, דלא ממונות הוא, אלא הכוונה היא דשבועה לא הוי גמר דין על פיהם).
וכתב הגאון ר' ד"מ קריוזר זצ"ל [דבר המלך עמ"ס בב"מ עמ'
י"ג] דלפ"ז מיושב מאוד שיטת הרמב"ם דס"ל דעד המסייע אינו פוטר
השבועה דלשיטתו דס"ל דכל חיוב השבועה ע"פ ע"א אינה מטעם נאמנות רק שהגדתו
מועילה לחייב שבועה אבל על גמר דין אינו נאמן וא"כ אם יאמרו דעד המסייע פוטר השבועה
הרי נגמר הדין ע"פ הגדתו והתורה ציותה לבל יגמרו הדין ע"פ עד אחד. ומיושב
מאוד שי' הר"מ דק"ו שעשה הר"מ מרוטנבור"ק ק"ו פריכא הוא,
דאיה"נ דנאמן לחייב שבועה כיון שאינה גמר דין, אבל לפטור מן השבועה לא מצייתין
לדבריו. אבל שי' הרא"ש הוא דלא יקום ע"א אמרה תורה דאינו נאמן על ממון אבל
על שבועה שפיר מהימן וע"כ ס"ל דעד א' מהני בין לחיוב בין לפטור.
מחלוקת אם סיוע העד
הוי כאילו נשבע
והנה, בשו"ע חו"מ [ס'
פ"ז ס"ו] ברמ"א ביאר בשם המרדכי, דהא דאמרינן עד אחד המסייע פוטר מן
השבועה, היינו דוקא בטענה שאפשר להאמינו בלא מיגו אבל אם אין מאמינים אותו אלא מכח
מיגו דהוה טעין טענה אחרת צריך לישבע כאלו טוען הטענה האחרת ע"כ, והיינו כגון
שהחזרתי במיגו דנאנסו, שבטענת נאנסו לא נאמן בלא שבועה ולכן כשטוען החזרתי נאמן רק
ע"י מיגו דנאנסו בעי שבועה, ואם בא עד אחד לסייעו שהחזיר לא פוטר מן השבועה, שאינו
יכול להיות נאמן יותר מבטענת נאנסו שנאמן רק ע"י שבועה. והש"ך שם [ס"ק
כ"א] ביאר שהרא"ש חולק בזה, וסובר שאף בכה"ג עד המסייע פוטרו מן השבועה.
דעת המרדכי דכיון דכל כח הנאמנות שלו אינו אלא ע"י מיגו ובטענת נאנסו אינו נאמן
אלא עם שבועה א"כ אף בטענת החזרתי אין לו נאמנות בלי שבועה וצ"ב דעת הרא"ש
דפליג. ובס' שירת דוד [לג"ר דוד הקשר זצ"ל עמ' כ"א וכ"כ בס'
אמרי צבי הלפרין עמ' כ"ד ובשיעורי הגרב"ד פוברסקי עמ"ס בב"מ
עמ' ל"ה] כתב שנחלקו הרא"ש והמרדכי בגדר הדין דעד המסייע פוטר משבועה, דהרא"ש
ס"ל דחשבינן לסיוע העד כאלו נשבע וא"כ אין כאן חסרון בכח הנאמנות כלל, והמרדכי
סובר דהעד פוטר מן השבועה אבל אינו נחשב כאלו נשבע, ולכן לית ליה מיגו אם לא ישבע.
וע"ע מש"כ בס' בד קודש [עמ"ס בב"מ סי' ה'].
והנה עוד איתא שם בשו"ע בהג"ה
י"א דה"ה בנשבע ונוטל אם יש לו עד המסייע נוטל בלא שבועה ועיי"ש בפתחי
תשובה סק"י שיש חולקים. וכתב בשירת דוד דלכאורה גם כאן תלוי במחלוקת הנ"ל,
דאם עד המסייע חשוב כנשבע מהני אף בנשבעים ונוטלין אבל אם כחו של הע"א רק לפטור
מחיוב שבועה עדיין לא סגי בזה שיוכל ליטול.
ובשו"ת רעק"א שבסוף ס' כתב וחותם
[קמא ח"ב סי' ג'] הסתפק בחייב שבועה ויש לו עד המסייע שפוטרו האם אפשר לגלגל על
חיוב השבועה הזה שבועה למקום אחר או לא, וביאר הספק האם עד המסייע עוקר חיוב השבועה
וממילא אינו יכול לגלגל או דילמא חשיב כנשבע ויכול לגלגל. ונוטה שם דחייב בגלגול דהיינו
שעד המסייע חשיב כנשבע ועיי"ש שציינו שבהגהות רעק"א לשו"ע [סי' צ"ד
ס"ה] נראה דסבירא ליה איפכא.
מהיכי
תיתי שתועיל העדות דהוי כאילו נשבע?
והקשה בשירת דוד דבאמת הענין צ"ע מהיכי
תיתי שתועיל עדות העד המסייע להיות כאלו נשבע, הרי מה דמהני לסייע לפטור ילפינן ממה
שעד אחד מחייב שבועה וא"כ לפי"ז הדין שפוטר הוא כעין המחייב וכמו ששם מהני
עדותו לענין לחייב אף לפטור מהני עדותו לפטור ולא דיהיה כאלו נשבע ומהיכי תיתי לומר
גדר זה דעד המסייע היה כאילו נשבע עכ"ד עיי"ש שהאריך.
עד המחייב נגד עד
הפוטר והמסתעף
התרומת הדשן [ח"א סי' של"ד]
כתב דעד אחד המסייע פוטר משבועה דאורייתא כגון שבועת מודה במקצת ושבועת השומרין אפילו
אם היה עד אחד מכחישו. ובש"ך [חו"מ סי' פ"ז סקט"ו] חולק על דברי
תרומת הדשן, דכיון שיש עד אחד המכחיש את העד המסייע, א"כ אוקי חד להדי חד והו"ל
כמאן דליכא עדות כלל, ונשאר חיוב שבועה מדאורייתא כמו שהיה בלא עדות העד המסייע.
ומוסיף הש"ך, דאפילו אם היו לנתבע שני עדים המסייעים דבודאי פוטרים אותו משבועה
לכו"ע דעל פי שנים עדים יקום דבר כתיב, אעפ"כ אם היו שני עדים מכחישים אותם,
אמרינן אוקי תרי להדי תרי והוי כמאן דליכא עדות כלל ואם היה מחוייב שבועת השומרים או
מודה במקצת או שבועת היסת הרי זה חייב לישבע כמו שהיה מחוייב קודם העדות. ומוסיף הש"ך
עוד, דהא דאין עד המסייע פוטר משבועה בשיש עד אחד המכחישו זהו דוקא היכא דמחוייב שבועה
שלא מחמת עדותו של העד המכחיש וכגון שהיה מחוייב שבועת השומרים או שבועת מודה במקצת
והיה לו עד המסייע ועד המכחיש דאז אמרינן אוקי חד להדי חד והוי כמאן דליכא עדות כלל
ונשאר חיוב שבועה דאורייתא אבל אם חיוב השבועה בא לו רק מחמת עדות העד דיש כח ביד עד
אחד לחייב שבועה מן התורה אזי אפילו אם כבר חייבוהו בי"ד להישבע ורק אחר כך בא
העד המסייע והכחיש את העד הראשון אעפ"כ העד המסייע פוטרו משבועה משום דאמרינן
אוקי חד להדי חד והוי כמאן דליכא עדות המחייבת שבועה כלל. ומביא הש"ך שכמו כן
כתב הנמוקי יוסף בשם הר"ן דהיכא שחיוב השבועה בא מחמת עדות עד אחד אזי עד המסייע
פוטרו משבועה. והעיר הש"ך על דברי הר"ן, דהר"ן שם פירש דזהו דוקא באופן
שהעדים באו בבת אחת או אפילו אם לא באו בבת אחת ממש אלא שהעד השני בא והעיד בזמן שעדיין
לא עשו בי"ד מעשה על פי עדותו של ראשון דגם זה חשיב כאילו באו בבת אחת דוקא באופן
זה הוא דאמרינן אוקי חד להדי חד ובטלה עדותו של ראשון אבל אם בא העד השני אחר שכבר
נעשה מעשה על פי עדותו של הראשון שוב אין כח ביד השני להכחישו שכל מקום שהאמינה תורה
עד אחד הרי זה נחשב כאילו העידו שני עדים בדבר ושוב אין עד אחד נאמן להכחישו דאין דבריו
של אחד במקום שנים. ומעיר הש"ך דמה שמחלק הר"ן בין אם נעשה מעשה על פי הראשון
או לא נעשה מעשה על פיו, אין דברים אלו מבוררים דמפירש"י ותוס' בכמה וכמה מקומות
לא משמע כן אלא משמע דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי זה נחשב כשני עדים בכל ענין
אפילו אם לא נעשה עדיין מעשה על פיו ושוב אין
עד אחד יכול להכחישו.
ומוסיף הש"ך, דמ"מ בנדון דידן
נראה דגם רש"י ותוס' מודים דעד המסייע פוטר משבועה אפילו אם בא העד המסייע לאחר
עדות הראשון המחייב, אבל לא מטעמיה דהר"ן, אלא משום דהכא לא שייך כלל הך דינא
דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים, דהך דינא
לא שייך אלא היכא שהעד הראשון נאמן כשנים ולא השני וכגון עדות סוטה דהתורה האמינה עד
אחד להעיד על אשה שנטמאה היינו היכא דבעלה קינא לה בתחילה אבל לומר על אשה שלא נטמאה,
בזה לא גלי לן קרא דעד אחד נאמן כשנים, ולפיכך אמרינן דאם העיד עד אחד שנטמאה שוב אין
עד אחר יכול להכחישו כיון דעדות הראשון הוי כעדות של שנים ואין דבריו של אחד במקום
שנים. אבל בנדון דידן שהתורה האמינה לעד המסייע כמו להעד הראשון המחייב שבועה א"כ
העד השני נאמן ממש כמו הראשון והלכך אפילו אם באו בזה אחר זה וכבר נתחייב שבועה על
פי העד הראשון אעפ"כ יכול העד השני להכחישו ולפטור מחיוב שבועה ולא אמרינן בזה
דבריו של אחר במקום שנים.
ומבאר הש"ך, דבאמת גם הר"ן מודה
ליסוד זה, דהך כללא לא שייך אלא רק במקום שהעד הראשון נאמן יותר מן השני, ומה שהוצרך
הר"ן לפרש הטעם דהעד השני פוטר משבועה לפי שכל שלא נעשה מעשה על פי הראשון הרי
זה חשיב כבאו בבת אחת, ולא פירש כפשוטו שבכה"ג לא שייך כלל לומר "כל מקום
שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים וכו" הוא מפני שהר"ן
אזיל לשיטתו דס"ל כדעת הפוסקים דעד אחד המסייע אינו פוטר מידי שבועה דאורייתא,
וא"כ לפי שיטת הר"ן שפיר שייך למימר הכא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד וכו'
שהתורה האמינה עד אחד לחייב שבועה אבל לפטור משבועה לא גלי לן קרא דעד אחד נאמן, ולכן
הוצרך הר"ן לפרש דעד המסייע פוטר דוקא בבאו בבת אחת או אפילו בזה אחר זה כל זמן
שלא נעשה מעשה על פי הראשון דהו"ל נמי כבאו בבת אחת והרי זו עדות מוכחשת וכמאן
דליכא עדות כלל דמי. אבל אם בא עד המסייע אחר שכבר נעשה מעשה על פי עדותו של ראשון,
וכגון שלא רצה לישבע וחייבוהו ב"ד לשלם שוב אין עד המסייע פוטרו כיון דהראשון
היה נאמן כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים.
ומסיק הש"ך דלדידן דלא קיימא לן כהר"ן
אלא קיי"ל כדעת הפוסקים דעד אחד המסייע נאמן לפטור משבועה דאורייתא, א"כ
אין חילוק בין באו בבת אחת לבאו בזה אחר זה, דלעולם השני נאמן להכחיש את הראשון ולפטור
את המחוייב שבועה. וכמו בתרי נגד תרי דלעולם העדים השניים מכחישין את הראשונים ואין
חילוק בין באו בבת אחת לבאו בזה אחר זה אלא בכל ענין אמרינן אוקי עדים להדי עדים והוי
כמאן דליכא עדות כלל, וה"נ בחד נגד חד היכא שנאמנות שניהם שווה לעולם השני נאמן
להכחיש את הראשון אפילו בבאו בזה אחר זה. ומוסיף הש"ך דה"ה להיפך, היכא שהעד
המסייע העיד ראשון ופטרו ב"ד את הנתבע משבועה דאורייתא, ואח"כ בא עד אחר
והכחיש את העד המסייע, גם באופן זה לא אמרינן כסברת הר"ן דכיון שכבר פטרוהו בי"ד
עפ"י העד הראשון הרי זה חשיב כשנים ושוב אין עד אחד נאמן להכחישו, שכן הך דינא
לא שייך אלא רק היכא שהעד הראשון נאמן כשנים ולא השני כמו שנתבאר לעיל אבל הכא שהתורה
האמינה לעד השני המחייב שבועה כמו להעד הראשון הפוטר משבועה בזה לא אמרינן אין דבריו
של אחד במקום שנים אלא לעולם השני נאמן להכחיש את הראשון, עד כאן דברי הש"ך.
והקשה בש"ש [ש"ו פ"כ] על
הש"ך דמה שכתב דבחד לגבי חד או אפילו בתרי ותרי היכא שהיה מחויב שבועה דאוריתא
או היסת אמרינן סלק עדותן כמאן דליתא, כבר האריך בזה [בעל הש"ש] בס' קצה"ח
[סימן פ"ו סק"ח] דלא אמרינן סלק עדותן, והיכא דתרי אמרי על שטר שהוא פרוע
ותרי אמרי אינו פרוע לא אמרינן סלק עדותן אלא אדרבה השטר פרוע מספק וכמ"ש הש"ך
[בסי' ע"א סק"ב], ומוכח דתרי ותרי כמאן דאיתניהו דמי, וא"כ הוא הדין
לענין שבועה פטור, דכי היכי דמהני תפיסה למוחזק בתרי ותרי לממון א"כ הוא הדין
לענין שבועה נימא דהעדים המסייעים כמאן דאיתנייהו דמי ויועילו לפוטרו מן השבועה. ודחה
הש"ש, דשבועה שאני דכל שהוא חייב אינו יוצא ידי שבועתו אלא כשנתברר על פי שנים
או עפ"י עד אחד המסייע למאן דס"ל עד המסייע פוטר. ומסייע לא הוי אלא כשנודע
בבירור שהוא מסייעו אבל כל שאנו בספיקא לא נפיק מידי שבועה, דכל ענין שבועה אינו אלא
לברר האמת וכל שנפל ספק בעדים ולא ידעינן אמאן סמכי צריך שבועה, אבל במקום שהעדים מוכחשים
ונפל ספק בעדותם, הרי לא נתבררה האמת על ידם, וממילא לא שייך לפוטרו משבועה מחמת עדותם.
משא"כ גבי ממון, היכא דתרי אומרים שהשטר פרוע ושנים אומרים אינו פרוע הרי נפל
ספק בחיוב הממון ולכן אי אפשר להוציא ממון מן המוחזק מספק.
והעיר הש"ש על הש"ך דסתר משנתו,
דהש"ך ביו"ד הביא מחלוקת הראשונים לענין עד אחד באיסורין, אי אמרינן ביה
כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, דהנמוקי יוסף כתב בשם הריטב"א דרק
בעדות אשה אמרינן הכי, דכיון דמן הדין בעי שני עדים דוקא, דאין דבר שבערוה פחות משנים,
וחכמים תיקנו דעד אחד יהא נאמן כשנים לומר מת בעלה, לפיכך נחשבת עדותו כעדות שנים ושוב
אין עד אחר נאמן להכחישו. אבל באיסור והיתר דמעולם לא הצריכה תורה שני עדים בדבר אלא
עד אחד נאמן, א"כ לא שייך בזה לומר דעדות הראשון נחשבת כעדות שנים, שהרי מעולם
לא הצריכה תורה לעדות זו שני עדים, ולפיכך נאמן עד אחד הבא אחריו להכחישו. אבל
המהרי"ק [וכן השו"ע ועוד] פסק דגם באיסורין אומרים שעד אחד נחשב לשנים,
ואין דבריו של אחד במקום שנים. המקרה היה בשוחט שהעיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן,
והשוחט מכחישו, שחיטה כשרה מטעם שכיון שהאמינו לשוחט, הו"ל כשנים, ואין דבריו
של אחד במקום שנים. והש"ך הביא ראיה לדבריו: במסכת סוטה ילפינן מקראי דאין מביאין
עגלה ערופה אלא כשלא נודע מי ההורג, אבל אם נודע מי ההורג ואפילו לא ראהו אלא עד אחד
בלבד לא היו עורפים. ואמרינן בגמרא שם, דאם בא עד אחד ואמר שראה את ההורג, ובא אח"כ
עד אחר ואומר לא ראית, אין השני נאמן להכחישו דכיון דהאמינה תורה עד אחד לומר שראה
את ההורג, הרי זה חשוב כשני עדים ואין דבריו של אחד במקום שנים. הרי מבואר דלאו דוקא
בדבר שבערוה אלא הוא הדין בשאר עדיות כל היכא דעד אחד מהימן הרי זה חשוב כשני עדים
ושוב אין עד אחד נאמן להכחישו, וקשה על הריטב"א שכתב דדוקא בדבר שבערוה הוא דאמרינן
הכי כיון דמן הדין בעי שני עדים.
ומיישב הש"ך דלעולם גם הריטב"א
מודה דגם בשאר עדיות כל היכא דגלי קרא דעד אחד נאמן הרי זה חשיב כשנים כמו גבי עגלה
ערופה דאע"פ שלענין עדות זו גופא מעולם לא הצריכה תורה שני עדים בדבר, אעפ"כ
נחשב כשנים שהרי התורה האמינה עד אחד לדבר זה כמו שהאמינה שני עדים בשאר עדיות שבתורה.
משא"כ בשאר עדיות דלא גלי לן קרא דעד אחד נאמן בהם אלא דידעינן ליה מסברא או מתקנת
חכמים שתיקנו להאמין עד אחד בזה לא שייך לומר שהתורה האמינתו כשני עדים. ולכן כתב הריטב"א
דבעדות עד אחד באיסורין לא אמרינן דחשיב כשנים כיון דנאמנות עד אחד באיסורין לא כתיבא
בקרא אלא מסברא הוא דנפקא לן. אבל בעדות אשה אע"ג דהתם נמי אינו אלא מתקנת חכמים
שיהא ע"א נאמן, מ"מ כיון דמן הדין צריך שני עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים
לפיכך כשתיקנו חכמים דיהא עד אחד נאמן נתנו לו כח של שני עדים ומש"ה אין עד אחד
נאמן להכחישו.
ומסיים הש"ך התירוץ דא"כ לא קשה
על הריטב"א מהך סוגיא דמסכת סוטה דהתם גבי עגלה ערופה גלי קרא דעד אחד נאמן לומר
שראה את ההורג מדכתיב לא נודע מי הכהו ודרשינן הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם
לא היו עורפין, וכיון דכתיב בהדיא בקרא, מש"ה גם הריטב"א מודה ביה דעד אחד
חשוב כשנים ושוב אין עד אחד יכול להכחישו. ומוסיף הש"ך דלפי תירוצו הנ"ל
י"ל דגם הרמ"ה מודה להריטב"א, וכוונתו לדברי הרמ"ה שהביא הטור
בחו"מ [ס"ס מ"ו] דמשמע מדבריו דס"ל כהמוהרי"ק דלאו דוקא בדבר
שבערוה אמרינן דהעד הראשון הו"ל כשני עדים אלא ה"ה בשאר עדיות, והש"ך
ביו"ד הביאו לעיל בין הפוסקים החולקים על הריטב"א. ולפי תירוץ הש"ך
דהיכא דגלי לן קרא דע"א נאמן, כו"ע מודים דחשיב כשנים, א"כ לפי"ז
יש לומר דלעולם מודה הרמ"ה להריטב"א דע"א באיסורין אינו חשיב כשנים
ועד כאן לא אמר הרמ"ה דהעד הראשון חשיב כשנים אלא דוקא לענין שבועה דגלי לן קרא
דע"א נאמן לחייב שבועה אבל בעדות איסורים דלא גלי לן קרא אלא מסברא הוא דנפקא
לן דע"א נאמן יש לומר דגם הרמ"ה מורה להריטב"א דאינו חשיב כשנים, עד
כאן דברי הש"ך.
ומסיק הש"ש, דמדברי הש"ך הנ"ל
ביו"ד משמע דמכריע להלכה כמוהרי"ק דאפילו בנאמנות עד אחד באיסורין אמרינן
דהעד הראשון חשיב כשני עדים ומכל שכן לגבי שבועה דגלי לן קרא דעד אחד נאמן כשנים
[שהרי הביא ראיה לדבריו ורק דחאה כדי להצדיק את הריטב"א]. ונמצא דהש"ך סותר
דברי עצמו, שכתב בחו"מ דגבי שבועה לא אמרינן דהעד הראשון נאמן כשנים, כיון דנאמנות
שניהם שווה שהתורה לא האמינה לעד הראשון יותר מן העד השני, עכ"ד דברי הש"ש עפ"י הספר הבהיר "שמעתתא
המבוארת". ויש להאריך בדבריו מאד אבל כבר אין כאן מקום.
שבת
שלום ואורות אין סוף!!!
|
