|
לע"נ
ידידי
האהוב
ר'
יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל
נלב"ע
כ"ט תמוז ה'תשע"ג
תנצב"ה
|
אורות הגבעה פרשת
ראה
לזכות כ"ק מרן עט"ר
הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה בחסות: מכון "אהבת נצח" ייעוץ זוגי יעיל ורגיש. מחירים מסובסדים. חינם
למעוטי יכולת. עברית ואנגלית. 0527175264
"העניק
תעניק לו"- מצות הענקה
הצעת הסוגיא
|
מ
|
ורי ורבותי, אהובי וידידי! השבוע ננסה
לטעום מושגים וגישות בקשר למצות הענקה. הנכנס ראשו ורובו לסוגיה רחבה זו, רואה
בפניו פסיפס אדיר של לומדות ועמקות. אין בכחי הדל להקיף את הנושא לכל צדדיה, וודאי
לא במסגרת מצומצמת של העלון אבל תקותי שדבריי ישמשו "קרש קפיצה" להעמקות
נוספות ע"י תלמידי החכמים קוראי היקרים. וזה החלי בעזר צור ישועתי. גרסינן בקידושין [דף ט"ו.]: מ"ט דת"ק
דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו? מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד 'הענק תעניק לו' -
לו ולא למוכר עצמו. ואידך [רבי אליעזר הסובר שמעניקים גם למוכר עצמו, מה ידרוש
מ'לו']? ההוא מיבעי' לי' 'לו' ולא ליורשיו [שאם עבד עברי עבד שש שנים ומת לפני
שהאדון הספיק להעניק לו, לא נותנים הענקה ליורשיו, ושוב דוחה הגמרא] יורשיו אמאי לא?
שכיר קריי' רחמנא [בפרשת הענקה] מה שכיר פעולתו ליורשיו, אף האי פעולתו ליורשיו. אלא
[רבי אליעזר ידרוש דרשה אחרת] 'לו' ולא לבעל חובו מדס"ל בעלמא כרבי נתן,
דתניא אמר רבי נתן, מנין לנושה בחברו מנה, וחברו בחברו, מנין שמוציאין לזה ונותנים
לזה [מוציאים מהאחרון ונותנים לראשון]? ת"ל ונתן לאשר אשם לו, אתא לו לאפוקי
[שהענקה אינה ניתנת לבעל חובו]. ואידך [ת"ק שדורש לו ולא למוכר עצמו, לא צריך
למעט מ'לו' ולא לבעל חובו] בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ יעויי"ש.
הענקה:
שכירות או צדקה
ובתוספות [ד"ה ואידך] הביאו מר'
נתנאל שמפרש שמחלוקתם של הת"ק ורבי אליעזר אינה לענין הלואה בעלמא, שבזו
ההלכה כרבי נתן לדברי הכל. ולא נחלקו אלא לענין שכר שכיר, שרבי אליעזר סובר שהלכה
כרבי נתן אף לענין שכר שכיר – שיכול בעל חוב לבוא אל שוכר הפועל ולגבות ממנו את
שכר הפועל בחובו, ולכן נצרך המיעוט לגבי הענקה 'לו ולא לבעל חובו', שהענקת עבד
עברי אינה נגבית ע"י בעל חובו. ואילו ת"ק סובר שאף שאר שכירויות אינן
ניתנות לבעל חוב משום שטרח בזה בגופו, ולכך מיותר הלימוד 'לו' למעט מוכר עצמו. אבל
בבעל חוב דברי הכל הלכה כרבי נתן.
והנראה מתבאר מדברי ה"ר נתנאל דגדר
הענקה הוא ענין דשכירות דצוותה התורה להוסיף לו שכר פעולתו וכ"כ הפנ"י
[בדף ט"ו ע"ב בד"ה ואם איתא] דהענקה חשיב כמו שכר פעולה וכו' יעויי"ש.
אכן בש"ך [חו"מ סי' פ"ו
או"ק ג'] כתב בדעת הרמב"ם דהענקה הוי מדין צדקה וכ"כ במשל"מ
[הל' עבדים פ"ג הי"ב ובהל' ט"ו בד"ה ענק ע"ע לעצמו] ורבים
כתבו ששיטת הרמב"ם בזה יש ללמוד מהא דבספר המצות [מ"ע קצ"ו מל"ת
רל"ג] סידר הרמב"ם מצות הענקה לא בין מצות עבד ואמה אלא מיד לאחר מצות צדקה
ומדסמכה לה למצות צדקה משמע שלדעת הרמב"ם הענקה היא בגדר צדקה. וכמה נפלא
שהסדר ברמב"ם הוא כהסדר בקרא דסמיך מצות הענקה למצות צדקה. ומזה גופא נלמד דהענקה
היא גדר של צדקה. וראה של"ה [חלק תושב"כ ראה שע"ד ב'] דכתב שם וז"ל
גם בכלל הצדקה וגמילות חסדים הוא מצות הענקת העבד וכו' יעויי"ש.
הנה יעויין בספרא [פרשתא ה' פ"ז ג']
כשכיר, מה שכיר ביומו תתן שכרו אף זה ביומו תתן שכרו, ובפי' הראב"ד שם כתב, נראה
לי דלענין הענקה קאמר כי יצא מעמך ביום שישלים עבודתו אתה צריך ליתן לו הענקתו ויש
מפרשים על דמי ממכרו וכו'. והנה להפי' דקאי על הענקה מתבאר מהספרא
להדיא דהענקה הוי מדין שכירות דהרי קרי לי' שכרו אף זה ביומו תתן שכרו. ולהשיטה דהוי
מדין צדקה נראה דיפרשו הספרא דמיירי בדמי ממכרו וכפי' השני שכתב הראב"ד. [כ"כ
בקובץ רשימות שיעורים עמ"ס קידושין (סי' י"ח) ובס' קובץ ביאורים על
הרמב"ם הל' עבדים (שפירא עמ' צ'). ועי' ברש"י על הפסוק בפ' בהר 'כשכיר
כתושב' ובס' דבר שבמנין (קושלבסקי עמ' רי"ד), ועיין בס' רפדוני בתפוחים
(לגר"ש אריאלי שליט"א פ' בהר) שאין היקש למחצה ומכאן שבכל שכיר חייב
בהענקה ומכאן מקור לדברי החינוך מצוה תפ"ב שהענקה נוהגת לא בעבדים בלבד אלא
גם בשאר פועלים].
בהו"א של הגמרא
הגדר הוא צדקה ולמסקנה חוב ממון
וכתב בס' שיעורי רבי יעקב משה [שורקין
עמ' פ"ב] שהחקירה בגדר הענקה משתקפת מהשקלא וטריא דהגמ' כאן, דההו"א דאמרינן
לו ולא ליורשיו ס"ל דהענקה מצוה בעלמא היא, ולכן ס"ד שהמצוה רק לו ולא ליורשיו.
אבל המסקנא סוברת שדין חיוב ממון הוא, ולכן שפיר קאמר שיהא כתוב ממון דשכיר דשכירתו
ליורשיו ודוק. אולם דזהו כפי המסקנא לפי גירסתינו, דיוצא לפי הנ"ל דהענקה חיוב
ממון הוא אבל לפי גירסת הגר"א בהגהותיו שמחק הא דפריך יורשיו אמאי לא שכיר קרייה
רחמנא וכו' הרי קיימת לפי המסקנא דין זה דלו ולא ליורשיו וכן הוא בספרי פרשת
ראה וא"כ להמסקנא לגירסא זו י"ל דדין מצות נתינה בעלמא הוא.
גם למסקנה עיקר הטעם
הוא צדקה אבל גדרו שכר פעולתו
אלא, שלפי גירסה דידן [שלמסקנה חיוב ממון הוא] צריכים להסביר דברי
הגמרא לפי השיטה שהענקה היא מדין צדקה. וחמותי ראיתי אור במנחת אשר [קידושין עמ'
קכ"ט] שכתב ליישב, דיש להבחין
בזה בין טעמא דקרא וגדרי החיוב, דבאמת עיקר טעם החיוב אינו אלא בגדר צדקה וחנינה וכמו
שכתבו האחרונים, אמנם גדר החיוב הוא שיתן לו תשלום באופן של שכר עבודה, דהנה פשוט ששכר
עבודה נקבע ע"פ מה שפוסקים ביניהם מלכתחלה כמה יהיה למי מקחו של שש שנים וככל
פסיקה לשכירות פועלים אלא שהתורה חייבה את האדון להוסיף עוד תשלום ואף הוא בגדר של
שכר עבודה, והיינו שהחפצא של הענקה הוא שכר עבודה. וממילא יתכן שיש בזה דין ירושה וביומו
תתן שכרו ככל שכר שכיר וגדר הדברים ממדת החסד שיתן לעבד תשלום נוסף חלף עבודתו ודו"ק
בכל זה.
קושיית השיטה לא נודע
למי: מאי שנא יורש מבעל חוב
והנה הקשה
ב'שיטה לא נודע למי' [וגם בגדולי תרומה וקובץ שיעורים אות ק"ו הקשו כן], שלא
רצתה הגמרא לדרוש "לו ולא ליורשיו" משום דשכיר קרייה רחמנא, מה שכיר
פעולתו ליורשיו, אף האי פעולתו ליורשיו, ולמה א"כ נדרוש "לו ולא לבעל
חובו" הא כל שכיר פעולתו לבעל חובו מדר"נ, ונימא בזה ג"כ שכיון
דשכיר קרייה רחמנא, יש להיות פעולתו לבעל חובו, ולא לדרוש "לו ולא לבעל
חובו" כמו דלא דרשינן מטעם זה "ולא ליורשיו"? ותירץ כיון דפעולתו
ליורשיו כשכיר, קא איקיים ביה דינא דשכיר בחדא מילתא ע"כ. ואשר
מבואר בזה דס"ל להשיטה דשכיר קריא רחמנא, אין פירושו דהענקה הויא ממש שכר כ"א
דצריך לקיים בה בהענקה דינה דשכיר ולזה סגי מה דאיקיים ביה דינא דשכיר בחדא מילתא לענין
פעולתו ליורשיו. אלא שרבים ראו וכן
תמהו, למה מקיימים את דין השכיר בירושה ולא בבעל חוב?
והאיר בזה הגרמ"ש שפירא זצ"ל [שערי שמועות סי' ל"ח] שיש לחלק בפשיטות בין פעולתו ליורשיו לבין
פעולתו לבעל חובו, דדין שכר ליורשיו הוא דינא וזכי' דממילא, וכל דהוי שכר של המוריש
ממילא זכו בו היורשין, וזכות היורשין תליא בשכר המוריש ממילא, ומדינא דשכר הוא דהו"ל
ליורשין, משא"כ שכר לבעל חובו הוא משום זכות ממון בפ"ע דבע"ח
שחל שעבודו וזכות גוביינא על שכר החייב לו וזכות בפ"ע של הבעל חוב הוא. ואשר על כן מתקיים דינא דשכיר ביורשין יותר מאשר בבע"ח, דלענין יורשין
כיון דשכיר קריא רחמנא לא ממעטינן יורשין כיון דזכי' דיורשין ממילא קאתי משום שכר דעבד
ובמקומו עומדין משא"כ בבע"ח דמשום זכי' בפ"ע דבע"ח חל זכות גוביינא
מדר"נ, בזה דרשינן לו ולא לבע"ח. האומנם ס"ל לשיטה לא נודע למי, דכל
זה אם לא הוי שכר ממש ורק דצריך לקיומי דינא דשכיר בהענקה יש לחלק כן בין יורשיו
לבין בע"ח אבל אילו הי' שכר ממש אין לחלק בין זכות יורשין לזכות גוביינא דבע"ח.
מאירי – פעולתו
ליורשיו
והנה במאירי [בד"ה הענקת ע"ע]
כתב וז"ל "הענקת ע"ע מ"ע וכל הנמנע מלהעניקו עובר בל"ת, הגיע
זמנו לצאת ולא הספיק להעניקו עד שמת העבד, נותן הענקו ליורשיו, שעיקר המצוה בהענקה
הוא מצד מה שעשה לבעה"ב יתר על דמי שכירותו, וזהו שאמרו פעולתו ליורשיו,
ומ"מ בע"ח שלעבד אינו מוציא מהאדון ליפרע ממנו, ואע"פ שענק זה נכסיו
של עבד הוא אע"פ שהוא ברשות אדון והלכה כר' נתן וכו' בזו שאני דכתיב הענק תעניק
לו - ולא לבעל חובו".
וכתב בשערי שמועות לבאר במאירי, דלענין
יורשין כתב שנותן הענקו ליורשיו, שעיקר המצוה בהענקה כו' ומצד עיקר דין נתינת הענקה.
וזהו דפריך משכיר קריא רחמנא וכמו שביאר דעיקר מצות הענקה היא משום פעולתו ומה שעשה
לבעה"ב יתר על דמי שכירותו, וע"י שפעולתו ליורשיו מש"ה נתינת הענקה
שהיא עבור פעולתו הרי מעיקר המצוה היא להעניק ליורשין נמי, ואין הפי' דשכר פעולתו
ליורשיו כ"א דע"י דפעולתו עצמה היא ליורשיו מש"ה הויא המצוה
דהענקה שהיא משום פעולתו ליורשיו, ואין כאן דין הענקה כשכר פעולה כ"א דהענקה בשביל הפעולה
[ומדויק לשון הגמ' 'פעולתו' ורש"י הוא שהוסיף שכר פעולתו], משא"כ בבע"ח
אינו משום נתינת הענקה לבע"ח כ"א מדינא דרבי נתן בעלמא שע"י שענק זה
נכסיו של עבד הן, בע"ח מוציא מהאדון מדין פרעון ושעבוד ובזה נתמעט מלו ולא לבע"ח.
ואשר לפ"ז ל"ק מעיקרא קושית השיטה, ד'שכיר קריא רחמנא' הוא טעם דשייך רק
לגבי יורשין לענין עיקר מצות הענקה ולאו משום קיום דין שכיר כלל כ"א דע"י
דפעולתו ליורשיו חלה עיקר מצות הענקה ליורשיו שזכו בפעולתו ולא שייך זה לבע"ח
ולענין בע"ח אין הנידון כ"א משום ממון הענקה ושעבודא בעלמא ופרעון וזה נתמעט
מלו ולא לבע"ח.
ובביאור דברי המאירי שכתב "שעיקר המצוה בהענקה הוא מצד מה שעשה לבעה"ב
יתר על דמי שכירותו" ראיתי בקובץ
אור הנר [תשנ"ט עמ' פ"א במאמרו מידידי משכבר הימים הרב א.ש.ק.
שליט"א] שכוונת
דבריו ע"פ פירושו של הרש"ר הירש על התורה [דברים ט"ז] וז"ל ביחס
לטיפול בעבד עברי אומרת התורה כשכיר ותושב יהיה עמך, האדון יכול לדרוש ממנו רק עבודה
של שכיר יום ולפיכך יש להניח שמחיר העבד נקבע על פי שכרו של שכיר יום העובד במשך שש
שנים והנדרש לעבודה רק בשעות היום, אעפ"כ יש להניח שמפיק מעבדו תועלת רחבה יותר.
מן הסתם עשה לו שירותים נאמנים גם בשעות הלילה וכו' משום כך נאמר בצאתו, אתה מעניק
לו אוצר קטן של נכסים. ואם יעלה על דעתך שהפרזת על המידה עליך לזכור גם העבודה שהוא
עשה לך עולה יותר על מה שנתחייב לעשות בכסף ממכרו ע"כ. נתחדש כאן שהתורה מחייבת
את האדון לשלם לעבדו בתור שכר פעולה עבור התפקידים ועבודות שעשה מעצמו יתר ממה שפסקו
מעיקרא כיון שהעבד עשה את שלו כעבד נאמן לאדונו הרי כבר יש לו זכויות במעות אדונו וכלשון
המאירי "שענק זה נכסיו של עבד הוא אע"פ שהוא ברשות אדון".
שיטת
הרמב"ם - שלא יצא בידים ריקניות
והנה הרמב"ם כתב בסה"מ [מצוה קצ"ו] "היא שצונו
להעניק עבד עברי כשיצא לחפשי ולא יצא בידים ריקניות, והוא אמרו העניק תעניק
ע"כ. ויש להעיר במש"כ "ולא יצא בידים ריקניות" ומה הוסיף בזה, דפשיטא שאם מעניקים לו הרי לא
יצא בידים ריקניות. ופשוט שלשונו בנויה עפ"י לשון הפסוק לענין הלאו דהענקה
"וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם". אך זה לענין הלאו ולמה ליה
לנקוט כן בעשה? ומכח דיוק זה יסד בס' דרישת פקודיך [לג"ר רפאל קונסטלר
שליט"א ח"א עמ' קנ"ז] דיסוד מצות הענקה אינו משום חובת נתינה דמיא
על האדון, מצד חיוב ממון או כגדר צדקה, כ"א דעיקר יסודו שלא יצא בידים
ריקניות, וקפיד רחמנא שעבד שיוצא לחפשי יצא עם נכסים, והחיוב דרמיא על האדון הוא
דכך צוותה התורה שעל האדון מוטל שלא יצא בידים ריקניות, וממילא הוא דמחויב להעניק,
אך בעיקר יסוד המצוה אין זה משום חיוב בעלמא על האדון. וזהו דקדוק לשונו, דהא דלא
יצא בידים ריקניות הוא הוא עיקר החפצא דמצוה, וקבעו בכלל עצם המצוה. ודוק בלשון
הרמב"ם ברמזים לפני הלכות עבדים: "שלא יצא ריקם", הרי שאין החיוב
מוטל ישירות על האדון אלא שעליו לדאוג שהעבד לא יצא ריקם. ואולי זה גם פירוש
המיעוט בגמרא "לו ולא לבעל חובו", שאין זה רק זכות של העבד שהבעל חוב לא
יגבה מכח המלה "לו" דוקא לו – לעבד – ולא לבעל חובו [עי' בס' ענפי ארז
בשם הגרי"ד], אלא שאם בעל חובו יגבה, יצא בידים ריקניות, נגד כוונת המצוה
עכ"ד הדרישת פקודיך בקיצור נמרץ עיי"ש יותר בהרחבה. [ועי' בקובץ זכרון
יהודה (עמ' ל"ב) ובקובץ חכמי לב (א' עמ' ק"ד) שרצו לומר בדעת
הרמב"ם שיסוד המצוה הוא בגדר צדקה, וה"די מחסורו אשר יחסר לו"
מתקיים בכך שלא יצא בידים ריקניות, ואפילו אם הוא עשיר, נחשב חסר "בעצם"
אם לא יקבל את ההענקה מאדונו עיי"ש ולי נראה יותר מרווח בדעת הרמב"ם
שגדרו שונה מצדקה וכמו שכתבנו].
קושיית הקצות – איך
משכחת הענקה במיתת האדון למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא
אי' בקידושין [דף ט"ז ע"ב]: ואלו
מעניקים להם, היוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנים. והקשה הקצה"ח
[בסי' ל"ט סק"א] דאיך משכחת לה הענקה במיתת האדון למ"ד שיעבודא לאו
דאורייתא, הא אי אפשר לגבות מהיורשים חוב הענקה דאביהם. וכתב דאפשר דהענקה במיתת האדון
לא הוי חוב שחל על האדון אלא חל חיוב הענקה על הבנים וחייבים הם ליתן הענקה מנכסיהם
אף מאלה שלא ירשו מאביהם דהוי כמו שזכו הם בעבד ויצא מהם לחרות. אולם כתב הקצה"ח
דהסברא לא מכרעת כן. וכבר תמהו על דברי הקצה"ח במה דלא הקשה אלא למ"ד דשיעבודא
לאו דאורייתא הא אף אי שיעבודא דאורייתא קשה מ"ט גובים מהיורשים, דהרי האב לא
נתחייב בהענקה וכל דאין חיוב על הגברא לא נשתעבדו הנכסים.
שיעבוד
נכסים קודם שיעבוד הגוף
והגר"ש רוזובסקי זצ"ל ביאר את
דברי הקצה"ח על פי מש"כ הנמוק"י בב"ק [פרק כיצד הרגל] דהזורק ומת
קודם שקרע את השיראין גובים מנכסי היורשים, שזריקת החץ היא המחייבת. וביאור דבריו דאע"ג
דלא נתחייב הגברא עד שנקרעו השיראין ובאותה שעה כבר מת, מ"מ הנכסים נשתעבדו משעת
זריקת החץ דנכסי דאינש ערבים על חיובו משעה שעשה את המעשה שיחייבנו לאחר זמן. ובאמת
קנין השיעבוד לא יחול מחיים אלא דהנכסים ערבים ויכול לגבות מהיורשים משום ערבותם. וי"ל
כן אף לענין הענקה, דאין היציאה לחרות מחייבת את ההענקה אלא העבדות שקודם ליציאה וכדכתיב
בקרא 'כי משנה שכר שכיר עבדך', ועל כן אף דהחיוב בפועל על הגברא לא יחול על האדון לאחר
מותו מ"מ יכולים לגבות מנכסיו משום שנתערבו הנכסים מחיים הואיל וסיבת החיוב של
ההענקה היתה בחייו. וכעין דבריו כתב בקהלות יעקב [סי' כ"ג] ומדמה לה להא דס"ל
לריטב"א דאף למ"ד דשואל מתחייב משעת משיכה היינו דהנכסים נשתעבדו מאותה שעה
אבל חיוב הגוף לא חל עד שעת אונסין. הרי דשיעבוד הנכסים יכול לחול קודם שחל שיעבוד
הגוף הואיל וכבר היתה סיבה המחייבת את שיעבוד הגוף לאחר זמן.
מחלוקת רש"י
ורמב"ם אם אפשר לגבות כשההענק כבר ביד העבד
והנה פירש"י ד"ה 'ולא לבעל חובו'
- אין האדון מחויב להגבות הענקו לבעל חובו ומשום דסבירא לן בעלמא כרבי נתן וכו' איצטריך
למיעוטי הענקה מהאי דינא עכ"ל. ומבואר דקרא זה לאדון נאמר, שיתן ההענקה לעבד עצמו,
כמש"כ הענק חעניק לו [אבל כשהעבד כבר קיבל את ההענקה יכול בעל חוב לגבות ממנו],
והיינו לאפוקי משאר חובות שנוהג שיעבודא דרבי נתן משא"כ כאן דיש בו דין נתינה
להעבד עצמו. הרמב"ם [בפ"ג מהלכות עבדים הט"ו] כתב 'ענק עבד עברי לעצמו
ואין בעל חוב גובה הימנו' עכ"ל. ודייק המל"מ מלשונו דהרמב"ם חולק על
רש"י וס"ל דאפי' כשהענק ביד העבד אין בעל חוב גובה ממנו. וכן דייק המל"מ
מלשון הרמב"ם בפיה"מ שכתב וענק עבד עברי לעצמו ואין לבע"ח שום זכות
בו ולא יגבה חובו מזה עכ"ל. אלא דהמל"מ הקשה עליו דהא לא דרשו
בגמ' לו ולא לבעל חובו אלא אי ס"ל בעלמא כרבי נתן ואילו להמבואר ברמב"ם הא
אפילו למאן דל"ל דינא דרבי נתן צריך קרא דלא יגבה בעל חובו ממנו כשהוא כבר ביד
העבד.
והנה כבר הקשו על הרמב"ם דבגמ' מוכח
דלר"נ דס"ל דבכל חוב מוציאין מזה ונותנין לזה דרשינן לו למיעוטי בע"ח,
ולרבנן דפליגי אר"נ וממילא דלא בעינן למיעוטי לו ולא לבעל חובו, דרשינן לו ולא
למוכר עצמו. ולפ"ז קשה על הרמב"ם שפסק [בפ"ב מהלכות לווה ומלוה] כר"נ
וזהו שפסק [בפ"ג מהלכות עבדים הט"ו] דאין בע"ח גובה מהענק, ואילו שם
[בהי"ב] פסק דמוכר עצמו אין מעניקין לו, ונמצא שנקט שתי הדרשות גם לו ולא לבע"ח
וגם לו ולא למוכר עצמו ואיך מזכה שטרא לבי תרי? והנה כבר חידשו גדולי האחרונים המל"מ
[כאן] והש"ך חו"מ [סוף סי' פ"ו] דהענקה הוא מדין צדקה שחייב האדון ליתן
להעבד ולכך לא צריכינן קרא למעט שאין בע"ח גובה הימנו, דהא מפורש בתוספתא דמס'
פיאה דמעשר עני אין משלמין ממנו את החוב. וכבר כתב המרדכי [פ"ק דב"ב] דה"ה
לכל צדקה דאין משלמין ממנו את החוב וע"כ פש לי' הדרשה למיעוטי מוכר עצמו.
ולפ"ז יישב בס' אמרי דוד [עמ' ק"ג] גם מה שמבואר ברמב"ם, דאף לאחר שבא
הענק ליד העבד אין בעל חוב גובה ממנו אשר זהו דין הצדקה שגם לאחר שבא ליד העני אין
בעל חוב גובה ממנו, ונמצא דמיושבים שפיר כל פסקי הרמב"ם. והא דבגמ' אמרי' דת"ק
דממעט מוכר עצמו ולא ממעט בעל חובו הוא משום דבעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן, כתב
המל"מ דהיינו משום דרב טביומי ס"ל דהענקה לאו מדין צדקה הוא אלא כמו ש"ש
וע"כ הוצרך לומר דטעמא דת"ק הוא משום דלא ס"ל כר"נ. אבל הרמב"ם
ס"ל דת"ק נמי ס"ל כר"נ ומ"מ אין צריך קרא למיעוטי בעל חובו
מהאי טעמא דהענקה היא מדין צדקה וממילא דמעיקרא לא שייכא בה דין גביית בע"ח, וזהו
שפסק דגם למוכר עצמו וגם לבע"ח אין מעניקין. אלא דלפי"ז צ"ע מ"ט
דר"א דהוצרך למעט לו ולא לבעל חובו. וצ"ל לכאורה לדעת הרמב"ם כפי ביאור
המל"מ דבזה
גופא הוא דפליגי ת"ק ור"א אם הענקה גדר צדקה לה ואי"צ למעטה מגביית
בע"ח או שהיא מגדר חוב כש"ש עכ"ד. שבת שלום
ואורות אין סוף!!!
|
מחלה נוראה
בימים שקדמו לתקופת בין הזמנים נהג ר' יעקב קמנצקי לשוחח אודות ניצולה
הנכון של החופשה. הוא הסביר לבחורים כי תקופה זו יכולה להתאפיין בצמיחה עצומה.
הבעיה הטמונה בישיבות היא, שהן חייבות לשאוף לעצב את הבחור בהתאם לתבנית מסויימת,
אמר. אולם התורה מלמדתנו כי האדם הוא עץ השדה, כפי שאין שני עצים צומחים באופן
זהה, ואילו יאולצו לכך אזי יקבלו מראה מעוות כך אף לא ניתן לאלץ שני בחורים לצמוח
בדרך שווה. בין הזמנים הופך להזדמנות לכל בחור לתור אחר דרכו האישית בלימוד.... ר' יעקב הוסיף ושוחח אודות הסכנה הטמונה בחופשה
הוא הדגיש כי לעולם אסור לבחורים לשכוח כי עיני הכל נשואות אליהם ובהיותם בחורי
ישיבה נמצאים הם תחת בחינה מדוקדקת. באחת השיחות, חיקה את מראהו הבהמי של אדם הלועס גומי לעיסה כדי להמחיש
לבחורים כיצד פעולה זו עומדת בסתירה למעמדם המורם מעם. "כאשר הבחנתי לראשונה
באדם הלועס מסטיק, חשבתי שהוא לוקה במחלה נוראה בלסת." [רבי יעקב עמ' 244]
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה