|
אורות
הגבעה
פרשת כי תצא
לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא
שליט"א לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה בחסות: מכון
"אהבת נצח" ייעוץ זוגי יעיל ורגיש. מחירים מסובסדים. חינם למעוטי יכולת.
עברית ואנגלית. 0527175264
"והתעלמת..."
- זקן ואינה לפי כבודו
אני רוצה לפתוח בדברי הערכה לכל אלו שקוראים את העלון ובמיוחד
למעירים ומאירים על הנכתב בה, וזה שכרי מכל עמלי שתלמידי חכמים עמלי תורה מעיינים
בדברי. השבוע נדון במחלוקת רבתי בין הראשונים אם זקן ואינו לפי כבודו מדבר על כל
זקן או דוקא זקן תלמיד חכם. ועוד נדון בחקירה אם זקן ואינה לפי כבודו הוא פטור
או דחיה. גם נראה יסוד ששורש הדין זקן ואינה לפי כבודו הוא משום שמוטל על
בעל הממון לוותר בשביל כבודו של הזקן. ת"ר
'והתעלמת' פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם, הא כיצד וכו' אלא לזקן ואינו
לפי כבודו. ועיין בשטמ"ק דכתב בשם הריטב"א דזקן דהכא מיירי בזקן
בחכמתו ואינה לפי כבודו מפני חכמתו ומשום כבוד תורתו אבל זקן או נכבד דעלמא לא
חשיב אינה לפי כבודו אלא או יטפל בה או יתן דמיה. והוסיף שם הריטב"א שהרמב"ם
הל' גזלה ואבדה [פי"א הי"ג] כתב דאם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו לטול
אינו חייב להטפל בהן יעו"ש, ומתבאר שזקן הוא לאו דוקא חכם בתורה. ויעוין עוד
בנמוקי יוסף [י"ז: בד"ה גמ'] דכתב דנחלקו בזה גם הרמב"ן והר"ן
דהרמב"ן נקט כהריטב"א והר"ן כהרמב"ם יעו"ש.
ותמה בשו"ת פרי יצחק על הריטב"א וז"ל צע"ג
דממה נפשך, כיון דמכובד בעלמא אינו בכלל זקן ואינו לפי כבודו דפטרינהו רחמנא
מוהתעלמת, א"כ בע"כ יהיה חייב לטפל בה ולא סגי במה שיתן דמיה, דכל אדם
בודאי מחויב לטפל באבידה עצמה ולא יוכל לפטור את עצמו שישלם דמיה וצע"ג
עכ"ל עיי"ש. וכך הקשה מדיליה הגר"ד פוברסקי בשיעוריו [עמ' שב]
ותירץ שאולי כונתו לפריקה וטעינה, דגם שם זקן ואינו לפי כבודו פטור, דאף דגם שם אם
הוא רק נכבד דעלמא לא חשיב אינו לפי כבודו, מ"מ בזה אפשר דסגי שיתן דמיה
ואינו מחוייב יותר.
ובפרי יצחק [ח"א סי' נ"ב בד"ה אולם] דייק
מהרא"ש [סי' כ"א] שנקט כשיטת הריטב"א והרמב"ן שהוא דוקא בחכם
בתורה. דהנה באיבעיא בגמ' בדרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר, כתב שם
הרא"ש דראה גדולים שפסקו דכיון דלא איפשטא הך בעיא בגמ' אזלינן לחומרא,
והרא"ש שם השיג עליהם, שכיון שפטרה התורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו,
א"כ איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל בכבוד התורה במקום שאינו חייב. ומוכח
דס"ל להרא"ש דזקן הוא דוקא בחכם, דאי לאו הכי, ליכא השגה כלל על אותם
גדולים שפסקו את האיבעיא לחומרא, דדלמא מיירי בזקן מכובד בעלמא שאינו חכם בתורה
ולא שייכא בו זלזול בכבוד התורה, וא"כ לא הו"ל להרא"ש לומר רק
דמ"מ אם הוא חכם, א"צ להחזיר מספק שלא לזלזל בכבוד תורתו אבל לא לומר
בסתם 'ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן דאיסור הוא לגבי דידיה כו'', ומזה נראה
ברור דהרא"ש קאי בשיטת הרמב"ן והריטב"א דס"ל דזקן ואינו לפי
כבודו הוא זקן שקנה חכמה דוקא והביאו הטור [סימן רסג] ע"ש. ולפי"ז הקשה
שם בפרי יצחק [בד"ה ומזה] על דברי הטור הנ"ל שסתם כשיטת הרמב"ם
והר"ן ולא חש להביא את דעת אביו הרא"ש שנקט כהחולקים ובפרט שבהמשך דבריו
שם הביא הטור את דברי אביו הרא"ש בהשגתו על אותם גדולים והו"ל להזכיר את
דברי הרא"ש הנ"ל גם בריש הסימן.
ועיין עוד בפרי יצחק דהקשה על שיטת הראשונים הנ"ל
דס"ל שהוא דוקא בזקן חכם דדחי להשבת האבידה מכח העשה דכבוד התורה, שהרי מבואר
במגילה [ג'] דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, ופירש"י שם
"דכתיב לא תוכל להתעלם וזקן פטור", ומוכח שכבוד הבריות הוא שדוחה
את השבת האבידה וכ"כ הריטב"א. עוד הקשה שם מהגמ' בברכות [י"ט],
דהקשו בגמ' שם שנילף מוצא כלאים בבגדו דפטור מלפושטו בשוק מזקן ואינו לפי כבודו
שפטור מלהשיב אבידה. ותירצו שם בגמ' דאיסורא מממונא לא ילפינן, ואי נימא דזקן
באבידה מיירי בת"ח ופטור משום כבוד התורה, א"כ היאך אפשר ללמוד לכלאים
שאינו אלא משום כבוד הבריות. ותירץ שם, שגם לשיטה זו דס"ל שדוקא חכם פטור,
אין הטעם בזה משום דכבוד התורה הוא שדוחה את מצות העשה של השבת אבידה אלא הטעם בזה
משום כבוד הבריות שמשום כבוד תורתו אין כבודו לישא שק או קופה וזהו כבוד הבריות
אבל מכובד בעלמא חייב להחזיר דאין שייך בזה כלל כבוד הבריות, שכל שעוסק בקיום מצות
השם אין כאן זלזול בכבודו אבל בת"ח אפילו כשעוסק במצוה הרי זה זלזול בכבודו
לישא שק או קופה ולפיכך הוא פטור מחמת כבוד הבריות יעו"ש. ובפשוטו אף בזקן
מכובד בעלמא איכא טעמא דכבוד הבריות דאף שעוסק כעת במצוה דהשבת אבידה אבל הרואים
אותו לא יודעים מזה כלל וחושבים שהוא לצורך עצמו ושפיר שייך ה"ט דכבוד הבריות
אף בזקן מכובד דעלמא. וכ"כ בבית אהרן לחלק בין היכא דניכר שעושה לכבודו יתברך
כגון הטורח לכבוד קדש לבין משיב אבידה שלא ניכר בפעולתו כלל שעוסק במצוה יעו"ש
[והובא כל זה בספר אוצרות יהושע סי' ט"ז].
איברא דכשיטת הראשונים הנ"ל שהוא דוקא בזקן חכם, מוכח
להדיא בגמ' בשבועות [ל'] דקאמר שם בגמ' אמר רבה בר רב הונא, האי צורבא מרבנן דידע
בסהדותא, וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה, לא ליזיל,
ואמר רב שישא בריה דרב אידי, אף אנן נמי חנינא מצא שק או קופה ואין דרכו לטול הרי
זה לא יטול. וכתב שם הריטב"א דשמעינן מהכא דזקן ואינו לפי כבודו האמור גבי
השבת אבידה, היינו צורבא מרבנן ומשום כבוד תורתו ולא באיניש דעלמא משום כבוד עושרו
דעשה של מצוה עדיף או שיתן מי שיעשה במקומו דהכא לגבי סהדותא לא אמרו לא ליזיל אלא
לצורבא מרבנן עכ"ל. וכבר עמד בזה הפרי יצחק, וכתב שגם שיטת הרמב"ם
והר"ן [דמיירי בכל זקן מכובד] לא אתי שפיר, דהרי הריטב"א הביא ראיה
ברורה נגדם מהגמ' הנ"ל יעו"ש ובס' נתיב חיים עמ"ס בב"מ.
כתב בספר חידושי רבי שמואל [סי' כד] ובספר שיעורי רבי שמואל
[סי' סד] דהא דזקן ואינה לפי כבודו פטור ממצות השבת אבידה לאו מדין דחיה,
דהמעליותא דכבוד הבריות דוחה את מצות השבת אבידה, אלא מדין פטור, שלא חייבה תורה
לאדם לוותר על כבודו בשביל ממון חבירו. והביא ראי' לדבריו מהא דכתב הרמב"ם
[גזלה ואבדה יא הלכה יג והלכה יז] מצא שק או קופה אם הי' חכם או זקן מכובד שאין
דרכו ליטול כלים אלו בידו, אינו חייב להטפל בהן, ואומד את דעתו אילו היו שלו אם
הי' מחזירן לעצמו כך חייב להחזיר של חבירו, ואם לא הי' מוחל על כבודו אפילו היו
שלו כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר וכו' ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת
הדין מחזיר את האבדה בכל מקום ואע"פ שאינה לפי כבודו. ומשמע מלשון
הרמב"ם דאיכא מצוה לפנים משורת הדין להחזיר את גוף האבידה ולא כמו שכתב
הרא"ש שהמצוה להחזיר רק את הדמים. ואם הוא משום דחיה, איך מותר לעשות לפנים
משורת הדין ולהחזיר, אלא מוכח דהוא משום פטור עכ"ד.
ובס' ביאורים ועיונים [לובאן עמ' רי"א] השיג על ר' שמואל
שמוכח מדברי התוס' והרמב"ם שלא כדבריו דזקן ואינה לפי כבודו הוא מדין דחי',
וכדלהלן: בגמרא נאמר שמהמלה 'והתעלמת' לומדים שזקן ואינה לפי כבודו להתעסק באבידה,
פטור מחיוב זה. והקשו תוס' מדוע צריך ללימוד זה, שהרי מצינו במסכת ברכות לגבי נזיר
שהיה הולך לשחוט את פסחו, או למול את בנו, שלמרות שאם מתה אחותו אסור לו להטמא לה,
מכל מקום מותר לו להטמא למת מצוה, כיון שגדול כבוד הבריות, והוא אפילו דוחה מצות
הפסח, או המילה, ולומדים זאת מו'לאחותו' שנאמרה לגבי טומאת נזיר, וא"כ אפשר
ללמוד משם שהוא הדין זקן ואינו לפי כבודו, פטור מהשבת אבידה, שהרי כבוד הבריות
דוחה גם איסורים חמורים יותר, וכלשונם 'תיפוק ליה מ'ולאחותו' דכבוד הבריות דוחה
מילת בנו ושחיטת פסחו?' ומתרצים תוספות, שכבוד הבריות דמת מצוה חמיר טפי מכבוד
הבריות של השבת אבידה ע"י זקן, שמוטל בבזיון פן יסריח או יאכלוהו כלבים,
ומשום כך היה צריך ללימוד מיוחד שזקן ואינה לפי כבודו פטור מהשבת אבידה. אע"ג
דבפ' מי שמתו [ברכות כ א] מוכח דאי הוה כלאיים שב ואל תעשה היה נדחה מפני כבוד
הבריות, היינו משום דערום הוי גנות ובזיון גדול כדאמר [יבמות סג ב] אין לך משוקץ
יותר מאותו שהוא מהלך ערום. [ומקשים תוספות, למה בעינן ולאחותו ללמוד משם, דכבוד
הבריות דמת מצוה דוחה את מצות קרבן פסח, נילף דדוחה מהא דכבוד הבריות דזקן ואינה
לפי כבודו דוחה את מצות השבת אבידה, עונים תוס'] ומהכא [מ'והתעלמת'] לא ידעי' דדחי
אלא ממונא אבל איסורא כמו פסח ומילה וגם כרת לא. וכעין זה כתבו התוס' בשבועות [ל ב
ד"ה אבל] בתירוצם הראשון.
ביאור דברי התוס', דילפינן מן והתעלמת דכבוד הבריות דזקן ואינה
לפי כבודו דוחה את מצות השבת אבידה, וילפינן מן 'ולאחותו' דכבוד הבריות דמת מצוה
דוחה את מצות קרבן פסח ומצות מילה בשב ואל תעשה. ובתחילה הקשו התוס' למה בעינן
והתעלמת למילף משם דכבוד הבריות דזקן ואינה לפי כבודו דוחה השבת אבידה, נילף דדוחה
מהא דכבוד הבריות דמת מצוה דוחה מצות קרבן פסח. ולבסוף הקשו התוס' למה בעינן
ולאחותו למילף משם דכבוד הבריות דמת מצוה דוחה את מצות קרבן פסח נילף דדוחה מהא
דכבוד הבריות דזקן ואינה לפי כבודו דוחה את מצות השבת אבידה. ומזה שהשוו התוס' את
הפטור דזקן ואינה לפי כבודו לפטור דמת מצוה, מוכח דסברו התוס' דכבוד הבריות של זקן
ואינה לפי כבודו דוחה את מצות השבת אבידה כי היכי דכבוד הבריות דמת מצוה דוחה את
מצות קרבן פסח.
וכן מוכח מדברי הרמב"ם דכתב הרמב"ם
כלאים [י כט] הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו
מיד ואפילו היה רבו שלמדו חכמה שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה,
ולמה נדחה בהשב אבדה? מפני שהוא לאו של ממון. ולמה נדחה בטומאת מת? הואיל ופרט הכתוב
ולאחותו. מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה אבל דבר שאיסורו
מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום וכו'. הרי כתב הרמב"ם בהדיא דזקן
ואינה לפי כבודו דוחה מצות השבת אבידה כי היכי דמת מצוה דוחה טומאת המת (ופירש הכסף
משנה דרוצה לומר דמטמא טומאת מת ודוחה מצות קרבן פסח) וכי היכי דהי' הוה אמינא למימר
דכבוד הבריות דוחה איסור כלאים עכ"ד הס' ביאורים ועיונים. ותמוה לי מאד על
דבריו, שבדיוק אותן ראיות כבר כתב הגרש"ר עצמו בחידושיו ונשמע כאילו בעל המחבר
ספר ביאורים ועיונים חידש הראיות מעצמו, ולא היא. והגר"ש גם דחה את הראיות,
דהגמרא בברכות מתרצת איסורא מממונא לא ילפינן ופי' דממונא אינה משום דחייה דכבוד
הבריות אלא שפטרה תורה מלוותר על כבודו משום ממון חברו, ואע"פ שתוספות מדמה
ביניהם הוי שני גדרים שונים. וגם דחק להסביר בלשון הרמב"ם שגם כוונתו לפטור
עיי"ש וכ"כ
הגר"ח שטיין זצ"ל בספרו על בב"מ סי' י"ח [ומבאר שם הגר"ש שיש שני דינים,
היכא דהוי בזיון גדול כמו מת מצוה או מהלך ערום איכא דין דחיה, והיכא דהוי בזיון קטן
אינו דין דחיה אלא פטור וזה פטור בממונא ולא באיסורא עיי"ש].
ובשורש הדין דזקן ואינה לפי כבודו,
נראה על פי יסודו של הרמב"ן [בב"מ דף ל הובא בשיטמ"ק] בהא דעשה דהשבת
אבידה לא דחי טומאת כהן בבית הקברות, ופי' בגמרא "משום דלא דחינן איסורא מקמי
ממונא" שביאר הרמב"ן דהיינו טעמא לפי שחייב בעל הממון להפקיר ממונו כדי שלא
יבואו עי"ז לאיסור תורה ומשו"ה ליכא בזה דין עשה דוחה ל"ת. וכעי"ז
כ' התוס' רי"ד [בכתובות דף מ] דבמקום שתכלית המצוה בין אדם לחבירו לא שייכא דיני
דחייה ואדרבא על חבירו למחול על זכותו כדי שלא יעבור בכבוד המקום. ובס' נתיב חיים
[בב"מ עמ' ר"ה] כתב לפי זה, די"ל דזהו גם שורש הפטור בזקן ואינה לפי
כבודו, דחידשה תורה שחייב בעל הממון לוותר על זכותו כדי למנוע בזיונו של חבירו [אי
משום כבוד התורה להריטב"א אי משום שאר דיני כבוד להרמב"ם] וכמ"ש הרא"ש
שם שאסור לו לבזות עצמו משום כבוד תורה עי"ש. ואין להקשות דלשיטת הרמב"ן, אמאי בעי ילפותא
לפטור זקן, דהרי ידעינן דין זה מסברא, וכמו שאמרו בגמ' דלא דחינן איסורא מקמי ממונא.
זה אינה קושי' כלל, דהכא בעינן ילפותא לחדש דאפי' בבזיון קטן חשיב לדחות איסורי תורה
וכמ"ש התוס' [דף ל ד"ה אלא], ואפי' להריטב"א דזקן היינו ת"ח אין
כאן בזיון גמור וכמ"ש הריטב"א [בשבועות דף ל] דמשו"ה מותר לת"ח
להחמיר ע"ע בהשבת האבידה דאין זה בזיון עי"ש, ומשו"ה אצטריך ילפותא
לחדש פטור זה אפי' בבזיון קצת וכמשנ"ת.
ועוד האריך בזה בנתיב חיים כדלהלן: בגמ'
ברכות דף יט מוכח בקושית הש"ס דהוי רק דחיה כדין כבוד הבריות שדוחה איסורי תורה.
דבגמ' פריך מהא דזקן ואינה לפי כבודו, דמוכח מכאן דכבוד הבריות דוחה איסורי תורה. ותירצו
שאני התם דכתיב 'והתעלמת מהם'. וליגמר מינה? איסורא מממונא לא ילפינן. והנה בקושית
הש"ס ודאי מוכח דס"ל דעיקר ענין פטור זקן הוי רק משום כבוד הבריות דהרי בעינן
למילף מיני' דין כבוד הבריות שהוא רק בדחי'. ומיהו עדיין יש לחקור בתירוץ הש"ס,
דיתכן דזה גופא נתתדש בתירוץ הש"ס, שדין זקן שונה לגמרי מדין כבוד הבריות משום
דהוי ממון וכיסודו של הרמב"ן שנתחדש כאן חיוב לבעל הממון למחול על זכותי ממונו
שלא יעבור על כבוד המקום וכנ"ל. ובאמת לשון הש"ס בברכות קרוב למש"כ
בב"מ דף ל דלא דחינן איסורא מקמי ממונא ושם חידש הרמב"ן יסודו הנ"ל,
וא"כ י"ל דה"ה בסוגיין. ובשבועות [דף ל בתוד"ה אבל] גרסו בתירוץ
הש"ס בברכות "שאני ממון דאתיהב למחילה", ולפ"ז יותר קרוב בכאן
יסודו של הרמב"ן הנ"ל וכמשנ"ת. ומיהו רש"י פי' בתירוץ הש"ס
בברכות הנ"ל וז"ל ממונא קל מאיסורא עכ"ל ומוכח דרש"י ס"ל
דאפי' בתירוץ הש"ס נשאר כהבנת המקשן דהכל מדין דחי' בכבוד הבריות רק דממון קיל
וליכא למילף מיני'. לדרכינו למדנו שלרמב"ן הוא דין פטור והטעם משום חיוב בעל
הממון למחול כדי למנוע ביזיון למוצא ולרש"י הוא דין דחיה בכבוד הבריות
עכת"ד הנתיב חיים עיי"ש עוד וכיוון לדברי הגרש"ר.
ת"ר והתעלמת מהם - פעמים שאתה מתעלם
ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות או שהיה זקן ואינה לפי כבודו
או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת מהם. למאי איצטריך קרא? אילימא
לכהן והיא בבית הקברות, פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה
ועשה. ובנמוקי יוסף שם כתב "ועל הא דאמרינן דאין עשה דוחה עשה ולא תעשה, איכא
דמקשו, למה לי מהאי טעמא, תיפוק ליה דאפילו ליכא גבי טומאה אלא לאו גרידתא לא דחי ליה
עשה דאבידה, דהא קיי"ל שבת קל"ג ע"ב דלא דחי ליה אלא כגון מילה בצרעת
וסדין בציצית דבעידנא דקא עקר ליה ללאו קא מקיים ליה לעשה אבל הכא אפילו עומדת על פתח
בית הקברות כי מטמא עבר ליה ללאו ולא מקיים לעשה עד דמהדר ליה למרה. ותירצו דלרווחא
דמילתא אקשו הכי. והרנב"ר ז"ל תירץ, דהכא נמי בשעה שעבר אלאו קיים העשה כמילה
בצרעת דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו, ואע"פ שלא גמרה מה בכך, גם מצות
מילה לא נגמרה עד דפרע דקי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל, ולא ממעטין אלא כההיא דאמרינן
פרק ר"א דמילה דף קל"ג ע"ב ויקוץ בהרתו ויעבור שבשעה שקוצץ בהרתו אינו
מתעסק בגופה של מצוה דהיינו עבודה אלא במכשיריה דהוא ז"ל סבר דגוף עיקר העשה מתחיל
משעת ראייתה, הלכך אם הוא מתכוין לגוזלה או לילך לו מיד עבר העשה כמו שכתב ז"ל.
אבל הרב רבי יוסף מיגאש ז"ל כתב בלשונו בנמוקיו דשאר המפרשים ז"ל לא סבירא
הכי, דיכולים לומר דלא דמיא למילה, דמילה כל מה שנעשה בה הוא גוף המצוה עצמה ואם לא
גמרה לא נעשית אלא חצי המצוה כמו שאם לא הטיל ציצית אלא בשתי כנפיו וכן בתקיעת שופר
אם לא השלים התקיעות אבל גבי השבת אבידה עיקר גוף המצוה השבה בבית הבעלים שזהו עיקר
גוף כונת המצוה והשאר הוי כעין מכשירי מצוה, דודאי אע"פ שצריך להשבת אבדה הנטילה
וההבאה קודם לכן, עיקר גוף המצוה הוא ההשבה אל ביתו ודמי למכשירי שאר מצות שאע"פ
שצריך לעיקר מצות נטילת לולב לעקרו מן הדקל מ"מ העיקר הוא הנטילה ואע"פ
שבתחלה מתעסק הוא לקיום המצוה גבי השבה נמי מתחלה אינו אלא כמתעסק להשיב אל ביתו הלכך
צריך לתרץ כדמתרץ מעיקרא דלרווחא דמילתא אקשי הכי עכ"ד. הרי מחלוקת ראשונים מעניינת אם אסיפת האבידה
לביתו נחשבת לגוף המצוה או רק למכשירי מצוה. לדעת הרנב"ר עצם ההתעסקות באבידה
נחשבת למצוה וממילא דוחה לא תעשה, ואילו לדעת הרב רבי יוסף מיגאש אינו אלא מכשירי
מצוה שאין בכחה לדחות לא תעשה. וכתב בס' אבן הטוען [עמ' תר"ד] בהקדם מה שבספר
קובץ שיעורים [ח"ב סי' כ"ג] עורר דמצינו שני סוגי מצוות האחד שעשיית המעשה
היא גוף המצוה כשופר לולב וכיו"ב, והשני שעיקר המצוה היא תוצאת המעשה כפדיון שבויים
פריעת בע"ח וכדו'. וכתב דנפק"מ בזה לכמה עניינים יעויין שם.
|
וממשנתן
של ראשונים נתבאר לן דפליגי במהות מצות השבת אבידה אי דמיא למצות לולב שעשיית מעשה
ההשבה היא גוף המצוה או דהמצוה בזה היא תוצאת המעשה שמחוייב לדאוג לזה שלאובד תושב
אבידתו והוי כמצות פריעת בע"ח. וכדי להגיע לבירורו של דבר, נקדים מה דיסד לן בספר
המקנה לקדושין [דף כ"ט] דהנה שם פטרינן אשה מלמול את בנה מדכתיב אותו ולא אותה,
והקשו הראשונים, למ"ל קרא? תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, דאין נימול בלילה.
ועיין בתוס' רי"ד שם. וכתב בספר המקנה בביאור הדברים, דהחיוב שמוטל על האב אינו
עשיית מעשה המילה אלא דחייב לדאוג לכך שיהא הבן נימול והעסק הזה וההשתדלות להכין מוהל
וצרכי מילה שייך בין ביום ובין בלילה וא"כ לגבי מצות האב אינה מצוה שהזמן גרמא
כיון דעסק ההשתדלות איכא נמי בלילה עכת"ד. ולמדנו מדברי המקנה יסוד, דבמצוה שהיא
תוצאת המעשה לא שייך בה מכשירי מצוה אלא כל מה שמועיל בה להביא לתוצאת המעשה הוי זה
גוף המצוה עצמה, דבזה מה שמוטל על האדם הוא ההשתדלות ולכן כתב דמצות האב מתקיימת אף
בלילה עי"ז שמכין צרכי מילה ולא הוי מצוה שהזמן גרמא. לפ"ז במה דפליגי הר"ן
ור"י מגאש בהתעסקות של אבידה אי הוי קיום מצוה או מכשירי מצוה, נראה לבאר דהר"ן
דמחשיב לה לקיום בגוף המצוה נקט דבאבידה תוצאת המעשה היא המצוה ולכן ס"ל דההתעסקות
בה אינה מכשירי מצוה אלא קיום המצוה עצמה וכמש"נ דכאשר תוצאת המעשה היא המצוה
ליכא בה מכשירין. ואילו הר"י מגאש שכתב דהתעסקות באבידה הוי מכשירי מצוה נקט דרק
עצם פעולת ההשבה לרשות הבעלים היא גוף המצוה משו"ה שפיר דימה למצות לולב שכל מה
שקודם בה לעצם הנטילה הוי מכשירי מצוה כך באבידה כל מה שחוץ מפעולת ההשבה לרשות בעלים
הוי מכשירי מצוה עכ"ד ועיי"ש עוד נועם דבריו ובשיעורי הגר"ח שטיין
סי' י"ח ובמנחת אשר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה