|
אורות הגבעה פרשת
וירא
לזכות
כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א לזכות א"מ הענא מרים בת חנה להארות וכן לתרומות
והנצחות נא לפנות לטלפון: 02-5870080
פרשת העקידה
הקדמה
השבוע נלמד את סיפור
העקידה פסוק-פסוק, עד היכן שהמסגרת המצומצמת מאפשרת, יחד עם תקווה להמשיך בעתיד. ואולי
בזכות ההעמקה בפרשה, עפ"י קדושי עליון, נזכה שאת העקידה השם ברחמים יזכור,
ויאמר לצרותנו די, במהרה בימינו אמן.
"ויהי
אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם". מהי סיבת הניסיון? התפיסה השטחית
גורסת, שאדם מתנסה כדי לבדוק אם יוכל לעמוד בניסיון. אבל אין הדברים יכולים להיאמר
לגבי הקב"ה, בוחן הלבבות ויודע העתידות. המדרש, כדרכו, שופך אור נוגה על
עניננו.
כתיב
[תהלים ס' ו'] 'נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה', נסיון אחר נסיון, וגידולין אחר
גידולין, בשביל לנסותן בעולם, בשביל לגדלן בעולם, כנס הזה של ספינה [בר"ר נה פסקה א]. הרי שהניסיון הוא בשביל התנשאות. הניסיון מגדל ומרומם את
המנוסה. גם במתן תורה כתוב "כי לבעבור נסות אתכם" שענינו לשון הרמה
וגדולה. מה טוב ומה נעים ששני המאורעות הגדולים, עקידת יצחק ומתן תורה, אירעו על
"הר". הר המוריה, הר סיני. לא מקום שטוח אלא מקום מרומם ומנושא. אברהם
קראו הר [פסחים פ"ח]. וכמה מעניין שעל שני "ההרים" ניתנה תורה [הר
המוריה – שמשם תצא הוראה לישראל, מקום הארון] שהלומדה לשמה מתרומם ומתגדל על כל
המעשים [אבות פ"ו]. 'ואי לאו האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא'
שלמדתי תורה ונתרוממתי [פסחים ס"ח עם רש"י] ועי' בשפ"א שנת
תרס"ב ד"ה בענין, שהאבות נקראו הרים, ומשמעות הדבר.
הניסיון מוציא לפועל
כוחות החבויים וטמונים בתוך האדם פנימה. ואם המנוסה הוא אברהם אבי האומה היהודית,
הוא סולל את הדרך לכל הדורות לגלות אותה מסירות נפש והתרוממות. "כי הנסיונות שנתנסה אברהם אבינו היה
הכנה לדורות, כי הקב"ה ידע את לבו אבל כשהוציא אאע"ה אלה הדברים מכח אל הפועל
נעשה מזה הכנה לכל איש ישראל שיוכל לבטל את הטבע בשביל מצות המקום ב"ה, ז"ש
נס להתנוסס" [שפ"א תרנ"ט ד"ה במדרש בעקידה ועי' שמ"ש
מועדים עמ' י"ג].
וראה ברמב"ם
במו"נ [ח"ג
פכ"ד] שכתב שאין הניסיון לא לטובת המנסה ולא לטובת המנוסה אלא כדי שידעו בנ"א
מה עליהם לעשות ומה ראוי להם להאמין ועד היכן האדם העובד את ה' יוכל להגיע. וז"ל
כי אברהם אבינו לא מיהר לשחוט יצחק לפחדו מה' שיהרגהו או ירוששהו אבל כדי שיתפרסם
לבנ"א מה ראוי לעשותו בשביל אהבת ה' ויראתו, לא לתקות גמול היא מגעת. כן צריך
שנבין ענין הניסיונות, לא שהשי"ת ירצה לבחון אדם ולנסותו עד שידע מה שלא היה יודעו
קודם חלילה לו חלילה ממה שידמוהו הסכלים הפתאים ברוע מחשבתם ודע זה, עכ"ל.
[ע"ע משנת רבי אהרן ח"ד עמ' פ"ג והלאה].
עוד בניסיון העקידה –
אברהם אבינו הצטווה לשחוט לא רק את בנו יצחק אלא את כל רבבות היהודים במשך כל
הדורות [עי' מי מרום י"ג עמ' ל"ה]. ובכך יובן מה שתמהים על ניסיונו של
אברהם שהיה מוכן לשחוט את בנו, לעומת כל הצדיקים במשך הדורות שמסרו את נפשם בחפץ
לב ובשמחה, ובמה גדול זכותו של אברהם בדייקא? ולפי הנ"ל א"ש. ברור
שהקושי לשחוט רבבות צאצאים הוא גדול לאין ערוך ממסירות נפשו הפרטית או אפילו זו של
בני משפחתו. [לפי ה'קוצקר' זה מסביר את הדימוי המדרשי בין חבישת החמור של בלעם
לבין חבישת החמור של אברהם, שניהם התכוונו לעקור אומה שלימה. וה' אמר לבלעם שאם
אברהם לא עקר אותם בסוף, אתה בודאי לא תצליח. עי' אהל תורה פרשת בלק. וע"ע ס'
להבין להורות ולהשכיל ח"ב פ"א].
איתא
בפסיקתא רבתי [מא ד] "אמר לו, רבש"ע, גלוי היה לפניך, שהיה לי מה להשיבך
כשאמרת לי להקריב את יצחק, אילו השבתי אותך, לא היה לך מה להשיבני ולא השבתי אותך אלא
עשיתי עצמי כאילם וכחרש, 'ואני כחרש לא אשמע וכאילם לא אפתח פי', כשיהיו בניו של יצחק
נדונים לא תשמע למקטרגים כו"'. נתבאר לנו כאן, כי עיקר מעלת עמידתו בניסיון של
אברהם אבינו, שבזכות זאת ביקש רחמים על בניו, הייתה הנקודה שלא תבע מהשי"ת את
ישוב הסתירה הברורה הנ"ל, אף שבזה היה מסיר את ההסתר והחילול שאפפוהו מאי יכולתו
להבין דרכי הנהגתו ית'. ואמנם, היה בכוחו של אברהם לדרוש בירור כזה והיה יכול להתפלל
אל השי"ת שיסיר את התמיהה וימנע את החילול הכרוך בה כאשר עשה בתפילתו על סדום,
אך כאן נמנע אברהם אבינו מלהתפלל, וצריך ביאור למה כאן לא התפלל? רואים אנו בזה נפלאות
בטהרת ליבם של האבות. אברהם אבינו ע"ה הראה בזה התבטלות גמורה כלפי רצונו יתברך,
הוא חשש שאם יבקש מהשי"ת לברר לו את הענין, שמא יתערב בבקשתו שמץ דק של התנגדות
לרצונו ית' בחינה דקה מאהבתו העמוקה ליצחק בנו יקירו. ועל כן, לא העז לגשת אליו ית'
בכל שאלה שהיא, אף לא במילה אחת, וקיבל את הציווי למרות כל הקושיות והתמיהות שהיו כרוכות
בו ובריחוק כזה מנגיעה אפשר לעמוד בנסיון כזה, דריחוק מנגיעה ועמידה בנסיון היינו הך
[הגר"א דסלר זצ"ל].
יש
להוסיף, שאברהם היה "שכלתן גדול" שחיבר ספר על עבודה זרה עב כרס שכלל
ארבע מאות פרקים [ע"ז י"ד:]. הוא היה "משוטט בדעתו" עשרות
שנים עד שגילה את האמת האלקית הצרופה [רמב"ם תחילת הל' ע"ז]. כמה קשה
הוא לאדם כל כך אינטליגנטי ואינטילקטואלי, המנצל את שכלו עד תום, המסוגל להיות
פרופסור לפילוסופיה ותיאולוגיה באוניברסיטה הכי יוקרתית בעולם, לכבוש את רצונו
הטבעי לדעת להבין ולהשכיל, כדי להתבטל כליל לרצון העליון. עליו נאמר "התהלך
לפני והיה תמים". קשה לא לצטט בהקשר זה את דברי רבי נחמן [ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה י"ט]: "עיקר התכלית והשלמות
הוא רק לעבוד את השם בתמימות גמור, בלי שום חכמות כלל". אברהם השתמש בשכלו
כדי להגיע לתמימות וקיים מה שאמר דוד המלך "אשכילה בדרך תמים".
הוא הבין שיש מצבים ששואלים וחוקרים ויש מצבים שמקבלים את הצו העליון בלי הבנה
והתחכמות.
"ויאמר אליו
אברהם ויאמר הנני". מה היה מקרא חסר אילו היה מדלג על פסוק זה והיה מגיע
ישר לציווי? שם מסמל מהות. אברהם הוא "אב המון גויים" – "אב לכל
העולם כולו" [ברכות י"ג]. הקב"ה השריש באברהם לפני מעשה העקידה
שאין זו פעולה אישית-פרסונלית אלא השלכותיה והדיה תורגשנה ע"י כל האנושות
כולה. מעשה בלי כוונה הוא כגוף בלי נשמה, והיה חשוב להטביע באברהם את הכוונה
הנכונה לפני המעשה הגדול.
"ויאמר הנני". נכונות לכל משימה ודבקות בה, גדולה ומאתגרת ככל
שתהיה [עי' במדרש "הנני לכהונה הנני למלכות" ובס' 'ברכת מרדכי'].
"ויאמר קח נא
את בנך וכו'". מסביר
רש"י "אין נא אלא לשון בקשה..." ולמה לא צוה אותו? אדם יכול לעשות מעשה מתוך כפייה או
מתוך רצונו החופשי. השם רצה שאברהם יעקוד את בנו מתוך רצונו החופשי. אין אדם חייב
ללבוש ציצית אלא אם כן יש לו בגד ארבע כנפות. ה' השאיר את המצוה השקולה כנגד
תרי"ג המצות לרצונו החופשי של האדם להחליט אם ברצונו לקיים או לא. וזה גילוי
על כל שאר המצוות שגם אותם היה מקיים גם לולא הציווי [עי' ודרשות הר"ן דרוש
ששי ד"ה והנה].
"את בנך את
יחידך אשר אהבת את יצחק" – 'בנך' מלשון בנין, ממנו אתה היית אמור להבנות
אבל עכשיו הכל נגדע באיבו. יחידך – יש לך קשר נשמתי איתו ברמת ה'יחידה'
[שהיא הגבוה בחלקי הנשמה]. וגם שלא תחשוב שיוולד לך אחרת, "יחידך"
[שפ"א תרל"ג ד"ה בענין]. "אשר אהבת" - 'בדבר ה' שמים נעשו', דיבורי ה' יוצרים מציאות.
במילים אלו הכניס ה' באברהם אהבה-עזה-אין-סופית-בלתי-תכליתית-רשפי-אש-שלהבתיה אשר
כל המים שבעולם לא יוכלו לכבות אהבה זו. שחיטת בנו הייתה אמורה להיות ביטוי של אהבה,
דוגמת מנתח החותך בבשר חי כדי לרפא. [בספרים הקדושים ההסבר המקובל הוא שה' רצה
להגדיל את הניסיון ע"י הוספת אהבה בלב אברהם. לדברינו, העקידה הייתה נעשית לא
למרות האהבה אלא כביטוי לאהבתו לבנו. ושו"מ מה שכתב השפ"א
בשנת תרנ"ב]. "אשר אהבת" – אין כאן יצירת פירוד
ביניכם אלא אחדות. ואמנם, בסוף הפרשה, כחלק בלתי נפרד מסיפור ההצלחה
במשימה, נאמר "וילכו שניהם יחדיו".
הקשה השב שמעתתא
בהקדמתו, דבסוף הפרשה כתוב "ולא חשכת את בנך את יחידך ממני". כאן הושמטה
המלה "אהובך" כפי שנאמר בתחילת הפרשה "אשר אהבת" [עי' דברי
יוסף עמ' י"ח, הערות ח"ה עמ' קנ"ט לגר"י בורנשטיין, משך חכמה,
ועוד]. ורבים כתבו, שאת האהבה שלו ליצחק הוא הקריב על גבי המזבח ולא נשאר אחר כך
אלא אהבה לה'.
"אשר אהבת"
– לפי רש"י אברהם ענה לה' "שניהם אני אוהב". הגע בעצמך, ישמעאל היה
עבריין שיצא לתרבות רעה וגורש מבית אברהם עפ"י ציווי אלוקי, אבל בסופו של דבר
אברהם מסוגל להתבטא "שניהם אני אוהב". אהבת האב לבן היא בלתי תלויה
בדבר. הערה חינוכית רבת ההיקף.... [שמעתי מכ"ק מרן אדמו"ר שליט"א.
ועי' קובץ קול התורה עמ' נ"ו עמ' ש"ג ובברית יצחק לגרי"ח סופר
שליט"א סי' ז'].
"את יצחק" – וכי אברהם אבינו לא ידע את שם בנו? אלא שה' הגדיש שמו [הוא
מהותו] שהוא 'השם החביב הכולל אורות אין סוף של שמחת עונג, לאב האוהב אותו אהבה
נאצלה ועמוקה, עד מעמקי תהומיה של כל חגוי נשמתו'. ואותו הוא נצטווה לשחוט. נורא
נראות! [עי' שפ"א תרל"ז את בנך].
"ולך לך אל
ארץ המוריה" – כאן הוגדל הנסיון עוד יותר, שאחרי סימון המקום הקדוש שאליו
הוא פוסע, ציפה שבהגיעו לשם יתגלו עוד יותר מידותיו הקדושות, ונשגבות רוחניותו של
יצחק בנו. ואעפ"כ, עליו לשוחטו.
"והעלהו שם
לעולה, על אחד ההרים אשר אומר אליך" – נזכור שאין השכינה שורה אלא מתוך
שמחה. אברהם אבינו נדרש להישאר במצב נפשי שמח ומרומם עד שיגיע שוב הנבואה להודיעו
באיזה הר לשחוט את בנו. הרי תוספת קושי בניסיון. אילו היה מדובר באדם מן השורה,
יתכן שהיה רוצה לשחק "ראש קטן" דרכו היה נופל קצת [או הרבה] לעצבות
[שהיא די-טבעית במצבו] ואז לא היה מקבל גילוי נבואי והיה פטור מהעקדה והיה חוזר
הביתה עם בנו הבריא והשלם. והגמרא כבר פסקה את פסוקה – 'אונס רחמנא פטריה'. לא כן
אברהם ששמר על מידת השמחה לאורך כל הדרך. נמצא, שאין כאן מעשה ערטילאי הנטול כל
רגש אלא חלק מהניסיון היה להחזיק במידת השמחה למרות אובדן בנו בעתיד הקרוב. ואכן,
עמד בזה בהצלחה מרובה, שרגע לפני השחיטה התגלה אליו המלאך למנוע את השחיטה, ומוכח
שגם אז היה שמח, אחרת לא היה זוכה לגילוי כזה. והדברים נפלאים ושמחים.
"ענין
נסיון העקדה, יש לומר שהעיקר היה האהבה והרצון שהיה לו לאברהם על זה, כי בלי זה מה
היה לו לעשות, כי אם לא ישחוט אותו הלא הברירה בידו של הקב"ה ליטול נשמתו בלא
זה, והאות על האהבה והרצון היה הזריזות" [שמ"ש עמ' קמ"ח]. ומעניין
שהכלל "זריזין מקדימין למצות" נלמד מ"וישכם אברהם בבוקר"
הנאמר בעקידה וזריזות מורה על אהבה ורצון. כשאדם מרגיש שחסר לו חשק לקיים מצוה,
הוא יכול לצייר לעצמו כמה חשק יש לאבא ... לשחוט את בנו יחידו, ואז לזכור שאברהם
התגבר על הטבע האנושי והלך בזריזות ושמחה עם יצחק למקום העקידה.
העיר הגרח"מ קטץ
זצ"ל שהרבה מסופר בפרשת העקידה על זריזותו של אברהם, על אף שכל פעולה של
זריזות תביא בסוף לקיצור חיי יצחק, ואין לשער את החשיבות של כל רגע של חיים. דוגמה
לזה מצינו גם אצל משה, שנצטווה לנקום נקמת בני ישראל מאת המדינים "ואחר תאסף
אל עמיך" ופעל בשמחה וזריזות למרות שעל ידי כך תתקרב מיתתו [עי' רש"י
ואוקלוס במדבר ל"א א']. אלא שאברהם הבין שהזריזות היא חלק מהותי מהרצון
האלוקי בקיום המצות ולא משהו נוסף וחיצוני. [ויש להאריך בנקודה זו – עי' פחד יצחק
פסח מאמר א' ובס' אור גדליהו ועוד ועוד].
"וישכם אברהם
בבוקר" – כמה מפליא שהלך לישון ולא נשאר ער כל הלילה מרוב התרגשות! כאן
אני רואה לא רק מנוחת הנפש המעוררת השתאות אלא גם סדר "קלמאי". מן הסתם
היה לו לאברהם אבינו סדר היום, מתי קם, מתי הלך לישון וכו'. העובדה שמחר יקום
מוקדם [כדי לקיים זריזין מקדימין] וילך בדרך על מנת לשחוט את בנו אהובו, לא ישנה
את הרגלו ללכת לישון. הוא לא יתן לסערת הרגשות להתגבר עליו.
"ויחבוש את
חמורו" – התורה היא תורת חיים שנועדה ללמדנו אורחות חיים כדי שנעבוד את השם.
מה מלמדנו מילים אלו? כאן האיר המהר"ל בכמה מקומות באור יקרות. נתחיל מ'גבורות השם' [תחילת פרק כ"ט]
"ומה שאמר הכתוב [בשמות ד' כ'] ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור, ומדוע
נאמר שם החמור בה' הידיעה. ועוד שאלה, וכי לא היה לו למשה גמל שישא את אשתו ואת בניו
כמו שהיה ליעקב דכתיב [בראשית ל"א י"ז] "וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים"?
אמרו בפרקי דרבי אליעזר [פרק ל"א] וירכיבם על החמור, הוא החמור שרכב עליו אברהם
אבינו, דכתיב 'ויחבוש את חמורו', והוא החמור שעתיד לרכב עליו מלך המשלח דכתיב [זכריה
ט' ט'] עני ורוכב על חמור, והוא החמור שנברא בין השמשות בששת ימי בראשית.
ויש
לתמוה מאד בזה, מאי שנא חמור זה משאר חמורים? וכי הוא יותר חשוב מן האחרים, שאין ספק
שבהמה ממש היתה אותו החמור שלקח משה ולא חמור של נס, ובהמה אחת היא כמו אחרת. ולמה
נברא אותו חמור בששת ימי בראשית ולא לקח משה שאר חמור רגיל. אבל רבותינו ז"ל הפליגו
בחכמתם לגלות את מצפוני החמור המיוחד הזה ואת הסודות הקשורים בו ולמה באלו שלשה דוקא
שהם אברהם, משה ומשיח כתיב שרכבו על אותו חמור.
דע כי
כל רכיבה הוא מורה על זה שהרוכב נבדל ונעלה מן זה אשר הוא רוכב עליו ... ממילא הוא
גם מתנשא עליו ואינו מצורף ומקושר עם אותו אשר הוא רוכב עליו. וכאשר רצה הקב"ה
להגדיל ולרומם את אברהם ואת משה, לא התנשאות גשמית שהוא למלכים שהם מתנשאים ומתפארים
בגבורתם או בעשרם אבל התנשאות זו היא התנשאות רוחנית של מעלה קדושה ונבדלת עד שהיו
קרובים אל מעלה אלוקית, נתן להם הקב"ה להיות רוכבים על החמור שזה מורה ומלמד שהוא
רוכב ומתעלה על החומריות לפי שהוא נבדל ומופשט מן החומר.
אמנם
אם היה משה רוכב על חמור סתם אין זה דבר מיוחד המדגיש את עליונותו על החומר הגשמי כי
הקב"ה היה רוצה להגביהם על כל העולם הגשמי, ולכך היו אברהם ומשה והמשיח רוכבים
על החמור שנברא בין השמשות, ובריאה שנבראה במיוחד בין השמשות מעלתה ודרגתה היא על הטבע.
וזה כי כל הנברא בששת ימי בראשית לפי שהם ימי החול הרי כל הנברא בהם בימי החול טבעו
הוא טבע חומרי לגמרי אבל הזמן המיוחד של בין השמשות מפני שבין השמשות הוא קצת חול של
יום ששי וקצת קודש של שבת שלפניו, לכן ברא בו הקב"ה דברים שהם אינם במהותם טבע
חומרי לגמרי, ואע"ג שחמור זה שרכבו עליו אברהם ומשה הוא טבעי כמו שאר חמור רגיל
ולא מין חמור של נס הרי מפני שאלו צדיקים היו מתרוממים ומתעלים על העולם. לכן היה סדר
בריאה של בין השמשות מחייב להם את הרכיבה על החמור כי היו רוכבים על הדברים המיוחדים
הנבראים בין השמשות.
ומנין
אתה מוצא שהיו אלו שלשתן אברהם ומשה והמשיח מתנשאים בנשמותיהם על העולם, שהרי דרשו
רבותינו ז"ל כן אצל אברהם "ויוצא אותו החוצה" [בראשית ט"ו ה']
שהוציא אותו הקב"ה את אברהם חוץ ולמעלה מחללו של עולם. וכן דרשו [בשמות רבה בפרשת
בא ראה מדרש תנחומא וארא אות ט"ו הובא ברש"י שמות ט' כ"ב] על משה, 'נטה
את ידך על השמים', מלמד שהגביה הקב"ה את משה למעלה משמים. למדנו מזה שאלו
שניהם היו מושלים בקדושתם העל טבעית על עולם הגשמי וזה היה עצם מעלתן ועליונותם על
הטבע".
ושוב
כותב המהר"ל בסוגיה זו בדרשתו על התורה עמ' ע"א: אכן ביאור הדבר, כי בשלשה
זמנים היה העולם חסר חכמה כחמור הזה הניעור והמנוער מתוכן וריק, כי כאשר היה דורו של
אברהם, היה כל העולם כולו חשוך בלא אור השכל כלל עד שלא הכירו אף את בוראם. ואברהם
הקריא ופרסם את שמו של הקב"ה בפי הבריות, ולכך כתיב אצלו ויחבוש את חמורו, כי
העולם היה בימיו כחמור שאינו יודע ואינו מכיר רק את איבוס בעליו, והרוכב עליו מנהיגו.
וכן משה, שהוריד את התורה לעולם מה שהיה קודם לזה ריק ממנה כמו החמור שהוא ריק ומרוקן
מכל זיקה לענינים רוחניים, כתיב אצלו 'וירכיבם על החמור', ועם שהוריד את התורה לעולם
יש אשר היו יודעים ועוסקים בה, ויש שלא היו יודעים. והיודעים מהם אינם אלא מועוטא דמיעוטא,
וגם מהמיעוט ההוא נשתכחה התורה עד שהעולם בזמננו זה הוא כחמור גמור. ולעתיד, כשיבוא
משיח בן דוד במהרה בימינו נאמר בו [ישעיהו י"א ט'] כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים
לים מכסים, ולא יהיה עוד ריחוק מן התורה כלל כדכתיב [ירמיהו ל"א ל"ב] 'ועל
לבם אכתבנה', לפיכך כתוב גם אצלו 'עני ורוכב על חמור', וזהו שאמר המדרש הוא החמור שרכב
עליו אברהם, הוא החמור שרכב עליו משה, הוא החמור שעתיד לרכב עליו מלך המשיח, כי בכולם
כוונת הרכיבה על החמור היא הנהגת העולם שיהיה באותו זמן שיבואו, ויהיו שלשתם חסר דעת
וחכמה לגמרי כחמור.
ולבסוף,
כותב המהר"ל בפירושו דרך חיים לאבות ה' [על המשנה המונה מידותיו הטובות של
אברהם]: כי אצל אברהם כתיב חמור שהוא זכר להבדיל מבלעם שנאמר אצלו [במדבר ב"ב
כ"א] ויחבוש את אתונו שהיא נקיבה, ודבר זה ראיה שאין לאברהם צירוף וחיבור כלל
אל המדריגה החומרית רק רוכב עליו ומתעלה עליו ביותר כאשר ראוי לו לפי מדריגתו. לכך
היה החמור של אברהם זכר כי אין לו שום חיבור וצירוף אל זכר וכך ממש היה אברהם נבדל
מן המדריגה החומרית רק מתעלה עליו. עד כאן מקצת דברי המהר"ל בענין זה ועל פיהם
מתפרש היטב האמור כאן בכתוב "ויחבוש את חמורו". וראה באריכות נעימה בס'
שפתי חיים [ב' אמונה ובחירה עמ' שצ"ח והלאה] ובהערות של הרה"ג ר' יהושע
הרטמן שליט"א.
[ראיתי
בקובץ מרחבים ג' עמ' י"ג, שהעיר שלכאורה המהר"ל לא דק בדבריו, כי מפסוקי
התורה נראה שרק המשיח הוא הרוכב על החמור. ואברהם ומשה לא רכבו על החמור. באברהם לא
מפורש שרכב על החמור שנאמר רק "ויחבוש את חמורו". וגם אצל משה נאמר שהוא
מרכיב את ציפורה ובניו על החמור. עלינו לשים לב שרק אישיות אחת מבין השלושה רוכבת על
החמור, אם כי לשלושתם יש נגיעה אל החמור, נגיעה שלטונית. אבל ברור שהיכולת להרכיב
אחרים על חמור, מגלה גם יכולת אישית-עצמית. וכן אצל אברהם נאמר שהוא ידע לחבוש,
לכבוש ולשלוט על חמורו – החמור שבו].
"ויקח את שני
נעריו אתו" – למרות זקנותו המופלגת, חזר ל"שנות הנעורים" שלו,
וקיים את המצוה בזריזות ובהתלהבות, ובכך העלה ותיקן את שנות הנעורים [הבעש"ט
הקדוש, ושוב רואים את מוטיב הזריזות].
"ויקח את שני
נעריו אתו ואת יצחק בנו" – הוא לא הזניח את הפרט החשוב של לקיחת שני
נערים אתו כדי שישמשו אותו כיאות לצדיק כמו אברהם. מעשה של העקידה חייבת להיעשות
מתוך יישוב הדעת. "ואת יצחק בנו" – לקח אותו עם עוצם האהבה של
האב לבנו.
"ויבקע עצי עולה"
– מעשה זה עשה רק לאחר שיצא מחוץ לעיר כדי ששרה לא תרגיש בדבר מתוך מדת החסד שחס
עליה [נצי"ב]. ומעניינת ומעוררת מחשבה והתבוננות העובדה שאברהם אבינו לא שיתף
אותה ולא סיפר לה על ציווי העקידה. שוב מצאתי שבמדרש תנחומא גילו סוד זה
עיי"ש וממנו יסוד גדול לחיינו שאין כאן המקום לפרשו.
והנה, יכול היה אברהם
למצוא עצים באחד היערות או לקחת עצים בלתי מבוקעים אבל מתוך אהבה בוערת לבורא
התעלה והתרומם מעל לטבע האנושי והכין מעצמו את העצים הרבה זמן מראש על מנת לבקוע
אותם לצורך הקרבת בנו. לא רק המצוה היא חשובה אלא גם ההכנה למצוה. התחושה האנושית
הרגילה במצב בו היה נתון הייתה גורמת לדחות את השגת העצים עד לרגע שהוא ממש צריך
אותם בפועל וגם היתה מקננת בקרבו תקווה שלא היה מוצא עצים הראויים [עי'
רמב"ן] אבל אברהם התנהג בצורה על-אנושית והכין הכל מראש ולבד. מי שמתעלה מעל
לטבע זוכה לגילויים על טבעיים: בשכר ויבקע עצי עולה זכה שיבקע הים לפני ישראל
(מדרש). [ועי' נועם אלימלך וס' משנת יוסף עמ' נ"ה. ובמשנת המהר"ל –
ניסיון מלשון נס. נס מי שמתגבר וזוכה לניסים]. רואים כיצד מעשה קטן פרטי מסוגל
לחולל נפלאות לעם שלם מאות שנים לאחר מכן.
עוד פירש הקשר בין בקיעת העצים לבקיעת המים בשם משמואל [פסח עמ'
צ"ח] עפ"י דברי הזוה"ק "האי אעא
דלא סליק נהורא מבטשין לי' [אותו עץ שהאור לא שולט בו, בועטים בו עד שהאור שולט
בו], כך גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא", והנה אברהם שבקע עצי עולה למען תאחז
בהם האש בכל חלקיו כי כמו שהוא עץ עבה אין האש נאחזת בתוכיותו והוא נעשה דוגמא לזרעו
שנהורא נשמתא דלהון יאחז בכל חלקיהם מבית ומחוץ, והגוף לא יאפיל את כח הנשמה ואדרבה
יזדכך הגוף וישוב כולו אור. וזה חילוק בין זרעו של אברהם לנביאי וחסידי או"ה,
שבהם אין השכל והחומר נעשים יחד כולו שכל שנפרדים זה מזה, וע"כ נבקע מפניהם הים,
שהים הוא חומרי ואינו עומד בפני שכלי, ומאחר שגם גופם נעשה שכלי ע"כ נדחה מפניהם
הים ויבקעו המים". שבת שלום ואורות
אין סוף!!!
