חזקת שלש שנים

לך לך – "קום התהלך בארץ" [י"ג י"ז] "כדי שיהא נוחה לכבוש לבניך" [בבא בתרא ק.]

הקדמה

השבוע נדון בסוגיא-ישיבתית-קלאסית, חזקת שלש שנים בקרקע, מהותה וענינה. כדרכינו אין אנו באים לחדש חידושים אלא לקיים הפסוק "צאי לך בעקבי הצאן" ורצוננו לצעוד בעקבות רבותינו הגדולים, תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים. מקווים אנו שאחרי העיון בעלון הלומד ירגיש שנוספו לו ידיעות חשובות ונפתחו לו דרכי חשיבה שונות, המהוות קרקע פורייה להמשך העמקה ועיון שתוצאתו הגדלת תורה והאדרתה. יוצר המאורות, יצילנו משגיאות, וידריכנו נכוחות, לראות פלאות, מעומק הסוגיות, מתוך שמחת הלב ומנוחת הנפש, בכל הימים. פתח דבריך יאיר!

ההבנה המקובלת היא שיש הבדל מהותי בין חזקת ג' שנים שהיא ראיה שכבר קנה, לבין חזקת קנין כגון נעל וגדר ופרץ שהיא קנין בעצם. ברצוננו להוכיח מכמה מקומות שאין הבנה זו מוסכמת על כולם.

ריטב"א – החזקות בפרק חזקת הבתים הן חזקת ראיה ולא חזקת קנין

כה כתב הריטב"א בריש מתניתין דפ"ג דבבא בתרא וז"ל: "חזקת הבתים, פי' כל החזקות הנזכרות בכאן הם חזקה של ראיה, דאוקמוה במקום שטר ועדים, ואין זו חזקה דקנין הנזכרת בנכסים שיש להם אחריות, ואינן דומות זו לזו כלל, דאילו חזקת קנין הוא תיקון בגופה של קרקע, כדתנן [לקמן מ"ב ע"א] נעל גדר וכו' הרי זו חזקה ואכילת פירות אינה קונה וכדבעינן למימר בפירקין [נ"ז ע"א], ואילו חזקת ראיה היא בהיפך, דתיקון אינה ראיה וכדאמרינן לקמן [ל"ו ע"ב, ניר אינו חזקה, כי הבעלים על השדה אומר] מימר אמר, כל שיבי דכרבא לעייל ביה [כל קיסם וקיסם שנועצים בקרקע לחורשה מועיל לה עוד ואומר הבעלים הלואי ויחרוש הרבה וכו' ואח"כ אטלנה ואזרענה – רשב"ם], ואין חזקה אלא אכילת פירות בשופי כדרך שהבעלים אוכלים עכ"ל. מבואר בדברי הריטב"א להדיא, דכל הדין בחזקת ג' שנים הוא נידון בחזקת הראיה, דהיינו כיון דמוחזק הוא בקרקע ג' שנים איכא ראיה וגילוי לכך שהיה קנין ע"י מקח בין הבעלים הראשונים למוחזק השתא, וכמו שהוכיח, דאי הוי חזקת קנין הרי מבואר בגמ' לקמן [נ"ז ע"א] דאכילת פירות אינה קונה אלא רק אם גדר נעל ופרץ דהם דרכי קנין קרקע.  

ר' האי גאון ורבינו חננאל – החזקה המדוברת היא חזקת קנין – כך מדויק בדברי הגמרא עצמה

אך דא עקא, בספר המקח והממכר לר' האי גאון [שער י"ג בד"ה וחזקה זו] כתב וז"ל וחזקה זו מתחלקת לשני פנים, יש חזקה שאין אדם קונה את הקרקע אלא בשלש שנים וזוהי חזקה שיש עימה טענה, כגון שמוכר אומר לא מכרתי, ולוקח אומר לקחתי צריך שיביא לוקח ראיה שאכלה שלש שנים, וטענת המוכר אינה טענה. אבל חזקה שהיא ברצון שניהם שזה מוכר וזה לוקח ואין טענה ביניהם שאם נעל וגדר ופרץ בפניו כל שהוא ולאחמ"כ רוצה אחד מהם לחזור, לאו כל כמיניה עכ"ל עיי"ש.  

הרי עין רואה ואוזן שומעת וכל דבריו בספר נכתבים, דנקט לשון 'קנין' בחזקת ג' שנים, ומבואר להדיא בדבריו שלא כהריטב"א, דחזקת ג' שנים אינה חזקת ראיה אלא חזקת קנין דע"י שאוכל פירות בקרקע ג' שנים קונה את הקרקע ואי"צ הוא כלל לשטר המקח דבהכי הוי קנין. ועוד, הביא זאת רב האי גאון בשער י"ג שהוא שער העוסק בקנינים, ומה ענין חזקת ראיה לקנין, ע"כ דבדבריו יש חזקה שאין אדם קונה את הקרקע אלא בשלש שנים התכוון לחזקת קנין.

וכן משמע מלשון רבנו חננאל המובא ברשב"א כאן בד"ה והעבדים וז"ל וזה ששנינו העבדים יש להן חזקה לאחר שלש, דאמרינן כיון דמשמש לזה שלש שנים והניחו בעלים ולא מיחה הרי זה קנאו בחזקה עכ"ל. הא קמן דנקט גבי חזקת ג' שנים לשון 'קנאו בחזקה' והיינו חזקת קנין.

ויעוין נמי בתשובת הגאונים שערי צדק [חלק ד' שער ג' אות כ"ח בעמ' ק"י] וז"ל שם "לפי שהקניית הבריאים נחלקת למחלוקות, שהשדות והבתים ושאר הקרקעות נקנין מן הבריא באחד משלשה דברים בשטר ובכסף ובחזקה בשלש שנים".

וכדבריהם דייק מהגמרא בס' עמק העיון [סי' עב]: "אמר רבי יוחנן, שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים מנין לחזקה שהיא ג' שנים? משור המועד, מה שור המועד, כיון שנגח ג' נגיחות נפק ליה מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד, ה"נ כיון דאכלה תלת שנין נפק לה מרשות מוכר וקיימא לה ברשות לוקח". חזינן מדברי הגמרא, דכמו ששור תם אחר ג' נגיחות יוצא מחזקת תם, ועומד בחזקת מועד, דהיינו שמשתנה דינו של השור משור תם לשור מועד, ה"ה בחזקת ג' שנים כיון דאכלה ג' שנים נפק ליה מרשות מוכר וקם ליה ברשות לוקח. מבואר בדברי הגמרא דע"י החזקה, הקרקע יוצאת מרשות המוכר ועומדת ברשות הלוקח, והיינו כדין כל מקח וקנין דעלמא שע"י הקנין יוצא החפץ מרשות המוכר ועומד ברשות לוקח, דלא נקטה הגמ' דכיון דאכלה תלת שנין ישנה ראיה דנפק ליה מרשות מוכר ע"י קנין שנעשה כבר וקם ליה ברשות לוקח אלא משמע דהשתא הוא דנפק מרשות מוכר וקם ליה ברשות לוקח, וכדברי רב האי ורבנו חננאל דגדר החזקה בחזקת ג' שנים הוא חזקת קנין. וע"ש בס' עמק העיון שהאריך בענין זה. והדברים מאירי עיניים ומשיבי נפש.

חזקת ג' שנים – הוחזק שתקן ואין דעתו עליו וממילא נקנה לחזיק

וחזי הוית בס' אבן שתיה [לגר"נ רוטשטיין שליט"א עמ"ס בב"ב שיעור א'] שהביא המהר"ל [בבאר הגולה] ששאל למה יאוש מועיל, הרי החפץ היה שלו ובמה פקע קנינו? וביאר מאור עינינו המהר"ל, שהממון של האדם אינו עצם מעצמו ובשר מבשרו, רק הוא קנינו אשר הוא שייך לאדם, ולפיכך כאשר נאבד הממון ממנו שאין הממון ברשותו וכו' וגם דעתו אין עליו שנתיאש והוציא את הממון מלבו, הרי דבר זה אינו עוד ממונו כלל, שאינו ברשותו וגם אינו בדעתו והוא הפקר גמור. ולכך כאשר מתיאש מן הדבר ומוציא הממון מדעתיה אינו עוד ממון שלו וכו' כאשר ידעו ענין הממון שהוא קנין לבד, לכך צריך ששם בעליו נקרא עליו, ובזה הוא קנינו או שהוא בדעתו או שהוא ברשותו וכו' ע"ש. ולפ"ז, כתב שם, די"ל שבנשתקע שם בעלים וכאשר הוחזק שתקן שלא ימחה עוד, הרי מוכח שאין דעתו עליו וממילא בזה גופא פקע קנינו דמעיקרא והוא בחזקת המוחזק, וא"כ הדבר דומה לשור המועד ממש, שכמו שבשור המועד בג' פעמים שהוא נוגח הוא מוציא עצמו מהחזקה שאינו נוגח, כן כאן בג' פעמים שהוא שותק שהוחזק שתקן שלא ימחה עוד שאין דעתו עליו ונשתקע שם בעלים, הרי סותר החזקת מרא קמא שכל החזקה בא מכח הבעלות דמעיקרא והרי בהוחזק שתקן מתערער הבעלות ויוצא מחזקתו, והבן עכ"ד האבן שתיה. נמצא לפי דבריו, שבחזקת ג' שנים נוצרת חזקה שהבעלים הוא שתקן ולא ימחה עוד, וממילא נשתקע שם הבעלים ומתאפשר למחזיק להמשיך לשבת בקרקע שנהייתה להפקר גמור אבל לא שהחזקה של שלש השנים בעצמה קונה את הקרקע.  

תוספות – אחרי ג' שנים הוחזק שתקן, רמב"ן – חזקת קנין

ויתכן שתלוי במחלוקת רמב"ן ותוס' בהבנת חזקת ג' שנים דילפינן משור המועד. לפי תוס' [כט. ד"ה שתא] בג' פעמים הוחזק נגחן וכמו כן בשלש שנים הוחזק שתקן, ובנוסח רבותינו [החזון יחזקאל ועוד] בשור המועד ע"י ג' פעמים לא תלינן במקרים שמחמתם נגח השור, אלא אמרינן דכל ג' הנגיחות הם מסיבה אחת, דהשור נגחן בטבעו. כמו"כ הכא, לאחר ג' שתיקות אמרינן דהוברר למפרע דכל הג' השתיקות הם מסיבה אחת, דכיון שמכרה לו משו"ה שותק ואינו מוחה [עיי"ש שהביא הסוגיא בחגיגה ג' ב' כעי"ז]. לפ"ז הג' שנים הן ראיה. הרמב"ן למד אחרת, דהלימוד משור המועד הוא, דכמו דבשור המועד לאחר ג' נגיחות יוצא מחזקת תם ונכנס לחזקת מועד, כמו"כ הכא לאחר ג"ש יוצא מחזקת המ"ק ונכנס לרשות המוחזק. לפ"ז אפשר לומר שחזקת ג' שנים הן קנין. 

והנה, ידוע החקירה אם דין מועד של שור שנגח הוא סיבה או סימן, כלומר האם שלש הנגיחות מרגילות את השור לנגוח ומהוות סיבה להמשך נגיחותיו או שמא אינן אלא סימן והנגיחות מבררות  שהיה נגחן מעיקרא [והארכנו בזה במאמר מיוחד שנסוב על החקירה-הכללית-הישבתית-המפורסמת "סיבה או סימן" והודפס בקונטרס "שמחת שמואל" שהוצאנו לאור בס"ד לכבוד הבר-מצוה של בני-חביבי-כמר-מתוק-שמואל-אלכסנדר-נרו-יאיר-ויזרח-ונשמתו-תזהיר-ותפרח]. ואולי בזה תלויה השאלה אם חזקת שלש שנים היא ראיה או קנין בעצם [לפי הדעה דילפינן חזקה משור המועד], אם שלשת הנגיחות הן סיבה לדין מועד, ה"ה נמי שלש שנים הן סיבה לקנין אבל אם הן סימן ה"ה שלש שנים הן סימן שהייתה קרקע זו רשותו המחזיק כבר בעבר. נפלא מאד!

ראיות שחזקת ג' שנים היא בגדר קנין

ונמשיך ונאמר: בב"ב [דף מ"ב ע"א] במתני' איתא - בד"א [כל החזקות הללו שצריכים שלש שנים – רשב"ם נב: ד"ה בד"א] במחזיק [עם טענה], אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר, נעל, גדר ופרץ כל שהוא, הרי זו חזקה ע"כ. ובגמ' [נ"ב ע"ב] פריך, אטו כל הני דאמרינן [נותן מתה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר וכו'] לאו בני חזקה נינהו? ומשני, חסורי מיחסרא, והכי קתני: בד"א [שצריך ג' שנים], בחזקה שיש עמה טענה כגון מוכר אומר לא מכרתי ולוקח אומר לקחתי אבל חזקה שאין עמה טענה כגון נותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר דלמיקני בעלמא הוא דבעי, נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה ע"כ.

והקשה הגרמ"ש שפירא זצ"ל ב'קונטרס הביאורים' דיליה, שהדברים תמוהים, ותחלה קשה אמתני' מה הלשון בד"א לחלק בין חזקת שלש שנים לחזקת קנין, הרי חזקת ג' שנים אינה ענין של קנין כלל אלא הוכחה שהוא קנה מקודם באחד מדרכי הקנין ומה שייך לחלק ביניהם. ויש לדקדק בלשון הפירכא, אטו כל הני לאו חזקה נינהו, דמשמע דפשוט הוא דחזקת נעל גדר ופרץ הוא בכלל חזקת ג' שנים. ותמוה הוא דחזקת ג' שנים הוא חזקת מחזיק ונעל גדר וכו' הוא חזקת קנין.

וכתב ליישב ע"פ דברי רבינו האי גאון הנ"ל שבאמת חזקת ג' שנים היא קנין בעצם בדומה לחזקת נעל גדר ופרץ ,ומיושבים דברי הגמרא שהשווה בין חזקת ג' שנים לחזקת נעל גדר ופרץ [וגם בתירוץ לא חזרה הגמרא מיסוד זה] עיי"ש.

עוד ראיה שחזקת ג' שנים היא קנין: על דברי המשנה [נ"ז.] "אלו דברים שיש להן חזקה [של שלש שנים אם לא מחה – רשב"ם], ואלו דברים שאין להן חזקה. היה מעמיד בהמה בחצר [חבירו], תנור ריחיים וכו' בחצר [חבירו] אינה חזקה. אבל אם עשה מחיצה [בחצר חבירו] לבהמתו, גבוה עשרה טפחים, וכן [עשה מחיצה] לתנור וכו' הרי זו חזקה" ע"ש. והקשתה הגמ', מאי שנא רישא, ומאי שנא סיפא [מאי שנא רישא שבהעמדת בהמה בחצר חבירו בלא מחיצה אין לו חזקה, מאשר הסיפא שבהעמדת בהמה עם מחיצה יש לו חזקה, והרי דרך בני אדם להקפיד שלא יכניסו בהמות לחצרם ואם לא מחה הרי זו ראיה שהקנה לו את החצר]? אמר עולא, כל שאילו בנכסי הגר [שאין לו יורשים] קנה, בנכסי חבירו [ע"י שימוש ג' שנים] קנה. כל שאילו בנכסי הגר לא קנה, בנכסי חבירו לא קנה. מתקיף לה רב ששת, וכללא הוא, והרי ניר, דבנכסי הגר קנה, בנכסי חבירו לא קנה. והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה, בנכסי הגר לא קנה. אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכא בחצר השותפין עסקינן וכו'.

וכתב בזה בקובץ ישורון [כ' עמ' כט] דדברי הגמ' האלו מוקשים מצד עצמם, היות ולכאורה הקנין האמור בנכסי חברו אינו קנין ממש אלא חזקת ג' שנים כמו שמוכח מדברי רב ששת האומר כי אכילת פירות - חזקת ראיה - היא קנין בנכסי חבירו. ולפיכך קשה מה הדמיון לקנין בנכסי הגר. אף הדימוי לדברי המשנה צ"ע, היות ובמשנה מדובר על חזקת תשמישים ולא על חזקת ראיה ששייך בה אכילת פירות. רשב"ם הסביר כי המשנה מדברת בחזקת תשמישים של ג' שנים ובטענה. ולכן השוותה הגמ' חזקת תשמישים לחזקת ג' שנים בנכסי חברו. לפירושו עדיין קשה מה מדמה עולא בין חזקת קנין לאלתר לבין חזקת ג' שנים. אולם לפי הגאונים שאף חזקת ג' שנים היא קנין הדבר מבואר.

יתירה מזו, רב האי גאון מבאר את דברי עולא האומר כי כל שבנכסי הגר קנה, בנכסי חבירו גם כן קנה בקנין חזקה. ולפיכך יפה שואל רב ששת מניר הקונה בחזקת קנין לאלתר ושאלתו מאכילת פירות הקונה בחזקת ג' שנים מתפרשת היטב לשיטת הגאונים שיסודה של חזקת ג"ש היא בקנין חזקה ע"כ מדברי קובץ ישורון וע"ש שהאריך מאד להוכיח את היסוד שלנו שחזקת ג"ש היא חזקת קנין.

הרמב"ם [הלכות מכירה פרק א' הלכה ט"ו, ט"ז] כתב שאכילת פירות וכן שטיחת פירות בקרקע צחיח סלע וכן דלי ליה צנא דפירי [עדים ראו שהמערער הגביה סל של פירות על כתפי המחזיק – בב"ב ל"ה:] מהני כחזקת קנין לקנית קרקע. והשיג הראב"ד אכילת פירות לא מהני אלא כנגד טענה אבל למיקנא בה ארעא לא קני אלא מידי דמהניא לארעא כעין נעל וגדר. וכתב המגיד משנה [בהלכה ט"ז] שסובר הרמב"ם "דכל שקונה בחזקת ג' שנים כשהמוכר מכחיש, קנה לאלתר כשהלה מודה ואומר לו לך חזק וקנה". וכן כתב הגר"א [חו"מ קנ"ב י'] כלומר אפילו שהמקור בסוגיא בדף כ"ט לענין שטיחת פירות, דף ל"ה לענין דלי ליה צנא דפירי ודף נ"ז לענין אכילת פירות איירי בחזקת ראיה של ג' שנים, משם למד הרמב"ם שא"כ ודאי מהני גם לחזקת קנין. והדברים צריכים ביאור, מה השייכות בין חזקת ראיה של ג' שנים וחזקת קנין שהוי מעשה קנין שנלמד זה מזה. ועיין ריטב"א ריש פרקין דף כ"ח שכבר כתב "כל החזקות הנזכרות בכאן הם חזקת של ראייה דאוקמוה במקום שטר ועדים ואין זו חזקה דקנין הנזכרת בנכסים שיש להם אחריות ואינן דומות זה לזה כלל דאילו חזקת קנין הוא תיקון בגופה של קרקע כדתנן נעל גדר וכו' הרי זו חזקה ואכילת פירות אינו קונה וכדבעינן למימר בפירקין. ואילו חזקת ראייה היא בהיפך דתיקון אינה ראיה וכדאמרינן לקמן, מימר אמר כל שיבא ושיבא דכרבי לעייל ביה, ואין חזקה אלא אכילת פירות בשופי כדרך שהבעלים אוכלים". וכתב הגאון רבי יצחק ברטלר שליט"א ראש ישיבת אתרי [בס' בית יצחק על בב"ב סי' י"ז וסי' כ"א], שלמד הרמב"ם שבדין חזקת ג' שנים זוכה המחזיק מדין מוחזק שעצם אכילת ג' השנים נותן לו דין מוחזקות, וכבר ייסד הקצות [ר"ב ז'] וכן בשמעתתא [ד י"ד] וכן בשערי יושר [ה ט"ו] שלדין מוחזקות בעינן תפיסה הראויה לקנין, ולכן מכאן למד הרמב"ם שכל שמהני לחזקת ראייה דג' שנים לתת לו דין מוחזק ע"כ הוי ראוי לקנין ומהני לחזקת קנין. (ועיין עוד קונטרס הספיקות כלל ח סימן א' שחידש יותר מזה, שיש מושג של קנין לדין תפיסה, שכתב "ואין דבר נעתק מרשות לרשות בלעדי קנין אלא שבמכר ומתנה בעינן שיהיה הקנין מדעת בעלים ובגזל או תפיסה בגוונא דמהני לא בעינן דעת בעלים אבל קנין מיהו בעי"). ועי' בס' בית יצחק מה שהאריך להוכיח יסוד זה ותמצא נחת. וע"ע בס' תפארת צבי [סי' ל"ב] ובס' אמרי כהן [עמ"ס בב"ב עמ' רס"ב]. 

ועוד לאלוה מילין: אי' בב"ב כ"ט - אמר רבא, [המחזיק שדה ו]אכלה כולה חוץ מבית רובע, קנה כולה חוץ מבית רובע. אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולא אמרן [שאם לא עבד בשטח מסויים אין לו חזקה] אלא דבר זריעה היא אבל לא בר זריעה היא, קני לה אגב [שאר] ארעא. מתקיף לה רב ביבי בר אביי אלא מעתה צונמא [אדמת טרשים וסלעים שאינה בר זריעה] במה יקנה? אלא באוקמי בה חיותא [העמדת בהמות] ומשטחא בה פירי, ה"נ איבעי ליה לאוקומי בה חיותא אי נמי משטחא בה פירי. ופירש הרשב"ם וז"ל אלא מעתה הלוקח מחברו צונמא במאי קני לה - באיזה אכילה של שלוש שנים הואיל ואינה בת זריעה וכו' עכ"ל. ועל המילים "והכא נמי" פירש הרשב"ם – "ולא קני לה אגב ארעא" דהיינו שאינו מחזיק ג' שנים בבית רובע בזריעת שאר האדמה אלא צריך להעמיד בהמות או לשטוח פירות. אבל הרמב"ם הביא דין צונמא גם בהלכות חזקת שלוש שנים וגם בהלכות קניינים [מכירה פ"א הט"ו וזכיה פ"ב ה"ב] וידוע שאין דרכו של הרמב"ם לכתוב דינים שאינם מפורשים בגמרא אלא אם כותב יראה לי וכד' וכפי הנראה הרמב"ם פירש קושיית רב ביבי אלא מעתה צונמא במה יקנה דהיינו בהלכות קניינים, והשיב באוקמי בה חיותא וכו' הכי נמי היינו בחזקת ג' שנים גם כן נקנה כן, וכן פירש הב"ח חו"מ סי' קצ"ב נמצא ששני הדינים מפורשים בגמרא. ולדרכנו למדנו שהגמרא לומדת חזקת ג' שנים מקנין בעצם, מה שמסוגל מאד להוביל אותנו למסקנה שגם חזקת ג"ש היא סוג של קנין ולא רק הוכחה. עי' בזה בס' חיי אליהו [קרופניק סי' ז'].

לסיום, עי' בב"מ [ס"ח.] וברש"י שם [ד"ה כדי] שיש משמעות חזקה ש'אכילת תלת שנין' מהווה קנין בעצם, והעיר בזה הגר"י ענגל [בב"ב כ"ח.]. ועי' מה שדחה הגר"נ געשטטנר [נתן פריו סוגיות ח"א ס"ס מ']. וע"ע באינציקלופדיה תלמודית [כרך יד ערך חזקת שלש שנים וערך חזקת תשמישים], ברכת יצחק ג סי' כ [הוא לא היה מוכן לקבל את הנחת היסוד של מאמרנו ולכן הסביר שההשוואה בין קנין חזקה וחזקת ג"ש בגמרא היא שמעשה קנין היא הוכחה על גמירת דעת וכמו שחזקת ג"ש היא הוכחה על קנין שנעשה לפני כן], קובץ סיני [ס"ב עמ' רנ"ז והלאה, הוא מדבר על המכנה המשותף של חזקת ראיה וחזקת קנין – שניהם מראות על בעלות], וס' אבני אש [בב"ב עמ' שע"ט], קובץ מעליות [י"א עמ' ט' והלאה]. וכאן אשבית קולמוסי. והדברים היו מאלפים ומאירים כספירים, וברוך אשר בחר בהם ובמשנתם.

כי גז חיש ונעופה

כתוב בתהילים עם פירוש רש"י: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" - שנותינו אלה בעונותינו אלה ובעלומינו אלה שבעים שנה הם. "ואם בגבורות" - ואם הרבה גברו ימיו שמונים שנה הם. "ורהבם עמל ואון" - וכל הגדולה והשררה שיש לו לאדם בימים האלה אינם אלא עמל ואון ולמה שהרי כי גז חיש ונעופ' בתוך עברה מהר אנו עפים ומתים. "גז" - לשון העברה.

החיים, מורי ורבותי היקרים, עוברים מהר. הגאון הגדול מופת דורנו רבי עובדיה יוסף זצ"ל היה כידוע, שקוע כל-כולו בתורה. מי שמעיף מבט חטוף באחד מספריו הנפלאים, משתומם לנוכח המראה המרהיב. נדרש צוות גדול של תלמידי חכמים העובדים עם מחשב לחבר ספר המכיל את בקיאותו של הגאון זצ"ל, וכולו האי ואולי. ואילו הוא לבד כתב עשרות ספרים [כאשר המחשב היחיד העומד לרשותו היה מוחו הפינומילי...] תוך כדי שכל חייו עסק בזיכוי הרבים בצורות שונות. הילדים שלו שליט"א מספרים שהם אינם זוכרים לילה אחד שבו הוא שהה בבית. כל לילה הוא כיתת את רגליו למקומות שונים להרביץ תורה וללמד העם דעת ויראת שמים. אחר כך הוא היה חוזר ועוסק בתורתו עם ערימת ספריו עד השעות הקטנות של הלילה. הוא שימש כדיין שנים רבות, כרב הראשי של מדינת ישראל ועוד ועוד. הייתה לו גם משפחה גדולה, בנים ובנות, נכדים ונכדות. אדם עסוק באין ספור משימות. אבל בכל זאת לא הסיח דעתו מהלימוד. כידוע, הוא הקים גם מפלגה פוליטית ורשת חינוכית ששיוה את פני ארץ ישראל וקירב רבבות לאביהם שבשמים.

והנה המוסר השכל: כל העשייה ה"פולוטית" שלו הניבה תוצאות ברוכות שרישומם יהיה ניכר לדורות רבים ולנצח נצחים. אבל אנו, אברכים שתורתם אומנתם, ואברכים העובדים לפרנסתם ונהנים מיגיעת כפיהם יחד עם קביעות עתים לתורה, אינם משנים שום דבר בדיבורנו על נושאים פוליטיים וציבוריים. זה סתם בזבוז זמן, וזמן – זה חיים. בזבוז זמן כמוהו כהתאבדות-רוחנית. אדם צריך להיות חדור הרגשה שאין זמן. אין לנו שום חוזה שנחתם ע"י הנותן חיים לכל חי, שמחר נהיה בחיים. כמובן שאם יש תועלת בשיחות על המצב, אז צריך לדאוג לטובת הציבור ולפעול למענו. אולם, דומני שלמעט כמה עסקנים בודדים, הדעות של היחידים הנשמעים בכל מקום שהם, אינם לא מעלים ולא מורידים. בנוסף, יש בעיות קשות של לשון הרע, מחלוקת ושאר מרעין בישין שחדרו למחנינו. אנחנו יודעים כמה הנגעים האלו הורסים כל חלקה טובה בישיבות ובבתי כנסת שלנו, ועדיין שהטן הזה מרקד בינינו. ואין לשטן שום כושר הבחנה בין חוגים שונים. אצל ליטאים, חסידים, ספרדים וכו' וכו', רואים את כוח השטן לחרחר ריב ולהלהיב שנאה.

יה"ר שנשקיע את עצמנו בעמלה של תורה ונתרחק מכל מה שמרחיק אותנו מלהגיע ליעד שלמענו נבראנו – דבקות במקור העולמים, הבורא ברוך הוא. כל רגע אוצר בתוכו אפשרויות נפלאות לקרבת הבורא. הבה לא נבזבז את הזמן היקר בדברי הבל. החיים קצרים.

"כי גז חיש ונעופה".  

שבת שלום ואורות אין סוף!!!!