אורות חיי שרה - המקדש במלוה

הקדמה

הסוגיא שלנו השבוע היא "המקדש במלוה". זה נושא רחב ומסועף וישנן הרבה נקודות שצריכים לעמוד עליהן, להזיע עליהן ולבררן. אין מטרתנו כאן לעשות זאת בהיקף רב אלא להצטמצם יותר ולהיכנס קצת בעובי הקורה של קושיה אחת או שתים. מול סוף, נדבר קצת בנושא אגדה הקשור לפרשה [יסוד "התפשטות והשפעת האדם על סביבתו"], המושך לבו של אדם. ולסיום, כמה מילים על לקחים שאפשר להפיק ממערכת הבחירות, שהיא ברוך השם מאחורינו. הרי לפניכם שילוב משולש של למדנות-מחשבה-ומוסר. תקוותי שכל אחד ימצא דברי חפץ. אסור להשאיר את הלימוד מנותק מהמציאות, והאומר "הרי את מקודשת" בלי ה"לי" אינה מקודשת. העיקר הוא היישום, וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. חביבה עלי תורה שמגיעה לפסים מעשיים. וכדרכינו תמיד, אין אנחנו מחדשים אלא אני כעני המלקט אמרים מתוך האוצרות של רבותינו שנשמתם עדן וגם החיים אתנו. והכל נכתב בחמלת א-ל עליון עלי, ומרוב טובו בכל רגע ורגע.  

הצעת הסוגיה 

קידושין ו: - אמר אביי, המקדש במלוה [שהלוה לאשה ואמר לה 'התקדשי לי במלוה שהלויתיך'] אינה מקודשת, בהנאת מלוה מקודשת, ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית. האי הנאת מלוה היכי דמי? אילימא דאזקפה [שבתחילת ההלואה זקף את החוב על סכום גבוה יותר מההלואה], דאמר לה ארבעה [זוז שאני מלוה לך] בחמשה [תמורת חוב של חמשה זוז שתתחייבי לי, ועכשיו מוחל לה על הזוז החמישי ומקדש אותה בזוז זה], הא רבית מעלייתא הוא [הרי זה ריבית מן התורה, שקצץ בעת ההלואה שתשלם יותר מההלואה, ולמה אמר אביי שאסור רק משום הערמת ריבית], ועוד היינו מלוה [כשם שאם מקדש אותה תמורת חוב ההלואה, לא חלים הקידושין, משום שלא נתן לה דבר בעת הקידושין, כך גם במחילת חוב לא תתקדש שהרי לא קיבלה כלום]? לא צריכא, דארווח לה זימנא. וכתב רש"י: לא צריכא דארווח לה זמן הלואתו, ואמר לה התקדשי בהנאה זו, שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך או לי, ואפי' לאגר נטר לא דמי כלל, ואם פירש לה כך מקודשת, והערמת רבית הוא דהויא ולא רבית גמור דלא קץ לה מידי, ולא מידי שקל מינה. וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו, דהשתא הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה והם שלה".

מה הדין אם ההלוואה היתה פרוטה בלבד?

נפתח בהערה קצרה שיתכן ששמעתי פעם אך נתעוררתי לזה ממה שכתבתי לקמן [בשם הגר"א גנחובסקי]. אם חייבת לו האשה דינר, יתכן שהיא הייתה מוכנה לתת פרוטה לאדם שיפייסו להאריך הזמן. אבל אם הייתה חייבת לו פרוטה בלבד [או פרוטה ומחצה], האם הייתה נותנת לאדם פרוטה כדי לפייסו להאריך הזמן? לא ולא. מה תרוויח מזה, הרי עכשיו אין לה את אותה פרוטה שהיא רוצה. א"כ הגמרא מדברת על מקרה שבאמת שווה לה פרוטה לפצותו על הארכת הזמן, כגון אם ההלואה הייתה דינר או יותר. ושוב העירני ידיד נפשי, סיני ועוקר הרים, הרב הגאון רבי משה ווקסמן שליט"א, לדברי ר' אלחנן זצ"ל בקוב"ש [קידושין אות מ'], עיי"ש.

קושיא על הרמב"ם – למה אין קידושין במלוה אבל יש מכר במלוה

ולגוף העניין שברצוננו לברר: הרמב"ם כתב [פ"ה מהלכות אישות הלכה י"ג] "המקדש במלוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת וכו' מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו". הרי שלפי הרמב"ם, אי אפשר לקדש אשה במלוה. וקשה על דבריו ממה שכתב [בפ"ז מהל' מכירה ה"ד] שאפשר למכור במלוה "מי שהיה לו חוב אצל חבירו, ואמר לו מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך, ורצה המוכר, הרי זה כמי שנתן דמים עתה וכל החוזר בו מקבל מי שפרע, לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהם יכול לחזור בו, ואע"פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר עכ"ד. ולכאורה ממ"נ, אם מלוה מקרי כסף למה א"א לקדש במלוה ואם אינו מקרי כסף כיצד מועיל במכר. רבות הן הדרכים שנאמרו בזה, ומקצתן כדלהלן.  

תירוץ הגריי"ו – מקדש במלוה הוא צורה של מסחר ואין האשה חפץ הנקנה

והנה ידועה מחלוקת הסמ"ע והט"ז [בחו"מ ריש סימן ק"צ] בהגדרת קנין כסף בקרקע. לסמ"ע קנין כסף הוא משום פירעון, שיווי המקח, והפרוטה שנותן הלוקח למוכר הוא תחילת פירעון בעד החפץ הנקנה, דהא קנין כסף בקרקע נלמד משדה עפרון וכסף הנזכר בעפרון היה דמי שיווי השדה. לט"ז כסף הוא קנין כמו שטר חזקה וסודר, לא בתורת שיווי המקח, דהא קנין כסף נלמד ג"כ בגזירה שווה משדה עפרון "וזה פשוט דבאשה קונה אותה דרך נתינה לחוד לא בתורת שיווי מה שהיא שווה" [לשון הט"ז]. ומעתה לט"ז כסף הוא סמל של קנין, אך כתבו רבים שגם הסמ"ע מודה שבקידושין קנין כסף הוא סמל של קנין ודווקא לגבי משא ומתן כתב דכסף הוא בתורת שיווי. ומטעם זה אין האשה נקנית בחליפין שהוא ענין של משא ומתן, וזה גנאי לאשה להיות קנויה בצורה כזאת [כדברי רש"י בקידושין ג.]. ועפ"ז כתב הגרי"י ויינברג [בחידושיו על מסכת קידושין] שמובן מה שחילק הרמב"ם בין מקח לקידושין. מלוה יפה לפירעון אבל אינה יפה לקנין אשה שבזה צריך להיות סמל של כסף בעין. ובלי סמל יש כאן אופי מובהק של משא ומתן, של עיסקה: האשה נכנסת לרשותו תמורת מחיקת החוב. וקידושין הוי ענין של איסור וקדושה ולא של מסחר. ואפשר להוסיף: במכר, אם קנה שדה במלוה קנה אותו, דאפשר לשלם את המלוה בחפץ או בשדה, ובכדי לקבל את הלואתו בחזרה אין צורך בשום קנין. אבל המקדש במלוה אינה מקודשת, דאי אפשר לשלם הלואה בגוף האשה, שאינה נקנה כחפץ וע"כ צריך לקנין. ועי' קרוב לזה באבן האזל [מכירה פ"ז ה"ד] וע"ע בהערות לספר חידושי הגריי"ו.

דא עקא, תירוצו צ"ע דמה יעשה ביום שידובר בו בדברי הגמרא [קידושין מ"ז.] האומרת שאם מלוה להוצאה ניתנה [וכך נוקט הרמב"ם], לא מהני הלואה לקנות ע"י מכר.

תוספות ר"י הזקן – בדף מ"ז אזלינן אליבא דריש לקיש דאין מעות קונות אבל הרמב"ם פוסק כר' יוחנן דמעות קונות

ואשא עיני ואראה בתוספות ר"י הזקן [מ"ז.] שכתב ליישב דברי הרמב"ם וז"ל ודעתו דהא אמר רבי יוחנן ד"ת מעות קונות, ל"ש מעות בעין ל"ש מלוה וכו' והאי שיטה דהכא דלא כר' יוחנן היא, וליתא. ואפשר דאליבא דרשב"ל היא דאמר משיכה מפורשת מן התורה ולא מעות, ולדידיה קרקע שנקנית בכסף חזינן לה משדות בכסף יקנו דוקא במעות שהן בעין עכ"ד. ועולה ומתבאר מדבריו, שלמד שהשאלה אם מהני מלוה במכר, תלויה במחלוקת דר"י ור"ל, דלר"י דס"ל דמעות קונות מה"ת במטלטלין, מהני גם במלוה, משא"כ לר"ל. והדברים סתומים וחתומים ודורשים בירור.     

ביאור בדבריו – לר"י שקנין כסף הוא מסברא, גם במלוה יועיל      

וכתבו בזה רבים לבאר [הג"ר אליהו מישיקובסקי אהל חייא קידושין עמ' תקצ"ח, אור אהרן פפויפר עמ' תק"נ, אמרי כהן הלפרין עמ' קכ"ח, קובץ רשימות שיעורים קלמנסון עמ' ק"ז, קובץ אסיפת חכמים ח"ב עמ' כ"ו במאמרו של הגר"י ברים זצ"ל, ביאורי סוגיות הוניגסברג עמ' ס"ב, קובץ ביכורים א' עמ' קס"ד, דביר הקודש לגר"נ זוכובסקי סי' ה', דבר המלך לגרד"מ קרויזר סי' ד', דברי מרדכי לגר"מ מן עמ' קמ"ז, משנת יעבץ סי' ל"ב ועוד ועוד עי' כל אחד בסגנונו ובניסוחו, ואני הדל כותב עפ"י הס' 'קובץ רשימות שיעורים'] דלר"י דס"ל דמעות קונות מה"ת, כתב בנמוקי יוסף שם, דהוא מסברא דבדין הוא שיהא מעות קונות, כיון דרוב קנינים בכסף עיי"ש, ולדידיה צ"ל קנין כסף הוא מתורת שוויות, דלכן מהני מסברא, דכיון דהמוכר קיבל שוויותו דהחפץ, בוודאי מקנה ליה. וכמו כן בקרקע, אין צריך פסוק, ומהני מצד הסברא כמו במטלטלין, ולכן שפיר מהני גם במלוה ואין צריך פסוק, משא"כ לר"ל דחולק על ר"י, וס"ל דלא מהני מן הסברא אלא צריך פסוק, ובקרקע מהני מהפסוק ד"שדות בכסף יקנו", לדידיה מפרשינן דקנין כסף הוא מתורת קנין [כדברי הט"ז בסי' ק"צ] ולכן לא מהני מלוה דצריך כסף דוקא בעין וזה פועל חלות הקנין. נמצא שדעת הרמב"ם היא כר"י [שקנין כסף הוא מתורת שוויות] ולכן פסק שמלוה במכר קונה, משא"כ לסוגיא בדף מ"ז דאזלה אליבא דר"ל [שקנין כסף הוא משום קנין] נקטה שמלוה אינו קונה. [אבל בקידושין שאינן שוויות אלא סמל של קנין, המקדש במלוה אינו מועיל כמו שכתבנו לעיל].  

רש"י – לא יהיב לה מידי [והעיקר הוא נתינת המקדש], רמב"ם כבר הוציאה אותה דינר ועברה הנאתה [והעיקר הוא הנאת המקודשת]

והנה, רש"י כתב בהסבר הדבר שהמקדש במלוה אינה מקודשת, "דקיחה משדה עפרון גמרינן דיהיב מידי בשעת קדושין ומלוה להוצאה ניתנה וכבר הן שלה ומעות אחרים היא חייבת לו" עכ"ד. ומבואר דהא דהמקדש במלוה אינה מקודשת היינו משום שהמקדש אינו נותן לה כלום בשעת הקדושין, דמה שהוא נותן לה את דמי ההלואה תמורת הקדושין אינה בגדר נתינה כיון שכבר קנאה את המעות הללו וכבר הן שלה. וכן כתב רש"י לקמן ד"ה לא צריכא, "דארווח לה זמן אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה והם שלה". אבל הרמב"ם [פ"ה מאישות הי"ג] כתב "המקדש במלוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת. כיצד? כגון שהיה לו אצלה חוב דינר, ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך אינה מקודשת מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו" עכ"ל, ומשמע דאין החסרון במה שהמקדש לא יהיב לה מידי וכלשון רש"י אלא במה שהיא אינה מקבלת עכשיו כלום ואינה נהנית מן המקדש.

וכתב בשו"ת להורות נתן [חי"ג סי' ק"ג] דיתכן לומר דשני פירושים אלו, תליין במה שהסתפק בס' משנה למלך [פ"ה מאישות ה"א] אם אפשר לקדש אשה שהיא חולה שיש בה סכנה באיסורי הנאה שהותרו לה ליהנות מהן, מי אמרינן דטעמא דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת הוא משום דמה שנתן לה אינו מועיל לה כלום, שהרי אינה יכולה ליהנות ממנו, ולפ"ז בחולה שיש בו סכנה שיכולה ליהנות ממנו, ה"ז מקודשת. או דילמא טעמא דאינה מקודשת משום דלמקדש אינו שוה כלום ונמצא שלא נתן לה פרוטה. ולפ"ז אף אם היא היתה חולה אינה מקודשת דנהי דלדידה שרי, מכל מקום המקדש לא נתן לה כלום, כיון דלדידיה אסור בהנאה. והביא מהריטב"א [קדושין נו] שכתב במקדש באיסורי הנאה, אפילו אם היא ראויה ליהנות בה, אינה מקודשת, דלא ממונא יהיב לה, אלא אם כן אומר לה הרי מקודשת לי באותה הנאה שיש לך שנתתי לך דבר שתתרפאי בו, ויש באותה הנאה שוה פרוטה. אבל הר"ן [בקידושין נה] כתב דלמאי שכתב רש"י [חולין ד] דדמי איסור הנאה שאין תופסין דמיהם מותרין לאחרים אבל למוכר עצמו אסורין, שאם קידש בדמי איסור הנאה אע"פ שהדמים אסורין להמקדש, מ"מ מקודשת, דכיון שהיא מותרת ליהנות בהן וקנאתן מחמתו מקודשת, דומיא דמקדש בגזל של אחרים דאע"ג דיאוש כדי לא קנה וכל זמן שהוא בידו של המקדש אינו קנוי לו אפ"ה כיון שקנאתו היא בנתינתו מקודשת, והכא נמי הנאה הבאה לו מחמתו היא עיי"ש.

מבואר דפליגי הראשונים היכי שקידש בדבר דלדידיה לא הוי ממון ולהאשה הוי ממון אם מקודשת, והיינו דפליגי אם בקדושין העיקר הוא שיתן המקדש ממון להאשה או שהאשה תקבל ממון מן המקדש. ולפ"ז יש לומר, דהרמב"ם שכתב דמקדש במלוה אינה מקודשת משום שאין כאן דבר קיים ליהנות ממנו, סבירא ליה כסברת הר"ן, דהעיקר הוא שהמקודשת תיהנה וא"כ במלוה שאין היא נהנית מן המלוה בשעת הקדושין שהרי כבר הוציאה את הדינר ועברה הנאתו. לכן המקדש במלוה אינה מקודשת וליכא חסרון במה שהוא לא יהיב לה מידי דאילו היתה האשה נהנית עכשיו מן המעות היתה מקודשת ואף אם הוא לא יהיב לה עכשיו מידי וכסברת הר"ן. אבל רש"י סובר דהעיקר הוא שהמקדש יתן לה ממון ועל כן פירש דהמקדש במלוה אינה מקודשת משום דאיהו לא יהיב לה מידי [אלא דלפ"ז דברי רש"י סותרין אהדדי דהא כתב דהמקדש בדמי איסור הנאה מקודשת ואע"ג דאסור להמקדש ויש ליישב ואכמ"ל].

ויש לומר דחקירת המשנה למלך תליא במקור הך דינא דיכול לקדש בכסף, דבש"ס קדושין  למדוהו משדה עפרון וגם מויצאה חנם אין כסף, דאם הלימוד הוא משדה עפרון א"כ ודאי בעינן שהמקדש יתן לה ממון דומיא דשדה עפרון, שאברהם נתן כסף לעפרון, וכדכתיב 'נתתי כסף השדה קח ממני' ובעינן דוקא נתינה מצד המקדש, ועל כן הביא רש"י בסוגיין לימוד זה דילפינן משדה עפרון, דמשו"ה המקדש במלוה אינה מקודשת דלא מידי יהיב לה. אבל אם הלימוד הוא מ'אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר', א"כ העיקר הוא שיהא כסף לאדון אחר, וא"כ העיקר הוא שהאשה תקבל כסף, דבזה מתקיים דינא דיש כסף לאדון אחר וא"כ בדידה תליא מילתא ואף דליכא נתינה מצד המקדש, מכל מקום כל דאיכא קבלת ממון מצד האשה ה"ז מקודשת עכ"ד ה'להורות נתן'.

אין מחלוקת בין שתי הילפותות

ויש להעיר על דבריו, כדי לשלול מה שנראה טעות רווחת, כאילו ששתי הילפותות לקידושין חולקות אחת על השניה. האמת היא, שרב, שלמד מויצאה חינם אין כסף, מסכים עם הגז"ש דקיחה דקיחה, שהרי הגמרא [בדף ד'] עושה צריכותא לשתי הילפותות, ולא מסתבר שרב חלק על הדינים שיצאו מהצריכותות. כ"כ בספר משנת שלום לגר"ש גוטליב זצ"ל [בסוף סי' י"ז].     

הגרש"ש - הקנאת המקנה בלבד מועילה במכירה אבל לא בקידושין

ואנכי הרואה שכתב הגרש"ש [שיער"י ז' י"ב] לבאר החילוק בין קידושין למכר באופן אחר, דהרמב"ם ס"ל, דהמקדש במלוה מיירי שמקדש ומוכר במלוה שהלויתיך, והיינו דלא מיירי שמקנה או מוחל מקודם את החוב בשביל שיחול הקנין או הקדושין תמורת זה, אלא איפכא, דהקדושין והקנין יחולו בשביל החוב שחייב לו וע"י זכיית החפץ והקדושין יתבטל החוב והוי כעין פרעון, ומיהו לאו פרעון ממש הוא אלא "הקנאה" שמקנה החפץ בשביל החוב ועי"ז יורד החוב. ולהכי, לענין מכר שפיר הוי קנין כסף, דיסוד דין קנין כסף היא דיש לו תמורת מה להקנות, דהוא מקנה את החפץ תמורת הכסף שמחייב תמורה, וזהו גדר כסף החוזר [א.ה. ידוע היסוד של כסף החוזר, הבנוי על סוגיית הגמ' ב"ק ע: דאיתא התם, דאם אמר לוקח למוכר עקוץ תאינה מתאינתי ותקני לי גניבותיך, ועשה זה בשבת, לא הוי מכירה להתחייב בדו"ה. והטעם איתא שם, כיון דכי תבע לקמן בדינא, לא אמרינן זיל שלים, ממילא לא הוי מכירה עי"ש בסוגיא. ובפשטות עולה מרש"י ותוס', וכמבואר בספר אפיקי ים סי' ט"ז, דמהגמרא מבואר דקנין כסף צריך להיות באופן שנתחייב המוכר ליתן תמורה בעד הכסף שנטל או יחזיר הכסף. ובאופן שאינו חייב שום דבר עבור נטילת הכסף, כגון היכא דקלב"מ אז לא שייך שתהיה מכירה נגמרת בכסף זה עי"ש היטב], והכא נמי יש לו תמורת מה להקנות, דמקנהו בשביל החוב שחייב לו כבר. אכן כ"ז הוא לענין מכר, דסגי בקנין מצד המקנה, אבל קדושין בעינן מעשה קיחה מצד הבעל, ומעשה קיחה דידיה הוא בזה שהוא מכין לה תמורת מה להקנות עצמה, ואילו הכא נעשה הקנין מצד האשה בלבד, שמקנה את עצמה תמורת החוב, וליכא כאן כי יקח, ומשום הכי אינה מקודשת עכ"ד. אבל העיר עליו תלמידו הגדול הגאון רבי שמואל רוזובסקי [חי' רבי שמואל עמ' קמ"ו] דדברי הגרש"ש הם חידושי גדול, דבפשטות נראה דגם במכירה בעינן שהלוקח יתן כסף עבור השדה ולא סגי במה שהמוכר יש לו כבר חוב מעיקרא ומקנה הקרקע בעד החוב עיי"ש.

 

[בנוגע לקידושי כסף חוקר הרגצ'ובי (שו"ת צפע"נ דווינסק ח"א ס"ג): "אם העילה הוא הקנין ועי"ז מתקדשת או להיפך העילה היא הקידושין ועי"ז היא קונה הדבר" - ז.א.: האם הקידושין חל עי"ז שהיא קונה הכסף, או להיפך: עי"ז שהיא מקודשת הרי היא קונה הכסף. ודן בזה בארוכה כ"ק אדמו"ר בשיחה לפרשת כי תצא והביא ראיה לכאן ולכאן. הגרש"ש נקט במקדש במלוה שהעילה היא הקידושין ועי"ז היא קונה את החוב. עי' בס' בית האוצר לגר"י ענגל עמ' י"ח והלאה, ודבריו הם מתוקים מדבש ונופת צופים. הוא נקט בפשטות שהקנין קודם לקידושין].   

שיעבודא דאורייתא

ועוד רבו התירוצים להסביר שיטת הרמב"ם. החת"ס [ב"מ מ"ח], הקהלות יעקב [קדושין סי' ו'], הישועות יעקב [חו"מ סי' ר"ג] ועוד [עי' בס' היקר מפז 'תורת הקנינים' ח"א עמ' קט"ז הרבה מראה מקומות וכן במילואים בסוף הספר] תירצו שהשאלה אם אפשר לקנות במלוה תלויה במחלוקת אי שיעבודא דאורייתא, וקיי"ל דשיעבודא דאורייתא, ולכן אפשר לקנות מכר במלוה. אבל הסוגיא בדף מ"ז שאומרת שמכר כקידושין ואינו יכול לבצע את הקנין ע"י מחילת מלוה, הולכת לפי רב [בב"ב קע"ה] שסובר דשיעבודא לאו דאורייתא. והמקדש במלוה אינה מקודשת דבעינן כסף שנהנית ממנו, כדברי הרמב"ם בעצמו עיי"ש.

למה אינה מתקדשת בהנאת מחילת מלוה?    

הקשו האחרונים דבכל מחילת מלוה יש לה ג"כ הנאה במה שמחל לה החוב, וא"כ בכל מקדש במלוה, נהי דבעצם המלוה א"א לקדש מ"מ תתקדש בהנאה שנותן לה במה שמוחל לה החוב ואף דלא פירש להדיא שמקדש בהנאה זו, מ"מ הא כתבו הראשונים דהמקדש בשטר ונמצא פסול והנייר שו"פ מקודשת מדין כסף, הרי דאף דאין כונתם לקדש בכסף אלא בשטר, מ"מ אנן סהדי דניח"ל לקדש בכל אופן שאפשר, ואם אינו מדין שטר יועיל מדין כסף וה"נ כיון דיש כאן גם הנאה, אם לא יועיל מדין עצם המלוה, יועיל מפאת ההנאה דשויא פרוטה?

ובהגהות זר זהב שעל התורי"ד כתב לתרץ, דהנה הא ודאי שאין הנאת מחילת החוב שוה ככל החוב, דמי שחייב דינר לא יתן דינר להמשתדל במחילתו, ומעתה אם היתה חייבת לו דינר ואמר התקדשי לי בדינר זה שאת חייבת לי, הרי דעתה להתקדש בדינר שלם והנאת מחילת המלוה אינו שוה דינר שלם ודמי להמקדש בשיראין ואמר ששוה חמשין ואינו שוה חמשין דלכו"ע אינה מקודשת, וה"נ היא סבורה להתקדש בדינר ולא בפחות ולהכי אינה מקודשת.

אמנם אמר הגר"א גנחובסקי שליט"א לדון ע"ז, דיש לחלק, דהתם היא סבורה לקבל חמשין וקיבלה פחות ולהכי אינה מקודשת דבפחות מחמשין אינה מסכימה להתקדש, משא"כ בנ"ד הא למעשה הרויחה שא"צ לפרוע לה כל הדינר ואף החלות הקידושין אינו בכל הדינר אלא בפחות מזה דהיינו בהנאה, מה אכפת לה, הא סו"ס קיבלה, דהיינו בהנאה מה אכפת לה הא סו"ס קיבלה כל מה שאמר ולמה נאמר שאין רצונה בקידושין אלו והוה כמקדש בטבעת שיש בה אבן יקרה והוא מתכוון לקדשה רק בטבעת ולא באבן ומ"מ האבן נותן לה במתנה דבפשוטו הוה קידושין מעליא אף היכא דהיא סבורה שמתקדשת בכל, כיון דלמעשה מקבלת הכל. וצ"ל בדעת הזר זהב דס"ל דכיון דפירש דמקדש בסכום מסויים בעינן שכל הקידושין יחולו בסכום הזה דאל"כ הרי הטעה אותה ולא סגי במה שיתן לה מלא הסכום במתנה.  

תירוץ נוסף: לא חשבו כלל על אותה הנאה

עוד תירץ בזר זהב שם וכן משמע בתורי"ד שם, דכיון דפירש דמקדש בעצם מחילת המעות, א"כ אין דעתם כלל להתקדש בהנאה כיון שאין רואים ההנאה בעין, ולא דמי למקדש בשטר פסול דאמרינן דאם יש בו שו"פ מקודשת מדין כסף, דהתם עכ"פ דעתם על חפץ זה משא"כ בנ"ד דעתם על המלוה ואין דעתם כלל על קבלת הנאה ממה שמחל. והדבר דומה למקדש אשה בחפץ ונתברר שהחפץ פחות משו"פ ובעת הקידושין עשה לה איזה הנאה כגון שהדליק המזגן וצינן האויר באופן שיש לה מזה הנאה שו"פ, דבפשוטו לא אמרינן דתתקדש בהנאה זו כיון שאין דעתם כלל על הנאה צדדית שגרם לה. ויש לומר קצת בסגנון אחר, דדוקא בנתן לה חפץ ואמר בפירוש שמקדש בזה אזי אף שכונתו בקנין זה מועיל מצד קנין אחר כיון דעכ"פ אמר דרוצה לקדש בחפץ זה משא"כ בנ"ד שאמר שרוצה לקדש בחפץ זה לא יתכן בשום פנים שתתקדש בחפץ אחר שלא חשבו ע"ז כלל ואפי' החפץ האחר הוה ג"כ בעין ומשא"כ למש"כ למעלה הרי החסרון משום דהדבר האחר הוה דבר שאינו נראה לעינים אבל אם התפץ האחר נראה, שפיר דמי. עי' בס' היקר 'משנת יצחק' [בלעדי סי' י"ט] שהביא הנ"ל ועוד האריך בקושיא זו.

ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא וגו' [חיי שרה פכ"ג פ"י]. תקומה היתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך - רש"י שם. כאן רואים יסוד נשגב, השפעת האדם על קנייניו. העברת השדה לרשותו של אברהם גרמה לעלייה רוחנית אצל השדה! [ויש לעיין בדברי רש"י, שלא כתב שהתקומה היתה שיצא מרשות עפרון לרשות אברהם אלא מרשות הדיוט לרשות מלך. והאריכו בזה]

דרש ר' יהודה ברבי נחמני מתורגמניה דריש לקיש, מאי דכתיב 'אל תאמינו ברע, אל תבטחו באלוף'. אם יאמר לך יצר הרע, חטוא, והקב"ה מוחל, אל תאמין שנא' וכו' שמא תאמר מי מעיד בי, אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הם מעידין בו שנא' כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יענה [חגיגה דף ט"ז ע"א]. אדם הגר בבית ומקיים מצוות משפיע קדושה על קורות הבית שיעידו עליו בבוא העת.

שמעתי ממגידי אמת, שהאדמו"ר מגור, בעל הפני מנחם, שבת פעם בדירה שכורה בחיפה. הייתה מנגינה וויז'ניציאית ששמע בילדותו, שניסה שנים רבות להעלות בזיכרונו, אך ללא הצלחה. פתאום, ביושבו בדירה, המנגינה חזרה אליו. "די וואנט זינגט" סיפר. הקירות שרו. השמעתם מימיכם קירות שרים?? החסידים ידעו שיש כאן דברים בגו, חקרו וגילו שהאדמו"ר מסערט וויז'ניץ שכר בעבר את אותה דירה, וישב עם חסידיו בליל שבת ושר את המנגינה ההיא. אמנם הקירות ספגו את השירה והשמיעו הד חוזר. והדברים מפליאים. 

בהמתן של צדיקים, אין הקב"ה מביא תקלה על ידן [חולין ז]. חמורו [חמור הוא סמל החומר הגס],  של רבי פנחס בן יאיר לא רצה לאכול דמאי שחיובו במעשר הוא מדרבנן, הרי שמפני מעלת הצדיק אף הכלים השייכים לו נעשים חשובים ומעולים. חמורו של ר' פנחס בן יאיר מצד עצמו לא היה שונה משאר בעלי החיים ולא היה בר דעת, אולם בשל כבודו ומעלתו של ר' פנחס בן יאיר שגנאי הוא לו אם בהמתו תאכל דבר איסור מנע הקב"ה את החמור מאכילת איסור.   אגב, כתוב באליעזר (כד לב): 'ויבא האיש הביתה וַיְפַתַּח הגמלים' – שהיה ניכר שהם גמלים של אברהם, כפי שפירש רש'י: 'התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים'. מקשה הרמב'ן: וכי בהמותיו של אברהם אבינו, היו פחות מבהמותיו של רבי פנחס בן יאיר, שמכח קדושתו ידעו בהמותיו בעצמן שלא לרעות בשדות זרים!?אלא, תירץ הגר"א שפירא זצ'ל – שבאמת, גם אם לא היה קושר הגמלים לא היו אוכלים – אלא שרצה אברהם אבינו להראות לאנשים איך ראוי להתנהג, שידעו שאסור לרעות בשדות זרים. רצה לחנך את העולם. לא מתוך דאגה לצדקותו שלו עצמו, והרחקת עצמו מהגזל. אברהם היה מחנך פאר אקסלנס – 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך השם לעשות צדקה ומשפט' ולא רק לעצמו דאג אלא גם ובעיקר לחינוך צאצאיו].

ובכך אנו מבינים גם מה שנאמר בירושלמי [סוף ע"ז], שכלי עכו"ם שנקנו ע"י ישראל צריכים טבילה משום שיצאו מטומאת עכו"ם ונכנסו לקדושת ישראל [עי' שם משמואל לך לך עמ' ק"ה, מטות עמ' ת"ג, להורות נתן במדבר עמ' ק"צ, שו"ת יביע אומר ח"ז סי' ח']. וכן מה שארץ ישראל מתקדשת יותר כאשר רוב יושביה עליה [עי' רמב"ם שמיטה ויובל פ"י ה"ח ובס' מן המעיין עמ' נ"ג]. ואור חדש נשפך על מצות שביתת בהמה בשבת, שגם הבהמה של יהודי חייבת לשמור שבת כהתפשטות עצמותו של היהודי. וברוח זו ביאר האמרי אמת "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחומרך." שמירת שבת של היהודי צריכה להקרין גם על הבהמות שלו. ולבית שמאי, אדם מצווה על שביתת כלים. גם על הדומם צריכה להשפיע שמירת השבת של היהודי [שפת אמת וישלח תרמ"ט]. "כי יקנה נפש קנין כספו וכו" - וזה דבר פלא כי הקדוש שבישראל לא יאכל בתרומה, ועבד כהן ואפילו בהמת כהן אוכלין בתרומה" [שפ"א אמור תרס"א ועי' תוס' גיטין י"ב: ד"ה השבתוני וב'להורות נתן' פ' וישלח עמ' צ"ח]. הקנין הממוני שיש לכהן בעבדו ובבהמתו מעלה אותם לדרגה כזאת שמותר להם לאכול תרומה האסורה אפילו לישראל. ויש גם דין משמשי ע"ז כעבודה זרה, ומדה טובה מרובה, שמשמשי צדיק כצדיק [עי' בזה בבד קודש עמ' צ"ה]. וכך מובן גם סוד מריבת האבנים בשאלת מי יזכה ש'עלי יניח צדיק ראשו' [רש"י תחילת ויצא]. וגם מתבהר דין שינוי רשות, ששינוי בעלים גורם שינוי בחפץ [עי' שיעורי מורנו ראש הישיבה שליט"א עמ' צ"ז]. 

מצינו בגמ' קדושין דף ו' ע"ב: "חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר, מהו? כיון דאמר לה למחר – פסקה, או דלמא הכי קאמר לה, קדושין מתחלו מהאידנא, ומגמר לא נגמרו ער למחר". והנה לכאורה, קשה הדבר ואין מובן לנו, כי מה שייך גבי קנינים ענין התחלה היום וסוף לאחר זמן, הלא כל זמן שאינה נחשבת למקודשת עדיין פנויה היא? וכמו"כ בגמרא לקמן [דף ס'] גבי דינא דר' יוחנן, בא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר ל' ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר שלשים וכו' דקדושי כולם תופסים בה. ומפרש שם הגמ' טעמא, דשוו נפשייהו כשרגא דליבני, דכל חד וחד רווחא לחבריה שבק. וגם שם קשה להבין, איזה דמיון יש לחלות הקנינים לשרגא דליבני, ומה שייך לומר שיש מקצת תפיסה לקנין.  

וביאר המהרי"ל בלוך זצ"ל [שיעורי דעת עמ' מ"ז] עפ"י היסוד שלנו, שחלות קנין היא התהוות מציאות חדשה בדבר הנקנה, וא"כ היטב מובן מה שגבי קנינים שייך תהליך מתמשך של התחלה וסוף, וכמו נבי בגד שמתחיל להתארג מעט מעט ואח"כ נגמר כולו, כך אפשר לפעול מציאות כזו בחפץ הנקנה שיתחיל להרקם מהאידנא ונגמר לאחר זמן. וכך מבינים אנו את הצורך שתהיה גמירות דעת מוחלטת כדי לבצע קנין [כמו שהאריך שם והבאנו את דבריו באורות הגבעה ויקהל-פקודי תשע"ג]. ושם ביאר שכל פרטי הבריאה הבריאה תלויים בתורה ובמעשי האדם עיי"ש וינעם לך מאד ותתלהב-צחצחות-נשמתך-בקדושת-נשגביות-עליונותה-של-תורה. וע"ע מסילת ישרים פרק א' ובס' אמרי אליעזר [פרייפעלד פ' משפטים].

וראה אריכות דברים בקובץ בית אהרן וישראל [קיט עמ' מ"ו] מאמר נפלא בנושא הקדש, ובתוך דבריו הסביר שכאשר האדם מקדיש את נכסיו להקדש הם זוכים לעילוי, ולכן אם רוצה לפדות הוא מוסיף חומש מכיון שנהנה מעצם הדבר שהיה החפץ ברשות הקדש.

ובדברי קדשו של מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל [מי מרום פ' ויצא עמ' קנ"ב]: "ובאמת קדושת קנין הגוף ושקיים יחס בין הקונה לקנין. דבר זה שייך רק בישראל ולא בשאר העמים, וזהו מה שאמרו "דבר תורה מעות קונות לישראל ולעכו"ם במשיכה" [בבא מציעא מז ב], והוא, דכסף לא שייך כלל בעכו"ם דלא שייך בו יחס קניני רק משיכה שאין ענינה בתור קנין אלא מפני שבזה היא נכנסת לרשותו וע"כ היא שלו. ואפילו למ"ד בעכו"ם בכסף, ובישראל במשיכה, מוכרח לומר דקנין הכסף בעכו"ם הוא רק הוראת רשות ובעלות. [א.ה. צ"ע ממה שהבאנו לעיל מהירושלמי שהקונה כלי מעכו"ם מטבילו, שיצא מטומאת עכו"ם ונכנסה לקדושת ישראל].  

וביסוד זה סרה תלונתו של החכם צבי [סימן כ"ו] מעל הגאון ר' אברהם ברוידא זצ"ל שאמר דגזל עכו"ם אסור מדרבנן, דהלא תגזול הכתוב בתורה לישראל נאמר ולא לבני נח. והקשה עליו החכם צבי, דמ"מ יש לומר שהתורה מזהירה לישראל שלא יגזול גם מנכרי, ובאמת היא תמיהה עצומה. ואמרנו בזה, דיסוד הלאו דלא תגזול נאמר לתת קנין פרטי לכל אחד דהרי לד' הארץ ומלואה אלא שהתורה אמרה בלאו זה דיש לכל קונה זכות קנין פרטי והיינו שהתורה הקנתה לו את הדבר ומסרה לו קנין פרטי על זה. וכיון שהתורה לישראל נאמרה, ממילא לעכו"ם לא נתנה זכות זו, ועל כן, אין בזה איסור גזל אלא מדבריהם. וזה שאמר הכתוב 'ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וגו' ואת צאן לבן אחי אמו' [כ"ח י']. הגם שלבן היה גוי ואין לו קנין פרטי ויחס גופני אל הדבר הנקנה, בכל זאת לפי שהיה אחי אמו, היה לו קצת קנין מחמת שייכותו אל בנין בית ישראל והיה היכר בצאן שהם צאן לבן אחי אמו.

ולכן 'וידר יעקב נדר לאמר וגו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך' [שם כו כב], היינו שהכיר בהתעלותו שהוא ישראל ויש לו יחס קדושה בקניניו ולפיכך נתחייב במעשר כספים. "וכל אשר תתן לי" דייק הכתוב לומר "לי" דהיינו שמכאן ואילך יהיה לי קנין פרטי. וגם בא למעט העכו"ם אפילו מכאן ואילך, כי בהם לא התגלתה קדושת הארץ דאין בהם קנין פרטי כן קיפל הקב"ה כל אר"י תחתיו [חולין צ"א:]. כל קדושת ארץ ישראל מתגלה דוקא על ידי ישראל ולכן נקראת ארץ ישראל דבלא ישראל אין להם שום קדושה והיא ארץ כמו כל הארצות ולכן קיפל את כל ארץ ישראל תחתיו שבזה קידש את כל ארץ ישראל בקדושה העליונה וגילה כל מה שגנוז בתוכה עכ"ד עיי"ש המשך דבריו הקדושים. ע"ע בס' צדקת הצדיק [אותיות פ"ו , צ"א, ק"ס, רמ"ט] ובס' מנוחת שלום [לגרי"ח סופר שליט"א חי"א סי' צ"ז].

ובפרקי אבות: "שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב ליצים". למה זה מושב ליצים? האם אי-אמירת דברי תורה כבר יוצר שם של מושב ליצים?? אלא שאם אין בינים דברי תורה, סימן שבעבר במקום הזה היה מושב ליצים, וזה השפיע על השנים להימנע מדיבורים קדושים. [שמעתי ממו"ר ורבי כ"ק אדמו"ר בשם צדיק אחד]      

המהר"ל כאן (בגו"א על רש"י) מברר, שעקרון זה שייך בתחומים נוספים – (סנהדרין יד ע'א) 'אין אדם עולה לגדולה, אלא אם כן מוחלין לו על כל עוונותיו'; (יבמות סג ע"ב) 'כיוון שנשא אדם אשה – עוונותיו מתפקקין'; וכן בירושלמי (ביכורים פ"ג). המהר"ל מסביר שזה כבריאה, כיצירה חדשה.  

ומקרא מלא דיבר הכתוב "ואברהם זקן בא בימים", היינו אברהם אבינו ע"ה זכה להביא אתו את כל הימים בשלימות שלא קלקל כלום בבריאה. אברהם תיקן ורומם את כל הימים. הרי שהאדם משפיע לא רק על חפצים אלא גם על הזמן. הבריאה הראשונה הייתה בריאת הזמן ['בראשית ברא' – כך לפי הגר"א ועוד] וידוע ש"גופא בתר רישא אזיל" ואם הצליח האדם לרומם את הזמן, קנה בקנין אגב את כל הבריאה כולה, והעלה ותיקן אף אותו [עי' בשפ"א חיי שרה תרל"ט ד"ה במדרש ובספר אמרי מנחם ע"ס בראשית עמ' קל"א].

לדרכינו למדנו, שהאדם משפיע על קניניו, על המקום שלו, ועל הזמן. ופשוט הוא ואין צריך לפנים שאדם משפיע על שאר האנשים, בין בסיביבתו בין בסביבה אחרת. ואמר רבי מאיר, שגדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו [יומא פ"ו:]. האדם משפיע על הקוסמוס כולו. העולם לא רק במובן של כל האנושות אלא גם החי [לדוגמה, הבהמות לפני המבול שהשחיתו אף הם את דרכם] והצומח [דוגמת חטא האדמה, שטעם העץ לא היה כטעם הפרי, כמצווה] וגם הירח [שאמר שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד ונענש]. לו ולכל העולם כולו.

יה"ר שנזכה לרומם קודם את עצמינו, אחר כך סביבותנו ואח"כ כל העולם כולו. ואכן, גדולה תשובה שמביאה את הגאולה [יומא פ"ו:].

הרהורים בעקבות הבחירות – "עץ" שיוסיף דעת, "גימל" שיעזור לנו 'להיגמל' מחולשותינו

תופעה שהפליאה אותי.

כל יום אנחנו אומרים "כי הם חיינו". כשחיי האדם עומד על כף המאזניים הוא זועק אם יש צורך בכך. זה פשר הרמת הקול המקובלת בבתי מדרש בכל אתר ואתר. כך נאה וכך יאה. [שמעתי ממו"ר כ"ק אדמו"ר שליט"א]. בדרך כלל, הויכוחים הם בתוך סדרי הלימוד ואנשים מן הצד אינם מגלים בהם עניין רב. הם גם מסתיימים בדרך כלל בסוף הסדר. רבים הם האברכים בעולם ש"דופקים כרטיס". סיימו את השעות, עכשיו הם משוחררים מעול הלימוד ואפשר לפרוש למנוחה, אכילה וכו' וקצת "ליהנות מהחיים...." אין זה נותן תחושה של "כי הם חיינו". החיים לא מסתיימים כל יום בדיוק בשעה אחת אחר הצהריים ומתחילים שוב בשעה ארבע, והם מתקיימים גם בששי-שבת, לעומת סדרי הלימוד שמוצאים להם הפסקות רבות, וכולם לאו-דוקא לצורך המשך העמל והיגיעה. [מבחן חשוב – כמה אנשים מהרהרים בסוגיא גם תוך כדי אכילה? חברים רבים יש לי בעולם העסקים שגם בהפסקת צהריים שלהם מהרהרים בכספם, בהשקעותיהם ובכל מה שקשור לריבוי הונם, הרבה יותר מאשר במרק עוף אשר לפניהם. חברים רבים אני מכיר שמתעניינים הרבה יותר בשאלה אם הלחם הוא טרי מהיום ואם יש רוטב להוסיף לאורז, מאשר בשאלה איך הפני יהושע למד תוספות אחרת מהמהר"ם שי"ף בסוגיא שנלמדה באותו בוקר].  

הרגשתי שנושא הבחירות תפס אנשים הרבה יותר חזק מכל תוספות בבבא מציעא או השגה של ר' שמואל זצ"ל על רבו הגדול רבי שמעון זצ"ל. ההתקהלויות הרבות שמשכו תשומת לבם של עוד ועוד אנשים, הויכוחים הקולניים, הצעקות הרמות, הזמנים הלא-ראויים [כגון באמצע התפילה], המקומות הלא-מתאימים [כגון בתוך בית המדרש פנימה], כל אלו השאירו רושם ש'פוליטקה' [שהיא לא המטרה אלא אמצעי בלבד – שדרך אגב, ערכו המספרי שווה "עמלק"], בוער הרבה יותר חזק בעצמות מאשר דברי תורה, למרות שכולנו מאמינים לדברי הנביא ש'אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי'. גם הפילוג, הלשון הרע, ביטול הזמן, הכעס והשנאה, גבו [ואולי חלילה וחס עוד יגבו] מחיר גבוה מאד. וכבר נשאל מרן החזון איש זצ"ל, אם יש מצוה להצביע בבחירות, וענה 'כן'. שוב נשאל, אם זו מצוה כמו אכילת מצה, וענה "לא, כמו אכילת מרור".  

מניסיוני, הדברים הכתובים שלפניכם לא יחוללו שינוי אצל הרבה אנשים. רוב האנושות [כולל בני תורה החרדים לדבר השם] הם די קבועים ועקביים בהתנהגויות שלהם, ואיננו רואים הבדל גדול באנשים בין לפני אלול לבין סוף תשרי ובין שנה אחת לחברתה. דפוסי התנהגות בלתי-משתנים הם חלק מהותי של בני אדם, שיש להם שורשים נפשיים ופיזיולוגיים עמוקים שאין כאן המקום להאריך בהם [ואולי בהזדמנות אחרת נסביר]. לא אני הוא המחדש זאת אלא רבותינו מדורי דורות. רבינו הגדול, אור ישראל, ר' ישראל ליפקין מסלנט זצ"ל, הקדיש את חייו להלחם מלחמת חורמה נגד שקיעות של בני אדם בהרגליהם הנפסדים. וכבר אלפי שנים לפניו הסתובב יהודי צדיק בירושלים וזעק בקול גדול בשם השם: "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" [ישעיהו כ"ט י"ג]. כלומר, אפילו היראה שלכם, שאמורה להיות הרגשה פנימית-אמיתית, היא מלומדה ומתוך הרגל, כל שכן הפעולות החיצוניות.

אם היינו רואים את אותה התלהבות כל יום באמירת אהבה רבה כמו שראינו בויכוחי מרן-רה"י-הגרא"ל-מרן-רה"י-הגר"ש-ולהבדיל-אברהמי-גולדשטיין-אלפסי-כהן-גז-ש"ס-ברקת-ליאון-הפלס-יתד-פשקיוילים-בעד-פשקיולים-נגד-הכחשות-הבהרות-וכו'-וכו', העולם היה נראה הרבה יותר טוב. אם אי מי מן הקוראים יתעורר מדבריי [אפילו אם המתעורר הוא הכותב עצמו] הרי היו שווים. אחרת היו "ברכה לבטלה" שהיא איסור מדאורייתא לכמה פוסקים [כמו שהאריך רבי עובדיה זצ"ל בכמה מקומות ב'יביע אומר' דיליה]. ואם אני טועה, אבקש שתעמידוני על טעותי, כדי שאעלה על הדרך העולה בית א-ל.          

שבת שלום ואורת אין סוף!!