בגדרי מצות אהבת גרים

משפטים

בגדר אהבת גרים

 

וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים (כ' כ"ב)

הבנת הרמב"ן במצות אהבת הגר

 

אנחנו ננסה לברר גדרי מצות אהבת הגר ויחסו למצות אהבת ישראל. כתוב בתורה "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (פרשת עקב י' י"ט). פירש הרמב"ן, כי גרים הייתם בארץ מצרים - מום שבך אל תאמר לחברך, לשון רש"י, וכבר פירשתי בסדר אלה משפטים. וזה לשונו על מה שכתוב שם (כ' כ"ב), וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים: והנכון בעיני כי יאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו ותחשבו שאין לו מציל מידך, כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה כי אני רואה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו…. ובפסוק אחר הוסיף טעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים, כלומר ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר ריחם עליכם, כמו שכתוב ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, כלומר לא בזכותם רק שרחם עליהם מן העבודה, עכ"ד.

 

וכתב בס' זאב יטרף [ויקרא עמ' קצ"ז] דמשמע דס"ל הרמב"ן דפירושו של כי גרים הייתם בארץ מצרים אצל הך דואהבתם את הגר, דבר אחד הוא עם פירוש כי גרים הייתם בארץ מצרים אצל ההוא דוגר לא תונה ולא תלחצנו, שעל כן קצר את האומר שם בפ' עקב וכתב שכבר פרשתי בסדר ואלה המשפטים. אולם אין זאת אלא מילתא דתימה, דהניחא לענין איסור וגר לא תונה ולא תלחצנו שפיר יש לומר כמו שפירש הרמב"ן כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה כי אני רואה דמעת העשוקים ואין להם מנחם וגו'. זאת מאחר שיודעים אנו ממה שהיינו גרים במצרים שהשם רואה דמעת העשוקים ומרחם עליהם, וודאי אין לנו להונות וללחוץ את הגר אשר נפשו שפלה עליו וכאשר יצעק את השם תפילתו מתקבלת ונענה בחסד וברחמים. אמנם מה ענין זה למצות אהבת הגר, וכי משום שמרחמים עליו מן השמים בעת צרתו, על כן מן הדין הוא שיאהבהו הבריות ויתקרבו לו בחבה יתירה. אטו מפני שיש לרחם על יתום ואלמנה, חייבים נמי באהבתם אתמהה? רחמים לחוד ואהבה לחוד. עני שהוא בחוסר כל, ודאי חייבים לרחם עליו לפי שאין לו כלום, לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש וכו'. אבל מנין לנו שמי מצוה לחמול עליו ולתת לו די מחסורו יש גם מצוה לאהוב אותו. שהמצוה לאהוב אותו נובעת ממצות אהבת רעים אבל לא מפני שעני הוא ונפשו רעבה ללחם. סוף סוף, יש הבדל בין אהבה ורחמים. הם [אם נתנסח בניסוח ליטא] שני דברים שונים החלוקים ביסוד גדרם. אם חייבים לרחם על מישהו אין הכרח לומר שחייבים גם לאהוב אותו, ואינו מובן כל עיקר מה שמפרש הרמב"ן דטעמא דכי גרים הייתם בארץ מצרים הנאמר לענין איסורא דוגר לא תונה ולא תלחצנו, הוא טעמא דכי גרים הייתם בארץ מצרים הנאמר לענין אהבה דואהבתם את הגר, וה' יאיר עינינו.

 

בספר זאב יטרף הוכיח מכח הקושיא הנ"ל ששיטת הרמב"ן היא שאין מצות אהבת גרים מצות אהבה כפשוטה אלא מצות רחמים. הרמב"ן כותב שמצות אהבה פירושה לרצות עבור השני מה שאדם רוצה לעצמו (עי' דבריו על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך"). לפי הרמב"ם (דעות ו' ג') מצות אהבה היא לחוס על ממונו, לספר בשבחו וכו'. לעומת זאת מצות אהבת הגר היא לא לאהוב אותו אלא לרחם עליו, לא לצערו בשום דבר ולהיטיב לו כמו שמטיבים לכל שפל רוח, ולכל מי שאין ידו משגת די סיפוקו לכל מה שצריך בחייו, כגון עני, יתום ואלמנה. ועוד יותר מבואר, דכמו שמפורש בגמ' בסוכה (מ"ו:) שצדקה לעניים גמילות חסדים בין לעניים ובין לעשירים, כך רחמים רק לנצרכים ואהבה בין לנצרכים בין לשאינם נצרכים. והלכך מדין אהבת רעים אין נ"מ בין מי שצריך לעזר בין מי שאינו צריך, שניהם כלולים בכלל חובת האהבה. משא"כ מדין אהבת גרים דואהבתם את הגר, אין חיוב אלא בגר שצריך לעזר, אבל גר שהוא בבחינת "עשיר" דכלום לא חסר לו ואין רוחו שפלה עליו, אין הפסוק "ואהבתם את הגר" מדבר עליו ולא שייך בו מצות הרחמים, עכ"ד בזאב יטרף.

 

שיטת רש"י

 

והנה, רש"י בפרשת עקב פירש על הפסוק ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים "מום שבך אל תאמר לחברך". ומעניין שמקור דברי רש"י הם במכילתא בפרשת משפטים על הפסוק "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" ואין שום מקור חזל"י שמפרש כך את הפסוק בפרשת עקב. וכך נאה וכך יאה, שהרי הפסוק בפרשת עקב מורה לנו לאהוב גר ואילו הציווי להימנע מלהונות גר [וגר לא תונה ולא תלחצנו] מופיע בפרשת משפטים. "מום שבך אל תאמר לחברך" הרבה יותר מתאים לפרשת משפטים [כדברי חז"ל] מאשר לפרשת עקב. עובדה זו מחייבת אותנו לנסות להבין מדוע שינה רש"י מקומו ומה רוצה ללמד אותנו בזה.

 

זכיתי לשמוע הסבר פלאי פלאות ממו"ר ורבי כ"ק האדמו"ר מטאלנא שליט"א: טבע האדם לאהוב את הדומה לו ולשנוא את השונה [רמב"ם – מורה נבוכים]. התורה לא ניתנה למלאכי השרת וא"א לצפות מיהודי לאהוב גר שמוצאו והרקע שלו כל כך שונה. הכיצד יתגבר היהודי על הפער הטבעי הקיים בינו לבין הגר ולהגיע לאהבה אמיתית? התשובה טמונה בהוראת חז"ל "מום שבך אל תאמר לחברך". מצד אחד זה שיעור באהבה. לאור העובדה שקשה באופן טבעי לאהוב גר התורה רק מצווה אותנו להימנע מלצער אותו. אולם, אותה הימנעות צריכה לשאוב את כוחה מרגשי אהבה. כלומר, אין אנו מצווים לאהוב את הגר באופן חיובי יותר ממה שאנחנו מצווים לאהוב כל יהודי. אדרבה, אי אפשר לדרוש מאתנו לאהוב גר כמו שאוהבים יהודי. התורה דורשת מאתנו לא לצער ולא להונות את הגר, ולעשות זאת מתוך אהבת הגר [וזאת בניגוד להבנתנו ברמב"ן שבגר הציווי היחידי הוא רחמים בלבד]. וכאן מגיעים לעומק הנפלא! מעבר לשיעור האהבה [הימנעות מצער ולא אהבה ממש], רש"י גם מלמדינו הדרך להגיע לאהבה אמיתית. אם נשכיל להזדהות אם הגר נוכל גם להגיע בסופו של דבר לרגשי אהבה של ממש. אם נזכור שאותו "מום" שיש לו הי' גם לנו פעם, בנינו בסיס משותף שיאפשר לנו לאהוב אותו אהבה עמוקה ואמיתית. אלו תמצית דברי כ"ק אדמו"ר שליט"א שנאמרו בהרחבה רבה. תקוותי עזה, שהבנתי את כוונתו ודייקתי במסירותם.

 

זכינו לדין, שבין לפי רש"י ובין לפי הרמב"ן אין מצוה לאהוב גר יותר מאשר יהודי ואדרבה המצוה בגר היא או רחמים בלבד [רמב"ן] או אהבה במדה פחותה [במטרה להגיע לאהבה עליונה – רש"י].

 

שיטת הרמב"ם בהבדל בין מצות אהבת ישראל לבין מצות אהבת רעים

 

ונראה עכשיו לברר את דעת הנשר הגדול. וזל"ק בפ"ו מהל' דעות: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו וכו', אהבת הגר שנכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה, אחת מפני שהיא בכלל רעים, ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה ואהבתם את הגר. צוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת עצמו ואהבת את ה' אלקיך הקב"ה עצמו אוהב גרים שנאמר ואוהב גר".

 

וכמה מעניין שהוסיף "צוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת עצמו", דוקא במצות עשה של אהבת גרים, ולמה לא הוסיף דברים הללו גם בנוגע למצות אהבת רעים. וכמו כן מה שהוסיף אחר זה "דהקב"ה עצמו אוהב גר" הלא הדברים הללו ניתנו להאמר גם בנוגע לאהבת ישראל בכלל דבוודאי הקב"ה אוהב ישראל.

 

חייב לאהוב יהודי בשל היותו יהודי

 

והגאון האדיר מרן בעל הפחד יצחק (פסח מאמר ח') נדרש לקושיות הללו וביאר כך: ברור הוא דאם ראובן שונא את שמעון אלא שראובן אינו יודע ששמעון הוא בן ברית והוא חשבו לנכרי, דאין אנו אומרים בכי האי גוונא דראובן הוי שוגג בעבירה דשנאת אחים. ובכדי להסביר דבר זה נחזה אנן אותו הציור בצד האהבה. דהיינו ראובן אוהב את שמעון ושמעון באמת בן ברית, אלא שראובן טועה בו וחושבו לאינו בן ברית האם נימא דראובן קיים ע"י זה מצות אהבת רעים? בודאי שאין הדבר כן. מפני שכל אהבה יש לה טעם וגם הטעם של האהבה נכנס בכלל המצוה של אהבת רעים. כלומר, דאין המצוה של אהבת רעים מתפרשת שיאהב אדם שהוא ישראל אלא שיאהב אדם מישראל מפני שהוא ישראל דגם טעם האהבה נכנס בכלל המצוה. פירוש הכתוב דואהבת לרעך כמוך הוא שתאהב אותו דוקא בשביל שהוא רעך. וממילא נמצא לפי זה, דאם ראובן אוהב אדם מישראל ואינו מכיר בו שהוא ישראל, הרי סבת אהבה זו אינה בהישראליות של הנאהב דהוי אהבה סתם מבלי הטעם הנדרש במצוה זו וממילא אין מצות אהבת רעים מתקיימת ע"י אהבה זו.

 

הוא הדין גם לאידך גיסא בצד השנאה. דפירושא דקרא ד"ולא תשנא את אחיך בלבבך" הוא דעובדת האחוה תמנע אותך מהרגשת השנאה אליו. וגם בזה טעם מניעת השנאה נכנס בכלל האיסור ונמצא דאם ראובן טועה בשמעון ומחזיקו לנכרי אע"פ שבאמת שמעון הוא מישראל מ"מ לא עבר עליו ראובן בלאו דשנאת אחים אפילו בשוגג. דמאחר דחסרה לו לראובן ידיעת האחוה אין כאן מקום לגוף המעשה העבירה דגוף מעשה העבירה דכאן היא דידיעת האחוה איננה מונעת את השנאה. וממילא כל שידיעה זו נעדרת אין כאן מקום לגוף האיסור כל עיקר, ואין הידיעה כאן תנאי בהמזיד אלא שהיא תנאי בגוף העבירה.

 

אין אהבת הגר מצד שהוא גלמוד ועזוב אלא משום שנכנס תחת כנפי השכינה

 

וממשיך הפחד יצחק ע"פ יסודו הנפלא ליישב את הקושיות שהעמיד: בכמה פסוקים בתורה נכלל הגר והיתום והאלמנה בחדא ענינא והצד השוה שבהם הוא שהם אנשים נעזבים לנפשם. ואנחנו ממשיכים בזה את הקו הלאה ואומרים שאם אהבת הגר באה מצד שהוא אדם גלמוד ונעזב אין מצות אהבה מתקיימת ע"י אהבה זו, שהרי נתבאר לעיל שטעם האהבה נכנס בכלל מצות האהבה וטעמה של אהבת הגר הוא מצד מעלתו שנכנס תחת כנפי השכינה ולא מצד היותו אדם שאין לו גואלים. ואם חסרה לה לאהבה הטעם הנדרש אין בזה קיום מצוה. ומאירים הם דברי הרמב"ם שדוקא על אהבת הגר הוסיף שצוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת עצמו. כלומר, כמו שאהבת השם היא אך ורק אהבת המעלה ואין שום מקום כלל לענין של רחמנות כמו כן אהבת הגר אינה מתקיימת אם האהבה איננה אהבת המעלה. ומה שהוסיף עוד הרמב"ם שהקב"ה בעצמו אוהב את הגר כוונתו להוכיח את היסוד הנ"ל דזה לשון הכתוב "אוהב משפט יתום ואלמנה ואוהב גר". הרי להדיא הוא דמחולק הוא מהיתום ואלמנה דביתום ואלמנה אמר "עושה משפט" ודוקא בגר אמר "אוהב גר". ואם אהבת הגר היתה באה מפני שהוא נזקק לאהבה ביותר לא היה חלוק בזה מן היתום האלמנה. וזה שכתב הרמב"ם דהקב"ה בעצמו אוהב גר דהיינו מדחזינן דחלוק הגר לענין אהבה מן היתום והאלמנה, שמע מינה דאהבת גרים אהבת מעלה היא, עכ"ד הפחד יצחק ודפח"ח.

 

וזכינו לדין ששונה שיטת הרמב"ם משיטת הרמב"ן. הרמב"ן סובר שהמצוה היא לרחם ואילו הרמב"ם סובר שהמצוה היא אהבת המעלה.

 

מדוע העדיף הרמב"ם את הפסוק בפרשת עקב

 

ולאחר שצררנו באמתחתינו ההבנה העמוקה בגדר מצות אהבת הגר נוכל ליישב קושיה נוספת. הרמב"ם בספר המצות מנה מצות אהבת גרים ע"פ הפסוק בפרשת עקב "ואהבתם את הגר". והקשה בספר עבודת המלך, מדוע הרמב"ם לא ציטט את הפסוק שכתוב לפני כן בפרשת קדושים "ואהבת לו [לגר] כמוך"? והשתא קושייתו מיושבת היטב. דמהפסוק ואהבתם את הגר למדנו שצוה על אהבת גרים כמו שצוה על אהבת עצמו שנאמר ואהבת את ה' אלקיך. כמו שאהבת ה' היא אהבת המעלה כך אהבת הגר היא אהבת המעלה [ולא מצד רחמנות]. חידוש זה לא היינו יכולים ללמוד מהפסוק ואהבת לו כמוך [שהרי לא כתוב "את"], וע"כ השכיל הרמב"ם לצטט את הפסוק המאוחר יותר בפרשת עקב. [עי' בספר בני בנימין על הרמב"ם כעין זה.]

אהבת ה' ואהבת הגר – אהבה המסורה ללב

 

והנה הרמב"ם כותב בתשובה לר' עובדיה הגר [מהד' בלאו סי' תמ"ח] "דע שהחובה שחייבתנו התורה על הגרים גדולה היא, על האב ועל האם נצטוינו בכבוד ומורא, ועל הנביאים לשמוע להם, ואפשר שיכבד האדם ויראה וישמע ממי שאינו אוהבו, ועל הגרים צוונו באהבה רבה המסורה ללב ואהבתם את הגר כמו שצוונו לאהוב את שמו ואהבת את ה' אלקיך".

 

ובספר יד פשוטה הסביר את דברי הרמב"ם ע"פ האבן עזרא שכתב על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", שהפירוש הוא, שאדם ירצה לחבר שלו מה שהוא רוצה לעצמו. ולמד הרמב"ם ש"ואהבת את ה' אלקיך" פ' אהבה רבה המסורה ללב [שהיא הרבה יותר מאהבה "ל"], שהרי לא שייך שאדם ירצה לה' מה שהוא רוצה לעצמו, כמובן. [אני רוצה לאכול – כך אני רוצה שה' יאכל. אני רוצה להתחתן – כך אני רוצה אותו דבר לה'. לא יעלה על הדעת שזוהי האהבה המחוייבת!] וזה מה שכתב הרמב"ם "ועל הגרים צוונו באהבה רבה המסורה ללב ואהבתם את הגר" והביא ראיה מדברי הפסוק "ואהבת את ה' אלקיך". תרי האהבות הללו בני חדא בקתא אינון, כביכול. אהבה רבה המסורה ללב, בניגוד למצות אהבת רעים שהיא בעלת אופי אחר [הרצון שיהיה טוב לשני וכנ"ל]. ולאחר זמן רב איקלע לידי מאמרו של הרב י. יצחק וילנר בקובץ כנסת בית יצחק [שיצא לאור בירושלים בשנת תשי"ט בעמ' ק"ב עיי"ש] שהוכיח מלשונות הרמב"ם שמצות אהבת גרים שונה ממצות אהבת ישראל בכך שאין בה נ י ה ו ג י אהבה לעומת מצות אהבת ישראל שיש בה ניהוגי אהבה כגון לספר בשבחו ולחוס על ממונו [רמב"ם הלכות דעות פ"ו הל' ג']. ועי' בס' אור אברהם פרשת קדושים על הפסוק ואהבת לרעך כמוך.

 

 

ומעתה יש לנו הבנה עוד יותר עמוקה בדברי הרמב"ם. בס' עבודת המלך הקשה, כזכור, מדוע הרמב"ם בחר להביא את הפסוק בפ' עקב ולא הפסוק בפ' קדושים. ועכשיו אנחנו מבינים שחוץ מהלימוד שאהבת הגר צריכה להיות אהבת המעלה כמו אהבת ה' מדכתיב בפרשת עקב ואהבתם את הגר בדומה למה שכתוב ואהבת את ה', אנחנו גם לומדים שהאהבה היא אהבה המסורה ללב בדומה לאהבת ה'. דבר זה לא היינו יודעים מהפסוק בפ' קדושים "ואהבת לו כמוך".

 

 

 

מצוה להביא אחרים לידי אהבת גרים

והנה הרמב"ם בספר המצות [מצוה ר"ז] כתב "היא שצוונו לאהוב את הגרים והוא אמרו יתעלה ואהבתם את הגר, ואע"פ שהיה נכלל בזה עם ישראל, באמרו ואהבת לרעך כמוך אבל מפני שנכנס בתורתנו הוסיף הא-ל אהבה על אהבתו ויחד לו מצוה נוספת, וברוב הדרשות בארו שהא-ל צונו על הגר כמו שצונו על עצמו ואמר ואהבת את ה' אלקיך אמר ואהבתם את הגר." ויש להבין, מה הוסיף הרמב"ם באמרו שצונו על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת עצמו, ולא כתב כך לגבי אהבת רעים [כמו שהקשה הפחד יצחק על דברי הרמב"ם בהל' דעות]. בספר רינת יצחק תנינא עה"ת (לג"ר יצחק סורוצקין שליט"א בעמ' ס"ט) תירץ ע"פ הרמב"ם בספר המצות [מצוה ג'] "היא שצונו באהבתו יתעלה וכו', וכבר בארנו שזאת המצוה ג"כ כוללת שנהיה קוראים לבני אדם כולם לעבודתו וכו' ולשון ספרי ואהבת את ה' אהבהו על הבריות כאברהם אביך, ר"ל מפני שהי' אוהב כמו שהעיד הכתוב אברהם אוהבי קרא בני אדם להאמין בשם מרוב אהבתו". מבואר מדבריו, שאהבת ה' כולל שתאהבהו על הבריות, שאהבתך לה' תהיה כ"כ חזקה עד שמרוב אהבה תדאג שגם אחרים יאהבו אותו, וכפי הנראה ילפינן לה מהא דכתיב ואהבת "את", וכמו כן נאמר ואהבתם "את" הגר, שבא לרבות מחמת עוצם ותוספת האהבה שאנו מחויבין לגר וכמש"כ הרמב"ם שהוסיף הא-ל אהבה על אהבתו, שנכלל בזה ג"כ אהבהו על הבריות, שתראה שאחרים ג"כ יאהבו אותו, ומשא"כ באהבת רעים דלא כתיב "את" לרבות, לא נכלל בזה שאתה צריך לאהבהו על אחרים וסגי בזה שאתה לבד אוהב אותו, עכ"ל. מבואר מדבריו שיש מצוה לעודד אחרים לאהוב את הגרים.

 

הליכה בדרכי ה'

 

עוד הסביר שם את דברי הרמב"ם בהל' דעות "שהקב"ה עצמו אוהב גרים" ע"פ הרמב"ם בספר המצות מצוה ח' "היא שצונו להדמות בו יתברך לפי יכולתנו הוא אמרו יתברך 'והלכת בדרכיו' ובא הפירוש בזה מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון וכו', ובא בפירוש ג"כ שענינו להדמות בפעולות הטובות ומדות החשובות שיתואר בהם הא-ל יתברך, וברמב"ן בסהמ"צ שורש א' כתב שהמצוה והלכת בדרכיו כולל להלביש ערומים לבקר חולים לנחם אבלים שהן הפעולות הטובות של הקב"ה וכמבואר בסוטה (י"ד) מאי דכתיב אחרי ה' תלכו, מה הקב"ה מלביש ערומים אף אתה תלביש ערומים מה הקב"ה מבקר חולים אף אתה בקר חולים.

 

לפי"ז נראה דכונת הרמב"ם דמלבד המצוה המסוימת של אהבת הגר איכא מצוה נוספת לאהוב גר הנלמד מקרא והלכת בדרכיו שהאדם צריך להדמות אליו בפעולותיו הטובים והמדות החשובות, כמו שהקב"ה אוהב גרים שאומר ואוהב גר, כמו"כ צריך כל אחד לילך בדרכיו לאהוב גרים.

 

והנה שבת (קל"ז:) איתא המל את הגרים אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים, ובתוס' הרא"ש כתב כי נצטוינו לאהוב את הגרים ואי אפשר להיות גר בלא מילה, וצ"ע דמצות אהבת הגר היא שלאחר שנתגייר יש מצוה לאהוב אותו אבל קודם שנתגייר מהיכ"ת שיש מצוה לגיירו. אולם להמבואר דמלבד המצוה המסוימת של אהבת גר איכא מצוה נוספת לאהוב גר להדמות להקב"ה שאוהב גרים, י"ל דהקב"ה אוהב ג"כ שגרים יתגיירו וכדאיתא בפסחים (פ"ז) לא גלו ישראל אלא בשביל שיתוספו עליהם גרים וכו', ומכיון שהקב"ה אוהב שהגרים יתגיירו חייבים אנו להדמות אליו לאהוב לגייר גרים ולכך המל גרים אומר אשר קדשנו וצונו למול גרים, עכ"ד הרינת יצחק.

 

ויש להעיר בעצם הקושיא על הרא"ש דמהיכי תיתי שיש מצוה לאהוב גר לפני שנתגייר ולגייר אותו, כבר מצאנו לעוד הראשון שסובר כך, והי ניהו הר"י הברצלוני שכתב שבכלל מצות אהבת הגר אף המצוה של קבלת גרים להכניסם תחת כנפי השכינה, וביאר הגרי"פ פרלא (סמ"ג עשה י"ט) שכיון שע"י קבלה זו הוא נתגייר הרי זה בכלל ואהבתם את הגר [הובאו דבריהם באנציקלופדיה תלמודית ערך אהבת הגר].

 

ספק בשנים שהיו מהלכים במדבר – גר ויהודי

ועכשיו נציע ספק נכבד שהציג מו"ר כ"ק האדמו"ר מטאלנא שליט"א. שנים שהיו מהלכים במדבר אחד יהודי והשני גר והיהודי מחזיק קיתון של מים ולגר אין לו מה לשתות. הגיעו למצב של פיקוח נפש, האם היהודי חייב לוותר על המים לטובת הגר. אם היו שניהם יהודים אין שאלה, הרי קי"ל כר"ע שחייך קודמים ומי שמחזיק את המים יכול לשתות, אולם כשהשני גר אולי שאני. שהרי הכלל שחייך קודמים מבוסס על הפסוק ואהבת לרעך כמוך אבל לא יותר ממך. אבל אהבת הגר לכאורה איננה מוגבל ל"כמוך".

 

ופשט כ"ק אדמו"ר שליט"א לפי מה שכתבנו בשמו לעיל שבאמת אליבא דרש"י היהודי אינו חייב לתת לגר, שהתורה לא דורשת ממנו לאהוב את הגר באהבה עוצמתית כמו שנדרש ממנו לאהוב יהודי. המצוה לאהוב גר פירושה לא להונותו "מום שבך אל תאמר לחברך" אבל לא אהבה של ממש. נמצא שאם אינו חייב לתת ליהודי כ"ש שאינו חייב לתת לגר. ועי' משנה בהוריות י"ג. שאכן ישראל קודם לגר להצלה.

 

ועיין בפמ"ג (בסי' קנ"ו) שכתב "ישראל לפרוק וגר לטעון, עדיף לטעון לגר שיש בו עשה יתירא, ועדיף". ובספר ואהבת לרעך (עמ' 245) הקשה עליו ממה שנאמר בשו"ע יו"ד (סי' רנ"א ס"ט) שיש להקדים ישראל לגר לפרנס, לכסות, ולפדיון. והגר"ח קנייבסקי (שם עמ' 319) השאיר את הפמ"ג בצ"ע.