אורות הגבעה                                                               פרשת תולדות                                                                                                            לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א                                                                                                                                                     לע"נ ר' יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                ל02-

מכירת הבכורה

הריב"ש [סי' שכ"ח] הביא קושיה כיצד קנה יעקב את הבכורה מעשו, והא הוי דבר שלא בא לעולם [הירושה והעבודה], ולא קנה? [רבי יונתן אייבשיץ ב'נפש יהונתן' רצה לומר שפסק יעקב אבינו כמו רבי מאיר בגיטין מ"ב שאדם מקנה דבר שלב"ל – ועי' בס' אז שמח איצקוביץ עמ' תצ"ז]. והביא השואל בשם הטור שאמר בשם אביו הרא"ש, שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם ע"י שבועה, שאם נשבע המקנה על מכירתו חל הקנין אף אם אין החפץ בעולם, והביא ראיה מכאן דחל קנין על הבכורה אף שלא היה בעולם, דכיון שנשבע עשיו חל הקנין, כדכתיב 'וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב'. והריב"ש דחה סברא זו, וכתב שוודאי אין זה מדברי הרא"ש ואף לא מדברי ר' יעקב בנו, ולא מסתברא לתלות סברא זו בגברי רברבי שאין לה על מה לסמוך. וגם הראיה אינה ראיה לפי שהיה קודם מתן תורה. ומאן לימא לן שלא היה אדם מקנה דשלב"ל, והשבועה היתה לרווחא דמילתא שלא יערער עשיו כי הכירו יעקב שהוא גברא אלימא ואיש זרוע. והנה בשנים האחרונות יצא כתב יד של בעל הטורים על התורה ובאמת מביא שם את הדברים הנ"ל בשם אביו הרא"ש.  אתה הראית לדעת, שנחלקו הרא"ש והריב"ש אי מועיל שבועה להקנות דשלב"ל. עוד נחלקו, אי קודם מ"ת היה אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם.

הנה כבר נחלקו הראשונים מהו הריעותא במכירת דבר שלא בא לעולם, דבנמוק"י [ב"מ ס"ו לז: ד"ה אמר ר"ג, אך עיין בקונטרסי שיעורים בב"מ סי' י"ג מש"כ, וכ"כ במהרש"א בב"מ ט"ז, קרן אורה יבמות צ"ב:, קוב"ש בב"ב אות ת"צ] מבואר שהוא משום דלא סמכא דעתיה דמוכר, דכיון שאינו בעולם כלל אין דעתו עליו. ובאמת שהוא מפורש במרדכי [ב"ב אות תרס"ג] דאף שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מ"מ אם ב' אנשים מקנין זה לזה, שפיר קונין בדבר שלב"ל [והובא ברמ"א סי' ר"ט ס"ח]. וביאר הסמ"ע [סק"ל] דאגב שרוצה לקנות מקנה. ובאמרי בינה [הלכות הלואה סי' ס"ג סקי"ז] כתב שהוא מדרבנן ויעוי"ש שבשער המשפט [סי' ס"ו סק"ה] כתב שהוא מדאורייתא, הרי דמה שאין מקח חל בדשלב"ל הוא משום סמיכות דעת [שאם הוא משום דאין כח הקנאה להקנות דבשב"ל, וכדלהלן, מאי שנא אם גם קונה?]

אכן, בנו"ב [מהדו"ת אה"ע סי' נ"ד סקי"ב] נתרעם על השואל, וכתב דודאי אף במקום דסמכא דעתיה אין המקח חל בדשלב"ל. וכן הוא לשון הלבוש [בחו"מ סי' ר"ט ס"ד] שאין אדם מקנה דשלב"ל שאין כאן דבר שיחול עליו הקנין, וכ"מ בנמוק"י [ב"ק ס"ו]. ובקרי"ס [פרק כ"ב מכירה] כתב שאין מקח חל בדבר שלב"ל דבקרא משמע שיהא מצוי. ועי' חזו"א [דמאי סי' י"ז] שכתב שאינו שליט על ממונו טרם שבא לעולם. וכ"ה בכתבי הגר"ח [סי' קצ"ו]. ועי' בחי' הגר"ש שקופ [בב"ב סי' ל' אות ה'] שכתב ששני ההסברים אמת, לפעמים אין אדם מקנה דבשלב"ל משום שאין סמיכות דעת, ולפעמים משום חסרון בכח ההקנאה.

ואנכי הרואה מה שכתבו בספרים רבים [אמרי אליעזר (פרייפעלד) פ' תולדות, חבצלת השרון פרשת תולדות, מנחת אשר פ' תולדות, נר למאה פ' תולדות ועוד ועוד] שנחלקו הרא"ש הריב"ש בשאלה מה החיסרון בדשלב"ל. הרא"ש סובר שהחסרון הוא בגמירות דעת, והשבועה מסלקת ומבטלת חסרון זה. הריב"ש לעומתו סובר שאין שבועה מועילה, דיסוד מה שאינו יכול להקנות דשלב"ל הוא משום חסרון בכח ההקנאה, ולכן לדעתו לפני שהופיעו דיני קניינים בעולם, היה עדיין אפשר להקנות, אבל ניתנה תורה ונתחדשה הלכה שאין מקנים דשלב"ל.

ויש ראיה שהרא"ש אכן סובר שהחסרון הוא משום חסרון בסמיכות דעת. רעק"א [חו"מ סי' ר"א] הביא מתשובות הרא"ש [י"ג] שבמקום שהמנהג הוא לסחור בדשלב"ל – מכירתו מכירה. וכך דעת המהר"ם מרוטנבורג, שדימה זאת לקנין סימטותא [בב"מ ע"ד]. ותמה עליו הרב יחיאל מפריס, הלא מן הדין אין מועיל להקנות דשלב"ל, ומה יועיל מנהג הסוחרים, ולא דמי לסימטותא דמהני כמעשה קנין משום הסמיכות דעת שבמעשה זה. וכתב הג"ר אלחנן זצ"ל [קוב"ש ב"ב אות ס"ג] להסביר פלוגתתם, דר' יחיאל נקט שהמניעה הוא בעיקר כח ההקנאה הלכך לא יועיל המנהג, ואילו המהר"ם נקט שהחסרון הוא משום דלא סמכא דעתיה, על כן במקום שכך הרגילות בקניה ומכירה, ליכא חסרון סמיכות דעת. וכאמור הרא"ש סובר כהמהר"ם. הרי עין רואה ואוזן שומעת שדעת הרא"ש הוא שהחסרון בקנין דבר שלב"ל הוא סמיכות דעת.  

ובשו"ת הרי"ף [סי' ד'] הביא תשובות הגאונים למר יוסף גאון שכתב בהאי לישנא: "והדין גמירנא לה מרבואתא קמאי דשמשנא קדמיהון, דאלימא שבועתא באנפי סהדי מן קנין, וכל מאי דמשתבע ביה בממוניה באנפי סהדי מיחייב לקיומי מיליה ולא בעינן קנין משום חומרא דשבועה ובהכי נהגינן ועבדינן. תדע, שהרי יעקב אבינו קנה מעשו אחיו בכורתו בחיי יצחק אבינו ואביהם ואע"פ שלא היה הדבר עדיין ברשותו אפ"ה זכה בו בשבועת עשו כדכתיב את בכורתי לקח, ש"מ דאלימא מילתא דשבועה למיקני בה אפי' מידי דלא מקני בקנין ותו לא מידי ע"כ.  

והנה, בדברי הגאון יש שני חידושים שאינם מופיעים ברא"ש, א] שהשבועה מועילה להחיל קנין רק כשנעשית בפני עדים. ב] כיון שנשבע שוב אין צריך מעשה קנין. ושני חידושים אלו צריכים ביאור. מדוע צריך עדים לחלות הקנין, הלא לא איברו סהדי בדיני ממונות אלא לשקרי, ובכל הקנינים אין העדים נצרכים לחלות הקנין. וכן אין מובן איך מועיל שבועה להחיל חלות קנין בלי מעשה קנין?

ואסברא לן הגאון רבי אריאב עוזר שליט"א [כמובא ברשימות שיעורו השבועי מש"ק פ' תולדות תשע"א], ותחילה ביאר חידושו האחרון עפ"י יסודו שיש שני סוגי קנין. יש קנין שעניינו הוראת בעלות והשתלטות על החפץ, כגון משיכה והגבהה, ויש קנין שענינו לפעול או להראות גמירות דעת אצל הקונה, כגון סימטותא, שאין שום הוראת בעלות על החפץ אלא מעשה שמורה על החלטה גמירות דעת [והאריך בזה ממקורות שונים].

ופעמים מהניא גמירות דעת אף בלי מעשה קנין כלל, הכיא דאיכא אנן סהדי שיש גמירות דעת ודאית, כגון מה שאמרו "כמה אתה נותן לבנך וכו' והן הן הדברים הנקנים באמירה" [כתובות ק"ב ועי' רש"ש על תוספות בכורות י"ח: והארכנו בזה בס"ד באורות הגבעה ויקהל-פקודי תשע"ג]. ולפ"ז אפשר להבין חידוש הגאונים דסגי בשבועה להחיל קנין, שמכיון ששבועה מראה וגורמת סמיכות דעת [שעל כן מהניא לסלק החסרון דלא סמכא דעתיה בדשלב"ל], שוב אין צורך במעשה קנין כלל, וכאותן הדברים הנקנים באמירה. [אמנם מהרא"ש לא שמענו חידוש זה, דשפיר י"ל דמהני השבועה לסלק הריעותא של דבשלב"ל אבל לא עד כדי כך שתועיל במקום קנין. וכן בפוסקים לא הובאה דעה זו כלל שתועיל במקום קנין].

למה צריך עדים?

ועכשיו נפנה לבאר את חידושו הראשון, שלחלות הקנין בעי בפני עדים דוקא. בב"ב [מ.] אי' "קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו". ופירשו תוספות ועוד ראשונים קנין סודר [שזהו סתם קנין הנאמר בש"ס] הנעשה בפני שנים, העדים רשאים לכותבו בשטר אף בלא נטילת רשות מפורשת מהמוכר, שלא כבקנינים אחרים. ואולם הגאונים פירשו המימרא כפשטותה, דקנין סודר צריך שייעשה בשתיים, ובלאו הכי לא חל הקנין [וכ"ה בראב"ד הל' מכירה ה' ט']. הראשונים תמהו, הלא לא איברו סהדי אלא לשקרי, ומדוע לא יחול הקנין בלא עדים, ולכן פירשו שרק לענין הכתיבה אמרו שאם נעשה בפני שנים אין צריך לומר כתובו, אבל הקנין עצמו אין צריך עדים כאמור. וכן הוכיחו מהסוגיא בב"מ [מ"ו] ומעוד מקומות שחל קנין סודר אף בלא נוכחות עדים. ובתוספות הרא"ש הביא נידון זה, ודן בראיות שהביאו אבל סיים שאין צריך ראיה לכך שלא צריך עדים, דמאי שנא קנין סודר מקנין הגבהה ומשיכה וחזקה שאף בינו לבינו מועילים בלא עדים. והנה כדברי הגאונים מבואר בתרגום לרות על הפסוק "שלף איש נעלו, וזאת התעודה בישראל" – 'והכי נהגין למקני בית ישראל מן חבריא קדם סהדיא'. התעודה לשון עדות. אכן צריך ביאור דעה זו, כפי שתמה הרא"ש, מאי נשתנה קנין סודר משאר קנינים.              

באבן האזל [הל' מכירה ה' ט'] הסביר את שיטת הראב"ד, דכשם שהודאה בעי בפני שנים דאל"ה יאמר משטה אני בך, כן סודר דאינו קנין בעצם כהגבהה ומשיכה ומסירה וחזקה וכן כסף, דנותן דמי המכירה, דבאלו א"צ עדים אבל קנין סודר עיקר קנינו הוא ע"י מה שגומר בדעתו להקנות ולכן צריך לעשותו בפני עדים להאלים ולחזק הדבר שתהיה גמירות דעת. ועי' בריטב"א [קידושין כ"ב:] שכתב ש"אין הקנין אלא לקיים הדברים". ופירוש הדברים, שקנין סודר הוא מעשה המורה על גמירות דעת בין הקונה והמוכר. וכך פירש בדבר אברהם [סי' א'] שקנין סודר וקנין סימטותא, עניינם אחד, דהיינו מעשה המורה על גמירות דעת לפי הסכמת בני אדם נהוגים באותו מקום, ובכך ביאר דברי הירושלמי עיי"ש. ובאמת, לפי יסוד זה מתורצות הרבה קושיות, שאין כאן המקום להאריך בהן, כי אין זה הנושא שלנו כעת [והגר"א עוזר בשיעורו האריך באופן נפלא]. וזהו פשוטו של מקרא [לפי התרגום] "וזאת לפנים בישראל לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וזאת התעודה בישראל", שהואיל וענין קנין זה הוא 'לקיים כל דבר', כלומר מעשה המקיים ונותן תוקף לדברים, לכן צריך להות במעמד של 'תעודה', באופן שא"א להכחישו.

וא"כ הרי נתבארו גם דברי הגאונים בתשובת מר יוסף גאון לשיטתם, שהשבועה המועילה לקנות דבר שלא בא לעולם הוא רק כשנעשית בפני עדים – שהרי לשיטתם השבועה במקום מעשה הקנין היא עומדת, והרי גדרה הוא מעשה המפגין גמירות דעת באופן שאין מעשה בגוף החפץ כלל, הלכך בעינן שבועה כזאת באופן שיודע המוכר שא"א להכחישה, כלומר בפני עדים.      

דשלב"ל בעכו"ם

עפ"ד הריב"ש [שלפני מ"ת אדם מקנה דבר שלא בא לעולם] כתב הג"ר נתן געשטטנר זצ"ל [להורות נתן פ' תולדות] לחדש ולומר דגם השתא שניתנה תורה ונתחדשה הלכה דאין אדם מקנה דשלב"ל, מ"מ בעכו"ם שפיר קונה דשלב"ל אף לאחר מתן תורה, שהרי התורה כולה לישראל נאמרה ולא לעכו"ם, וא"כ תינח קנין כסף או משיכה דאימעט עכו"ם, למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' [בסוגיא דבכורות י"ג עיי"ש ברש"י ותוס'] אבל קנין דשלב"ל, דלא מצינו דאימעט בעכו"ם שוב אוקמינן ליה אקודם מתן תורה דקנה, וגם השתא קונה.  

קצות - המכירה פעלה סילוק:  הקצות [רע"ח י"ב] תירץ כיצד מועילה המכירה, עפ"י מה שחידש שבכור יכול לסלק עצמו מחלק הבכורה עוד בחיי אביו, ועפי"ז י"ל דכאשר עשו אמר 'למה זה לי בכורה', סילק עצמו בזה מהבכורה. אלא שהקשו – דניחא שסילק עצמו אבל איך זכה בה יעקב? עי' מש"כ הגרש"מ דיסקין [אהל יהושע עמ' כ"ב].

אור החיים – הועליה המכירה מדין תקנת כדי חייו: עוד תירץ ע"ז באוה"ח הק' [בראשית כ"ה ל"א] דהנה יעקב אמר לעשו מכרה כיום את בכרתך לי, ולכאורה המילה כיום מיותרת, אלא שיעקב ידע שיש כאן נידון של דשלב"ל, ולכן התכוון יעקב בהוספה זו שיחול מכח הא דאיתא [בב"מ ט"ז] דאם אמר מה שתעלה מצודתי היום דבריו קיימין דמשום כדי חייו הקילו חכמים דמהני, ועפי"ז י"ל דמה"ט כשעשו אמר הנה אנכי הולך למות מהני דאין לך תקנת משום כדי חייו גדולה מזו. והוסיף האור החיים דלכן אמר עשו מכרה "כיום", שלכאורה אין לו שום משמעות אלא הכוונה כדין יום, היינו כדין צייד עני שמוכר מה שיעלה במצודתו היום ע"ש. אלא דהקשה בס' אור החיים [חרל"פ עמ' כ"ה] דהך תקנת צייד הוא מכירה דרבנן משום תקנ"ח ולא משמע שכל מכירת הבכורה אהני רק דרבנן עכ"ד. ובנושא הזה אפשר להאריך עד מבלי ששפתותינו ירצו לומר די – אבל נסתפק במועט.

 -------------------------------------------------------------------------------------------

"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך" [כ"ו, ב']. ומפרש רש"י על פי בראשית רבה ס"ד ג' - אל תרד מצרימה, שהיה דעתו [של יצחק] לרדת מצרימה כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו הקב"ה, אל תרד מצרימה, משום שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך, עד כאן.  וכמה מאלפים הם דברי רבינו אליהו מזרחי בפירושו לדברי רש"י כאן וז"ל "עולה תמימה שהיא קדש קדשים וכן הארץ חשובה אצלו כמו העזרה, וחוץ לארץ כחוץ לעזרה, ואין קדש קדשים יוצא חוץ לעזרה, ואם יצא נפסל למזבח, ונאסר לעולם אע"פ שחזר למקומו". [ויש להעיר שלפי המזרחי משמע שהיה אסור על יצחק לצאת לחו"ל כמו שאסור לפסול קדשים, בעוד שלשון רש"י היא "אין חוצה לארץ כדאי לך" שאין במשמעותה לשון איסור. וגם כבר העירו רבים שאין איסור להוציא עולה טרם שחיטתה חוץ לעזרה]. 

כאן רואים עד כמה היה ארץ ישראל חשובה ויקרה בעיני התורה. ארץ ישראל דומה לבית המקדש והיציאה של יצחק, הנמשל לקרבן, כמוה כיציאת קדשים לחוץ הפוסלת את הקרבן.

פוק חזי מה שמספרים חז"ל במסכת כתובות [קי"א א'] על אחד שמת אחיו בבבל ונפלה לפניו אלמנת אחיו ליבום, שהיא מצות עשה מן התורה, ולא רצתה היבמה לעלות ארצה כדי להתייבם, ועמד ושאל היבם את רבי חנינא אם רשאי הוא לרדת לחוץ לארץ כדי ליבמה, ענה לו בתוקף "אחיו נשא כותית ומת, ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו", עד כאן. הרי שרבי חנינא מכנה את היבמה "כותית" משום שהייתה גרה בחו"ל ומתבטא בשיא החריפות על בעלה הנפטר "ברוך המקום שהרגו" ש"מגיע לו" עונש על כך שהיה גר בחו"ל. וסירב רבי חנינא להתיר לאחיו לרדת כדי ליבמה. ובסוגיא המקבילה בירושלמי מו"ק [פ"ג] מוצאים ביטוי עוד יותר חריף היוצא מפי רבי חנינא "אחיו של האיש ההוא הניח חיק אמו [שהיא ארץ ישראל] וחבק חיק נכריה [שהיא חוץ לארץ] וברוך המקום שנגפו, ואתה מבקש לעשות כיוצא בו?!". הרי שארץ ישראל נמשלת לחיק האמא, שהוא המקום הכי טבעי לתינוק לעומת היוצא לחו"ל שנמשל למחבק חיק נכריה, שהיא זרה לרוחו. כך טומאת חו"ל זרה לרוחנו ואסור לרדת לשם. אני לא הייתי מתבטא בקיצוניות כזו אבל מה נעשה ושחור על גבי לבן הדברים מופיעים בדברי חכמינו הקדושים. 

ורבים הקשו, הלא עדיין לא נתקדשה הארץ כלל, דרק לאחר כיבוש וחילוק נתקדשה הארץ. ומיישבים עפ"י הספר 'כפתור ופרח' [פרק עשירי] שהאריך שיש חילוק בין קדושת הארץ ומעלתה מצד עצמה ובין חיוביה במצוות התלויות בארץ כגון תרומות ומעשרות, ואמנם חיובי המצוות תלויים בכיבוש וחילוק אבל קדושת הארץ מצד עצמה היתה לפני הכיבוש וקיימת גם אחרי שבטל, וממילא מבואר מה שהיה מוטל על יצחק להשאר בארץ ישראל מצד קדושתו העצמותית-הבלתי-תלויה-בדבר. ועי' בשו"ת החת"ס [יו"ד סי' של"ד בד"ה והנה כתב] וז"ל והנה לכאורה משמע לא משום מצוות התלויים בא"י וירושלים כופין אלא משום קדושת עצמה וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה וכו' וכיון שכל עצמו הוא משום עוצם קדושתה אין לכנס כלל בפלפול אי קדשה ראשונה וקדשה לכל וכו' שירושלים הוא שער השמים מימות עולם אפי' כשהיה היבוסי יושב ירושלים והכנעני והפריזי אז בארץ, ולא זזה ולא תזוז שכינה מכותל מערבי אפי' בחורבנה וכו' ע"כ. אלא שבכפתור ופרח כתב "הרי שקדושת הארץ ומעלותיה היא משעת נתינתה אל האבות הקדושים לא משעת הכיבוש לחוד", מבואר שקדושת א"י הוא רק משעת נתינתה לאבות ולא מימות עולם.

[ומה שהוצרך לטעם של קרבן ולא היה סגי לבוא מדין קדושת הארץ, כתב בס' מתיבתא דרבנן עמ' רפ"ט, דבלא טעם זה, כיון שהיה קודם נתינת התורה, היה מותר לצאת מא"י, וגם לישא אשה שרי לצאת לחו"ל, וגם שהיה רעב שמתיר את היציאה (עי' הל' מלכים פ"ה ה"ט). אבל עכשיו הוסיף לו השם יתברך, שכעולה תמימה אין חוצה לארץ כדאי לך ועליך להישאר. "וחייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי...."]

"ויהי עשיו בן ארבעים שנה" [כ"ו ל"ד] "עשו היה נמשל לחזיר שנאמר [תהילים פ'] 'יכרסמנה חזיר מיער', החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו [אדום] גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותם, כשהיה בן ארבעים אמר, אבא בן ארבעים שנה נשא אשה אף אני כן" - רש"י.

תראה עשו. ממש צדיק! הולך בדרכי אביו הקדוש, האדמו"ר הצדיק מרן פוסק הדור וכו' וכו' [למלא בתוארים ראויים] יצחק אבינו שליט"א זצוק"ל זצלהההה"ה. מרן [היום אם לא כותבים "מרן" זה נחשב עלבון-צורב-לא-יסולח] הרב יצחק נשא אשה בגיל ארבעים, אף הוא יעשה כן. "כהכנה" לצעד הזה, הוא היה צד נשים תחת בעליהן ומענה אותן [וגם מתמיד הדור לא היה אותו 'איש הציד']. כאן דוגמה לצביעותו-העשוית המשמשת אף לנו הדרכה. רבים הם האנשים שהולכים בדרכי אבות ולובשים את ה"מדים". כובע, חליפה, חולצה לבנה, פאות [איש כמחנהו ואיש כדגלו], ומרגישים "הנה, אני בסדר! כאבותי כן גם אני". וכמה חלי ולא מרגיש גברא שכדי להיות כמו אבותיו, אין מספיק לעשות חיקוי חיצוני אלא צריך להוסיף גם את המימד-העיקרי-הפנימי-הנשמתי. עשו היה רחוק מזרח ממערב מיצחק וחיקוי מעשה יצחק בפרט אחד בחיים איננו משביע-רצון.

והחיקוי הזה היה בלתי-מוצלח [כמו שהעיר הגר"ח פרידלנדר זצ"ל]: אביו יצחק כידוע התחתן עם הצדקת רבקה, עשו לעומת זאת התחתן עם שתי נשים כנעניות מרושעות ומושחתות שהיו מורת רוח ליצחק ורבקה.

והנה משפט חריף האופייני לחסידות פולין: אל תחשבו שעשו היה נראה כאיכר מגושם אלא היה לבוש לבנים ואומר תורה בג' סעודות, ואיתא במדרש [ילק"ש עובדיה] שלע"ל יבוא עשו ויתעטף בטליתו וישב בראש ליד יעקב עד שיבוא הקב"ה וישליכהו הרי שאף משומרי החומות ומלאכי השרת יהיה נסתר רשעתו. ואם בעוה"ב שהוא כולו אמת כך בעוה"ז שהוא כולו מלא שקרים על אחת כמה וכמה עכ"ל [שם משמואל תרע"ד בשם רבי ש"ב מפרשיסחא]. גם עשו היה אדמו"ר ואמר תורה אבל מתחת לתחפושת-האדמורי"ת הסתתרה מגלה-עריות-שופך-דמים.

"ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו ויאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו" [בראשית כז כב-כג] ואיך הוכיח יצחק לעצמו שהעומד בפניו הוא עשו ולא יעקב? הרי מדובר פה בברכה גורלית, שתקבע מהלכים היסטוריים חובקי זרועות עולם? לפני שמעניקים כזו ברכה צריך להיות בטוח בעצמו.

הסביר בס' ברכת מרדכי [עמ' שטז]: כששמע יצחק אבינו את הקול ומשש את הידים, עלו בו בעצם שני ספיקות [יצחק היה למדן בעל כושר-ניתוח-גאוני]. האחד, מיהו האיש, זה הניכר בקולו או זה הניכר בשעיריותו. אך גם מיהו המתחפש, זה אשר התחזה ליעקב או זה אשר התחזה לעשו. כששמע יצחק אבינו את הקול ומשש את הידים ידוע ידע אל נכון כי אם יעקב הוא האיש, הרי מתחפש הוא לעשו ואם עשו הוא האיש הרי מתחפש הוא ליעקב. לכן מיניה וביה החליט יצחק כי עשו הוא האיש זה בעל הידי עשו לא יעקב, משום שאם בעל הקול הוא הרי התחזה הוא לעשו. וכשעלתה שאלה זאת במוחו של יצחק גמלה ההחלטה כי יעקב איננו מתחזה, שהרי יעקב איש אמת הינו, לא יזוז הימנה, ודאי עשו הוא כי רק עשו יתכן כי יתחפש, כי יתחזה, כי לא יהיה צמוד לאמת, לא יעקב. יעקב צמוד לאמת לא יסור הימנה, ונתן איפוא יצחק את הברכות למי שיועדו לו. נפלא!

 

המחלוקות בכלל ישראל

עדים אנו להרבה מחלוקות בכלל ישראל. מחלוקות בין חוגים שונים ופעמים רבות בתוך החוגים פנימה – ואלו מרות ביותר. רואים חסידויות וישיבות שמתפצלות לשתים בעקבות מחלוקת, ויותר גרוע, חסידויות וישיבות שאינן מתפצלות באופן רשמי, אלא קיימות שני פלגים יריבים בתוך בית אחד סוער. כאשר אש המחלוקת מתלקחת, השנאה, הקנאה, התחרות, לשון הרע, אונאת דברים ושאר מרעין בישין שולטין בכיפה. כשאני משוכנע שהצד השני טועה, אין רק כאן היתר לבזות, להכפיש, להשפיל ולהוקיע [וגם לפעמים להרביץ...] אותו אלא מצוה יש בדבר. 'מצוות' כאלו יקרות אסור לפספס. וכל מחלוקת שהיא "לשם שמים" סופה להתקיים.

והנה דבר שמוחי הדל והעלוב אינו מצליח לתפוס: איך אברכים ואפילו בחורים צעירים שאינם יודעים אפילו מסכת אחת בש"ס [נהיה כנים – אפילו דף אחד] בהבנה אמיתית, מסוגלים לקבוע מיהו גדול הדור ו"מרן" האמיתי? הבבלי לא סיימו, הירושלמי לא ראו. אין לדבר על כמות הידע העלובה במדרשי חז"ל ובתורת הנסתר. ומה עם שליטה על החומר? אני רואה אנשים שקועים ראשם ורובם בתאוות שונות כגון אכילה, שתייה, ממון, עישון, שינה, דיבורים מיותרים ["ברוב דברים לא יחדל פשע" אומר החכם מכל אדם ובדור הפלאפונים ה"רוב דברים" פרצו כל מסגרת סבירה] וכו' כו'. וכמה אנשים נגועים במידות רעות כגון כעס, עצלות, אדישות לצער הזולת וכו' וכו'. בקיצור, רוב רובם של האנשים המעורבים במחלוקת אינם בשום רמה רוחנית לקבוע מי המנהיג האמיתי של כלל ישראל ולחולל מהפכות ומריבות על כך. לדעתי, עדיף היה לאנשים להפנים את מבטם פנימה ולהתחיל לעבוד מאד קשה לעקור את העמלק הקטן המקנן בתוכם פנימה. קל מאד למצוא ולהמציא אויב חיצוני ולהשקיע מאמצים להראות כמה הוא רע. פי מיליון קשה לחשוף את האויב שתוכנו פנימה ולבער אותו מקרבינו. שבת שלום ואורות אין סוף!!!