|
אורות הגבעה פרשת
נח
לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר
מטאלנא שליט"א לזכות א"מ הענא מרים בת חנה להארות
וכן לתרומות והנצחות נא לפנות לטלפון: 02-5870080
עניני זריעה בשבת
א
|
בוא היום אל העין לברר קצת מעניני
זריעה עפ"י דברי רבותינו שעל פיהם ועל פי כתבם אנו חיים. במיוחד, נעזרתי רבות
מדברי הגר"ע יוסף שליט"א ה' ירפאהו רפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל,
בקובץ תורה שבעל פה [קובץ כ"ד עמ' י' והלאה] וכן ביביע אומר [ח"ד סי'
ל"ה] שהאריך בזה בבקיאות מפליאה כדרכו, ואף אני הצעיר באלפי ישראל אנקוט
בשיפולי גלימתו ואיזיל בתריה. מול סוף, נרחיב בכמה רעיונות עמוקים מבית מדרשם של
הגרי"מ חרל"פ זצ"ל והגרש"ר הירש זצ"ל.
השאלה העומדת בפתח דברינו לדיון הוא
בשתילי זרעים ופרחים שבעציצים הנמצאים בדירה או על אדן החלון, האם יש לאסור מן הדין
לפתוח בשבת את התריסים והחלונות של הדירה, מפני שעל ידי כך חודרים לדירה אויר צח וחום
מקרני השמש הגורמים לצמיחת השתילים או שבכל זאת יש להתיר?
במועד קטן [דף ב ב] אי' המשקה מים לזרעים
בשבת, רבה אמר חייב משום חורש, שמה דרכו של חורש לרכך ולרפות את הקרקע אף זה כן. ורב
יוסף אמר, חייב משום זורע, שמה דרכו של זורע להצמיח פירות וזרעים, אף זה כן. ופסק
הרמב"ם [בפרק ח מהלכות שבת הלכה ב] כדברי רב יוסף, וטעמו משום שבירושלמי [פרק
כלל גדול הלכה ב] אמרו, הנוטע המבריך והמרכיב וכו' המשקה מים לזרעים חייב משום זורע.
ולכאורה נראה שגם כאן, שהאויר הצח וקרני השמש שחודרים לדירה על ידי פתיחת החלונות והתריסים
גורמים לצמיחת השתילים והתפתחותם (וכמו שכתב כיוצא בזה רש"י דברים לג יד על הפסוק
וממגד תבואות שמש ע"ש), יש להחמיר בדבר, ואף על פי שהפותח את התריסים והחלונות
מתכוין לאוורר את הדירה ואינו מתכוין לצמיחת השתילים, מכל מקום זה נחשב כפסיק רישיה,
מאחר שהדבר מוכרח במציאות. וכבר פסק הרמב"ם [פ"א מהלכות שבת הל' ו'] שהעושה
מעשה מסויים ונעשתה מלאכה בגלל מעשהו אשר בודאי תיעשה בשביל פעולתו, אף על פי שלא נתכוון
למלאכה, חייב, ואם כן הוא הדין לנידון שלנו. וכיוצא בזה כתבו בהגהות מיימוני [פרק ח'
מהל' שבת אות ג' בשם הגאונים] שהאוכל בגינה בשבת אסור לו ליטול ידיו על הזרעים שאף
על פי שאינו מתכוין להשקותם, מכל מקום פסיק רישיה הוא ואסור.
וכן כתב בספר שביתת השבת [מלאכת זורע סעיף
י'] וז"ל אע"פ שלהרבה דיני התורה מבריח ארי שהוא סילוק ההיזק לא חשוב מעשה,
אך לענין שבת ושביעית מצאנו שגם מבריח ארי חשוב כעושה גוף הפעולה. כתב בירושלמי שבת
פ"ז ה"ב הובא בפירוש הר"ח כל דבר שהוא מבחיל את הפרי חייב משום זורע
הנוטע המבריך המרכיב המקרסם [מחתך ענפים יבשים] באילן, המזרד [מחתך ענפים לחים באילן
כשהם רבים יותר מדי], המפסל [נוטל הפסולת] המזהם [מדביק זבל בקליפות האילן להבריאו
או מושח האילן בדבר שריחו רע כדי שיברחו התולעים], המפרק [פורק אבנים שעל עיקרי האילן
או פורק העלים מעל האילן כדי להקל מעליו], המאבק [מכסה באבק שרשי האילן המגולים], המעשן
[עושה עשן תחת האילן להמית התולעים], המתליע [נוטל התולעים שע"ג האילן], הקוטם
[נותן אפר בשרשי האילן או שובר ראשי הענפים], הסך [בשמן את הפירות למהר בישולם], והמשקה
והמנקב [פגים כדי שיכנסו בהם הגשמים ויתבשלו מהר], והעושה בתים [גדר סביבות האילן או
עושה לו סוכה מלמעלה להגן עליו מן החמה או מן הצינה] וכל דבר שהוא להבחיל [לשבח] את
הפרי, חייב משום זורע. והנה אלה הדברים הם רק לסלק ההיזק בהאילנות ומ"מ חייב משום
זורע, ע"כ מי שיש לו עציץ הזרוע בחלון אסור לפתוח או לנעול החלון אם יש בזה תועלת
להצמחים להגן מן הקור או להסיר המסך כדי שתזרח עליהם השמש וכו' עכ"ל.
ותבט עיני בס' נתיב חיים [שבת סי' ב']
שכתב דאין לדמות מלאכת זורע לשאר מלאכות [וזה דלא כהשביתת שבת שנקט שמבריח ארי
חייב בכל מלאכות שבת], דבמלאכת זורע רוב פעמים אין בו תוצאה ניכרת כגון משקה מים וזומר
האילן דאין ניכר התוצאה, דאף בלא השקאה זו יגדל האילן, רק דמשביחו עי"ז, וקבעו
חז"ל צורת מלאכת זורע דכל פעולה שדרך עבודת האילן בכך הוי תולדת זורע, ומשו"ה
חייבו בירושלמי במזהם ומתליע ומעשן וכמסקנת הירושלמי דכל שהוא להבחיל את הפרי חייב
ואף מבריח ארי חייב כיון שכך צורת עבודת האילן כמשנ"ת. משא"כ שאר מלאכות
שיש בהם תוצאה ניכרת כמו בונה או מבשל בזה בעינן מעשה גמור להתחייב משא"כ מבריח
ארי לא חשיב מעשה.
וביסוד הנ"ל בהגדרת מלאכת זורע יתיישב
קושיה חמורה, דהנה האג"ט במלאכת זורע [ס"ק כ"ב] הקשה דשיטת רש"י
דף פ"א דהמגביה עציץ נקוב מהקרקע והניחו ע"ג יתידות אינו חייב משום קוצר
כיון דעדיין יונק מהקרקע. וכתב בהגהת אשר"י דה"ה הנוטל עציץ נקוב המונח ע"ג
יתידות והניחו בקרקע דאינו מתחייב משום נוטע שכבר הוא יונק מהקרקע קודם לכן. והקשה
האג"ט דמ"ש ממשקה מים וזומר דחייב על ריבוי יניקה וא"כ ה"ה הכא
יתחייב משום תוספת יניקה ע"י שמקרבו לקרקע עיי"ש שהאריך בזה. ונראה ליישב,
דבמלאכת זורע כיון שאין התוצאה ניכרת בעינן שיהיה דרך עבודת האילן בכך כדי להתחייב
משא"כ בשאר מלאכות שיש בהם תוצאה ניכרת רק כשנעשה תוצאה חייב ומשו"ה משקה
וזומר כך צורת עבודת אילן והוי תולדת זורע משא"כ קירוב עציץ לקרקע אין זו צורת
עבודת האילן דאף שמשביח בכך אינו תולדה שאין בזה תוצאה ניכרת כמשנ"ת ונתיישבו
היטב דברי הגהות אשר"י עכ"ד. ויש מקום גדול לבעל דין לחלוק שבפתיחת חלון
או תריס אין זו דרך זריעה כלל ואין זו צורת המלאכה ואינו חייב על כך [עי' בזה
בדברי מו"ר כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א בס' המה ינחמוני – שבת,
מלאכת זורע, בס' מנחת אשר שבת עמ' רל"ג, ובס' אבני דרך יעקובוביץ’ עמ' קעה].
והנה הגאון בעל חלקת יואב [סי' י'] מתייחס
אף הוא לדברי הירושלמי הנ"ל המחייב במלאכות הנמנות שם משום זורע, ולדעתו החיוב
הוא רק מדרבנן כי מן התורה לא נחשב מלאכת שבת אלא אם נעשה תיקון יותר על ידה אבל אם
התיקון הוא שלא יתקלקל יותר לא חשוב מלאכה כלל, כמבואר בש"ס ע"ז [נ:] דאוקמי
אילנא בשביעית שרי [שלא יתקלקל מכמות שהוא אבל אינו משביחו - רש"י שם]. והוסיף
שם וז"ל ולא עוד אלא לפענ"ד אם עשה מלאכה גמורה בשבת למנוע מן הקלקול, איקרי
מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאינו מתקן רק מונע שלא יתקלקל עכ"ד. מש"כ
להסביר בירושלמי שכל הפעולות שנמנו לשמור מנזק, אינם אלא אסורים מדרבנן דחוק כי
בחדא מחתא מחתינהו שם יחד עם איסורי דאורייתא [כך הקשה בקובץ אורייתא ז' עמ'
קע"ט]. ואמנם בחזו"א [שביעית סי' י"ז כ"ז] חולק על החלקת יואב
וז"ל ומיהו נראה דאוקמי אילנא דשרי אינו אלא בשביעית, שתכלית האיסור הצמיחה אבל
בשבת שתכלית האיסור טורח האדם במלאכה אף אוקמי אילנא בכלל נוטע וכדאמר בירושלמי דגם
מזהם ומתליע וסך ומנקב ועושה בתים חייב משום זורע עכ"ל.
אולם יש מקום לדון ולהתיר לפי מה שכתב בחידושי
הרשב"א לשבת [קו א] בשם הירושלמי שמותר לנעול את ביתו לכתחלה בשבת לשמור את ביתו
ואת הצבי שבתוכו, ואין בזה משום איסור צידה בשבת, ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד.
והסביר בשלטי הגבורים [סוף פרק האורג] שאף על פי שהעושה דבר בלי כוונה, כל שהוא בגדר
פסיק רישיה חייב, זהו דוקא כשבאותו מעשה שעושה אינו מתכוין ואינו עושה עמו דבר היתר
אבל אם באותו מעשה שיש בו משום פסיק רישיה עושה עמו דבר היתר, ובפרט כשעיקר כוונתו
לדבר ההיתר, אז גם באופן שהוא פסיק רישיה מותר ע"ש.
ובשו"ת אבני נזר [או"ח סימן קצ"ד]
הסביר דברי הרשב"א הנ"ל שבסגירת הדלת בלבד שאינו עושה מעשה בגוף הצבי זה
דומה לגרמא דקיימא לן [שבת קכ ב] לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור, הא גרמא שרי,
אלא שמכיון שאמרו בבבא קמא [דף ס א] שבזורה ורוח מסייעתו אף על פי שבנזיקין באופן כזה
נחשב גרמא, בשבת חייב שמלאכת מחשבת אסרה תורה, ולכן גם כאן כשמתכוון לצוד הצבי על ידי
סגירת הדלת חייב, מה שאין כן אם לא נתכוין לצידת הצבי נחשב גרמא בעלמא ואין הפסיק רישיה
מועיל לחשוב גרמא כמעשה. והביא ראיה ליה מדברי האבן העוזר סימן שכח ע"ש. וכן כתב
בשו"ת חלקת יואב [או"ח סי' י"א] ושני הנביאים מתנבאים בסגנון אחד. ולפי
זה כאן שעיקר כוונתו בפתיחת התריסים והחלונות של הדירה היא לאוורר הדירה ולשאוף אויר
צח ואין כוונתו להצמיח השתילים וגם אינו עושה בהם שום פעולה ממשית יש להתיר.
ואפילו להר"ן סוף פרק האורג שבת [קו א] שכתב לדחות דברי הרשב"א הנ"ל
וגם להרב המגיד [בפרק י מהלכות שבת הלכה כג] שכתב על דברי הרשב"א שאין להקל כל
כך ע"ש, בנידון שלנו יש להקל כי בפתיחת התריסים והחלנות אין כאן אלא הסרת המונע
שהאויר הצח וחום קרני השמש ישנם במציאות אלא שהתריסים והחלונות כשהם סגורים מונעים
מהם לחדור אל הדירה ובפתיחתם נחשב כמסיר המונע, ואם כן אינו נחשב כעושה מעשה אלא גרמא
בעלמא הוא. וכיו"ב כתב החתם סופר [בחלק יורה סימן רי"ד] שהסרת הברז על ידי
אדם לא מקרי הזייתו על ידי אדם שפוסלת את המקווה מכיון שאינו אלא כמסיר את המונע והמים
נמשכים ויורדים מאליהם ע"ש [ועי' בדברי הגראי"ה קוק זצ"ל
בשו"ת דעת כהן סי' קכ"ז ובס' אישים ושיטות עמ' רמ"ו]. וראה בשו"ת
מחזה אברהם [סימן מב בד"ה והנה, שהיא תשובה יסודית שנידונה ע"י רבים] שהביא
דברי החתם סופר הנ"ל, וכתב ואף על פי שלענין נטילת ידים מבואר באורח חיים [סימן
קנט] שקילוח ראשון חשיב כח גברא וכן מבואר ביורה דעה לענין שחיטה, שכח ראשון נחשב לכח
גברא, יש לומר שאמנם נחשב כח גברא לענין נטילת ידים ושחיטה אבל לענין שבת כיון שבמשכן
לא היתה מלאכה שנעשית על ידי גרמא, לכן בהסרת המונע אפילו כח ראשון נחשב לגרמא והוא
הדין לענין מקוה וכו' ע"ש. ועי' בשו"ת דבר יהושע [ח"ב סי'
מ"ג] שביאר דגבי שבת דכתיב לא תעשה כל מלאכה, עשייה אסור הא גרמא שרי
[מדאורייתא], היינו אפילו גרמא בכח ראשון ע"י הסרת מונע שרי, דאין זה מעשה האדם
אלא נעשית מאיליה ע"י כחו ועשייה בכוחו לא מקרי שהאדם עשאו, משא"כ ברציחה
דלא כתיב בה מעשה דלא אמרה תורה לא תעשה רצח אלא לא תרצח, וקבעו חז"ל שעיקר הקפידה
היא שלא יהיה אדם נרצח על ידו, וכן בזביחה עיקר הקפידה שתהא זבוח, אלא בעינן שתהא זבוח
בכח גברא וכה"ג במצות נטילת ידים, לכן כיון שנעשית הפעולה בכוחו, בכח ראשון הוי
כעושה מעשה. וסיים שם דיש מחמירין והמחמיר תע"ב. ולפי זה, גם הר"ן והרב המגיד
הנ"ל יודו להקל בנידון שלנו כיון שאינו אלא גרמא בעלמא, ובצירוף שאינו מתכוין
להצמחת השתילים יש להתיר. ועי' בס' נועם שבת [סי' מ"א]. ומכל שכן לפי מה שכתב
המהר"ל מפראג בספר גור אריה [שבת ע"ג:] שמותר ליטול ידיו בגינה בשבת שמכיון
שאינו מתכוין כלל להשקות הזרעים ולהצמיחם לא שייך כאן דין פסיק רישיה כיון שאין מלאכת
הנטיעה והצמיחה נעשית מיד ע"ש ומשום שזה נחשב כעין גרמא בפסיק רישיה שאינו נחשב
כעושה מעשה וכמו שכתבו האבן העוזר והאבני נזר [סימן קצד] הנ"ל, לפי זה פשוט שבנידון
דידן יש להקל. אבל גם לפי מה שפסקו הראשונים לאסור ליטול ידיו על הזרעים בשבת יש מקום
להקל בנידון דידן דהוי הסרת המונע והרי זה כמבואר.
והנה הבאנו לעיל שהאג"ט במלאכת זורע
[ס"ק כ"ב] הקשה דשיטת רש"י דף פ"א דהמגביה עציץ נקוב מהקרקע והניחו
ע"ג יתידות אינו חייב משום קוצר כיון דעדיין יונק מהקרקע. וכתב בהגהת אשר"י
דה"ה הנוטל עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות והניחו בקרקע דאינו מתחייב משום נוטע
שכבר הוא יונק מהקרקע קודם לכן. והקשה האג"ט דמ"ש ממשקה מים וזומר דחייב
על ריבוי יניקה וא"כ ה"ה הכא יתחייב משום תוספת יניקה ע"י שמקרבו לקרקע.
ותירץ האג"ט שמנכש משפר את איכות הקרקע ["מוסיף כח בקרקע"], והצמח
שיגדל בעקבות הניכוש יהיה צמח יותר משובח. משא"כ בעציץ שאינו נקוב, שכשנוריד
אותו לקרקע לא נקבל צמח יותר איכותי, אלא שיגדל יותר מהר. הרווחנו רק זמן אבל האיכות
היא אותה איכות [ניסוח ההסבר עפ"י מרן כ"ק אדמו"ר שליט"א.
ועי' באורך מאמרנו בקובץ עטרת ישועה תשרי תשע"ד על איכות וכמות וצרף לשם].
ועל כך הקשה האג"ט ממגיס שחייב
משום שממהר את הבישול [ביצה ל"ד.], למה הממהר בישול חייב ואילו הממהר זריעה
פטור? ותמצית תירוצו הוא שבבישול המלאכה היא גמר הבישול, שהתבשיל יהיה ראוי לאכילה
ולא הנחתו על האש ולכן מקרב בישול חייב. בזריעה המלאכה היא בהנחת הזרעים בקרקע ולא
בצמיחה ולכן מקרב צמיחה פטור ע"כ ועיי"ש שהקשה על עצמו. ומו"ר
כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א תירץ שמנכש ומשקה וכל הדוגמאות שראינו בירושלמי,
נראות כעבודות קרקע ולכן חייב, משא"כ הזזת עציץ אינו נראה כעבודת קרקע ואינו
דומה לאב וע"כ אינו חייב אלא מדרבנן [ובדומה לסיבה שפטור בפתיחת התריס], עד
כאן דברי קדשו. [וע"ע בהר צבי או"ח סי' קל"ג, בסוף ספר אורחות שבת
ח"א בבירורי הלכה, ובספר משנת חסידים על ספר חסידים ח"ב עמ' ח' והלאה].
שבע מצוות בני נח מדוע לא נקראו 'שבע מצות
נח' עצמו? אלא כיון שתפקיד המצוה והתורה היא לצוות לדור אחריו וכמו שנאמר אצל אברהם
'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו
דרך ה' לעשות צדקה ומשפט', לכן גם שבע מצות של בני נח נכנסו אח"כ בבחינת 'תורה'
ע"י המשכת האבות שהמשיכו לבניהם אחריהם עד משה רבנו. וזהו דכתיב 'ואלה תולדות
יצחק בן אברהם' אות ו' של 'ואלה' מוסיף על הראשונים, כמו אברהם כן יצחק המשיך את התורה
והמצוה לדור שאחריו אבל אצל נח כתיב 'אלה', פסל את הראשונים. נח היה מקטני אמנה, 'אמנה'
הוא מלשון המשכה, לשון חינוך, כמו 'ויהי אומן את הדסה', נח לא המשיך את צדקתו לבניו
אחריו והיה תמים בדורותיו בלבד, ומפני זה אין דורשין אותו לשבח.
"ויאמר
אלהים אל נח, קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את
הארץ" - רש"י: קץ כל בשר - כל מקום שאתה מוצא זנות וע"א,
אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. כי מלאה הארץ חמס - לא נחתם גזר דינם אלא
על הגזל.
לכאורה, דברי רש"י אלו סותרים זה את זה. תחילה כתב שהמבול מפני
הזנות ומיד אח"כ כתב שבא בגלל הגזל. אלא שאין הדברים סותרים אלא משלימים. כי כך
היא המדה, שכל קלקול רוחני מביא בהכרח לידי קלקול מוסרי והשחתת המדות. ואם עין האדם
סמויה ואיננו מרגיש רעת הקלקולים הרוחניים, יכול הוא להווכח בזה ע"י תוצאותיהם,
הם הקלקולים המוסריים והשחתת הנמוסים והמדות. ועל כן אין תימה מה שעל ידי הזנות והע"ז
נשחתו והגיעו לידי שפלות נוראה כזו, עד כי מלאה הארץ חמס. ואם גם אז לא התעוררו לתקן
את מעשיהם, גרמו לזה שייחתם גזר דינם להביא מבול לעולם.
"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים"- רש"י: באו בעצה אחת ואמרו,
לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע
ונעשה עמו מלחמה ע"כ. מוזר הדבר מאד איזה שגעון עבר עליהם לעשות מלחמה נגד בורא
כל העולמים כולם. אולם, נראה שעם הגיעם למקום זה שנקרא אחר כך בבל, הרגישו בסגולת המקום
הזה להכריע בספיקות של מעלה, וכשמתעורר ספק בבהרת, ספק שער לבן קדם, ספק בהרת קדמה,
והקב"ה אומר טהור ומתיבתא דרקיעא אמרי טמא, אמרי [בשמים] מאן נוכח [מי יכריע
ספק זה]? נוכח רבה בר נחמני [עי' ב"מ פו א]. הרי שהתחתונים מכריעים את העליונים.
וזה הרגישו בעלי דור ההפלגה במקום הזה. אמנם חזו ולא ידעו מאי חזו, וחשבו מזה כי נוצר
בעולם מקום כזה שיש שם רשות להלחם אתו בשמים ח"ו, ומכיון שהיה במקום הזה גרעין
של קדושה, לכן לא נחרב לגמרי, והוא המקום שבו היו ישיבות סורא ופומבדיתא, ושמה חובר
תלמוד הבבלי. [עי' עוד בפרי צדיק
פ' נח ובס' ממעמקים פ' נח].
"ויאמר ה', הן עם אחד ושפה אחת לכלם,
וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא
ישמעו איש שפת רעהו"
הבחירה אשר ניתנה לכלל האנושיות שונה לגמרי
מהבחירה שניתנה ליחיד ולפרט, כי הבחירה הכללית אין לה מעצור וגבול, ובאמת אילו לא רצו
אנשי דור ההפלגה למרוד במלכו של עולם והיו משתמשים בבחירתם הבלתי גבולית לגלות את גילוייו
ית"ש בלי גבול ותכלית, כי אז היו מצליחים בזה. אמנם לפי שהם לא עשו כן, ואמרו
נעשה לנו שם, ורצו בזה להשכיח שם שמים, לכן ירד הקב"ה לראות את העיר ואת המגדל
אשר בנו בני האדם ואמר הן עם אחד ושפה אחת לכולם, כלומר שמכיון שהם מאוחדים, יש להם
הכח לפעול את כל מה שירצו ויבחרו, וזה החילם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות.
ומשום כך אין עצה אחרת כי אם להפריד ביניהם שלא יהיו בעצה אחת, הבה נרדה ונבלה שם שפתם
אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. אולם לעתיד לבוא תהיה שפה אחת לכולם, כמו שנאמר [צפניה
ג ט] 'כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ד' לעבדו שכם אחד' כי אז ישתמשו בשפה
האחת לגלות את גילויי השי"ת בלי גבול ותכלית.
משני הרעיונות האחרונים לומדים אנו לחתור ולחפש אחר גרעין הקדושה בכל טומאה ובכל רוע בעולם.
על פני השטח, רואים אצל דור הפלגה אחדות-זוועתית המתכוונת לעקור מלכות שמים
מהעולם, הכרזת מלחמת חורמה נגד הנקודה הפנימית של כל ההויה. התיקון היה חייב להיות
מחייה, מחיקה והשמדה טוטאלית מהעולם. התורה מגלה לנו שאין זו הדרך, אלא שהגרעין
הקודש נשאר, והצמיח הפירות העסיסיים של התלמוד הבבלי שהוא מקור חיינו,
ואחדות-משיחית-גאולתית של קריאת כל העולם בשם השם. כמה מפתיע להיווכח ששורשי
ההופעות של אחרית הימים נעוצים בדור הפלגה....
ולהמשיך את חוט המחשבה הלאה, מהכלל אל הפרט, ומהציבור אל היחיד, הנה
תובנה עמוקה בפרשתנו חושף הגרש"ר הירש על הפסוק "כי יצר לב האדם רע
מנעוריו". מה פירוש המלה יצר? יצר הוא האידאל שהיציר שואף אליו. מהו נעורים?
נער הוא מלשון לנער, להשליך מעליו. צעירים רוצים להתפתח דוקא מתוך עצמם. רשמים
טובים או רעים אינם נקלטים בהם בדרך קבע. טבע הנער עדיין בתכונתו המקורית, טרם התעטף בטלית של חנופה. עודנו
מנער מעליו רשמים טובים ורעים. צעירים אינם לא צדיקים ולא רשעים. אוי לו למי
שסבור שהילד הממוצע היא רשע ומרושע. מי שמכיר ילדים יודה: לא, אין זה נכון! הנוער איננו
מושחת. יצר לב האדם [בדרך כלל] איננו רע מנעוריו. לא מנעוריו ישאף האדם אל הרע. בזמנים
רגילים מספר המבוגרים השואפים אל הרע הוא רב ממספר הצעירים. אמת, צעירים עלולים לעשות
את הרע, שכן טרם הורגלו להיכנע לעול מצות. שליטה עצמית ומשמעת דומות עליהם כעול, ובשאיפתם
לעצמאות ינערו עול זה מעליהם, א"כ קשה להתגבר על עצמאות
זו של הרצון, חוסר הבגרות השכלית מתוה עליה את תו העקשנות. אך עצמאות זו היא היא
השורש של האישיות המוסרית שלעתיד.
הנה הקב"ה בחר את ישראל לא מפני שהם
נכנעים בנקל אלא מפני שהוא עם קשה עורף, שכן גלוי וידוע היה לפניו שעתידים הם להתגבר
על קשיות העורף ולבחור בדרך הטוב, ואז יגלו אותה קשיות עורף ועצמאות בלכתם בדרך הטוב,
וכך נטע הקב"ה בלב כל אדם את השאיפה לעצמאות כדי לחשל את אפיו בדרך הטובה.
עצמאות זו מתגלה תחילה בנעורים, הצעיר משולח רסן מנער ופורק את העול, אך משהוא
מגיע לכלל הכרה שתכלית המצוה היא חירות ולא הגבלה, הרי הוא מתמלא התלהבות נעורים, ונודר
להתמסר לכל אידיאל נעלה. המבוגרים ולא הצעירים הם הם הפקחים, החכמים בעיניהם השטופים
בתאוה ורדיפת ממון, הלועגים לכל שאיפה ואידיאל ורואים בהם חלומות נעורים. משאדם מתבגר
ויוצא מכלל נער, הרי הוא לומד להסתגל ולהיכנע, אך הוא נכנע לדרישות התאוה והאנוכיות עכ"ד דבריו הדברים ועיי"ש המשך דבריו איך פירש את הפסוק
שם.
הרי לנו שמה שנראה כדבר שלילי ומופרך מיסודו, דהיינו פריקת כל עול,
הוא באמת תשתית חשובה ויסודית לבניית נפש הנער לעתיד. רעיון זה מתחבר עם מה שלמדנו
קודם, שבכל דבר שמצטייר בעינינו כרע, חבוי שורש וגרעין לטוב הגמור. ויש להאריך מאד
אך כבר ארכו הדברים ואני מוכרח להשבית קולמוסי אבל לא לפני שאאחל לכולם...
שבת שלום
ואורות אין סוף!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה