כשרבי נחמן הציל מהשואה - שבעים שנה - תש"ס

זה היה בערב שבת קודש משבתות החורף בשנת תשכ"ח הגעתי מהישיבה בבני ברק לירושלים לעשות את השבת במחיצת קודשו של כ"ק מרן בעל הבית ישראל מגור זי"ע. בהזדמנות זו נכנסתי כדרכי לבקר במעונו של סבא, החסיד רבי נתן ברסקי, ברחוב מאה שערים 61.

סבא היה בן נין של הצדקנית מרת שרה'קה ע"ה בת רבי נחמן מברסלב זיע"א, חתניו של סבא היו כולם מנשואי הפנים בקרב חסידי גור (הרה"ח ר' חיים קנופף ז"ל, הרה"ח ר' שמואל ליברמן ז"ל הרה"ח ר' יצחק דריימן ז"ל, הרה"ח ר' צבי מאיר ברקוביץ ז"ל והרה"ח ר' שלום ווקס ז"ל). גם בניו הדגולים, הרה"ח ר' ישראל ז"ל ויבדלחט"א הרב רבי שמשון שליט"א מגדולי עדת ברסלב שלמד בישיבת 'שפת אמת' דחסידי גור – הסתופפו לאורו הגדול של 'הבית ישראל'.

אברך משי היה סבא בעיר לובלין שבפולין, כאשר ביום מן הימים, בסוף הקיץ של שבת תרצ"ט, הגיע הביתה לאחר תפילת שחרית והפתיע את זוגתו ושבעת צאצאיהם בהודעה, כי יוצאים על אתר את פולין ועולים לארץ הקודש. בחלומו באותו לילה ראה דמות מאירה של איש קדוש, צעיר לימים, אשר אמר לו: דע כי הנני זקנך הנקרא רבי נחמן מברסלב, והריני פוקד עליך לעלות לארץ ישראל תיכף ומיד, כדי להציל את נפשותיך ונפשות אנשי ביתך.

בהקיצו נרעש ונפחד, ניסה מתחילה להעביר מדעתו את החזיון, באומרו כי מן הסתם אף הוא נכלל בגדר 'חלומות שווא ידברון', אך החלום חזר על עצמו בשנית – ושוב התעורר והסיח דעת. כאשר הופיע סבא קדישא בשלישית, חזר על הדברים והוסיף: "וכדי שתאמין כי החלום אמת הוא, אתן לך סימן" – ונתן לו אות בדבר מסויים שהיה נצור בליבו של ר' נתן, בינו לבין אלוקיו, ולא היה ידוע לאיש בעולם.

מיהרו אפוא לצאת את פולין, ברגע האחרון שלפני פרוץ המלחמה האיומה – בחודש אלול תרצ"ט, וזכו להינצל לחיים. בעודם על האונייה בדרך אל ארץ הקודש, נודע להם מפי רב החובל, כי צבאות הצורר ימ"ש פלשו זה עתה לפולין.

בהגיעם אל ארץ הקודש, התארחו מתחילה במעונם של חסידי ברסלב, ולאחר זמן קצר רכשו בדמי מפתח את דירתם ברחוב מאה שערים מידי הרה"ק רבי יוחנן טווערסקי זצ"ל ('רבי יוחנ'טשע'), לימים האדמו"ר מראחמסטריווקא. הוא, זצ"ל, הקל עליהם את תהליך הרכישה בכל האפשר והפחית את המחיר ככל הניתן, באומרו כי זכות היא לו להעביר דירה לידי זרעו של אותו צדיק מוהר"ן מברסלב זיע"א.

בהשתכנו בירושלים נעשה רבי נתן ברסקי לחלק בלתי נפרד מאחוזת הטוהר שבעיר הקודש והמקדש, ואת ילדיו שתל בערוגתה של גור, שיגדלו ויעשו פרי תפארת. הם אכן הקימו דורות לשם ולתהילה, גדודים מבורכים של משפחות יקרות וגדולות בישראל בלי עין הרע בקרב חסידות גור המעטירה.

בהיכנסי אל סבא, מצאתיו יושב ליד השולחן כאשר לפניו מונחים ספריו התמידיים – "ליקוטי מוהר"ן" ו"ליקוטי הלכות" למורנו רבי נתן תלמידו הגדול של מורנו רבי נחמן – וכולו אומר יישוב דעת ושלוות נפש. בחור צעיר הייתי אז. גץ בוער ותוסס מאותה להבה רותחת שבערה מאשמורת בוקר ועד ליל בחצרה של גור, לא קל היה עבורי המעבר ממחיצת הרבי שנסערה מאוד, אל הדומייה החרישית שבסביבתו של סבא.

נעימות מיוחדת הייתה בו, בסבי, ענוות רוח, קדושה ויראת שמים, פשיטות ותמימות, סבלנות היתרה נתנה לי פתחום פה להשיח לפניו את כל אשר על לבבי הצעיר. הבטתי על ה'ליקוטי תפילות' שעל השולחן, הבלוי מרוב שימוש, ופציתי פה נמהר לשטוח תמיהה רבתי שטרם נתיישבה על דעתי הקצרה:

"אבקש כי יואיל נא סבא לבאר לי. הנה אנוכי בא עתה ממקום שכולו חיים וחיות, רבי חי ובית מדרשו קיים, דלתו פתוחה ומענהו לכל, חצר וחסידים, ישיבות וקהל גדול השוקק חיים של קדושה. עניינה של ברסלב שהרבי שלה אינו חי עמה עליי אדמות, כי אם ספריו – ובדבריו גדולות ונצורות על אודות השתטחות על חלקת ציונו הספונה וחבויה אי שם, באוקראינה הקפואה, שלא תדרוך בו כף רגל יהודית עד ביאת גואל. וכי איזו חיות רוחנית כבר תוכל לנבוע מדברים נעלמים כאלה, שכמו אינם קיימים כלל?"

נער הייתי אז וטרם ידעתי איך לחשוב, מה לדבר ובפני מי וממה להימנע, ילדות הייתה בי, כנכד רך הסמוך על שולחנו של סבא אהוב ונערץ, ואת שהיה במוחי באותה שעה גלגלתי אל לשוני – בלי לדעת שהנני מרעיד נקודתו הפנימית ביותר.

לשמע דבריי, התעטף סבא שרעפים ושקע במחשבות, ראיתיו הולך ונסער בהתרגשות גוברת, ואז פצה פיו והחל לדבר ברתת: " מוהר"ן זיע"א אמר שהאש שלו תוקד עד ביאת המשיח".

במילים אלה נעצר ופרץ בבכי מזעזע וממושך. כרבע שעה ישב ובכה, ואני לא ידעתי את נפשי אל נוכח המעמד המרטיט, מעולם לא ראיתיו כך, והמראה הזה הבהיל אותי מאוד. ויבך ויאמר עוד: "ודע לך יקירי כי קבלה בידנו, שכאשר אמר מוהר"ן זי"ע לבתו שרה'קה את דבריו הנודעים, שבהסתלקותו מן העולם הרי הוא כעובר מחדר זה אל החדר הסמוך וישמע את כל מה שידברו אליו – הוסיף אז לרמוז לשלושה תלמידיו הגדולים שעמדו אצלו, שתהיינה שבעים שנה שבהן לא יוכלו לראותו.

"תלמידיו סבורים היו, כי בכוונתו להיסגר מן הקהל בחיי חיותו – כפי שהיו צדיקים שעשו כן – ואז תהיה העת שיוכלו לעמוד אחורי דלתו הסגורה ולדבר אליו הכול, כי הוא שומע. לא העלו על דעתם שההסתלקות כה קרובה, הן היה אז אברך, טרם מלאו לו ארבעים.

"לאחר הפטירה בשנת תקע"א אמר תלמידו הגדול רבי נתן מברסלב זצ"ל שמאמינים אנחנו בדבריו הקדושים שכולם אמת וצדק, ועל כן יש לדעת כי עוד עתידים לבוא על העולם שבעים שנה שבהם לא תהיה אפשרות להגיע אל ציונו הקדוש באומן".

בעת ההיא – יותר ממאה שנה לפני עלות השלטון הקומוניסטי - עדיין היו הדברים בגדר תעלומה, מדינה רוסיה שקקה חיי יהגות פורחים. בחצרות החסידות וקהילות הקודש חיו רבבות יהודים וחסידים. מי יכול היה להעלות על הדעת שכל זה אמור להיכחד רח"ל, עד כי מציאות של שבעים שנות תוהו וישימון?

"אולם עתה" רעד כולו של סבא "הננו עומדים בתוך השבעים שנה אלה, ואין אנחנו יכולים לעלות ולהיראות. אך על פי הקבלה שבידינו, בחלוף שבעים שנות ההסגר, ייפתחו השערים לרווחה – ויגיעו למוהר"ן זיע"א אלפים ורבבות מבני ישראל"

התייפחותו של סבא הלכה וגברה, טיפי הדמעות ניגרו מעיניו הטובות, ובתוך כך המשיך לדבר אליי דברים שהפליאוני והתמיהוני שבעתיים: ואתה מרדכי'לה, דע לך, שלא נותרו עוד שנים רבות עד קץ שבעים שנה אלה. כיוון שכך, אתה תזכה לראות זאת במו עיניך. והרי הנך נכדו של מוהר"ן זיע"א, אם כן אף אתה תקום ותיסע עם האלפים שיעלו ויבואו".

הבכייה הגדולה הרטיטה את כל גופו ונפשו.

תדהמה ופחד נפלו עליי. חרדה לפתה את מוחי: מה אירע לסבא, שהוא נמלא בכיות ודיבורים שלא ממין העניין, כלום זקנה קפצה עליו? לא ידעתי כיצד להגיב, במבוכה ובלבו קמתי להיפרד ממנו, יצאתי לדרכי מבוהל ומוטרד.

באותה שעה, דלו כלי נפשי מכדי להכיל דיבורים נשגבים כאלה. נשמעו לי הדברים כאילו קם נביא והוזה בחוצות שבעוד זמן לא רב תקום קריה חסידית בתוך רצועת עזה, יתגוררו בה מאות משפחות חרדיות, ובגלילותיה יתנוססו ישיבות גדולות וכוללים, חצרות קודש והיכלי תורה וחסידות, ואף אני וצאצאיי נהיה בנוהרים אליהם.

אכן, חזיון נהדר, אך שלא מעלמא הדין. ואני רוצה את סבא עמי 'על הקרקע' ביומא הדין, בירושלים דהיום, בבני ברק הממשית ובכל מה שקיים בפועל מול עיני בשר – ואינו נתלה באמונה עלומה ב'קבלה בידינו' מאי פעם, שאפילו אינה רשומה על גבי נייר מצהיב.

באותם הימים שלט הקומוניזם שלטון של עריצות ברוסיה, כיבה ניצוץ שנותר מן הגחלת היהודית, כל אסיר ציון בודד שעלה משם נחשב לאחר מעיר, צאתו לפליטה התפרסמה בהשתאות בכל מקום, וסבא מדבר עמי על אלפים ורבבות העולים לשם ברננה לנסיעת קודש לכבוד יום טוב ולכבוד הצדיק.

הבנתי כי הורע מזלי להיות עד קרוב לרגע אומלל של התערערות נפשית ברוחו המזקינה של סבא, חשתי בכל כולי, כי עליי לספר על כך למישהוא גדול, במהלך השבת שעשיתי במחיצת ה'בית ישראל', החלטתי כי משום כבודו של סבא, לא אגלה את הדבר לאיש מן המשפחה, הכתובת היחידה היא בקודש פנימה. אכנס אל הרבי ואשטח לפניו את הסוד הנורא, הוא כבר ידע בקדושתו מה יש לעשות, איך להקדים רפואה למכה ולמנוע מצב שכזה של בלבול מדאיג ומפחיד.

הרבי העריץ מאוד את סבא, בהיכנסי פעם אל הקודש עם סבא יחד, ראיתי את הרבי מתרומם מכיסאו וקם לכבודו מלוא קומתו. בלכתו פעם לפנות בוקר ברחובות ירושלים הבחין ה'בית ישראל' בסבא המהלך בצידי הרחוב, החווה למלווהו (הרה"ח רש"צ וייטמן ז"ל) לעבר דמותו והפטיר בהערכה: "הא לך יהודי שנוטפת ממנו יראת שמים...נכדו של רבי נחמן...".

סבור הייתי כבמוצאי שבת קודש, בחלפנו במרוצה לפני הרבי לקבל ברכת פרידה ארהיב לבקש רשות ולהשיח את הדבר, אולם בעטיו של איזה עניין דחוף שעומד על הפרק, הורו לכולם לעבור במהירות ולא לעצור. מצאתי את עצמי אחר הפרידה אנוס לשוב לבני ברק אל הישיבה, אולם החלטתי כי למחרת אשוב לירושלים ואעשה את המוטל עליי.

ביום ראשון, לאחר תפילת שחרית, ניגשתי אל המשגיח רוזנשטרוך ז"ל ואמרתי לו כי עליי לנסוע לירושלים, יען יש בפי עניין אישי שעליי להשיחו לפני הרבי. המשגיח תמה: הרי זה עתה היית, מה פשר הדבר שתקום ותיסע שנית? הורה לי אפוא לשוב למקומי, ללמוד במשך היום היטב, ושלמחרת שוב אבוא לפניו לדון בעניין.

בלית ברירה קבלתי את הדין, אך ראשי וליבי שוטטו במקומות אחרים. הדאגה לשלומו של סבא מילאה את חושיי, וידעתי כי על העניין לעלות על שולחנו של הרבי, יפה שעה אחת קודם.

אתא בוקר של יום שני, והנני ניצב דרוך לפני המשגיח, מוכן ומזומן לקבל את הרשות לצאת לדרך. בקושי עצמתי עיניי בלילה, המשגיח שלא קיבל ממני רמז במה דברים אמורים, חכך בדעתו. הרי לא יעלה על הדעת להתיר לכל בחור לנסוע בכל עת שיעלה רצון ברחו הצעירה. בסופו של דבר הכריע שאתכונן לכך יום נוסף, והבטיח שלמחרת בבוקר אצא לדרכי.

באותו הערב לקחתי דף נייר גדול והעליתי על הכתב 'קוייטל' מפורט ובו כל אותו מעשה. סיפרתי את השאלה ששאלתי את סבא, ואת הדברים הסתומים שענה לי מתוך בכי סוער, וסיימתי בשורה התחתונה שכיוון שהדברים מעידים שהוא זקוק לרפואה שלמה, על כן אזכירו בזאת בשמו ובשם אמו 'נתן בן מרים' שיעוררו עבורו רחמי שמים ויפעלו בעדו את כל הדרוש.

...תמימותו של ילד. אבל גם לפניה פתח ה'בית ישראל' את דלתו הגדולה. אף היא עניין העולה ובא לפני מי שהועידתו ההשגחה העליונה לאחוז בשרביט הנהגת הדור, כאותה שעה שבה הרכיב משה רבינו על כתפו את הגדי הבודד, הצמא והעייף, ואמר לו הקב"ה: "יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל".

ביום שלישי לאחר תפילת שחרית יצאתי לדרך. עליתי לירושלים בלב דואג ונרגש. באמתחתי ה'קוייטל' הארוך, שמור בקפידה. בשעות שלפני הצהריים התקיימה קבלת קהל אצל הרבי ואליה הועדתי את פניי. שמחתי בכך כי ידעתי שבאותה שעה אין רבים הממתינים להיכנס, קיוויתי כי זו תהיה שעה ראויה להעניק אל עינינו של סבא את העת שתידרש לכך.

הגעתי בחרדת קודש. התור הלך והתקדם במהירות, ועד מהרה מצאתי את עצמי מתקרב אל הדלת – וליבי פועם בעוז.

באותו הרגע נעצר התור בידי הגבאי, הרה"ח ר' חנינא שיף ז"ל. אל המקום נכנס בהדרו הרב הראשי, הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל שהגיע אל הרבי. רחש של כיסאות עלה מבפנים. עמדנו בחדר ההמתנה והבטנו אחר המחוג המסובב על השעון דקה שלימה, ועוד אחת. שלוש דקות תמימות שהה הרב בפנים – ובעינינו זה היה חידוש. בסיומן נפתחה הדלת לרווחה והרב יצא, כאשר הגבאי ר' חנינא מלווה אותו החוצה בכבוד לעבר היכל בית המדרש.

רגע לאחר מכן נרמזתי כי הגיע הרגע שלי. פסעתי פנימה והתייצבתי רועד כולי לפני הרבי ה'בית ישראל' – שישב בהוד על כיסא קדשו.

הגשתי את הדף הגדול, והרבי העיף בו הצצה קצרה ואמר בקול אבהי ורך: "מגילה שלמה הבאת". אחז בה בשתי ידיו וקראה מתחילתה ועד סופה, שורה אחר שורה, בהגיעו אל השורה האחרונה, שבה כתבתי שסבא זקוק לרפואה שלמה, הפטיר לעברי רחימאית: "אפשר שאתה הוא הנצרך לרפואה שלמה".

נשען על מסעד הכיסא, החווה לעבר ה'קוויטל' ופתח לומר: "אל תדבר כך. הנך נכד ועליך לציית, סע אפוא לחיים ולשלום"

נדהמתי בקבלי מפה קדשו ברכת פרידה לנסיעה לאומן. סבור הייתי לשבריר של רגע, כי הרבי מצווה עליי לקום ולנסוע היום לרוסיה הסובייטית. ווען? (מתי?) שאלתי מתי? מתי אסע. מוכן ומוזמן הייתי להבריח גבולות תכף ומיד, לנסוע במסירות נפש, כפי שחונכתי לעשות 'ככל אשר יורוך'.

אחז הרבי בימינו את הדף הגדול, הניפו והשיב בו רוח קלה על פניו הקדושות. עיניו הביטו נכחו, צופות לימים רחוקים – ויען ויאמר: "ראש השנה תי"ו שי"ן סמ"ך". נחתמו דברי קדשו. ידו הקדושה הושטה לעברי לפרידה.

יצאתי לאחור כהלום רעם. העולם הסתחרר עלי כגלגל. בקושי נשאוני רגליי. תש"ס מתי זה בכלל? היכן אנו כיום? שנת תשכ"ח. מתי יחול תש"ס? באלף הנוכחי? בן כמה אהיה אז?

בקושי מצאתי את הדלת לצאת החוצה, עבר, הווה ועתיד התערבו לאחת. שבעים שנה, תשכ"ח, תש"ס. האם הנני חולם בהקיץ? הרבי מדבר על שנת תש"ס כאילו היא יום העומד לחול בשבוע הבא.

כשהתפכחתי הבינותי כי זכיתי היום הזה לברכת חיים למשך שלושים ושתיים השנים הבאות. הנני בן שש עשרה. בהיותי בן ארבעים ושמונה, תגיע השעה שבה יתרחש דבר הנראה כיום בלתי מציאותי: אלפים ייסעו אז לאומן, אל זקני הקדוש מוהר"ן מברסלב זיע"א, היום הזה התבשרתי כי גם אני אהיה בהם.

ועוד ידעתי: שלושים ושתיים שנה עליי לשאת בקרבי את סוד הברכה, לנצור אותה סמוייה מן העין ולא לספרה לאיש בעולם. באותו הרגע נחשקו שפתיי וננעלה בליבי דלת כבדה על אוצרי שנטמן עמוק בנבכי מעמקיו.

עם שובי אל הישיבה כאשר החברותא קידמני בפליאה על היעדרותי וביקש לדעת מדוע שוב נסעתי לירושלים – עניתי לו, אפוף מחשבות: "אולי עוד מאה שנה אספר לך". כך נראתה בעיני רוחי שנת תש"ס, כמצויה אי שם.

היחיד תחת השמש שחלק עימי את הרז, היה הרבי בכבודו ובעצמו. בחלוף תקופה הגעתי לחצר קודשו והופתעתי כאשר ניגש אלי המשב"ק באשמורת הבוקר להודיעני שהנני קרוא לעלות ולבוא אל הקודש. להתכבד ב'תה' במעונו של הרבי. זה היה כיבוד השמור לנבחרים שזכו לכך. לא היה מובן מאליו כלל שבחור בגילי נמנה עם הקרואים. הגעתי אל חדר ההמתנה. הרבי נכח שם באותה שעה. כמה נכבדים שנקראו לבוא, קיבלו את ה'תה' מידיו של המשב"ק. באותו הרגע נפתחה הדלת לרווחה והרבי יצא בעדה, אוחז כוס תה בידיו הקדושות, והנה ניגש עד אליי כשנהרה שפוכה על פניו – באומרו: "זקנך רבי נחמן הורה לכבד את צאצאיו, שתה וחזור ללימודך". ובתוך כך נתן בידי הכוס ונתן בי מבט חם, צופן סוד, חודר כליות ולב.

בחודש אלול תשל"ב נפטר סבא לבית עולמו זקן ושבע ימים. בטרם צאת הלוויה, ניגשתי אל מיטתו וכה לחשתי על גבי הטלית: "זכרתי, סבא, את צוואתך אליי, כשאהיה בן ארבעים ושמונה – לקום ולנסוע לציונו של סבא קדישא מוהר"ן זיע"א".

מבטן הנוקב של הרבי היה עמי לאורך עשרות השנים שבהן גדלתי והייתי לאיש. זכיתי והקמתי בית בישראל, בחסד השם עליי ראו עיניי בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות, ואין איש היודע מה נצור בתוכי. בשנת תשל"ז כבו המאורות ונשמתו של הרבי עלתה למתיבתא דרקיעא. המשכתי לספור את השנים אחת לאחת, עשור לעשור, וליבי שמר את הדבר.

מפעם לפעם הייתי דולה פרטים מאמי ע"ה, לקבל הימנה עוד ועוד מידע על הנסיעות לאומן בימים ההם – ולהבין מתי ואיך החלו שבעים שנות ההסגר. ממנה שמעתי שבשנת תר"פ החלו פרעות באומן וכבר היה קשה לבוא לאומן.

מעיינות של געגועים המו בקרבי, ולעיתים סערו וגעו על גדות הלב באהבה וכיסופים. בתורתו של זקני הקדוש מוהר"ן זיע"א נוסדה ההמתנה כאחד מיסודי דרך השם, הלא הוא העניין הנודע 'המתן' (ליקוטי מוהר"ן ו').

ובכל עת שהייתה נפשי פוקעת מרוב השתוקקות וייחול להימצא כבר אצל אותו אפרסמון קדוש, שמעתי כאומר לי: המתן לי, נכדי, עד שנתבסם אני ואתה. "כי תיכף כשרוצין להתקרב לה' יתברך באמת, אז צריכים להיזהר מאוד מהריסה, שלא לדחוק את השעה... רק צריכין להמתין ולחכות הרבה לתשועת ה'... כי אי אפשר להמשיך שלימות הדיבור, כי אם על ידי השתיקה והיחול שקודם הדיבור. כי צריכים תחילה לידום ולשתוק, רק להמתין ולהתגעגע ולכסוף ולהשתוקק לחסדי השם" (השתפכות הנפש)

כמה הלמו אותי במשך שלושים ושתיים השנים, אותן מלים קדושות עטופות רז ומסתורין, שנכתבו בספר הקדוש 'סיפורי מעשיות' למוהר"ן מברסלב זיע"א, והן דבריה של בת המלך שאבדה, אשר ענתה אל השליח שביקש לחלצה ממסגרים ולהשיבה אל היכל אביה, וכה אמרה לו: שאי אפשר לך להוציא אותי, כי אם כשתהיה בוחר לך מקום ותהיה יושב שם שנה אחת, וכל השנה תתגעגע אחריי להוציא אותי, ובכל זמן שיהיה ל פנאי, תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה".

לקראת שנת תש"ן החלו נודעים בעולם דבריו הפלאיים של כ"ק הרבי מליובאוויטש זי"ע, על נפילתה הקרובה של חומת הברזל הקומוניסטית. שבעים שנות ההסגר – שכאמור החלו בשנת תר"פ – עמדו להגיע לסיומן. "קץ שם לחושך, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה" (בראשית רבה פ"ט). אותה קבלה שהועברה מדור לדור, מפה לאוזן, ממוהרנ"ת מברסלב ועד ימינו, הלכה והתממשה – ועיני העולם רואות ומשתאות.

ואכן הפלא הגדול אירע גם אירע. הקבוצות הראשונות לאומן יצאו לדרכן, ויהיו כחולמים. שנה נקפה אחר שנה, גל הבודדים הפך לעשרות, גלי מאות נעשו אלפים. עשור ועוד עשור – ויהיו האלפים לרבבות, ההתכנסות בראש השנה באומן היא כיום הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם, (בשנת תשע"ז נשק מספר הבאים לאומן שישים אלף יהודים). הקבלה שהייתה בידי סבא זצ"ל התקיימה מילה במילה עד לאחת.

אולם גם כאשר הנסיעה הגדולה לאומן הפכה למציאות אדירה וסוחפת, עדיין לא הצטרפתי אליה, לא בקלות עלתה לי ההתאפקות. ה'בית ישראל' הורה תי"ו שי"ן סמ"ך – ולא דחקתי את השעה, נותרתי "רק מתגעגע ומבקש ומצפה".

אלא שכבר אמר דוד המלך: "לכל תכלה ראיתי קץ"(תהלים קי''ט) וברש"י "לכל סיום דבר יש קץ גבול. קרבה העת והגיעה, מלאו ל"ב השנים עד תומן, ואקום לנסוע, כשרוחו של סבא זצ"ל חופפת עליי ומפעמת בקרבי. ברכת הצדיק מתקיימת.

בראש השנה תש"ס בהיותי בן ארבעים ושמונה, הגעתי לשם בחיל וברעדה, ה'בית ישראל' הורה לי לציית ובירכני שאסע לכאן לחיים ולשלום והנה זכיתי להגיע. בבואי לאומן, קידמה אותי המולה יהודית כבירה אשר עלתה באדיר מהתקבצותם המופלאה של רבבות אלפים מבני ישראל, שנענו לקריאתו ולהבטחתו של זקני הקדוש זיע"א והגיעו מכל קצווי תבל להסתופף בצל קודשו בימי ראש השנה. קול בכיו של סבא הדהד באזניי: "אתה עוד תזכה לראות זאת במו עיניך"

אלה היו הרגעים של קרבת אלוקים, של שער שנפתח לנשמה. שלושים ושתיים שנה הייתה הברכה סמוייה מן העין, ועתה התממשה עין בעין. ניצבתי בקרב אלפי ישראל אצל ציונו הקדוש של רבי נחמן סבא קדישא – ואומר 'הנני'.

פורסם לראשונה במוסף החג של מגזין 'משפחה'

מעלת התורה

א"ל ההוא מרבנן לרב כהנא, מי שמיע לך מאי הר סיני? א"ל הר שנעשו בו נסים לישראל, א"ל הר ניסאי מיבעי ליה אלא הר שנעשה סימן טוב לישראל, הר סימנאי מיבעי ליה. א"ל מ"ט לא שכיחת קמיה דר"פ ורב הונא בריה דרב יהושע דמעייני באגדתא, דר"ח ורבה בריה דר"ה דאמרי תרווייהו, מאי הר סיני, הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו.(שבת פ"ט א') 

הדבר המציין את השינוי שנעשה בישראל ובעולם ע"י קבלתה של תורה דוקא במדבר, בהר סיני, לא בארץ המיוחדת לישראל כ"א במדבר במקום הפקר לכל, בעוד אשר התוכן הרושם את האומה לא היה שום דבר חמרי כ"א המחשבה והדעה, השאיפה של הקדושה והאורה האלקית העליונה, מורה באמת, כי תוכנה הפנימי של תורה הוא עיון ראוי ומוכרח לכל האדם, לכל העמים אשר על פני האדמה. לא ענין עליון ומופלא מן האדם יש כאן כ"א ענין הולם את האדם, אשר מבלעדו יחשב לחיה רעה, ובתוך הענין השוה כ"כ לנפש האדם, גנוז כל העליוניות של אוצרות הקודש הכמוסים באורה של תורה. על כן לא נבלט בהר סיני זה התוכן המיוחד לישראל להיות שולטים על הטבע, להיות מוארים באור אלקי עליון ממעל לכל סדרי היצירה הרגילים, שזהו ענין המתבאר ע"י הנסים הרבים שנעשו לישראל, הנפלאות הם אשר מורים על הפלא העצום שיש באומה פליאה זו. וכן אין התוכן של קבלת התורה ביעודה על הר סיני מציין דוקא איזו סגולה מיוחדת, שהיא נמצאת רק בישראל בתור סימן מיוחד, מה שאין לכל האדם אשר על פני האדמה בו שום חלק ונחלה וכשרון. כי באמת בשביל זה התוכן המיוחד לא היה יותר מקום נאה להופעתה של תורה כ"א ארץ ישראל, ומכון הר הקודש שנראה כמיחד נחלת ישראל מכל העמים. ואם היה הדבר כך, שיסודה של תורה וקבלתה היה מציין רק את המופלא מכל האדם בטבע, לא היה שום מקום לתרעומת ושנאה על אומות העולם, על אשר נתרחקו מהתורה ולא רצו לקבלה, כי אין אדם נתפס על מעלה שאינה שייכת לו. אבל באמת יסוד קבלתה של תורה בהר סיני, במדבר, היה תוכן מבליט, כי מקורה של תורה הוא מקור מים חיים לכל משפחות האדם, רק אם יסורו מדרכי רשע, ולא ירצו ללכת בשרירות לב, להרע להזיק ולחבל. ומתוך שדוקא בתור האדם הכללי ובצלמו האלקי פגמו העמים כולם בהתרחקם מן התורה, על כן ירדה שנאה לאומות העולם דוקא מהר סיני, וזהו יסוד שמו, נסו ודגלו, עד אשר יתרומם הר האלקים הר הגבנונים ויראה הודו על כל יושבי תבל, ושב ורפא להם, ד' בם סיני בקודש.

שמוע בישן

דוקא אם שמע בישן תשמע בחדש. אחד מהיסודות המציל את המחשבה מכליון, הוא ההתעמקות בהישן. יעלה החדש ויפרח, יציץ ציץ ויפרח וישגא מאד, בכ"ז אנו צריכים תמיד לעומק הרוח של הישן. ביותר הדבר אמור בהשקפות רוחניות מופשטות, וממילא הולך הדבר ומשתרג על עוד המון סעיפים המתיחשים להן. כל אשר רוחו נשאו לתור בחכמה, לדעת את רוח המדע הנאצל ברום חפשיותו, שיוכל להיות מתואר בזמנינו, הוא ודוקא הוא, ימצא אז את אוצרו, רכוש רב, כאשר יפנה אל הישן, אל התורה והמסורת, אל כל דברי חכמים וחדותם, אל ההגיון הגלוי והצפון. כל העושר יחד יציב לפנינו את קומת המחשבה במלא חטיבתה. שוכח הוא הזמן בשאון גאונו, לדבר ע"ד הבורא, נחלש הוא מעז ההרגשה לברך את שם כבודו, נרפה הרוח מבהלות לצים ריקי מוח, והרעיון מתבלה והרגש מטפש. צריך לשבר כבלי ברזל כאלה, בחופש ובגבורה צריכים לשוב אל הישן, אל הסגנון הבריא, אל הדרת קודש, להכרת היוצר והיצירה, להרגשת הטוב והמטיב. תשתחרר אז השירה, ינשא הפיוט למרומי שמיו, וכל השקפות העולם הנובעות מהחיים והטוב, המקושרות עם הטוהר והצדק, בין שהן השקפות גלויות, מתבארות בשכל והגיון, בין שהן השקפות גנוזות, אשר רק הסקירה הרזית ומעין של רוח הקודש, באיזה אופי שהוא מפכה פלגים כמו אלה. הכל צריך שיבואר, שיפורש, שיוסבר ויגלה, ולא יבינו כל רשעים - אין בכך כלום, כי המשכילים יבינו. החופש העליון של המחשבה יבטל את זחיחות הדעת ואת קטנות האמנה, ודברים שלא נשמעו סופן להשמע. והשמיעה תתקבץ לקשב גדול, לכח חודר, לקול מעורר, משיב נשמות נדחות למעון רבצם, מחזק רוחות נכשלים מכובד פשעם, משים שפלים למרום ומשגב קודרים ישע.

אורות הגבעה – וישב תשע"ח

שנאת האחים ליוסף

המילה "שנאה" קרובה למילה "שונה". דוק ותמצא שאנחנו לא סובלים [קרי "שונאים"] הרבה אנשים, מהסיבה הפשוטה שהם שונים מאיתנו. טבע האדם לאהוב את הדומה לו. ברגע שהאדם משתחרר מהמשבצת הצרה של ה"אני" הוא נפתח לאהוב את כולם – גם את השונה. רוב הבעיות בשלום בית נובעות מהנקודה הזאת, כי הטבע הנשי שונה בתכלית מהטבע הגברי. והתוצאה שבמקום ה"יו"ד" ו"ה"א" שולטת האש. השכינה מופעיה דווקא מהרכבת האותיות השונות, ודוק. 

ידוע בספרים שדרכו של יוסף בעבודת השם היתה שונה משל אחיו, ומכאן שורש השנאה שפתח פתח לשנוא אותו גם משום שיעקב העדיף אותו על פניהם וגם על חלומותיו. הקנאה והחלומות רק הוסיפו שמן למדורה. ואכמ"ל בזה.

"אלו תולדות יעקב יוסף"

ברש"י בשם המדרש יעקב ראה כל האלופים וכו' מה כתיב למטה "אלה תולדות יעקב יוסף" וכתיב "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש", ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם. דברים אלו דומים לדברי הגמרא בבבא בתרא [קכ"ג ב'] ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשיו נמסר אלא בזרעו של יוסף שנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש" עיין שם. כבר עמדו בזה רבים, הרי בית יעקב עצמו הוא אש ולמה יש צורך דוקא בהלהבה של בית יוסף. ואיתא בספרים, אשר החילוק בין אש ללהבה הוא, כי האש עומדת ובוערת היא במקומה ואילו הלהבה הולכת למרחוק ובכן הכח לצאת למרחוק לכלות אלופי עשיו ולהפוך את ביתו לקש הוא ביד זרעו של יוסף עד כאן דבריהם. ועדיין צריכים אנו למודעי, מדוע נתייחד כח זה של הלהבה ההולכת ומכלה את כוחות הרע שמרחוק לבית יוסף דייקא?

הלכה מיוחדת נאמרה במשכן שילה אשר קדשים קלים היו נאכלין בכל מקום הרואה את המשכן, ואמרו על כך בגמרא זבחים [קי"ח ב'] כי שילה בחלקו של יוסף ועין שלא רצתה ליזון וליהנות מדבר שאינו שלה תזכה ותאכל כמלא עיניה עיין שם. ביאר בזה בעל אבני נזר ז"ל שמהות חומת ירושלים היא הפסקה בין גבולות הקדושה וגבולות החול ומטעם זה קדשים שיצאו חוץ למחיצתן נפסלין, כי מהלאה למחיצות הקודש יכולים החיצונים להתדבק לקדשים, אך יוסף שגם בהיותו בתוך מצרים ערות הארץ עמד בנסיון אשת פוטיפר ונשמר מליהנות ולהדבק בדבר שאינו שלו והתגבר על החיצונים מחוץ לגבולות הקודש, זכה במעשה זה שלא ידבק זר בקדושתו אף מעבר למחיצות. ולכן בחלקו של יוסף אוכלים קדשים בלי חומה בכל הרואה עכ"ד. יש לומר על דרך זה אשר זהו סוד להבתו של יוסף. קדושה זו אשר עמדה בתוקפה ולא יכלו לה כוחות הטומאה אף בתוך תחומי שלטונם היא אשר בכוחה להגביר עליהם את הקדושה לכלותם ולבערם אף מחוץ לגבולות הקודש ולהפוך את בית עשיו לקש הרי קדושתו של יוסף מגיע עד לביתו וגבולו של עשיו.

בספר של"ה, חלק תורה שבכתב ספר בראשית, מראה שייכות הפרשיות וישב מקץ ויגש לימי החנוכה החלים בימי קריאת פרשיות אלו. וקשר פרשת וישב הוא בדברי רש"י אלו בשם המדרש על הניצוץ היוצא מיוסף ומכלה את בית עשיו, המקבילים להרמוז בדברי המשנה [ב"ק ס"ב ע"ב], גץ שיצא מתחת הפטיש וכו' בנר חנוכה פטור, ראה דבריו העמוקים. לפי דרכנו יש לבאר קשר זה בסגנון אחר. ידועים דברי האריז"ל שהדלקת נר חנוכה בתוך עשרה טפחים הסמוכים לארץ היא משום שבניגוד להכלל שבגמרא [סוכה ה' א'] מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, באשר הוא מקום שליטת החיצונים כביכול, בכח נר חנוכה יורדת הארת השכינה אף למטה מעשרה, והדברים עתיקין. להאמור הרי זהו ממש ענין הניצוץ היוצא מיוסף התפשטות והשראת הקדושה אף בגבולות החיצונים.

בכך יובן היטב הלשון בנוסח על הנסים והדליקו נרות בחצרות קדשך. רבים עמדו על התמיהה הרי הדלקת הנרות היא בהיכל ולא בעזרה. ואחד הביאורים הוא אשר השפעת הנרות ואורותיהן התנוצצו מחוץ למחיצתן אל חצרות הקודש. להאמור הדברים מאירים, הארת נר חנוכה הן היא כח להבתו של יוסף ובכן הארת המנורה מחוץ להיכל היא אותה הבחינה של אכילת קדשים קלים בכל הרואה והן הן הדברים.

לסגולתם זו של ימי החנוכה לפריצת גבולות הקדושה והתפשטות מחוץ למחיצתה כדברי האריז"ל, יש להשוות דברי המשנה במסכת מדות [פ"ב מ"ב] אשר היוונים פרצו י"ג פרצות בסורג החיל שהפריד בין גבולות הקדושה בעזרה שבמקדש. וראה תוי"ט שם שהסיבה לכך היתה היות סורג זה מבדיל בין מקום עמידת הנכרים למקום עמידת בני ישראל כדברי המשנה בכלים [פ"א מ"ז] החיל מקודש ממנו שאין גוים וטמא מת נכנסים לשם. מערכת היוונים היתה נטושה איפוא על הגבולות והמחיצות המבדילות בין הקודש ובין החול ובין ישראל לעמים, לטשטשם ולבטלם ולהעמיק אחיזת הכוחות החיצונים בתוך גבולי הקדושה רח"ל. ידועים דברי רבותינו בעלי ספרי המחשבה אשר כל דבר נתפעל מהפכו והגאולה באה באותה צורה של הצרה. ובכן בעת הנצחון על היוונים זוכים אנו לשבירת הגבולות במובן ההפכי ומתפשטת ויורדת השכינה כביכול אף למטה מהגבול של עשרה טפחים.

בניגוד לאופן עבודתו הקדושה של יוסף הצדיק המבוססת על פריצת גבולות הקדושה והעמידה בקשרי מלחמה עם הכוחות החיצונים ביד רמה כאמור, היתה עבודת הקודש של יעקב אבינו באופן שונה האש ולא הלהבה, ומובא מספרי חסידות אשר דעת יעקב אבינו שעל האדם להתחיל ולבסס עבודתו הרוחנית בהתעסקות של עשה טוב אף לפני שבירר והסיר בחינת הרע שלא כדעת יוסף שראשית העבודה היא לברר ולנצח בחינת הרע וזה פשר חלוקי הדעות ביניהם האם להקדים את מנשה או את אפרים ואכ"מ.

הדברים משלימים את האמור לעיל בהבנת שייכות פרשיות אלו לימי החנוכה, איתא בחדושי הרי"מ מאמרי חנוכה אות ח' ביאור יסודי במחלוקת בית שמאי ובית הלל בסדר הדלקת נרות חנוכה פוחת והולך או מוסיף והולך. תוכן דבריו הוא אשר ישנם שני סוגי אש של קודש, אש המאירה ואש השורפת. בחינת האש המאירה היא הארת הדרך לפני העוסק בעבודת עשה טוב ובחינת האש השורפת היא הסיוע להעביר החוחים ולהכרית הקוצים מלפני העוסק בעבודת סור מרע. סדר העבודה של עשה טוב הוא בבחינת מוסיף והולך שמגדיל ומרבה בחינת הטוב וסדר העבודה של סור מרע הוא בבחינת פוחת והולך להמעיט ולהפחית כוחות הרע. ובזה חלוקים בית שמאי ובית הלל איזו הדרך ישכון אור עבודת האדם. לבית שמאי על האדם לעסוק באש השורפת של סור מרע ולבית הלל באש המאירה של עשה טוב עד כאן דבריו.

תולדות יעקב ויוסף המתוארים בפרשיות אלו הן הן שני המהלכים בעבודת ימי החנוכה שנחלקו בהם בית שמאי ובית הלל, אשו של יעקב היא אש בית הלל האש המאירה, ואשו של יוסף היא אש בית שמאי הלהבה השורפת את הרע ומכלה את אלופי עשיו, הגץ היוצא מתחת הפטיש ודולק בפשתן שעל הגמל.

לאור האמור, יתכן שנוכל להתבונן קמעא כמציץ מן החרכים באורו של משיח הגנוז לעתיד לבא על בריאת האור שהוא מיסוד האש. ראה זוה"ק ח"ב קמ"ט ע"ב נאמר בפסיקתא רבתי פרשה ל"ו וירא אלקים את האור כי טוב - זה אורו של משיח. יתכן לומר, שגם אור זה יש בו שתי הבחינות הנ"ל אור של הארה ואור של שריפה וכילוי החושך ואלו הם בחינותיהם השונות של משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ששניהם יהיו הגואלים לעתיד כמבואר בגמרא סוכה נ"ב א' שבתחלה יעמוד משיח בן יוסף להלחם בגויים ויהרג ואחריו יתגלה משיח בן דוד.

משיח בן דוד החוטר מגזע ישי, ענינו הוא כח המלוכה הכללי על כל שבטי י-ה יוצאי ירך יעקב, והוא יאיר בכל העולם אורו של יעקב האור המאיר של עשה טוב ועל ידו יבואו כל בשר לקרוא בשם ה' ויטו שכם אחד לעבדו. תפקידו של משיח בן יוסף יהא לעורר בעולם כח של סור מרע להעביר גילולים מן הארץ להסיר את הזוהמא בכח להבת אשו של יוסף המכלה והשורפת ולזכך את כל העולם מן הטומאה. והרי נודעים דברי האר"י ז"ל אשר לעתיד לבא תהיה ההלכה כבית שמאי, ולדבריהם סדר עבודת האדם הוא להקדים בחינת סור מרע ואח"כ לעסוק בעשה טוב. יתירה מזו מצינו בספרים אשר כל עיקרו של ויכוח זה האם להקדים עשה טוב או סור מרע הוא רק מפני אלו שאין בכוחם לעסוק תחלה בביעור הרע אבל בשורש הענין ודאי מקומה של עבודת הסור מרע הוא קודם עבודת העשה טוב. בכן בעת הגאולה העתידה אשר ישוב העולם לתיקונו יחזור הסדר לתיקונו ולכן יקדים משיח בן יוסף להעביר הרוח הרעה מן הארץ ואחר כך יזרח לעד האור המאיר ע"י משיח בן דוד משיח אלקי יעקב ונתענג על ה' מתוך הוספה תמידית בעשיית הטוב. [עפ"י הספר 'בי חייא' פ' וישב עיי"ש].

"וירד יהודה"

כוחו של יהודה היה כח ההתחדשות ואי הכניעה בפני מצבים קשים אשר נראים כבר כאבודים. המצב בבית יעקב היה קשה ביותר, יעקב ממאן להתנחם על אובדן יוסף והאחים התחרטו מאד על מכירתו מבלי יכולת להשיב את הנעשה, וכולם עסקו בשקם ובתעניתם. יהודה היה צריך להיות שרוי בשק ותענית יותר מכל אחיו כי הוא זה שבעצתו נמכר יוסף וכבר פירש"י שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם ואמרו שאילו יעץ יהודה להשיבו היו שומעים לו. ובכל זאת יהודה לא נתפס להלך רוח של יאוש וחדלון אלא החליט לפתוח דף חדש ולבנות בית בישראל שמסמל תחילת חיים חדשים ולעבוד את בוראו כשהוא מתחזק בכוחות מחודשים. מעלה זו של יהודה טבועה בשמו כאשר נולד קראה לו אמו 'יהודה' כי "הפעם אודה את ה"' אדם שמודה לה' על חסדיו, הרי זה מתוך הכח של התחדשות, כי על נסיך שבכל יום עמנו אין אדם מודה מכיוון שהתרגל כבר לקבלם באופן טבעי ואין הוא חש צורך להודות. כך גם מוצאים אצל יהודה במצב הנואש שהיה בהמצאות הגביע באמתחת בנימין והיה צריך בנימין להשאר עבד אצל יוסף האחים ראו שאין כל פתרון והתיאשו. אך יהודה ניגש אל יוסף והחל לשחזר את כל המאורעות וכמו שהעירו כבר המפרשים שלכאורה לא חידש יהודה בסיפורו שום דבר, ובכל זאת הגם שיהודה לא חידש כלום בשחזור זה, הוא לא מרים ידים ומנסה לעשות משהו. ובאמת בסופו של דבר השתדלותו נשאה פרי והביאה את יוסף להתרגשות גדולה עד שגילה עצמו לאחים. זהו הכח של יהודה, לא להכנע למצב שנראה אבוד ולהתחיל מחדש לכן נקראים עם בני ישראל יהודים, כי את התכונה הזאת של התחדשות והתחלה מחדש בכל מצב ומצב השריש יהודה בקרב בניו עד סוף כל הדורות. וכחו של יהודה נמצא אצל כל איש יהודי באשר הוא, לכן על היהודי תמיד לזכור זאת ואף אם הוא נמצא במצב של שפל רוחני או גשמי אין לו להכנע להרגשת יאוש ח"ו אלא לבטוח בה' ולפתוח דף חדש. כחו של יהודה הוא גם הכח שיביא במהרה בימינו את ביאת משיח צדקינו דוקא מתוך חשכות מתוך מצב שנראה קשה וכלאחר יאוש ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע וכדברי חז"ל על מלחמת גוג ומגוג לפני ביאת המשיח.

וזהו כוונת המדרש שכולם עסקו בשקם ותעניתם ואילו יהודה עסק בליקח לו אשה, התחדשות והתחלה חדשה ואז ברא הקב"ה את אורו של משיח שיבוא ג"כ בכח הענין הנ"ל. [עפ"י דברי הבית ישראל מגור זי"ע]

"וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם".

ומזה הרי בא שסיפרו לו את חלומותיהם ובהמשך הדברים 'מקץ שנתיים ימים' הריצו את יוסף מן הבור לפתור את חלומותיו של פרעה. ומזה נודע 'הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו', 'אין נבון וחכם כמוך' ועל כן 'ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל אח מצרים'. 'וירא אתם והנה זעפים', ולכאורה הרי יוסף עצמו אסור בבית האסורים ודי לו בצרות עצמו ומטבעו של עולם אדם הנמצא בצרה מתכנס בתוך עצמו ואינו שם לב לזולתו. ואף גם הרי מדובר בסריסי פרעה השייכים לשלטון שעל ידו הושלך לכלא השלטון שאליו שייך בית אדניו, כך שודאי צפוי שיהיה מרחק נפשי בין הנער העברי לבין סריסי פרעה ושלא יהיה לו ענין בהיותם זועפים. ובנוסף לכך, הרי תהום היתה פעורה בין יוסף הצדיק עובד ה' מנעוריו לבין סריסי פרעה מלך מצרים ערות הארץ, כך שלפי הבנתינו גם כאשר מכורח הנסיבות הוא נמצא אתם בבור אחד ועומד מולם פנים אל פנים, הוא לא יראה כלל את פניהם הרעים היום. ואף גם זאת, אדם היושב בבית הסוהר אין פניו צוהלות, אין חידוש בכך שפניו רעים. ועל כרחך שיוסף הבחין בכך שהיום פניהם רעים יותר משל אתמול והבחנה זו ודאי דורשת שימת לב מיוחדת. והא קמן שאע"פ שהם לא אמרו דבר ולא חצי דבר, יוסף הבחין בהם שהנם זועפים והיה איכפת לו מזה. והוא התעניין והוא שאל מדוע פניכם רעים היום. ומזה הרי נפתח פתח ישועתו וע"י דיבור אחד זה הכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות 'להחיות עם רב' 'לפליטה גדולה'. שאע"פ שהם לא אמרו דבר ולא חצי דבר, יוסף הבחין בהם שהנם זועפים והיה איכפת לו מזה. ויוסף הבחין ראה והרגיש גם מעבר למלה המדוברת והנם זועפים. הוא היה ער ורגיש לזולתו. ובסופו דבר זה היה הטריגר והגורם לכל יציאת מצרים. אילו יוסף לא היה שם לב והיה נשאר מכונס בתוך עצמו, היה נשאר בכלא ולא היינו זוכים לכל מה שהתרחש בעקבות אכפתיותו ורגישותו [כמובן שהקב"ה מסוגל לסבב כל הסיבות לאן שהוא רק רוצה אבל בפועל הגורם כאן היה הרגישות של יוסף].

וזה מה שנאמר בפסוק תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב.  עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע. וכתוב בגמרא [סוטה ל"ו] שבשעה שאמר פרעה ליוסף ובלעדיך לא ירים איש את ידו גו' אמרו איצטגיני פרעה עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו. אמר להן גינוני מלכות אני רואה בו. אמרו לו א"כ יהא יודע בשבעים לשון בא גבריאל ולימדו שבעים לשון כו' שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע ע"כ. הקשוב למה שמעבר למילים זוכה ל"שפת לא ידעתי אשמע" זוכה ל'שבעים לשון'. הוא פרץ את מחסום השפה הוא מבין את כולם והוא מובן לכולם.

וזה גם פשר תקיעת שופר בראש השנה. בר"ה יצא יוסף מבית האסורים [גמרא בר"ה י,ב עפ"י הפסוקים הנ"ל]. בזכות שיוסף היה קשוב למה שמעבר לשפה המקובלת, גם ה' ישמע את זעקת בניו שירדו מטה מטה ואין להם שפה לבטא את עומק נפילתם, ונשאר להם רק לבכות 'גנוחי גנח וילולי יליל' לפני בוראם – וה' מקשיב. בזכות יוסף.

לעומת זאת האחים "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת", הם לא שמעו אפילו את התחנונים המפורשים שיצאו מפי יוסף.

התיקון לחטא הוא להיות קשוב לזולת, לצאת מהבועה האישית שלנו, להרגיש את מצוקת השני, לשים לב למבע פניו, אם "פניו רעים היום". איש איש וצערו, איש איש וסבלו. כשאדם נושא משא כבד ובא השני ונושא יחד עמו, הנשיאה הופכת להיות קלה יותר. הנושא בעול עם חברו מקל עליו את המשא הנפשי הכבד. מחקרים מראים שאנשים שמרגישים שהם לא לבד חיים יותר – בכמות ובאיכות. יהא חלקנו עם אותם המוצאים מקום בנפש שלהם להיות נוכח עם זולת, להכיל, לקבל ולחבק.

הגמרא בחולין [ז'] מספרת מעשה ברבי פנחס בן יאיר שהלך לפדיון שבויים ולא רצה הנהר להפסיק את זרימתו וטען אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני. אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה לא הפסיק הנהר את זרימתו עד שאיים עליו רבי פנחס בן יאיר 'אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם'.

וממשיכה הגמרא ומספרת כי עמדו שם בסמיכות גם איש אחד שהלך לטחון חיטין לפסח "וההוא טייעא" [סוחר ערבי רש"י]. וביקש רבי פנחס בן יאיר את הנהר 'חלוק ליה נמי להאי דבמצוה עסיק'. והסכים הנהר וחלק מימיו אחר כך ביקש מהנהר שיחלוק גם לטייעא והסיבה שלא יאמרו כך עושים לבני לויה והסכים הנהר וחלק מימיו גם לערבי בן לווייהם. והדבר פלא! הלא כשרצה רבי פנחס בן יאיר לחלוק מימיו של הנהר לפדיון שבויים עלה לו הדבר בויכוח נוקב ולא הסכים הנהר אלא לאחר שאיים עליו באיום מאיים כל כך. ואילו בשביל הטייעא הישמעאלי הזה לא היה צורך בשום איום בשום אמצעי שיכנוע מיד לאחר ההסבר הקצר כדי שלא יאמרו וכו' מיד חלק את מימיו, אתמהה.

הערך הזה של וכי כך עושים לבני לוויה, הוא חיוני כל כך כמו זרימת המים בנהר, אף הנהר אין לו ספיקות בשליחות הזאת. שליחות של אדם הוא להיות לברכה לסביבתו, להיות תמיד למחיה לכל אשר יש לו קשר עמו אף קשר סביבתי בלבד. אם אך בן לוויה הוא לא יתכן שלא ידאג לו ולא יחיה אותו שלא יהיה לו לברכה. זה יוסף! [עפ"י הספר באור פניך מעמ' קצ"ח וברכת מרדכי פ' וישב עיי"ש].

 וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים.

הנה פתח בכד [החטא נגד אדונו] וסיים בחבית [וחטאתי לאלקים]. ואפשר לפרש קצת ע"פ המבואר ברמב"ם בתחילת אישות שבב"נ תלויה האישות במציאות של היחוד ביניהם, שהרי ליתנייהו בתורת גיטין וקידושין ונמצא שבעל שמפקיר את אשתו באמת פוסקת שאירותם בבני נח. וע"כ בא יוסף לומר שמכיון דחזינן שאין אדוני מונע ממנו מאומה ואעפ"כ את אשתו חושך ממנו, זהו סימן ליחוד החזק שבינו לאשתו. וממילא איכא אישות גמורה, ושוב חוזר כאן האיסור של ביאת א"א במלא חומרתה ואיך יחטא לאלוקים.

נמצא מבואר שכל טענתו לא היתה אלא משום החטא שבין אדם למקום. והיה אפשר לדון בהא דקמן ויהי ביום הזה ויבוא הביתה לעשות מלאכתו, דאיכא למ"ד בפ"ק דסוטה שביקש לבוא עליה שיסוד הדבר היה משום דסבר שהותרה לו בהאי יומא דמכיון שהלכו כולם מן הבית והשאירו את שניהם ביחוד חשיב הדבר כאילו שלחה בעלה מעליו ביום הזה ולכן סבר לבוא עליה. אלא שגם זה לא היה אמת אלא שהיתה עצת היצר להטעותו ולכן חזר בו כשראה צורת אביו [לוית חן עמ' י"ג].

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ

בחלום השני נאמר 'ויקנאו בו אחיו' ולא הוזכרה שנאה. ויל"פ שבחלום הראשון חשדו שחולם מהרהורי לבו והרי ראו שרוצה להתנשא עליהם בהביאו דיבתם רעה אל אביהם, ולכן שנאו אותו שע"י החלום ניכר שהיה הדבר אצלו במחשבה בפועל ולכן חלם ע"ז, וזו סיבה לשנאה. אבל בחלום השני שהיה גם על אביו ואמו שישתחוו לו, בהא כבר לא מסתבר שחלם מהרהורי לבו דפשיטא שלא חושב שאביו ראוי להשתחוות לו ולכן כבר קנאו בחלומו זה דאפשר שהוא אמת וסיבה לשנאה אינה קיימת. [שם]

שבת שלום ואורות אין סוף!!!

אהללה לה' בחיי

א] תהלל את ה' היום כי מי יודע אם תהיה כאן מחר להללו!! וכך נאמר במדרש שוח"ט: וכן אמר שלמה בקהלת כי גם לא ידע האדם את עתו וגו' אם אינו מקלס בעוד שהוא חי מתי הוא מקלס עכ"ל.

ב] יש מחפשים סיבות להלל את ה'. והנה הסיבה הבסיסית ביותר – שאני חי!! וכדברי הגמרא  [קידושין פ.] "מה יתאונן אדם  חי גבר על חטאיו" וכו'  ואבא שאול כי כתיב ההוא במתרעם על מדותיו כתיב והכי קאמר מה יתרעם על מדותיו וכי גבר על חטאיו דיו חיים שנתתי לו. וברש"י - מה יתאונן אדם חי - למה יתאונן אדם חי למה יתרעם אדם על הקורות הבאות עליו אחר כל החסד שאני עושה עמו שנתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה: וכי גבר על חטאיו הוא - שלא חטא לי ובצדקתו הוא חי בתמיה: 

ג] עצם העובדה שאני חי הוא עדות על הבורא שהוא החיות של כל החיים. [עפ"י המאור עיניים].  

הללוי-ה הללי נפשי את הוי"ה

א] ועיין בספורנו וז"ל זה המזמור מזהיר את בני גלות בבל להלל את ה' בגלותם וליחל לישועתו. אמר הללויה הללי נפשי את ה' בזמן הגלות שאין השם שלם ואת נפשי הללי את ה' כי אמנם אני עתה אהללה את ה' בחיי על נפלאותיו את בניו בין האומות אזמרה לאלקי בעודי בראותי ברות הקודש את ישועתו עכ"ל. [ועי' דברים נפלאים ברינת יצחק]

ומכאן למדנו את הדרך בזמן של גלות והסתר פנים אבל "ונפשי יודעת מאד" [תהלים מ"ב]. ולכן נא' "הללי נפשי את ה'" שם מלא ואף שבגלות הוא שם י-ה אבל הנפש מרגשת בשם הוי"ה השלם ואף אם אין האדם מרגיש בנפשו קורא הוא אליה ומצווה עליה הללי נפשי את ה'. [יסוד ושורש העבודה] אם נהלל את ה' לפי מה שעיננו הבשריות רואות, ההילול יהיה מוגבל וחלקי. ואילו אם ניתן לנפש שלנו להלל, הילול יהיה משמעותי הרבה יותר. וכך כותב הרמח"ל [דעת תבונות סי' צ"ו] "כי אין הגוף משיג הדברים הרבים האלה כמו הנפש, מפני שאין הדבר נראה בגופניות [במוחש], אלא ברוחניות [במופשט]. "ברכי נפשי את השם".  

ב] פירש האבן עזרא: "הללוי-ה - דברי המשורר לישראל, ואחר כן אומר לנפשו [הללי נפשי]". לפעמים אין לאדם כח להתחיל לבד. העצה היא לעורר את הציבור וממילא הוא מצטרף. ובנוסף – ההילול שנותן היחיד מוגבל להכרה האישית שלו. אבל ההילול לה' היוצא מהציבור שכולל גוונים רבים, כשרונות מרובים, והבנות והשגות שונות, עדיף על הכח היחיד. ואח"כ היחיד מצטרף לתת את הגוון האישי שלו.  

ג] "נפש" מלשון רצון "אם יש את נפשכם". שאהלל את ה' ברצון ולא מתוך כפייה חיצונית. 

הספקנות והאמת האמונית

הספקנות היא תוצאתה של האליליות. והאחרונה היא תוצאתה של התרשלות המחשבה. כשכופה האדם את שכלו לפתור לו את חידת הכל על פי אותו החלק של החמריות שהוא סופג בחושיו, בודאי מתקוממת המציאות לעומתו. והחמרנות כשהיא תופשת את האדם בחזקה בצבתיה, אפילו אלפי פעמים יתפלסף, לא ישלים עם המציאות הרחבה להביא בחשבון הקפי את הגשמיות והרוחניות ביחד, את החיים שתחת השמש עם שלמעלה מהשמש, וכשהשירה מנגנת בקרבו לא תועיל לו כל התחכמות, הכל הבל יגזור ולמסקנא של כי זה כל האדם לא יבא, ולא יוכל לבא. לראות חזות הכל בשכלול הרצון, בתגבורת עזוזו, באותו אומץ הנפש, המבוטא באמת במלה הגדולה של יראת אלהים, שהגמדים הרוחניים מוצצים ממנה המון רב של רפיון לב ומחשבה נודדת, זה יוכל רק פילוסוף עליון, שהנשמה הישראלית מאירה את חדרי לבו. התגשמות אותו האומץ והגודל בחיים, המשכתם של חיי הרצון שהם בעצמם נוזלים ממקור קדומים, מחיי כל עולמים וממקורי מקורותיהם, עד עומק היסוד של חיי המעשה, החברה והתרבות, למצוא על ידי תורה בלתי פוסקת זו את כל עומק האמת, את כל התנחומים והגבורה, זאת היא הפילוסופיה הישראלית, העומדת על המפתן שבין השכלת החול ובין הופעת הקודש, חכמתו של שלמה, אופיה ותוכנה, המקיפה את יסוד ההויה, ומסיימת: "סוף דבר, את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". 

והלא כל הפסימיות נובעת היא רק מזה התוכן היחידי, של הספקנות, שמא החיים החמריים הם כל היש, כל החיים, ועד כמה יוכל יסוד רעוע כזה שאין לו כל סמיכה מדעית ברורה, כי אם אי אמנה עקשנית לערער יסוד מלאי דעת ואמונה עליונה, האומר בבטחה, שכשם שהחיים העובריים שלנו בימי העיבור היו רק הכנה לחיים יותר עליונים, ואם היה בהם איזה כח של בקורת, וכח זה היה לוקחם לכל החיים, ודאי היתה הבקורת ההיא יוצאת מלאה זעם וספקנות, כן החיים הגמורים שבגוף, האמת היא האמונית, שהם רק התחלת חיים, פרוזדור של חיים. אמנם אם מהפרוזדור יתבע כל התביעות הטרקליניות יהיה רוגז בלא נחת הגורל. אבל אם יערך הפרוזדור לפרוזדור, והטרקלין לעומתו לטרקלין, ודאי יונח החפץ. ולאיחודם של הפרזודור והטרקלין אין מתודה אחרת כי אם זאת: יראת אלהים ושמירת מצות אלהים. בחיים חלקיים, הנראים רק לעין הגסה החומרית אפשר לסלול נתיב במצות אנשים מלומדה, בהגיון אדם מוגבל, אבל בחיים הכוללים את כל היש, בחיים שגבוליהם רחבים כרוחב ההויה כולה, שתמונותיהם כל כך עשירות ומשופעות במדתן עד שגבהי שחקים לא יכילום, אין דרך לפנות כי אם בחק ומצוה אלהית. ומקור האומץ אי אפשר להיות פחות ויתר מיראת אלהים החיה והרעננה, שהיא הולכת ומשפעת את טללי תחייתה על הככרים המעשיים שבחיים, מצותיו שמור, כי האדם כולו צריך שיחונך, שיודרך, שיסתגל לההויה הכללית ולמקוריותה. אי אפשר ליסד מכון של חינוך בעד ניצוץ של האדם, בעד נטף אחד מים החיים שלו, כי אם כל האדם צריך שיבא לרוממות שאיפתו, וכל האדם כולו בכל ערכיו, בחייו המלאים כל היש שבחומר וכל היש שברוח, כל החיים שבשעה, וכל החיים שבעולם, כל האדם, הוא רק הוא העומד לספוג אל תוכו פתרון גמור ורצוי לחידת העולם והחיים העוקצת ומכאבת כל כך. אין תועלת בעקשנות ספקנית האומרת במרמה שתתנה תנאים של שוא לבנות עליהם את קולונותיה, כלפי האלהים ועולמו, שתתעקש למצא את הנוחם, את הפתרון, דוקא ברשף הקטן הזה של חיי החושים הבשר והרוח המוגבל, בחיי השעה החולפים כצל עובר לא זו הדרך. 

החלק חשוב ונכבד, הבשר עדין וחביב, הרוח ער ומתנשא, אבל כל אלה רק אז לגדלם, לזיום יבאו בהיותם שואפים וזורחים אל מרכז מהלך הוייתם, שרק בחקיקה אלהית היא בולטת, רק מהמקור האלהי, שקדושי העולם אדירי המוסר העליון, אריות הצדק והאמת, מלכי האמונה והתום, מושלי החיים וכובשי המות, רוכבי במות ההויה בשכלם והרגשתם, ברוח עזוז קודש הקדשים המקשקש לפניהם כזוג, וברעם גבורתם המתרומם מעל כל גבולי זמן ומקום, הם הפוטרים את עצמם ואת כל העולם עמם מחובות מצרים וגבולים צרים, ועם זה דוקא הם הם המבססים את עדן החיים ונועמו, הם הם היודעים לתן מדה וקצב לכל חיוב ולכל שלילה, לכל עונג של גוף ושל נשמה, לכל חמדת עין ולב, הם הם מחוקקי הצדק רוזני עולם, המתלוננים בצל שדי, הם הם המלמדים לאדם את תוכן חייו, המושלים ביצרם, המחשבים חשבונו של עולם, ועצתם אמונה, לכל האדם.