לע"נ זקני: ר' שמואל
פינחס בן ר' יעקב צבי, חנה בת ר' יצחק יונה, ר' אלכסנדר זושא בן ר' יוסף, חנה בת ר'
מאיר זאב, אסתר בת ר' שמואל
וחמי ר' חיים צבי בן ר'
אליהו
שרה בת מו"ר הרב
אפרים זאב
יעקב שלמה בן דב בער שמת
ללא זש"ק
ב] חקירה יסודית: קנין ד' אמות הוא כקנין
חצר או קנין החפץ המונח בתוך שטח
ג] טעם שמועיל בגט - מדין
אפקעינהו [רמב"ן] או מדין חצר [ר"ן]
ז] הוכחה
שקנין ד' אמות הוא משום חצר
ח] ביאור
הגילוי דעת דלא ניחא ליה דנקני ליה ד' אמות
ט]
קנין בשדה שאינה משתמרת
יב] עומדים שניהם
ונפלה המציאה לתוך ד' אמותיהם
יג] אם חצר יכולה
להיות שייכת לכל אחד לצורך עניינו הפרטי – מחלוקת הבית שמואל והאבני מילואים עם
התורת גיטין ורע"א
הסוגיא
של קנין ד' אמות היא עמוקה ורחבה ומסתעף לענינים נוספים. אי לכך, להקיף את הכל היא
משימה בלתי אפשרית. מטרתנו במאמר המונח לפניכם היא להטעים לכם טעימה קלה בסוגיה
דנן מדברי הראשונים והאחרונים שמפיהם אנו חיים, בתקוה שישמע חכם ויוסיף לקח,
להגדיל תורה ולהאדירה. נעזרתי בהרבה ספרים לצורך הכתיבה, ואציין במיוחד את הספר
היקר 'קובץ רשימות שיעורים' עמ"ס בבא מציעא סימן ל"א, וקובץ תולדות האש
[עמ' רפט] שהלכו אמנם בדרך שצעדו גם אחרים אבל אני הקטן נהניתי מבהירות ניסוחם
ומהרצאתם השוטפת.
ב] חקירה
יסודית: קנין ד' אמות הוא כקנין חצר או קנין החפץ המונח בתוך שטח ד' אמות
איתא
בגמ' דף י' אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום מאי
טעמא תקינו רבנן דלא ליתי לאנצויי.
ובמשנה
בגיטין [עח.] שנינו דתקנה זו של ד"א היא גם בגיטין וכשזרק לה גיטה לתוך ד' אמותיה
הרי היא מגורשת. ושם בעמוד ב' מבואר דאף בקידושין מהני.
ויש
לחקור האם קנין ד' אמות הוי כקנין חצר דחכמים הקנו לאדם ד' אמות שיועיל לקנינים מדין
חצירו או דאין זה חצר גמור רק שתקנו לו חכמים זכייה וקנין בחפץ בתוך ד' אמותיו וכבר
עמד בחקירה זו האב"מ [סי' ל'].
ג] טעם שמועיל בגט:
מדין אפקעינהו [רמב"ן] או מדין חצר [ר"ן]
ונראה
שנחלקו הראשונים בחקירה הנ"ל, שדעת הרמב"ן דאינו כחצר רק דהוי תקנה מדרבנן
לקנין החפץ בתוך ד' אמותיו ודעת הר"ן דהוי כחצר גמור וזוכה בד' אמותיו שהקנו לו
חכמים בקנין חצר וכמ"ש בזה בספר אבנ"מ [סימן ל'] ודברי יחזקאל [סי' נ"ו
סק"ב].
דהנה
הרמב"ן [בגיטין עח] הקשה מדוע מועיל לגרש בגט בקנין ד' אמות והרי קנין זה הוי
רק מדרבנן והאיך מועיל להפקיע קידושין של תורה. ותירץ הרמב"ן וז"ל וטעמא
דמתניתין בין לרב בין לר"י משום דמאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, דהא ד"א גופייהו
בכל מקום דבר תורה אינן קונות ואין צ"ל כל שיכולה לשמור דאינה קונה לה אלא מדבריהם
ותקנת עגונות היתה להם וכדאמרינן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר, אלמא תקנתא דרבנן הוא בגיטין
ומשום לתא דידהו תקינו בקדושין משום ויצאה והיתה ע"כ. ומיהו הר"ן שם תירץ
וז"ל ואע"ג דד"א לכ"ע אינו ד"ת כיון דרבנן תקנוה ואמרו שיהיו
קונות הרי הקנום לו ועשאוהו כחצירו עכ"ל.
ומבואר
שנחלקו הרמב"ן והר"ן האם ד' אמות הוי קנין חצר דהרמב"ן לא ניח"ל
בתירוץ הר"ן משום דס"ל דקנין ד' אמות אינו קנין חצר ומשו"ה אין מקום
לתירוץ הר"ן דגט נקנה רק בקנין יד או בחצר ולא בשאר קנינים [וכמ"ש הרמב"ן
בר"פ הזורק], וע"כ הוצרך הרמב"ן לתרץ דהוי תקנת עגונות ומהני מדין כל
המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו'. ועי"ש בדברי יחזקאל שהוכיח דהרמב"ן ס"ל
דקנין דרבנן מהני לדאורייתא וע"כ דהרמב"ן חלק על תירוץ הר"ן רק מטעם
הנ"ל והר"ן ס"ל דקנין ד' אמות מהני מדין חצר ולפ"ז שפיר תירץ דכיון
דחז"ל הקנו לו חצר הרי שהגט חייל מדאורייתא לפי שכבר זכה בחצר. כ"כ בקובץ רשימות שיעורים על בב"מ [סי' לא], ובספר הזכרון
"אחר האסף" לגר"י סרנא [עמ' שנ"ו] ובספרים רבים נוספים.
והנה
במשנה אי' "ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק זכה". והקשה
הגרע"א [סי' צו] למה לן שיחזיק הא גם ללא שהחזיק זכה מדין ד' אמות שהרי הרואה
לא התכוין לקנות בדין אמות שלו, ומדוע איפוא לא יזכה השני בד' אמותיו.
מוכיח
מכאן הגרע"א דאין לו לאדם קנין ד' אמות בתוך ד' של חבירו. וצריך ביאור וכי גזירת
הכתוב היא שאין לאדם ד' אמות תוך ד' אמות של חבירו.
וכתב הגרב"מ
אזרחי [קונטרסי שיעורים גיטין עמ' קסא] שתלוי בחקירה שלנו. שאם התקנה נאמרה בהלכות רשות, מובן
היטב מה שכתב הגרע"א שאם הרשות דד' אמות כבר שייכא לאחד אין אומרים שאותה רשות
גם בידו של השני. מה שאין כן אם תקנת ד' אמות נאמרה בחפץ מדוע לא יהיו אותן ד' אמות
שייכין לשני בני אדם.
והנה
לשון הגרע"א בתשובות הנ"ל "אע"כ אף אם אין קנוין לו מ"מ בתוך
הד"א של אדם אין לאחר לצאת בזה מרשות המוכר דהד"א הם לאדם ולא תקנו חז"ל
שיצא החפץ מרשות מתוך ד"א שלו שיהיה הד"א קונים". ולהלן שם "אע"כ
דמדת חכמים כך היא בתקנתם דנתנו לאדם ד"א שיהיה חצירו לענין פרטי דברים".
כל זה שייך לומר רק אי נימא כשיטת הראשונים דהתקנה היתה עצם הרשות אבל אילו נתקנה התקנה
בגוף החפץ כדעת הרמב"ן אין ליסוד דבריו מובן.
אלא
דלשיטת הרמב"ן הדרא קושיית הגרע"א לדוכתא, למה צריך שיחזיק בה הא גם לולי
זה קונה בקנין ד' אמות שיש לו.
וכתב
שם, בהקדם לשון רש"י אהא דד' אמות של אדם קונות לו "אם יש סביבותיו דבר הפקר
אין אחר רשאי לתפסו" וצ"ע הא דכתב "אין אחר רשאי לתופסו" הלא בפשוטו
הוה ליה למימר "אם יש סביבותיו דבר הפקר שלו הוא" או "זכה", ולשונו
"אין אחר רשאי לתופסו" צ"ע. וכבר עמדו בזה רבים וכן שלימים.
אשר
מוכרח ומבואר מזה, דאמנם זו היתה גוף התקנה וצורתה שאין אחר רשאי לתופסו דאילו אחר
היה רשאי לתופסו לא היה החפץ שלו שכן כל מה שגורם לכך שיזכה בחפץ ויקנהו הוא אך מחמת
זה שאין אחר רשאי.
י"ל
בביאור דברי רש"י דמה שנאמר חפץ זה שבתוך ד' אמותיו של אדם אין רשאי לתופסו ממילא
הוו"ל כאילו לגבי חפץ זה לא קיים בעולם אדם מלבדו, לכן החפץ הוא שלו. [כמו
שאומרים בשם הגר"ש שקופ זצ"ל, שלאדם הראשון היתה בעלות על כל העולם
מכיון שלא היה אדם אחר שהיה יכול לזכות בו].
ומעתה,
בכהאי גוונא שיש בתוך הד' אמות אחר הרשאי לתופסו, הגם שאינו רוצה, מכל
מקום אם אך רשאי אין האחר זוכה בחפץ זה אלא אם כן יקנהו בדרכי הקנינים.
וזהו
מה שכתבה המשנה "זה שהחזיק בה" דדוקא החזיק שהוא מעשה קנין מיוחד, אבל ללא
מעשה קנין נוסף לא קיים בכה"ג קנין ד' אמות. [ועי' במנחת אשר גיטין סי' סז
שתירץ בפשטות ש"זה שהחזיק בה" הכוונה להחזיק בכל דרכי הקנינים כולל ארבע
אמות עיי"ש].
ונמצא
דהגם דלהרמב"ן וסיעתו אין החפצא של הד' אמות מפריעות שהרי לשיטתם ד' אמות אינן
קונות מתורת רשות אלא מתורת קנין בגופו החפץ, אך ודאי מסכימים המה עם היסוד בנוסח
אחר, דלא נתקנה תקנת ד' אמות בגופו של חפץ אלא באופן שאין לאחר רשות לתופסו, שכן
אם יש לאחר רשות לתופסו, אף דאינו רוצה בכך, לא נאמרה התקנה מעיקרא.
ולפי
דברינו מבוארת עוד נפקא מינה להלכה, באופן שבא אחד קודם חבירו, שאם נאמר שהגדר הוא
בחלות שם של "רשות" שפיר יש נפקא מינה מי הגיע קודם, אך אם הגדר הוא בחלות
הקנין בחפץ מאי איכפת לן, ולכן הטור והרמ"א [חו"מ סי' רסח] סבירא להו שאם
המציאה הגיעה לאחר ששניהם בתוך ד' אמות, אין נפ"מ מי קדם, וזכו שניהם. כל זה נכון
הוא לשיטתם, שחלות ד' אמות הוא בחפץ, דאילו התקנה היתה בחצר, ברשות, ודאי המקדים
לבוא הרשות שלו היא, ומתוך כך שפסקו שזכו תרווייהו ע"כ דהתקנה היא בגוף החפץ.
אלא
דאם כן, יש להקשות מהא דידוע דקניינים אינם מועילים בגט, דבגט צריך רשות, וא"כ
איך מהני קנין ד' אמות בגיטין? ועל כרחך מוכרח ומבואר מזה, דשאני גדר התקנה בגט מגדר
התקנה בשאר דברים, דאמנם תקנת ד' אמות בכל דיני התורה נתקנה כתקנת קנין בגוף החפץ דהחפץ
הוא שנקנה לו לאדם כשנופל לתוך ד' אמותיו. אבל בגט ע"כ דחידשו בתקנה זו שהגדר
הוא ד' אמות מתורת רשות כחצר, דבגט התקנה אינה תקנת קנין בחפץ אלא הא דהאשה מתגרשת
בד' אמות הוא משום דהד' אמות בגט הוא כרשותה [חצרה].
נמצא
לפי זה בעה"י, דבכל התורה כשקדם האחד את חבירו ונפלה אח"כ שניהם זכו דכיון
דהקנין דד"א פועל ישירות בחפץ, אין נפקא מינה מי קדם אבל בגט ודאי דתהיה נפ"מ
מי הגיע קודם לתוך הרשות אם היא קדמה הרי היא מגורשת, אך כשהוא הקדים ובא אינה
מגורשת.
ולפ"ז
מיושבת להפליא קושיית הקצות [בסי' רסח] שהקשה על הרמ"א שכתב שבמציאה לא משנה
מי הקדים ושניהם זכו כאחד מדברי גמרא ערוכה בגיטין [ע"ח] שבדין גט אמרינן
"וליחזי הי מינייהו קדים" וחזינן שזה כן משמעותי מי קדם. אבל לאור האמור
מובן, דשאני גט שקונה את הרשות, והבא ראשון קנה, ממציאה שקונה את החפץ עכ"ד
הגרב"מ אזרחי. ועי' כעין זה בס' מאור למלך [על בב"מ סי' ס"ח]
והנה
רעק"א [בתשובותיו סי' צו] הקשה על הגמרא בגיטין [עח] שאומרת שאם הבעל קדם
לאשתו אין היא זוכה בד' אמות, וקשה שאצלנו בבבא מציעא כתוב שאם לא ניחא ליה אין
הוא קונה, ובודאי אין הבעל רוצה את הד' אמות לעצמו כי הוא מעוניין לגרש את אשתו,
ולמה איננה מגורשת? ובספר אחר האסף [עמ'
שנה] הביא כמו רבים אחרים את היסוד התורתי לדין קנין ד' אמות מדברי הבעל המאור על
הגמרא בשבת [צ"ו] שד' אמות הלכתא גמירי לה, וז"ל וכולהו תולדות דרה"י
לרה"ר נינהו לפי שד' אמות של אדם בכ"מ קונות לו וכרשותו דמיין וכשמוציא חוצה
להן בזורק או במעביר כמוציא מרה"י לרה"ר דמי עכ"ל הרי אף דד"א
דקונות היינו רק מדרבנן מתקנת חכמים מ"מ מדמה הבעה"מ דין זה לדין העברה דשבת
והיינו משום דעצם ד"א הם רשותו של אדם מעיקר הדיו אלא שחכמים תקנו דיני קנין באותם
ד' אמות.
ולפ"ז
הזורק גט לאשתו אפילו אם רוצה שהיא תתגרש אבל הוא עדיין מחובר אליו אם נמצא בתוך
ד' אמות שנחשב לרשותו, וכדי להתגרש צריך להתנתק מהגט לגמרי.
ומובן
גם למה כתוב במשנה שהשני צריך להחזיק בה אחרי שהראשון נפל על המציאה ולא מספיק מה
שהשני נמצא בתוך ד' אמות, שעצם הימצאות הראשון בתוך ארבע אמות מונעת מהשני לקנות,
כי המקום נחשב לרשותו.
ודברי הבעל המאור הוא
גם יסוד לשיטות הראשונים כמו המאירי והתוספות רי"ד שסוברים שקנין ד'
אמות בגט הוא דין דאורייתא, כי רואים בדיני שבת שהארבע אמות שבו נמצא האדם נחשב
לשטח הפרטי שלו, ממילא האשה מתגרשת בגט הנמצא בתוך ד' אמותיה. ובמציאה הוצרכנו
להזדקק לתקנת חכמים משום שגט אינו מצריך קנין, ובנתינה גרידא סגיא [כדברי אחרונים
רבים], ואילו מציאה מצריכה קנין של ממש ומהלכה למשה מסיני לא למדנו אלא שארבע
האמות שבו מצוי האדם שייך לו, אבל לא למדנו שהוא קונה את מה שנתון בתוכם. על
כך באו חכמים בתקנתם לומר שהוא גם קונה מציאה. עי' באריכות בס' פרי השדה
[בב"ב סי' טו] ובקובץ מתיבתא [הוצאת 'מתיבתא תורה ודעת', תשנ"ג עמ' קנה].
[והנה ידועה דעת הגר"ח כתבי הגר"ח סי' קי"א בענין עקירה צורך הנחה לחלק בין הוצאה למעביר ד"א דבהוצאה עיקר גורם החיוב הוא ההוצאה מרשות לרשות והיינו העקירה וההנחה ולא מעשה ההולכה מרשות לרשות משא"כ בהעברת ד"א כל הד"א הם גורמי החיוב דאיסורא דד' אמות קאי נמי ההולכה דמוליך החפץ מחוץ לד' אמות. וכ' הגר"ח דלפי"ז מה שפטרו בזרק חץ ברה"ר וקרע שיראין בהליכתו היינו דוקא בהעברת ד"א ברה"ר אבל בהוצאה ל"ש הפטור דקלב"מ כיון דבהוצאה אין העברה כחלק מגורמי החיוב משא"כ גבי העברת ד"א. וכשראיתי את דברי הגר"ח מיד עלה בדעתי שאינם מתאימים עם דברי בעל המאור שמשווה בין איסור העברת ד' אמות לבין איסור העברה מרשות לרשות. ובאמת כך תפסו בתוצאות חיים [סי' ז] ובאבן האזל [הל' גזילה ג' ב'].
וצפייה צפיתי בקונטרס אשר בשם 'יד עני' יכונה [עמ' כה], שרצה להתאים את דברי הגר"ח עם דברי הבעל המאור, דשפיר אפ"ל דאע"ג דמעביר ד"א ברה"ר היינו הוצאה חוץ למקומו ולכך דמיא להוצאה מרה"י לרה"ר מ"מ שפיר אמרי' דהד"א גופם מהווים גורמי החיוב ומשום דדוקא לענין הוצאה מרה"י
לרה"ר דהרשויות אינם מתייחסות לחפץ אלא הן רשויות בפנ"ע לכך אין בהוצאה אלא העברת הרשויות ולא ההולכה משא"כ גבי ד"א ברה"ר דליכא רשויות בפנ"ע דאין הרשות אלא כלפי מקום החפץ שפיר אמרי' דהולכת החפץ הינה מחלקי המלאכה במה שע"י ההולכה ה"ה גורם בהעברת הרשות ויל"ע.]
לאור החקירה המדוברת
[אם קנין ד"א הוא בחצר או בגוף החפץ] ניתן להסביר כמה מחלוקות וכדלהלן: בחי' הרמב"ן [בב"מ י] כתב הא
דאמרינן ד"א של אדם קונה לו בכל מקום נראה שדעת הראשונים שאין דיננו אלא במציאה
והפקר אבל לא במכר ובמתנה שאין קנין ד"א אלא תקנה משום
אינצויי בהפקר יעו"ש. ונראה דכן הוא שיטת רש"י ז"ל דכתב בד"ה קונות
לו "אם יש סביבותיו דבר הפקד אין אחר רשאי לתופסו" ומדדייק לכתוב דבר הפקר,
נראה דס"ל דרק בדבר הפקר תיקנו דקונה ולא במכר ומתנה וכ"ה בחי' הרשב"א
דהביא הא דמדברי הראשונים משמע דקונה רק במציאה והפקר וכתב "וכן נראה נמי כאן
מדברי רש"י ז"ל" וכנראה כונתו להא כתב רש"י לדייק דבר הפקר וכנ"ל.
ויעו"ש
בחי' הרמב"ן דחולק ע"ז והביא מהירושלמי דמתבאר דקנין ד"א קונה גם במכר
ומתנה וכ"ה דעת שאר הראשונים ז"ל יעויין בדבריהם.
והנה
הראשונים ז"ל כתבו בטעמא דתיקנו דקונה בכ"מ אף דיסוד התקנה הוא משום דלא
ליתי לאנצויי דשייך במציאה דוקא וכתבו הראשונים דהוא משום דלא פלוג דכיון דתקנו דקונה
לא לחצאין תקנו יעו"ש.
ונראה
דבזה הוא דנחלקו רש"י והראשונים ז"ל, דהראשונים ז"ל מפרשי דהתקנה היתה
דהד"א יחשבו כחצרו ולכן ס"ל דתיקנו דקונה בכ"מ דלא שייך לחלק דלזה יקנה
ולזה לא יקנה כיון דהוה כחצרו וחצירו הרי קונה בכ"מ. וזהו כונת הרשב"א דכתב
"דכיון שתקנו לא לחצאין תקנו" והיינו משום דהתקנה היתה בהחפצא דד"א
דחשיבי כחצרו וממילא לא שייך דתקנו לחצאין. וכן מתבאר ג"כ מדברי הרמב"ן שם
דכתב "ול' הגמ' משמע דקונות בכל דבר דשוינהו רבנן כחצרו והיינו דכיון דהתקנה הוא
דשוינהו כחצרו" הרי צריך לקנות בכ"ד כחצירו. וכן מתבאר ג"כ בחי'
הריטב"א דכתב "ומיהו מלשון הגמ'
לא משמע הכי דקאמר סתם ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום ולא פי' במציאה והפקר והכי
משמע לקמן דאמר התם קטנה יש לה חצר ויש לה ד"א וארבע אמות מדין חצר תקנום ומשמע
דכי היכי דחצרו של אדם קונה במכר ומתנה אף ארבע אמות כן" וכו' והן הן הדברים דטעמא
דס"ל להראשונים דקונה בכ"ד הוא משום דמפרשי דיסוד התקנה הוא דשוינהו רבנן
להד"א כחצרו וכנ"ל.
אכן
רש"י ז"ל כנראה מפרש דיסוד התקנה הוא דקונה החפץ וכדמשמע מהא דכתב "אם
יש סביבותיו וכו' אין אחר רשאי לתופסו" והיינו דהתקנה הוא על החפץ דהיכא דמונח
בד"א הוא נקנה לו ואין אחר רשאי לתופסו דלפי"ז הרי לא שייך לומר דכיון דתיקנו
דקונה מציאה, ע"כ צ"ל כמו"כ במתנה דהם ב' ענינים נפרדים, דבחפץ דמציאה
תיקנו דנקנה לו משום טעמא דלא ליתי לאנצויי משא"כ בחפץ דמתנה דלא שייך האי טעמא
ולא שייך לומר בזה דלא תקנו לחצאין דאי"ז דין בהחפצא דד"א
אלא בהחפץ הנקנה דתיקנו דין קנין להחפץ וחלוק הוא חפץ דהפקר מחפץ דדעאמ"ק דלא
שייך בו טעמא דהתקנה וכנ"ל. [יש גם לציין הבדל נוסף שבמכר ומתנה יש הוצאה
מרשות אחד והכנסה לרשות השני משא"כ במציאה שאין בו אלא הכנסה לרשות בלבד
וא"כ סגי ליה בקנין קלוש].
אלא
שלפ"ז דברי הרמב"ן סתרי אהדדי, שמשתמע מדבריו במס' גיטין שהתקנה היתה
שיקנה החפץ ואילו בב"מ דעתו שיקנה הד' אמות מדין חצר.
ונראה
שהעובדה שדבריו בב"מ כמעט מפורשים שדינו כחצר ואינו קונה את החפץ אלא המקום,
מחייבת אותנו לפרש אחרת את דבריו בגיטין שהטעם שנמנע לקבל את פירושו של הר"ן
שקונה את הגט מדין הפקר בית דין הפקר הוא לא משום שקונה את החפץ ולא המקום [וגט
אינו נקנה אלא בקנין חצר או יד ולא בקנין ד' אמות] אלא משום שהפקר אינו מועיל אלא
להפקיע בעלות ולא להקנות, והר"ן חולק שהפקר ב"ד הפקר בכחו גם להקנות
[עי' בזה בשו"ת רע"א סי' רכ"א אות ה]. ועי' עוד בס' חכמת לב עמ'
קצד.
ז] הוכחה
שקנין ד' אמות הוא משום חצר
שוב
האיר השם עיני, ומצאתי ב'מנחת אשר' [גיטין סי' סז] שהוכיח מתוך דברי הגמרא עצמו
שקנין ד' אמות הוא משום חצר. בדף י: נחלקו אמוראי אם קטנה "יש לה חצר ויש לה ד'
אמות", משום דחצר משום יד אתרבאי או "אין לה חצר ואין לה ד' אמות" משום
דחצר משום שליחות אתרבאי, הרי דד' אמות כדין חצר ומיתלא תליא בי' ע"כ,
ועיי"ש שהוכיח מעוד מקומות.
וביאר
בדעת הרמב"ן שחצר זה אינו חצר גמור, דאין לו שום זכות ממשית בחצר אלא שתיקנו
חכמים כעין חצר. ולכן אין הגט נקנה בד' אמות אלו והרמב"ן נאלץ להגיע לטעם
אפקעינהו.
ח] ביאור
הגילוי דעת דלא ניחא ליה דנקני ליה ד' אמות
יעויין
בסוגיין דמקשה מהא דפאה ונזיקין ומשני כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניח"ל דנקני,
בארבע אמות לא ניח"ל דנקני. ורב פפא תירץ תירוץ אחר, שבשדה בעל הבעל לא תיקנו
ליה רבנן. ובביאור הא דלא ניח"ל דלקני בהד"א כתב בשו"ת הר"י מיגאש
סי' ק"ו. וז"ל "ואין דרך זה דומה למה שאמרו
כיון דנפל גלי אדעתי' וכו' לפי שהטעם שם שלא קני לי' ד"א לפי שמכיון שגילה בדעתו
דלא ניח"ל דליקני לי' ד"א דידי' איגלאי מילתא דהני ד"א לא חצירו הן
כלל כדי שתקנה לי' לפי שלא תקנו שד"א של אדם קונות לו בכ"מ אלא א"כ
היתה כונת אותו האדם שיהיו לו אותו ד"א כחצירו אבל אם אינו מתכוון לזה ואינו מתרצה
בו הנה חזרו להיות ד"א הללו שאין לו בהם זכות כלל והם לגביו כמו שהם לגבי שאר
בנ"א שאינם עומדים בהם, וע"כ הי' מן הדין שלא יקנו לו. תדע שכן, הגע עצמך,
אם היתה המציאה בחצרו ונפל עלי' האם היינו אומרים שמכיון שנפל גלי אדעתי' דלא ניח"ל
דתקנה לו חצרו, אין ספק שלא נאמר שחצרו קנתה לו עכ"פ להיות חצרו והנפילה שנפל
עלי' הוא דבר נוסף" יעו"ש ועד"ז כתב בשו"ת רעק"א [סי' רמ"א
או"ק ה'] יעו"ש.
אכן
מדברי רש"י ז"ל משמע דאינו מפרש כן דכתב בד"ה בנפילה ניח"ל דנקני
וז"ל
לא נתכוין לקנות בתורת תקנת חכמים כסבור שנפילתו יפה לו יעו"ש
והיינו דרש"י אזיל לשיטתו [לא לפי דרכו של ה'מנחת-אשר' שמהגמרא מוכח שהד'
אמות כחצרו] דמפרש דהתקנה הוא דקונה החפץ בתקנת חכמים והגילוי דעתי' הוא דלא ניח"ל
לקנות בהך תקנה אלא בנפילתו ולכן הוא דכתב "בתורת תקנת חכמים" דהא דקונה
הוא מתקנת חכמים מיוחד דקונה חפץ המונח בד"א וכמוש"נ.
והנה
בש"מ כאן ד"ה כיון דנפל כתב וז"ל איכא מ"ד דדוקא בקניה דרבנן אמרינן
הכי משום דכיון דלא קני אלא מתקנת חכמים הו"ל כאומר אי איפשי בתקנת חכמים דשומעין
לו אבל בקניות דאורייתא אע"ג דגלי אדעתיה קנה. אבל הרשב"א כתב דה"ה
בקניות דאורייתא חדא דאינו קונה בעל כרחו, ועוד דגרסינן ביבמות [נב:] עשאוה כעודר בנכסי
הגר וכסבור שלו הן דלא קני אבל הרא"ה חולק בדבר אפילו בקניות דרבנן ואמר כיון
דרב פפא פריק תיובתיה דר' חייא בר יוסף בפירוקא אחרינא שבקינן הך סברא דלא ניחא ליה
דליקני לגמרי עכ"ל הש"מ.
[והעיר הגרי"ח
סופר שליט"א בס' אור משה (סי' ע') שמה שהביא השטמ"ק מהרשב"א הוא
ההיפך ממה שכתב הרשב"א בחידושיו על בבא מציעא, ששם כתב ההיפך ממה שהביא
השטמ"ק בשמו, דדוקא בקניות דרבנן אינו קונה שהוא כאומר אי אפשי בתקנת חכמים
אבל בקניות דאורייתא אע"ג דגלי דעתיה קונה. ושוב ראיתי מה שהאריך בזה המהדיר
של הרשב"א בהוצאת מוסד הרב קוק.]
ובביאור
שיטות הנ"ל כתב הגרי"ז גוסטמן זצ"ל ['קונטרסי שיעורים' שיעור י'] דכולי
עלמא סברי דקנין ארבע אמות שוה בזה לשאר קנינים אלא דפליגי בכל הקנינים דבעי כונה לקנין
אי בעי רק כונה על חלות הקנין היינו שיכוין לקנות ההפץ ולא איכפת לן אם אינו
מכוין לקנות על ידי מעשה הקנין זה או דלמא בעי גם כונה לקנות על ידי מעשה זה
המועיל לקנין, וסובר 'האיכא מ"ד' וכן הוא שיטת הנ"י בסוגיין
דהטעם הוא משום אי איפשי בתקנת חכמים אבל אילו היה קנין דאורייתא היה קונה בכהאי גונא
דנהי דגלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה, בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני, מ"מ הרי יש
לו כונה לחלות הקנין ולא איכפת לן בזה שאינו מתכוין למעשה הקנין. וביתר ביאור –
מהספר הנפלא 'בני בנימין' מהגאון ר' בנימין ליפקין זצ"ל [מצאצאי הגר"י
סלנטר מתלמידי חכמים המופלגים בקרתא דשופריא ירושלים שנפטר בדמי ימיו ללא
זש"ק, בעמ' קפו] - מי שאינו רוצה בקנין שבכחה מן התורה לפעול פעולת קנין, אין
זה אלא כמי שאיננו רוצה בעצם החוק ואין חוק התורה, גם אם הוא לטובתו, מסור בידו כחומר
אשר ביד היוצר שברצותו יקיים וברצותו יבטל אבל בקנין דרבנן יכול לומר אי אפשי בכל כחו
של קנין זה ולבטלו אם הקנין הוא לטובתו. ושאני ההיא דעודר בנכסי הגר דכיון דכסבור דשלו
הן הרי אין לו גם כונה לחלות הקנין.
והרשב"א
סובר בכל הקנינים דלא סגי בכונה לחלות הקנין אלא בעי גם כונה למעשה קנין שקונה על ידו
ויליף לה מההיא דעודר בנכסי הגר דלא מהני כיון דליכא כונה לחלות הקנין ה"נ לא
קנה במקום דליכא כונה למעשה הקנין אעפ"י שמכוין לקנות. [ובדברי הגרי"ז
גוסטמן מיושבים מה שרבים ראו וכן תמהו ברשב"א, שאיך דימה מקרה דלא היה ניחא
ליה בקנין ארבע אמות אבל רצה לקנות, לעודר בנכסי הגר שלא היה מעוניין כלל לקנות.
אלא שביאור דבריו, שכמו שעודר בנכסי הגר אינו קונה כי אינו מעוניין בחלות
הקנין, כך הנופל על החפץ אינו קונה כי הוא אינו מעוניין לקנות במעשה הקנין
של ד' אמות.]
ואשור
ברהטים בס' היקר 'בקש שלום ורדפהו' על מסכת בב"מ סי' ל"ה לג"ר
ירחמיאל שאול מילר זצ"ל, שפירש כן מדיליה אבל העיר ממה שכתב הרשב"א
להקשות על 'האיכא מ"ד' – "חדא דאינו קונה בע"כ", ולכאורה ע"פ
המתבאר לשיטת המ"ד שבר"ן נמי אינו קונה בע"כ אלא המעשה קנין נעשה שלא
מדעתו, אך הלא לעצם הקנין אית ליה דעת גמורה. וע"כ ביאר בדרך אחרת,
שלכו"ע לא בעינן דעת למעשה הקנין אלא שלפי הרשב"א כשאין בו דעת למעשה
הקנין מונח שאין לו דעת לחלות הקנין, שהרי אינו רוצה בחלות הקנין במעשה זה. ואם
אינו רוצה במעשה נחשב שגם החלות היא בע"כ. ואילו 'האיכא מ"ד' סובר שגם
בכה"ג שאינו רוצה במעשה הקנין סגי ברצון לחלות הקנין ואינו נחשב בע"כ,
עד כאן תמצית דבריו.
ולי
נראה להצדיק דברי ה'קונטרסי שיעורים', שכוונת הרשב"א בקושייתו "חדא
דאינו קונה בע"כ" היא, שמעשה הקנין הוא בניגוד לרצונו, ואשר על
כן, אינו קונה. וחולק בזה על האיכא מ"ד דס"ל שקונה גם כשמעשה הקנין הוא
בע"כ. וכך הבין בס' בני בנימין.
והרא"ה
סובר כהנ"י והאיכא מ"ד דלא בעינן כונה למעשה הקנין אלא שהוסיף לומר דלא סבירא
לן להלכה סברא זו דהא דבנפילה ניחא ליה דנקני, בארבע אמות לא ניחא ליה יהא חשוב כמו
אי איפשי בתקנת חכמים.
והנה
לשיטת הנ"י והרא"ה דלא בעינן כונה לקנות על ידי מעשה קנין זה יקשה מהא דאמרינן
בקדושין [דף מח ב] גבי מלוה ופרוטה דמר סבר דעתה אמלוה ואינה מקודשת ואמאי לא תתקדש
בפרוטה שישנה כאן דהא מ"מ יש לה כונה להתקדש לו, וביותר קשה דהרי שם הפירוש דעתה
אמלוה היינו גם אמלוה דאטו הפרוטה גרעה מהמלוה וע"כ הכונה דעתה אתרווייהו וא"כ
יקשה למה לא תתקדש על ידי הפרוטה.
ותירץ הגרי"ז
גוסטמן, דשאני
הכא גבי קנין כסף כיון דדעתה אתרוייהו אפרוטה ואמלוה נמצא דהפרוטה לחוד הוא חצי מהכסף
קדושין שנותן לה והוי רק חצי מעשה הקנין דכל הכסף שנותן לה לקידושין זהו חד מעשה קנין
של כסף וחצי מנה הוא חצי מעשה הקנין וכמו כן במכר, אם מקנה לו שדה בעד מלוה ופרוטה
הפרוטה היא רק חצי מעשה קנין. ולא מיבעיא לשיטת הסמ"ע [חו"מ סי' ק"צ]
דקנין כסף הוא דמי שיווי השדה וכיון דהשיווי הוא הפרוטה והמלוה ביחד וכל אחד בפני עצמו
הוא חצי שיווי, כמו כן הוא חצי קנין אלא אפילו לשיטת הט"ז שם דכסף אינו בתורת
שיווי ג"כ מסתבר דכל מה שהוא נותן הוא חד קנין דאטו נאמר אם נותן לו אלף פרוטות
יש כאן אלף פעמים מעשה קנין של כסף למקח או אלף פעמים מעשה קיחה של קדושין ודאי דאינו
כן אלא חד מעשה נתינת כסף מיקרי וממילא דחצי מזה הוא חצי מעשה כסף ולא מהני ואין זה
שייכות להרא"ה ונ"י הנ"ל דאיירי באופן דמעשה הקנין ישנו כאן אלא שאינו
מתכוין לקנות על ידו ובזה אמרינן דסגי בכונה לחלות הקנין, עכ"ד הגרי"ז
גוסטמן. והנה, סוגיית כונה בקניינים היא עמוקה ורחבה וברצות הבורא נחזור אליו
בהזדמנות אחרת.
ט] קנין
בשדה שאינה משתמרת
והנה
בסוגיין קאמר ר"פ דבשדה חבירו לא תיקנו לו רבנן ד"א ויעויין בחי' הרמב"ן
דכתב לצדד דהא דבשדה חבירו אינו קונה הוא כשהחצר משתמר להבעלים, ואח"כ כתב "והרב
רבי משה הספרדי ז"ל כך פי' שדה שאין לה בעלים אבל בשדה חבירו אינם קונות לו"
ומשמע אפי' אינה משתמרת לבעלים יעו"ש בחי' הרמב"ן.
ותחזינה
עיני בקובץ רשימות שיעורים שכתב בביאור הדברים דתלוי בהנ"ל אי חז"ל הקנו
לו הד"א או החפץ. דאי מפרשינן דהוא קנין להחפץ לפי"ז הא דלא תיקנו כשהחפץ
מונח בשדה חבירו הוא משום דבזה הרי איכא קנין בהחפץ לבעל השדה דהיכא דאיכא קנין לאדם
על החפץ לא תיקנו שזה נקנה לבעל הד"א ולפי"ז מפרשינן דהוא רק בחצר המשתמר
דבה קונה להבעלים [ואף היכא דהבעלים לא יקנו החפץ - וכהא דפאה - מ"מ כיון דאיכא
בהחפץ מעשה קנין לא תיקנו בזה הקנין דד"א דסותר להמעשה קנין דישנו כבר על החפץ]
ודו"ק.
אכן
להצד דשוינהו רבנן להד"א כחצרו מפרשינן דבשדה חבירו לא תיקנו כיון דהוא חצר חבירו
דרק במקום הפקר שלא הוה חצרו של שום אדם, בזה תיקנו דיהא כחצרו של בעל הד"א משא"כ
היכא דהוא חצירו של אדם לא תיקנו לבטל ולהפקיע חצירו של בעל החצר, ולפי"ז אי"ז
תלוי במשתמר דוקא דגם בלא משתמר הרי הוא חצירו של בע"ה דלצד הא' מפרשינן דהוא
משום לתא דהקנין ולצד הב' מפרשינן דהוא משום לתא דהמקום. ועל כן, הרמב"ם דמפרש
דהקנין הוא משום דהוה כחצירו וכמו"ש [בפי"ז מהל' גזו"א הל' י'] ד"ארבע
אמות של אדם כחצרו", מפרש דאי"ז תלוי במשתמר דוקא אלא בהא דהוה שדה חבירו
וכמו"ש הרמב"ן וכ"כ בחי' הריטב"א דמשמע דאע"פ שאינה משמרת
לבעלים אינה קונה כיון שהוא רשות המיוחדת לבעלים והיינו דבמקום דהוא רשות המיוחדת לאחר
לא תיקנו שיהא כחצירו, אכן להצד דהוא רק קנין להחפץ י"ל דתלוי במשתמר דוקא דבזה
חשיבא דיש קנין על החפץ לבע"ה וכמוש"נ.
והנה
בחי' הר"ן כתב וא"ת א"כ למה הוצרכו חכמים לתקן משיכה ומסירה בסימטא
יקנה בד"א י"ל דלא אמרו בד"א אלא כשעומד ונתנו לו בתוך ד' אמותיו הא
קדם כליו לא זכו לו לפי שמקומו של כלי קנוי הוא לבעל הכלי כן הביא הב"י משם הר"ן.
ועד"ז צריך להגי' בחי' הר"ן שלפנינו יעו"ש וכ"כ בחי' הרשב"א
והנמוק"י ושאר הראשונים ז"ל ויעויין בב"י טור חו"מ סי' ר' שהביא
דברי הר"ן וכתב שכ"כ תלמידי הרשב"א. אכן מדברי הרא"ש נראה דאין
חילוק בין קדם הוא לכלי ולעולם קנה וכן נראה מדברי הר' ירוחם יעו"ש ובסמ"ע
ובש"ך בשו"ע חו"מ שם ולמשנ"ת.
ובקר"ש
כתב די"ל דהרא"ש והראשונים ז"ל אזלי בזה לשיטתייהו דנראה דהא דכתבו
הראשונים ז"ל דבקדם כלי א"א לו לזכות בד"א כיון דמקום הכלי קנוי הוא
לבעל הכלי הוא רק אי נפרש דהקנין דד"א הוא משום דהוי כחצרו דלפי"ז א"א
לו לקנות הכלי כיון דמקום הכלי לא הוה כחצרו דהוא רשות בעל הכלי. אכן אי נימא דהוא
קנין להחפץ לא איכפת לן במקום הכלי דהרי מ"מ הוא בתוך ד' אמותיו ושייך בו התקנה
דקנין ד"א ושאני בשדה חבירו דלא תיקנו בזה מלכתחלה
ד"א כיון דהוא ברשות בע"ה משא"כ בנדו"ד דהוא בסימטא דיש לו הדין
דד"א ורק דמקום הכלי לא הוה רשותו וזה לא איכפת לן כיון דמ"מ הוא בתוך ד'
אמותיו. ולמשנ"ת לעיל דלהך צד הוה טעמא דבשדה חבירו משום דקונה לבע"ה וכנ"ל
י"ל בפשוטו דבכלי הרי אף דהוה כרשותו דבעל הכלי מ"מ אינו קונה לו דלא הוה
משתמר ולכן אינו מגרע בהקנין דד"א ולכן הרא"ש לשיטתו דמפרש דהוא קנין להחפץ
לכן לא חילק בין קדם הוא להכלי וכו' דבכל גווני קונה דהו"ל בתוך ד' אמותיו וכמוש"נ עי"ש.
והנה
הראשונים ז"ל הביאו משם הראב"ד דאין ד"א קונות אלא בעומד אבל במהלך
לא. יעויין בחי' הרשב"א והר"ן בדף ט' ע"ב ויעויין בטור חו"מ סי'
רמ"ח דהביא דעת הראב"ד ז"ל וכתב וא"א הרא"ש ז"ל הי'
אומר שאין חילוק, ולמשנ"ת י"ל דהרא"ש והראשונים ז"ל אזלי בזה לשיטתייהו
דטעמא דהראב"ד דבמהלך אינו קונה בד"א, נראה דהוא משום דצ"ל דקנין ד"א
הוא משום לתא דקנין חצר דשוינהו כחצרו ולכן אינו קונה במהלך דחצר המהלכת לא קנה וכ"כ
בב"ח לטור שם פי' חכמים תקנו שיקנו לו ד' אמותיו מדין חצר וכו' ומש"ה כתב
הראב"ד דבמהלך לא תיקנו דה"ל חצר מהלכת דלא קנה יעו"ש, ולכן הראשונים
ז"ל דס"ל דהקנין הוא משום דשוינהו כחצרו ס"ל כהראב"ד דלא קנה במהלך
דהו"ל כחצר המהלכת והרא"ש דחולק בזה על הראב"ד י"ל דהוא משום דס"ל
דאין הקנין משום דשוינהו כחצרו אלא הוא דין קנין מיוחד דתיקנו דקונה החפץ ולכן ס"ל
דליכא בזה נפק"מ אי הוא מהלך או עומד וכמושנ"ת.
יב] עומדים שניהם
ונפלה המציאה לתוך ד' אמותיהם
כתב הרמ"א
חו"מ [סי' רסח ס"ב] שנים שבאו כאחד לתוך ד' אמות או שעומדים שניהם ונפלה
המציאה לתוך ד' אמותיהם קנו שניהם. ובקצות שם [סק"א] הביא מש"ס גיטין [עח.]
היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת, מחצה על
מחצה מגורשת ואינה מגורשת, ופריך היכי דמי מחצה על מחצה? אמר רשבר"י כגון
שהיו שניהם עומדים בארבע אמות. ופריך וליחזי הי מינייהו קדים, וכי תימא דאתו
תרוייהו בהדי הדדי, והא אי אפשר לצמצם. ומזה מבואר דכל דאתי קודם זוכה בד' אמות,
ושוב אין השני הבא אחריו זוכה בד' אמותיו של הראשון וכמבואר בשו"ע אה"ע
[ס' ל' ס"ד], וא"כ ה"נ מה שכתב הרמ"א שנים שבאו כאחד,
אע"ג דאי אפשר לצמצם קנו שניהן היינו מספק חולקין. ומש"כ הרמ"א
"או שעומדים שניהם ונפלה המציאה לתוך ד' אמותיהן קנו שניהן", אינו מדוקדק,
דממה נפשך, אם קדים אחד, כבר זכה בד' אמותיו אע"ג דהמציאה נפלה אחר כך, ואם
עומדין שניהן היינו שבאו בבת אחת הא אי אפשר לצמצם, ואי מספיקא היינו רישא, דמה לי
המציאה היה כבר מונחת או שנפלה המציאה אחר כך, כיון דאין הספק אלא בד' אמותיו הי
מינייהו קדים עכ"ד. אבל בנתה"מ כתב, דעומדים שניהם היינו כגון שבא אחד
קודם לשניהם וזכה בהד' אמות, ואחר שבאו אותם שניהם הלך הראשון, וזכו שניהם בבת אחת
בהד' אמות אף שבאו זה אחר זה עכ"ד. ולפ"ז מש"כ הרמ"א ברישא
בשנים שבאו כאחד לתוך ד' אמות דקנו שניהם היינו דקנו שניהם מספק דאי אפשר לצמצם,
ומה שכתב או שעומדים שניהם וכו', היינו שקנו שניהם בתורת ודאי, דבכהאי גוונא כתב
הנתה"מ דשניהם זכו בד' אמות בבת אחת בתורת ודאי. ובס' נתן פריו [לגאון ר' נתן
גשטטנר זצ"ל ב"מ עמ' נו] כתב דיתכן נפק"מ היכי דהאחד תפס את הכל,
שבאופן דיחלוקו משום ספק דאי אפשר לצמצם, אפשר שאם תפס לא מפקינן מיניה מספק – ועי'
ברא"ש בב"מ (ב.) בכל חילוק ממון ששנים חולקין עליו אם הוא ביד אחד לא
מפקינן מיניה עיי"ש – אבל אם זכו שניהם בתורת ודאי א"כ לא מהני במה
שתפוס ביד אחד מהם. ועי' בנתן פריו שכתב דברים נפלאים כדרכו בפתגמא דנן.
יב] אם חצר יכולה
להיות שייכת לכל אחד לצורך עניינו הפרטי – מחלוקת הבית שמואל והאבני מילואים עם
התורת גיטין ורע"א
והנה בס' תורת גיטין
[סעיף י"ד] דן, היכי שבא בתוך ד' אמות זה, ואחר כך באו לשם איש ואשה, ואז הלך
משם האיש הראשון, האם נימא דבכה"ג זכו האיש והאשה שניהם כאחד במקום הזה, ואם
זרק בו גט לא מהני. וכתב דאין סברא כלל לומר שאם בא אחד למקום זה, שוב אין להשני
הבא אחריו זכות בהד' אמות, אפילו בדברים שאין להראשון שייכות בה. ובתורת גיטין
למס' גיטין [עח] ביאר יותר "דלא תקנו חכמים ד' אמות רק שיהיה שלו לענין שיזכה
בו מציאה ומתנה, אבל בדבר שאין שייך לו כלל ואי אפשר לזכות בו, כגון שראובן בא
תחלה ואחר כך בא שמעון לתוך ד' אמותיו, ובא לוי ונתן מתנה לשמעון, זכה שמעון בד'
אמות, דלענין מה שאין לראובן שייכות בגוויה זוכה שמעון ג"כ בד' אמות, דלא
נתנו חז"ל לראובן שיהיה שלו לחלוטין רק לענין הדברים ששיך בגוייהו".
ולפ"ז ה"ה לענין גט, אף אם עמד תחילה איש בתוך ד' אמות זה, ואחר כך באו
לשם האיש והאשה ביחד ואז הלך האיש שהיה שם מקודם, מ"מ אמרינן בזה דאי אפשר
לצמצם ולא הוי ד' אמות של שניה מתורת ודאי, דכיון דלענין גט אין לראשון שום
שייכות, ממילא מה שהוא עמד שם מקודם אין זה מעכב האיש והאשה לזכות בד' אמות, וכיון
שבאו בבת אחת אמרינן דאי אפשר לצמצם והוי ספק הי מינייהו קדים.
ועפ"ז העיר בנתן
פריו עמש"כ האב"מ [סי' ל' סק"ה בשם הרמב"ן] דאין הפירוש בקנין
ד' אמות שקנה הד' אמות כחצרו דהגע בעצמך אם זרק גט לאשתו שטר קידושין לאחרת ושטר
מכירה לאחר כרוכין, כל אחד קונה את שלו, והוא מן הנמנע שיהיה ברגע אחד לשלשתן, אלא
שהקנונהו חכמים לענין החפץ בלבד ע"כ עיי"ש.
אכן, לסברת התורת
גיטין שפיר יתכן שכל אחד קנה את הד' אמות כחצרו וקונה את השטר השייך לו בפרט. ועי'
עוד מש"כ בנתן פריו.
והנה,
בגיטין ע"ח ע"א תנן: היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב
לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת וכו'. ובגמ' שם א"ר ד"א
שלה זהו קרוב לה, ד"א שלו זהו קרוב לו. היכי
דמי מחצה על מחצה? א"ר שמואל ב"ר יצחק כגון שהיו שניהם עומדים בד"א.
וליחזי הי מינייהו קדים. וכ"ת דאתו תרווייהו בהדי הדדי והא א"א לצמצם וכו'
עכ"ל.
וכתב
ע"ז בתורת גיטין [שם] וז"ל ואין להקשות דילמא מיירי שבא אחר קודם וזכה בד"א
ואחר שבאו הבעל והאשה הלך האחד וזכו ביחד וכמש"כ הבית שמואל [באבה"ע קל"ט
ס"ק כ"ה שאם אדם אחר קדם לאשה אין לה זכות בד' אמות] וכו' ע"כ. ואת
תירוצו ציטטנו למעלה.
וכדברי
התורת גיטין כתב בתוס' הגרע"א ז"ל [גיטין פ"ח אות פ"ו] ומבואר
דס"ל דאין לאדם סתם חצר על הד"א אלא רק לענין לזכות אבל אם אינו רוצה הוי
כמי שאינו ומי שבא אח"כ תחילה בד"א הוו שלו.
ואשקוטה
ואביטה בס' אמרי דוד [לג"ר דוד מלינובסקי זצ"ל על בב"מ סי' ו']
שהוציא מדבריהם די"ל דרש"י כאן שכתב "קונות לו אם יש סביבותיו דבר הפקר
אין אחר רשאי לתופסו" כונתו ע"ד התורת גיטין והגרע"א ז"ל דאין
לאדם סתם ד"א אלא רק היכא שיש נ"מ לקנות משהו על ידם.
אבל האמת לעולם עומדת,
שקושיית התורת גיטין מהגמרא בגיטין אפשר לתרץ שאמנם כאשר אדם אחר שאין לו שייכות
לקנין הגיע ראשון, כבר תפס את המקום אפילו לדברים שאין לו שייכות אליהם [דלא
כהתורת גיטין וכדעת הבית שמואל]. אבל כאשר הגיע השני שיש לו שייכות לקנין תפס את
הד' אמות על העתיד כאשר יסתלק הראשון, ואשר על כן לא יכלה הגמרא לתרץ
שמשכחת ליה שבאו בבת אחת כאשר קדם הראשון ורק אח"כ הגיע הבעל ואשה ואז הסתלק
הראשון, שבאופן זה, למרות שכל עוד נשאר שם הראשון תופס את המקום, ברגע שמסתלק
רואים אם הבעל קדם לאשתו או להיפך, וא"א לצמצם. עי' מה שהרחיב להוכיח תירוץ
זה בס' ברכת אברהם [בב"מ י] מדין שוכר אחר שוכר.
ואולי תלוי בחקירה
שנראה וחוזר ונראה אצלנו. דאם נתפוס שד' אמות קונות דומה לקנין חצר מסתבר שקונה את
הד' אמות אפילו לדברים שאין לו שייכות אליהם אם בא מישהו אחריו אינו קונה [כל עוד
עומד הראשון על עמדו], שהרי החצר שלו לכל דבר. אבל אם קנין ד' אמות מתיחס לחפץ, אם
אין לו שייכות לחפץ, קנין מנלן. ואינו מוכרח.
הנה
כבר הבאנו את רש"י שכתב שארבע אמות קונות פירושו "אם יש סביבותיו דבר
הפקר אין אחר רשאי לתופסו". החתן סופר בשער המקנה והקנין ביאר ע"פ מ"ש
הר"א ממיץ הובא ברא"ש נדרים ל"ד ע"ב דבחפצי הפקר כל שבידו לקנות
מיחשב כשלו לענין הקדש אע"ג דכתיב ביתו ובעי שלו וא"כ י"ל גבי ד' אמות
אהני לן עכ"פ תקנת חז"ל שלא יקח שום אדם חפץ המונח בד"א של אחר ועי"ז
שוב אין אדם אחר מהפך במציאה זו דהרי מונחת בד"א של חברו וכיון שכל העולם מסולק
ממנו הוי כאילו הוא בידו לזכות כמ"ש הר"א ממיץ הנ"ל ולא היתה תקנת חז"ל
אלא שלא יקח אדם מה שמונח בתוך ד"א של חברו ובזה כבר נקנה לו בקנין גמור ועי"ז
נעשה שלו מה"ת וזו כוונת רש"י יעו"ש.
אמנם
זה להבנת הקצוה"ח סי' ר"ד בדברי הר"א ממיץ שתיכף כשבידו לזכות חל ההקדש
אבל למ"ש הרעק"א בדו"ח בב"מ דף מ"ט דחלות ההקדש הוא לאחר
שיזכה בו ואשר כן הוא פשטות הלשון בהרא"ש שם בשם הר"א ממיץ א"א ליישב
פירש"י כנ"ל.
וכתב בס' דברי אליהו
[לג"ר אליהו שמרלר שליט"א] שקשה להעמיס כן בפירוש רש"י, ונראה פשטות הדברים דהתקנה היתה שיקנה ואולי
י"ל שזה הסבר על דלא ליתי לאנצויי דאם לא תקנו ד"א והקנין היה ע"י משיכה
או הגבהה בגוף החפץ היו שניהם מתעצמין ומתאבקין עליה לתופסה וכשתקנו תקנתם א"כ
תיכף כשבא הראשון לתוך ד"א תו השני לא יהי' רשאי לתופסו וממילא לא יבואו לידי
התאבקות והתעצמות ולהכי תקנו שיקנה בד"א שרק ע"י קנין זה לא יבואו לידי מריבה
כיון שהאחר לא היה רשאי לתופסו.
עוד אפשר שרש"י
בא ליישב את קושיית התוס' [ב"מ י:] שהקשו מכתובות [לא:] דאמרה גבי גונב כיס
בשבת היה מגרר ויוצא פטור דאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד [וקים ליה בדרבה
מיניה] וקאמר אי דאפקיה לרה"ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא [דאינו קנין
כשמוציא לרה"ר] ואמאי הא ארבע אמות קונות [פי' דודאי ברשות הנגנב אין ארבע
אמות קונות אבל ברה"ר צריך לקנות]? וי"ל דבגניבה לא תקינו רבנן דקני אלא
במציאה דלא ליתי לאינצויי ובגט משום עיגונא ע"כ. ורש"י רמז לתרץ קושייתו
בדבריו הקצרים כדרכו, דאין קנין ד' אמות בגניבה. דבשלמא אם תחילת התקנה היתה שארבע
אמות קונות, א"כ גם בגניבה שייך הקנין. אבל מכיון שאין כאן קנין ישיר אלא
שאין אחר רשאי לתופסו וממילא החפץ נקנה למוצא, בגניבה אין זה שייך, וכי בשביל
שנכנס הגנב לד' אמותיו אין בעל החפץ יכול לתופסו. וגם אחר יכול לתופסו כדי להשיב
אבידה לבעליו. ועיין בשו"ת להורות נתן חט"ו [סימן קנה].
ואולי קושיא זו
הכריחה את רש"י לפרש מה שפירש ולא השאיר את הגמרא בלי פירוש, שהמילים
"ארבע אמות קונות" מובנות מאיליהם ולא צריכות פירוש, ורש"י בא
לכאורה, ופירש ללא צורך. ולא זו בלבד אלא הוציא את המילים מפשטותן, וזה מעורר
תמיהה. אבל לאור קושיית תוספות א"ש שרש"י בא ליישב למה בגניבה אין קנין
ארבע אמות. עי' שו"ת זקן אהרן שכ"כ ביו"ד סי' ס"ג.
עוד יש שהציע קצת
אחרת, שלדעת רש"י הקנין הוא קנין חלש, שנובע מכך שאין אחר רשאי לתופסו וממילא
קונה לעצמו, ולפי זה כאשר החפץ נמצא עדיין ברשות השני אינו קונה בד' אמות [אם
נתפוס דלא כהאחרונים דסברי מרנן שגם אחרי יאוש החפץ עדיין לא נותק מרשות המאבד עד
שיזכה בו אחר, וא"כ גם במציאה צריך זכייה] ולא יועיל בגניבה ובמתנה. וגט שנקנה
בד' אמות אפשר ליישב [בנוסף למש"כ לעיל שבד' אמות בגט קונה הרשות] כדברי
הפנ"י [גיטין ע"ח] שבגט סגי בנתינה ולא צריך קנין, ועל זה מהני ד' אמות
כיון דעיקר המקום מיוחד לו [וגם זה כתבנו לעיל בס"ד]. ועי' מש"כ בזה
הג"ר רפאל שארר שליט"א [משנת הלוי עמ"ס בב"מ עמ' קעט]. ואנחנו
בעניותנו הארכנו בדין קנין הגט במקום אחר עיי"ש וינעם לך.
כמה אפשר להאריך
בסוגיא מרתקת זו, אבל קנצי למילין אשים, ואציין ללומד המשכיל עוד כמה מראי מקומות
להרחיב את ידיעותיו: משנת יעבץ [חו"מ סי' לה], אמרי חמד [על מס' ב"מ],
ס' אבן שתיה, ברכת שלום [אריכות בדברי רעק"א], משנת יעבץ סי' לה, שו"ת
חבל יעקב סי' יג, שיעורי ר' שמואל [ב"מ י'], קונטרס שערי החצר שהאירך בזה מאד
מאד, דבר מלך ב"מ סי' י', פרי משה [קנינים סי' טו], קונטרס שיעורים
[לג"ר ישראל סוקול סי' לד], שירת דוד [לג"ר דוד הקשר זצ"ל
עמ"ס בב"מ], נתיב חיים [סי' לח], מרפא לנפש [סי' קיח], יין המלך [סי' עא והלאה], וקונטרס שכתב הרב קוק זצ"ל בהיותו בן ח"י שנה בקובץ אזכרה עמ' כז והלאה ותראה נפלאות.
ברוך הנותן ליעף כח ולאין
אונים עצמה ירבה!!
סיימתי בל' למ"טמונים
תשע"ב
ירושלים העתיקה קרית מלך
רב
