|
לע"נ ידי"נ ר' יואל בן ר'
פנחס הלוי ז"ל
|
|
לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ
אדמו"ר מטאלנא שליט"א
|
|
אורות
הגבעה
|
|
בסיעתא דשמיא
פרשת תצוה
ח' באדר א' תשע"ד
גיליון
ס"ג
|
להארות וכן לתרומות והנצחות נא לפנות לטלפון:
02-5870080
בגדי
כהונה
שמחתי
באומרים לי הבשורה המרנינה, שהילד המתוק מדבש ונופת צופים, כמר [מתוק] צבי גרסטל
נ"י, עדיו לגדולות, חגג את יום הולדתו השלישי ועמו נעשה בו ה"חלאקה"
המסורתית. מזל טוב מיוחד לאביו, ידיד נפשי וידיד עליון, חכו ממתקים וכולו מחמדים,
מוכתר בנימוסים, חריף ובקי טובא, בעל המחבר ספר 'מנחת החודש' על הספר מנחת חינוך
הל' קידוש החודש, הרב הגאון ר' יחיאל גרסטל שליט"א. יה"ר שהוא וביתו
שתחי' יראו רב נחת דקדושה אמיתית מצבי נ"י וגם לרבות כל יוצאי חלציהם
נ"י, מתוך עושר ואושר, בריאות הנפש והגוף, והכי חשוב... שמחה תמיד! הגיליון הנוכחי נודב ע"י ידידי
הרב הגאון ר' יחיאל שליט"א, לכבוד השמחה. ירבו שמחות בישראל!
אם
מחוסר בגדים הוי כזר ממש או לא
"ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי"
כתב רש"י לקדשו לכהנו לי - לקדשו להכניסו בכהונה ע"י הבגדים שיהא כהן לי
עיי"ש והיינו שבגדי הכהונה מקדשים את הכהן בקדושה נוספת הנצרכת לעבודה. וכן דריש
בזבחים [י"ז] מקרא דלהלן 'והיתה כהונה להם לחקת עולם וחגרת אותם אבנט וגו''-
בזמן שבגדיהם עליהם, כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם, אין כהונתם עליהם עיי"ש,
ומשו"ה פוסל מחוסר בגדים את העבודה דהו"ל כזר הואיל וחסר לו קידוש הבא ע"י
הבגדים. וכן מפורש בתוס' זבחים [כ"ד] דאיתא שם בגמ', רצפה מקדשת, וכלי שרת מקדשים,
שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת, אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה,
וכתבו התוס' וכלי שרת פירוש בגדי כהונה מקדשין האדם לעבוד עבודה מה כלי שרת לא יהא
דבר חוצץ וכו' עיי"ש, מבואר דבגדי כהונה מקדשים את הכהן לעבוד עבודה. אולם עי'
בתוס' קדושין [ל"ו] שהמשנה ממעטת נשים מעבודות שונות בבית המקדש והגמרא מביאה
על כך פסוקים. ובתוספות [בד"ה חוץ ממנחת סוטה] הקשו וא"ת תיפוק ליה דכל הני
אינם כשרים בנשים לפי שהן מחוסרי בגדים [ולמה צריכים פסוקים כדי למעט אותן, הרי הן
מחוסרי בגדים, ופשוט שמופקעות מהעבודה] וכו' ותירצו דמיירי שלבשו את הבגדים א"נ
י"ל כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים יעו"ש והקשה בס'
אביר יוסף [ריינמן עמ' קפ"ז] שדברי התוס' בתירוץ השני לכאורה נפלאים, דמה לי שלא
נצטוו בבגדי כהונה סו"ס הרי אין להן הקדושה נוספת הבאה ע"י בגדים ואין בגדיהם
עליהם אין כהונתם עליהם ועי"ש מה שכתב בזה.
ואבוא היום אל העין עפ"י אריכות
נפלאה שצפיתי בס' קדשי יהושע [ח"א סי' נ"ו] שהאריך לחקור בהלכה ד'אם אין
בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם' והוה להו זרים, אם פירושו דהוה כזר ממש דצורת כהן לעבודה
הוא בבגדיו או דילמא דאינו כזר ממש אלא הוא פסול בדיני עבודה. ואם נתפוס כצד השני,
שאינו זר ממש אלא הוי פסול בעבודה, בנד"ד שאין נשים מצוות, אין כאן פסול
והעבודה כשרה.
והוסיף שם, שזו קושית התוס' ותירוצם בזבחים
[דף י"ג ע"א ד"ה בכהן] דאיתא שם בגמ' אמר רבי עקיבא מנין לקבלה שלא
תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת? נאמר כאן בני אהרן ונאמר להלן אלה שמות בני אהרן הכהנים
המשוחים, מה להלן בכהן כשר ובכלי שרת אף כאן בכהן כשר ובכלי שרת ע"כ. והיינו דילפינן
מג"ש זו דבעינן לקבלה כהן כשר בבגדי כהונה כדפירש"י שיהיו מלובשים בגדי כהונה,
'הכהנים' משמע בכיהונם והיינו בגדי כהונה וכל היכא דקתני נמי בכהן כשר ובכלי שרת בבגדי
כהונה קאמר עכ"ל. והקשו בתוס' בכהן כשר ובכלי שרת פירש בקונטרס כלי שרת בגדי כהונה
וקשה דהא נפקא לקמן בפרק שני מקרא דאין בגדיהם עליהם אין כהונה עליהם והוו להו זרים
ואפי' בעבודה דלא מעכבא כפרה? ותירצו וז"ל דאי לאו גזירה שוה דהכא הוה אמרינן
מה שהקפידה תורה אמחוסר בגדים היינו היכא דכתיבי בגדים אבל היכא דלא כתיבי בגדים לא,
וגבי נתינת אש וסידור אברים לא הוה בעינן בגדים מכהן בכיהונו אלא מדגלי רחמנא גבי קבלה
גזירה שוה ילפינן בכל דוכתי דכהן הוה בכיהונו עכ"ל וצ"ע בכוונתם אי כללא
הוא דאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהן והוו להו זרים מאי נפ"מ אי כתיבי שם בגדים
או לא. ונראה בביאור דבריהם דהקשו למה לי גזירה שוה מקבלה דבעינן בגדי כהונה הא ילפינן
מקרא דאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהן והוי להו זרים, והיינו דתפסו דמקרא זה ילפינן
דהוו זרים ממש וא"כ אין טעם לחלק בין עבודה דכתיבי ביה בגדים לבין עבודה דלא כתיבי
ביה בגדים דהא כהן בלי בגדים חסר ליה קדושת כהונה. ובתירוצם חזרו מדעה זו דכהן המחוסר
בגדים אינו זר ממש וס"ל דהוא רק עיכוב בעבודה וממילא אין ראי' מעבודה דכתיבי בי'
בגדים לעבודה דלא כתיב ביה בגדים ואמינא דהיכא דכתיבי בגדים מחוסר בגדים הוה עיכוב
ודינו כזר והיכא דלא כתיבי בגדים, מחוסר בגדים לא הוה עיכוב אע"ג דודאי בעינן
כהונה עד דילפינן מג"ש דגם עבודה דלא כתיב בי' בגדים, מחוסר בגדים נמי הוה עיכוב
אבל לעולם מחוסר בגדים לא הוה זר ממש אלא פרט מדיני עבודה.
ומטו בבי מדרשא, וגם לרבות שכתוב בהרבה
ספרים, שבזה נחלקו שני תירוצי התוספות בקידושין [שם]. התירוץ הראשון [דהוה אמינא
שנשים לבשו בגדי כהונה] סובר שבלי בגדי כהונה, נחשב לזר ממש, ולכן א"א לשרת
בלעדיהם. ואילו התירוץ השני [שהנשים לא לבשו כי לא נצטוו] סובר שאין חסרון הבגדים
יוצר חלות זרות אלא נחשב לפסול ופרט מדיני העבודה, והיכן שאינו שייך [כגון בנשים]
אינו מעכב. ואתי שפיר היטב קושיית הס' אביר יוסף [איך סלקא דעתך שנשים תעבודנה בלי
בגדים, הרי בלי בגדים הן זרות ממש? אבל לפי הנ"ל תוספות בתירוץ הזה נקטו שאין
מחוסר בגדים אלא פרט מדיני העבודה איפה ששייך]. ועי' בס' קדשי יהושע הנ"ל
אריכות נפלאה בנידון דידן.
יתור
בגדים
במתניתין [רפ"ב דזבחים דף י"ד
ב'] מונה התנא את הפסולין לעבודה ונקט רק מחוסר בגדים ולא נזכר כלל פסול יתור בגדים
וצ"ע. ובס' דברי יעקב [להרה"ג ר' יעקב לב, פ' תצוה] כתב בהקדם דברי התוספתא
[מנחות פ"א ה"ו] דאיתא שם בזה"ל מחוסר בגדים כהן גדול משמש בשמנה כלים
וההדיוט בארבעה ואם שימש כה"ג בארבעה והדיוט בשמונה ועבד עבודתו פסולה ע"כ.
וצ"ב דפתח במחוסר בגדים ומביא על זה גם לכהן הדיוט ששימש בשמונה בגדים דזהו הרי
יתור בגדים. עוד צ"ב מה דמקשה הגמ' זבחים [י"ח א'] אהא דילפינן למחוסר בגדים
מדכתיב וחגרת וגו' והיתה להם כהונה לחקת עולם, בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם וכו'
וגם מגז"ש חוקה חוקה משתויי יין ואיצטריך תרי קראי חד לעבודה דזר חייב עליה מיתה
וחד לעבודה שאין הזר חייב עליה מיתה. ומקשה הגמ' ואכתי מהכא נפקא מהתם נפקא וערכו בני
אהרן הכהנים בכיהונן מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבודתו פסולה. ותמוה
מאד הקושיא דהרי אם נתפרש בברייתא דהדרשא דהכהנים בכיהונן קאי על כהן הדיוט שלבש בגדי
כהן גדול דהיינו יתור בגדים הרי מה כאן הקושיא ושפיר יש לתרץ דהנהו קראי קאי על מחוסר
בגדים והך קרא קאי על יתור בגדים ולק"מ. והנה באמת הגמ' משני דאי מהתם הוה אמינא
חיסור אבל יתור לא וקמ"ל קרא דגם יתור פוסל אלא דמ"מ תמוה טובא מה היתה סברת
המקשן שמקשה מיתור בגדים על חיסור בגדים?
ואשר נראה לומר בס"ד מכח קושיות אלו
דיסוד דין מחוסר בגדים אינו משום עצם חסרון של בגד מסויים אלא עיקר פסולו הוא רק משום
שאינו לבוש בגדים כפי שהתורה צוותה לו וחסרון הבגד זהו רק ההיכ"ת שעל ידי זה אינו
לבוש כפי שהתורה אמרה לו, ולפי"ז י"ל דהוא הדין והוא הטעם גם ליתור בגדים
דסיבת הפסול אינה משום עצם הבגד הנוסף שלבוש בו, אלא זהו רק מפני שאינו לבוש באופן
שצוותה תורה והבגד הנוסף הוא רק ההיכ"ת לזה. ואשר לפי"ז נמצא דחיסור בגדים
ויתור בגדים הוו פסול אחד מטעם אחד ורק דמשכח"ל בשני אופנים. ואם כן, הרי אתי
שפיר דברי התוספתא דמנחות דפתח במחוסר בגדים וסיים במיותר בגדים דאכן תרוייהו חד דינא
וחד פסולא. ומבואר שפיר גם קושיית הגמ' למאי איצטריך קראי על מחוסר בגדים והא דרשינן
ליה מקרא דהכהנים בכיהונן דקאי על כהן הדיוט שלבש בגדי כה"ג, דאע"פ דהך קרא
קאי על יתור בגדים, מ"מ שפיר איכא למשמע מיניה גם למחוסר בגדים, כיון דהכל הוא
משום שאינו לבוש כפי שהתורה צוותה ומה לי מיותר או מחוסר ומשני דאלמלא תרי קראי הו"א
ה"מ חיסור אבל יתור לא, והביאור בזה דכל מה דנקטינן דעצם הפסול אינו משום החיסור
והיתור אלא רק מצד שאינו לבוש כפי שהתורה אמרה זהו רק אחרי שיש ב' ילפותות הן לחיסור
והן ליתור אבל אם היה ילפותא רק לחיסור הו"א דסיבת הפסול זהו עצם החיסור ולא הוה
ידעינן ליתור, והשתא דקמ"ל לתרוייהו אז הוא דאיכא למימר דתרוייהו פסול אחד הוא
ומטעם שאינו לבוש כדין התורה. ולפי"ז אתי שפיר מה דנקט במתני' רק לחיסור בגדים
כיון דזה באמת כולל גם יתור בגדים ומשום דסיבת הפסול אינה משום חיסור הבגד אלא משום
חיסור לבישה כדינה וא"כ ה"ה והוא הטעם גם למיותר בגדים. שו"ר בתפארת
ישראל במתני' דזבחים הנ"ל באות יג שכתב ותנא ושייר בעל מום ושכור ומי שעבד ע"ז
ויתור בגדים וכשיש חציצה בין ידו לכלי דכל הנהו נמי פסולין אפילו בדיעבד ע"כ.
אמנם לפי משנ"ת מדברי הגמ' דדף י"ח הנ"ל י"ל דיתור בגדים לא שייר
ונכלל במחוסר בגדים וכנ"ל עכ"ד הנפלאים מס' דברי יעקב.
וסימוכין לדבריו יש להביא מהס' ליקוטי
הלכות בזבח תודה שמסביר וכותב בזה"ל והיינו דדינו [של ייתור בגדים] ממש כמו מחוסר
בגדים שחייב מיתה בידי שמים ג"כ ושכן איתא ברמב"ם ע"ש. הרי אף הוא
מסביר בדברי הגמרא שדין יתור שוה לדין חיסור. ויש לעיין דמהלשון שכותב הזבח תודה דדינו
ממש כמו מחוסר בגדים משמע שמפרש בדעת הרמב"ם שמסתמך עליו שסובר שאין שום נפ"מ
והבדל ביניהם. ובשו"ת ציץ אליעזר [ח"כ עמ' ו'] כתב שמוכח דלא כן ברמב"ם,
דהנה אע"פ שברמב"ם [פ"י מה' כלי המקדש הלכה ה'] כתוב באמת בלשון "שכשם
שהמחוסר בגדים חייב מיתה ופוסל העבודה כך היתר בגדים" אבל מצינו לו להרמב"ם
[פי"ט מה' סנהדרין ה"ב] שכותב רק שמחוסר בגדים לוקה ומשמע דס"ל דאבל
יתר בגדים אינו לוקה יעו"ש בכ"מ מ"ש בשם הר"י קורקוס. וא"כ
ייתור בגדים אין דינו ממש כמו מחוסר בגדים ושיש נפ"מ ביניהם לענין מלקות דבמחוסר
בגדים לוקה וביתר בגדים אינו לוקה.
ברם יש באמת להבין החילוק ביניהם הא הרי
שניהם איתרבו והרמב"ם בה' כלי המקדש מדמה אותם אהדדי ולמה לא ילקה גם ביתר בגדים?
וכתב בצי"א שאולי יש להסביר בכזאת, מפני שבמחוסר בגדים ילפינן כאן בזבחים מקרא
דוהיתה להם כהונה לחק עולם ודייקינן ודרשינן בזמן שאין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן
והיינו דהוי להו כזרים ולהכי גם לוקין אבל יתר בגדים הרי ילפינן מקרא דוערכו בני אהרן
הכהנים ודייקינן ודרשינן הכהנים בכיהונן ולא נזכר שיש לדייק מכאן גם שאין כהונתן עליהן
ושהו"ל כזרים, ולהכי הגם שחייבים מיתה ביד"ש מפני שהחסירו את הכהנים בכיהונן
אבל אין לוקים גם ע"ז מפני שזרות נמי ליכא בכאן. וזהו שמדייק הרמב"ם שם בה'
סנהדרין וכותב גבי מחוסר בגדים בלשון הרי הוא כזר ולוקה אם עבד ולהכי ביתר בגדים שלא
נוכל לומר גם זאת דהרי הוא כזר לכן אינו לוקה. וכמו"כ גם בה' כלי המקדש שם גבי
מחוסר בגדים כותב בלשון וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש ואילו גבי יתר בגדים כותב רק
בלשון וחייב מיתה בידי שמים אבל אינו מסיים נמי דהרי הוא כזר ששימש והיינו מפני דביתר
בגדים לא נוכל למימר דהוי כזר ורק החסירו את הכהנים בכיהונן ולהכי גם אינו לוקה וכנ"ל.
הרי שנקט הציץ אליעזר שמחוסר בגדים הוי זר ממש ויש להעיר מכל מה שכתבנו לעיל שאין
הדברים פשוטים כלל וכלל.
דין
לשמה בעשיית הבגדים
ברמב"ן פ' תצוה עה"כ ועשית בגדי
לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת מפרש דהיינו שהבגדים הם לכבודו ולתפארתו של אהרן שיהא נכבד
ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים. והוסיף שעל דרך האמת לכבוד ולתפארת לכבוד ה' ולכבוד
המקדש. וסיים בסו"ד והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן עיי"ש. ועיין במנ"ח
[מצוה צ"ט אות ט"ו בנדפסים מחדש] דמדייק שהרמב"ם חולק על הרמב"ן
בזה וס"ל שאין דין לשמה בבגדי כהונה. דהרמב"ם [בפ"א מבית הבחירה] הביא
דיני עשיית המקדש והכלים ושם בהלכה כ' כתב הרמב"ם וז"ל אין עושין הכלים
מתחילתן אלא לשם הקדש ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה וכו' אבנים וקורות
שחצבן מתחילה לבית הכנסת אין בונין אותן להר הבית עכ"ל. והיינו שיש דין לשמה בעשית
כלי המקדש. ובהלכות כלי המקדש פרק י' שהביא שם דין עשיית הבגדים לא הזכיר דין לשמה
ופי' המנ"ח דס"ל להרמב"ם שחלוק בגדי כהונה מכלי המקדש דבירושלמי יומא
פ"ג תלה דין עשיית בגדי כהונה לשמן בדין של עיבוד דין עשיית בגדי כהונה לשמן בדין
של עיבוד עור מזוזה לשמן ותלאם בדינא דהזמנה מילתא. וע"כ הרמב"ם שפסק דבמזוזה
אין דין לשמה בעשייתה, פסק דהזמנה לאו מילתא ולכן אין דין לשמן, וגם בבגדי כהונה
אין דין לשמן.
ושני נביאים נתבאו בסגנון אחד
[הגר"א וייס שליט"א במנחת אשר פ' תצוה והגר"נ געשטטנר זצ"ל בס'
להורות נתן פ' תצוה] וכתבו שתלויה פלוגתא זו בכל גדר קדושת בג"כ. דהתוס' [בקידושין
נ"ד ע"א] כתבו דהוי ככלי שרת ויש בהם מועל אחר מועל, ולשיטתייהו אזלו בזבחים
[כ"ד ע"א] שם פירשו מה שנאמר בכלי שרת שלא יהא חציצה בינם ובין הכהן דהכוונה
לבג"כ הרי דהוי בכלל כלי שרת. אך רש"י פירש שם דהכוונה לכלי שרת ממש והריטב"א
בקידושין שם כתב דבג"כ הוי קדושת דמים ויוצאין לחולין ע"י מעילה. ונראה לכאורה
דאם יש בהם קה"ג וככלי שרת מסתבר שדינם ככלי שרת אף לענין דצריך עשייתן לשמה אבל
אם אין הם כלי שרת ואין בהם אלא קדו"ד אין צריך לעשותן לשמה. והרמב"ן לשיטתו
הלך דבקידושין שם ס"ל דיש בהם קה"ג וממילא צריך לעשותן לשמה [עי' מה
שהעיר בס' תורה ושבת פ' תצוה שיתכן שהרמב"ן סובר שלכלי שרת אין דין לשמה. עוד
העיר מהמקדש דוד בסי' ב' סק"ה שכתב דמוכח מרש"י ומבעל המאור דס"ל
שאין לכלי שרת קדושת הגוף].
אך יעויין ברדב"ז [פ"א מכלי
מקדש הל' א'] דגם בג"כ הוי בכלל כלי השרת ומשו"כ כתב הרמב"ם דיניהם
בהלכות אלו ולפי"ד סותר הרמב"ם שיטתו דלא מצינו ברמב"ם שצריך לשמה בבגד"כ.
אך באמת אין בזה סתירה כלל, דבאמת חזינן להדיא בשיטת הרמב"ם דאין בג"כ בכלל
כלי המקדש ממש, דעשיית הכלים כתב בהלכות ביהב"ח ולא בהלכות כל"מ, שם כתב
דיני בגד"כ. ועוד דעשיית הכלים כלל במצות בעשיית המקדש במ"ע כ' ובג"כ
הוי מצות עשה בפני עצמה במ"ע ל"ג. ומוכח מזה דשאני בג"כ דשייכי לקדושת
הכהנים וכהונתם מכלי המקדש דשייכי לעצם המקדש ועבודתו וכל כונת הרדב"ז דגם בג"כ
קודש הם ומקומן בהלכות כלי המקדש והעובדים בה וז"פ.
ובמשנ"ל [פ"ח מכה"מ] הקשה
על הריטב"א שסובר שבגדי כהונה נחשבים לקדושים בקדושת דמים [ולא בקדושת הגוף]
ואינם כלי שרת, מהא דבגדי כהן גדול נגנזין ואם לא הוי כלי שרת הרי יכול לפדותם? [ובשער
המלך מעילה ה. יד. תירץ דהתם הוא גזירת הכתוב כדילפינן בגמרא מקרא ד'והניחם שם' וראה
עוד במקנה ובחזו"א מנחות ל. ובאבי עזרי כלי מקדש ח' א']
והנה, נחלקו הרמב"ם והרמב"ן בסה"מ
[מצוה לג] אם מצות בגדי כהונה נמנית למצוה בפ"ע. הרמב"ם מונה אותה, והרמב"ן
כתב דאין למנותו דאינו אלא חלק ממצות העבודה. ועוד הקשה, דאם הוא מצוה, ראוי למנות
בגדי כ"ג למצוה ובגדי כהן הדיוט למצוה שניה אלא כולן חלקים מחלקי העבודה וכו'.
וכבר נקטו האחרונים דפליגי אם בגדי כהונה הוי מדיני העבודה [רמב"ן] או דהוי מצוה
בכהן [רמב"ם]. ומהא דממעטינן בשלהי זבחים דאין בגדי כהונה בבמה, על כרחך דסד"א
דליבעי בגד"כ מדין העבודה, דהרי זר כשר בבמה.
והנה הרס"ג [בח"ג פ' סב] כתב דמצות בגדי כהונה היא "והשמונה
בגדים לתפארת", הרי דמנה למצוה רק את בגדי כהן גדול. וצ"ב דאמאי לא מנה למצוה
גם את בגדי כהן הדיוט? וכתב בס' משא יד [פ' תצוה] שנראה דס"ל דשאני בגדי כה"ד
דהם מדיני העבודה ולהכי אין למנותו למצוה בפ"ע. אמנם ח' בגדים דכ"ג על כרחך
דהוי מצוה בכהונה גדולה דהרי גם בכ"ג שעובד עבודת כה"ד בעי' ח' בגדים והרי
מצד העבודה סגי בד' בגדים ע"כ דהוא מצוה בכהן גדול בלבישת הח' בגדים. ועיין בשפ"א
[ביומא י"ב] שדן לענין כה"ד שלבש מכנסים של כ"ג אם חשיב כחיסור בגדים
והיינו דאפשר דהוי שני סוגי בגד"כ. והנה בגדי כהונה בעינן בעשייתן לשמה כדברי
המנ"ח [מצוה צ"ט]. ובפנים יפות [בפרשת תצוה] כתב דבגדי כהן גדול אף אותם
בגדים שהיו ג"כ בכה"ד היו צריכים בשעת עשייתן לעשותן לשם קדושת ח' בגדים
דכ"ג עי"ש ראיותיו. ועי' במק"ד [בסי' לו בד"ה ונראה] שכתב לדון
דבגדי כ"ג צריכים חינוך לשם בגדי כ"ג. ומעתה נראה דאף לשיטת הריטב"א
דבגדי כהונה לא הוי כלי שרת היינו דוקא בגדי כהן הדיוט דהם רק לצורך העבודה אבל בגדי
כהן גדול דהוי מחובת הכ"ג, וכמו כן ע"י לבישתם מתחנך לכ"ג [עי' יומא
י"ב ובמחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהל' כה"מ פ"ד ועי' באו"ש
שם פ"א ה"ג] בזה מודה הריטב"א דהוי כלי שרת ומשום הכי בעינן בעשייתן
שיהיו לשם בגדי כהן גדול. ובזה ניחא הא דהרס"ג מנה כמצוה נפרדת בגדי כהונה דכ"ג
דוקא כיון דבגדי כ"ג הם מצוה בפ"ע זולת מדין העבודה וכדפירשתי. ולפ"ז
ניחא היטב קושיית המשנ"ל על הריטב"א [אם אין בהם קדושת הגוף למה טעונין
גניזה] דה"נ בגדי כ"ג הוי כלי שרת ולית ליה פדיון ומש"ה טעונין גניזה.
ובזה מבואר הא דכתבה התורה בפרשה וכן בפ' ויק"פ גבי בגדי כה"ד לשרת בקודש
כיון דעיקר חובתם היא משום העבודה [ומהך קרא ממעטינן דאין בגד"כ בבמה] אבל בבגדי
כהן גדול נאמר בגדי קודש הם היינו דהוי כלי שרת ומצוותם וקדושתם היא מחמת הכ"ג
עכ"ד המשא יד.
משנכנס
אדר מרבים בשמחה – סוד שמחת חיים
השיר "משנכנס" מושר בפי כולם
אבל כדרך העולם, לא תמיד מיישמים דברי השיר והוא נשאר בגדר "אתנחתא מוסיקלית
נעימה". אין אדם עלי אדמות הבריא בנפשו שאינו רוצה להיות שמח, אבל השמחה
חמקמקית היא, ונעלמת מידי רבים. מתוך סיפור קצר בחז"ל נלמד הסוד השמחה שהוא
קל להבין וקשה יותר לבצע. "אמרו ליה רבנן לרב
המנונא זוטי בהלולא [בחתונה] דמר בריה דרבינא: לישרי לן מר [תשיר לנו]. אמר להו,
ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן [ווי לנו שנמות]. אמרי ליה אנן מה נעני בתרך [מה נענה
אחריך]? א"ל הי תורה והי מצוה דמגנו עלן" [איפה התורה והמצווה שיגנו
עלינו?].
והגמרא הזאת מפליאה כל רואיה. רב
המנונא זוטא התבקש לקיים מצות שמחת חתן וכלה ולשיר שיר לכבודם לשמח את נפשם ולרומם
את רוחם. תחת זאת, הוא שר שיר העלול לדכא את החתן הכלה ויחד איתם כל הנוכחים. מה
רצה בזה, ובטרמינולוגיה התלמודית - אפוכי מטרתא למה לי?
כאן, מגלים רבותינו האחרונים עומק
אדיר. יש שתי דרכים יסודיות להתמודד עם בעיות, פחדים, חרדות וכו'. דרך אחת היא
פשוט להתעלם מהם. לטאטא מתחת לשטיח כל מצוקה וטרדה נפשית. נקודת התורפה בגישה הזאת
היא שבעיות אמיתיות אינן נעלמות ע"י שמנסים ליצור עולם דמיוני שבו הן לא
קיימות. הן קיימות במלוא עוצמתן מתחת לסף ההכרה ושם הם לפעמים עושות נזק רב יותר
מאשר במצב שנמצאות במודע ובהכרה. חולה סרטן רח"ל שמתעלם מהמחלה ומסרב לטפל בה
לא ירפא את המחלה, אלא אדרבה – יאפשר את התפשטותה. וכך במחלות ובקשיים נפשיים.
רב המנונא שר "ווי לן
דמיתנן". הדבר הכי גרוע שעלול ועתיד לקרות לכל אחד מאיתנו הוא החידלון,
המוות, אבי אבות הטומאה. "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו" [איוב ב' ד'].
"יסר ייסרני י-ה ולמוות לא נתנני". ולמרות המוות הבטוח שמחכה לכולנו,
אנחנו עדיין שרים אודותיו מתוך מודעות מלאה. כלומר, גם הדבר הגרוע ביותר
הוא מקור ושורש לשמחה, ומרכיבים מהמציאות המעציבה לכאורה מילות לשיר.
שאלו את רב המנונא זוטא "מה נענה
אנן אבתרך?" כלומר, איפה מונח פה השמחה? מה טוב במוות? השכול? האבל? הצער? מה
נוכל לענות אחריך כדי שנחוש את השמחה?
רב המנונא ענה להם שהתורה והמצות
שאנחנו מקיימים פה בעולם הזה מגינות עלינו ומובילות אותנו אחר כבוד לעולם שכולו טוב.
היש סיבה להתעצב?
ומכאן מסר לנו, לבנינו ולבני בנינו
לדורות עולם – כאשר קיימת מצוקה נפשית, תטפל בה. תחדור לעומקה תרד לשורשה, ובסגנון
קבלי "תמתיק את הדין בשורש". תגלה שמונחת מתחת לכל צרה ישועה גדולה.
"עת
צרה היא ליעקב, וממנה נוושע". ממנ"ה אותיות מהמן. מהמן צמחה
הישועה. [שפ"א]
פלאי פלאות.
שבת שלום ואורות אין סוף!!
|
מכון אהבת נצח- טיפול זוגי ואינדיבידואלי טלפון:02-5870080
|
