לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה
|
לזכות
כ"ק מרן אדמו"ר מטאלנא שליט"א
|
לע"נ יד"נ ר' יואל בן פנחס הלוי
|
פרשת
קרח
כפירת קרח – מצות בכור ועוד ועוד
גיליון זה מוקדש לזכות ידיד נפשי
ואהובי משכבר הימים, חריף ובקי ומשנתו זך ונקי, נעים הליכות ובעל מדות תרומיות, הרב הגאון רבי חיים יוסף בלומנטל
שליט"א לרגל
לידת בנו היקר מזהב ומפז, בן-ציון ני"ו. יה"ר שהרך הנימול ילך בדרכי
אבותיו הקדושים ובפרט בדרכי הוריו הדגולים, מפארי קהילתנו הקדושה, אנשים משכמם
ומעלה, אהובים על כולם ויראי אלקים. ברכתי ברכת הדיוט שיראו אך טוב וחסד כל ימי
חייהם בזה ובבא ובפרט נחת דקדושה מכל צאצאיהם כ"י.
"ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני
לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי, אם כמות כל אדם ימותון אלה ופקודת כל אדם יפקד
עליהם לא ה' שלחני, ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם
וירדו חיים שאולה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'" [ט"ז כ"ח-ל'].
הנשר הגדול [בפרק ח' מהלכות יסודי התורה
הלכה א'] פוסק וז"ל: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין
על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף אלא כל האותות שעשה
משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה היה צריך להשקיע את
המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, למזון הוריד לנו את המן, צמאו - בקע להן את האבן,
כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו? במעמד הר
סיני, שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל
והקול מדבר אליו. ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכו'. מנין שמעמד הר סיני
לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר "הנה אנכי בא אליך בעב הענן,
בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", מכלל שקודם דבר זה לא האמינו
בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה עכ"ל.
ודברי הרמב"ם היסודיים, שהם בסיס
לאמונתנו, לכאורה עומדים בסתירה עם מקראי קודש שציטטנו לעיל: "ויאמר משה בזאת
תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה" [ט"ו כ"ח]. הרי לנו שלא
האמינו בו ישראל שה' שלחו למשה [עפ"י רש"י - שעשיתי על פי הדיבור לתת
לאהרן כהונה גדולה, ובניו סגני כהונה, ואליצפן נשיא הקהתי ע"כ. הרי שהטילו
דופי בו ואמרו שאין הוא נביא אמת] והאות שהאדמה פצתה את פיה וכו' היתה כדי להוכיח לעדת
ישראל שיאמינו שה' שלחו ושוב חזרו יתר העם להאמין עי"כ שה' שלחו. ולכאורה היא
קושיא אלימתא.
וחזי הוית בציץ אליעזר [חכ"ב סי'
ח'] ליישב דברי הרמב"ם, בהקדם דברי השל"ה ז"ל [בחלק תורה שבכתב פרשת
קרח ועי' גם באור החיים הקדוש ט"ז כ"ח] שמאריך בענין חטא הר"נ איש וקרח
מה שהיה בזה חטא, ובמה שנשתבשו, וכותב דהר"נ איש לא חטאו בזדון והאמינו שההתמנות
שעשה משה הוא אמנם אמת על פי הגבורה, אלא חשבו שהוא זה מפני שהשתדל בדבר והתפלל על
כך והקב"ה רצון יראיו יעשה. אבל האמת לא היה כך והיה כך רק גזירת המקום וזהו שאמר
מרע"ה "והיה האיש אשר יבחר בו ה'" כלומר לא היה כך במחשבתם רק גזירת
המקום העצמיי היה כך. והשל"ה מאריך בדבר וממשיך עי"כ לבאר מה שיש לתמוה מה
שאמר משה "אם כמות כל אדם וגו' לא ה' שלחני" שח"ו לומר שרצה לכפור בנבואת
עצמו הלא נבואת מרע"ה שהיא על כל הנביאים הוא אחד מעיקרי הדת. אבל לפי
הנ"ל ניחא, כי ידע משה בעצמו שלא עלה על לבו מימיו לבקש גדולה לאחיו ולשבטו רק
חשב אולי השי"ת עשה בעצמו את זה הדבר אבל לא עשה זה הדבר מצד עצם הענין שיהיה
אהרן דוקא מוכן לכהונה ואין זולתו וכן שבטו לעבודת הקודש, לכן רק אולי עשה זה הש"י
לכבוד משה אע"פ שלא ביקש זאת ממנו זה הדבר. על זה אמר משה "רבש"ע, אם
אתה עושה דין עם אלה הרשעים, אזי אדע כי ההתמנות של אהרן ושבט לוי הוא דבר עצמי אינו
תלוי בזולת דהיינו שיהיה בשבילי. אמנם אם לא תעשה דין, אזי גם אני אומר 'לא ה' שלחני'
כלומר השליחות של ההתמנות הזה שלא היה בשביל ה' שהוא ידע עצמיית הענין רק עשה זה בשביל
כבודי" יעו"ש בשל"ה ביתר אריכות.
ואם כן, על פי דברי השל"ה האמורים
מתיישבים שפיר דברי הרמב"ם הנ"ל והקושיא הנ"ל עליו מסתלקת מאליה, והוא
זה כי באמת גם בכאן במחלקותו של קרח ודעימיה האמינו שפיר בנבואת משה למינוי אהרן וכו'
ורק עינם הטעתם שבא זה רק לכבודו של משה ולעשות רצונו או בתפלתו על כך מאת השי"ת
ונגררו אחרי מחשבת מוטעית זאת הר"נ איש, ואתם יחד היתר מעדת ישראל וקרח ודעימיה
המה שהביאום לידי כך. ולזאת, כדי להעמידם על טעותם הוצרך משה רבינו ע"ה להביא
להם אות ומופת שלא כן הדבר אלא שזהו רצונו העצמיי של הבורא ית"ש ולבקש מאתו יתברך
האות והמופת של אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו' ואם בריאה יברא וגו' וידעתם כי ניאצו
וגו' וכי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה וכי לא מלבי מפני שחפצי היה כך אלא אך ורק
מפני שזהו רצונו העצמיי של הבורא ית"ש וכנז"ל בשל"ה ז"ל. אבל שפיר
האמינו ישראל בנבואתו של משה רבינו עליו השלום שלא עפ"י שום אותות לכל אשר מצווה
אותם, שהכל עפ"י השי"ת וכי הוא אדון כל הנביאים מאז מעמד הד סיני וכו' וכדברי
הרמב"ם הנ"ל בהלכות יסודי התורה עכ"ד.
וסימוכין לדבריו מתרגום אונקלוס – משה
אמר "כי לא מלבי" ארי לא מרעותי [לא מרצוני], שה' לא הסכים מחמת רצון
משה אלא מרצונו העצמי [וכ"כ באבני שהם לג"ר משה שחור עיי"ש עוד].
ויש להעיר במה שכתב שהם האמינו שמשה
הוא אדון הנביאים מאז מעמד הר סיני, הלא אמר רב בירושלמי סנהדרין [פ' חלק הל' א']:
קרח אפיקורסי היה וכו' באותה שעה אמר קרח אין תורה מן השמים ולא משה נביא וכו'. ומבואר
שכפר בשני עיקרים תורה מן השמים ונבואת משה. ומטין משמיה דהגרי"ז זיע"א מבריסק,
דכנגד זה הוא מה שאמרו בגמ' [ב"ב ע"ד א' וסנהדרין ק"י] שאומרים בלועי
דקרח משה אמת ותורתו אמת, שחוזרים ומודים בהנהו שני עיקרים שכפרו בהם. וא"כ
שוב קשים דברי הרמב"ם שנס בליעת האדמה הייתה רק לצורך ולא להוכיח על אמיתות
נבואת משה. ועי' גם ברמב"ן [פסוק כ"ט] שכפרו במה שעשה ה' במצרים, במדבר
ובמעמד הר סיני.
עוד יש להעיר מדברי רש"י
עה"פ "כלם קדושים" – כולם שמעו דברים מסיני מפי הגבורה. הרי שכן האמינו
שקיבלנו תורה מסיני מפי הגבורה ולכאורה דלא כהירושלמי. אבל רש"י גם מביא
בפסוק א' את הקושיא שלהם מטלית שכולה תכלת שצריכה להיות פטורה מציצית, הרי שכפרו
בתורה. ואולי הם הודו בעיקר המעמד אלא שכפרו בפרטים שמסר משה רבינו אבל אין זה
מתאים עם הלשון "אין תורה מן השמים".
הנה ידועים אריכות דברי הרמב"ם באגרת
תימן לתקוע יתידות באמונת נבואת משה ומעמד הר סיני וז"ל וכבר הבטיחנו הבורא ית'
כאדם הנכנס ערב לחבירו ודי לנו בערבותו והודיענו שכל מי שעמד על הר סיני שהם מאמינים
בנבואת משה רבינו בכל מה שבא על ידו הם ובניהם ובני בניהם עד עולם, שכן אמר הקב"ה
'הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם', לפיכך
יש לדעת, שכל מי שנטה מדרך הדת הנתונה במעמד ההוא שאינו מזרע האנשים ההם. וכן אמרו
רבותינו ז"ל על כל המסתפק בתורת ה' לא עמדו אבותיו על הר סיני, המקום יצילנו ויצילכם
מן הספק וירחיק ממנו ומכם המחשבות המביאות לידי ספק ולידי מכשול ע"כ. הרי מפורש
בדבריו שמי שעמדו רגלי אבותיו על הר סיני, לא יתכן כלל שיכפור הוא או צאצאיו באמיתות
התורה. אלא שצריך ביאור בזה דהא מצינו כפירה זאת גם במיוחסים שבישראל [היו כמה
כופרים במשך הדורות...], וגם קורח ועדתו כפרו באמונת תורה מן השמים.
אכן יתר על כך איתא בפי' הרד"ק לספר
יחזקאל פרק י"ח ו' וז"ל ואע"פ שיש בינינו רשעים כל ישראל נקיים היום
מעון עכו"ם כו' וכ"ש שהבטיח אבותינו בזה כמו שאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה
את בניו ואת ביתו אחריו וגו' וכרת עמו ברית בין הבתרים לשמור הברית לבנינו עד עולם
כו' וברית כרותה לזרע אברהם יצחק ויעקב שלא ישבותו מהיות גוי לפני הא-ל יתעלה ואשר
יצאו מכלל אמונתינו לא היו מזרעם באמת אלא מן האספסוף הגרים שנתגיירו עכ"ל. הרי
מפורש בדבריו שמי שיצא מכלל האמונה, מוכרח שהוא מן הערב רב. ואמנם עליהם כתב הרמב"ן
שמות י"ט א' ויחן שם ישראל נגד ההר וז"ל ויתכן שהבדילו מתוכם כל האספסוף
אשר בקרבם וחנו בנ"י לבדם לפני ההר וערב רב אחריהם כי לישראל יתן התורה כו' הרי
שלא היו בכלל מעמד הר סיני ותוקף גילויה.
והדברים מפורשים בדברי חז"ל [בספר
הזוהר רע"מ פ' כי תצא דף רע"ט ומוזכר בדברי הגרסא בפי' אגדת רבה בר בר חנה
גבי הורמין בר לילית יעו"ש] וז"ל גלות רביעאה תהום רבה כו' והאי איהו וחשך
על פני תהום ואתקרי בור דנפל שמה שור דא דכתיב ביוסף בכור שורו הדר לו דאתמר ביה וישליכו
אותו הבורה כו' והבור ריק כו"ב ריק בלא תורה אבל נחשים ועקרבים יש בו ודא גלות
רביעאה דור דרשעים מלא נחשים ועקרבים רמאים כנחשים ועקרבים דעקרין מילי דרבנן ודיינין
לשקרא עלייהו אתמר היו צריה לראש ויפן כה וכה וירא כי אין איש דישראל באלין רשיעיא
ערב רב ודא בסוף גלותא ובגין דא קץ דפורקנא נוקב עד התהום רבה ע"כ. נמצא מבואר
בחז"ל וראשונים שאם אמנם יש כופרים בתורה ע"כ שאינם אלא מהאספסוף ומה"ט
מופקעים הם ממעמד הר סיני ומההבטחה של וגם בך יאמינו לעולם. אלא שענין זה צריך ביאור,
איך יתכן שיהיו שני אחים בנים לאותם הורים שהאחד הוא בכלל האמונה והשני הוא מהערב רב
והא יחוסו מעיד עליו שהוא בר ישראל.
אכן שגור בדברי הגר"א [עיין אבן שלמה
דף נ"א נ"ב] שהערב רב הכניסו לישראל תערובת של טוב ורע בדרך ששוב אין זרע
ישראל כסלת נקיה והרי חטא העגל שע"י הע"ר הוא מהדורא תנינא של חטא עץ הדעת
והחזירה זוהמת הנחש לעולם. והנה בספר נפש החיים [שער א' פרק ו' בהגה"ה] מאריך
לבאר שאחרי החטא נתערבו כחות הטוב והרע בכל העולמות כולם עד שכל מעשי האדם הם בערבוביא
ומתהפך תמיד מטוב לרע ומרע לטוב וכמעט בלתי אפשר כלל שמעשיו הטובים כל ימי חייו יהיו
כולם בשלימות האמיתית לגמרי ולא יהיה אפילו באחת מהנה שום חסרון ופגם כלל. והולך ומבאר
שזהו שאחז"ל [שבת פ"ט א'] שבחטא העגל בא שטן וערבב כו' שחזרה אותה הזוהמא
ונתערבה בתוכם כבתחלה יעו"ש עוד. והנה כתב הגר"א [מובא שם] שמה שכתוב 'וישם
את השפחות ואת ילדיהן ראשונה' קאי על הערב רב שהם ראשי העם. ואיתא עוד [שם] שנדבקו
הערב רב בישראל והיו כמוהם כמ"ש 'ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם' ונגד זה יש ד'
מיני נגעים כו' וספחת נגד הע"ר שנדבקין בישראל. ונמצינו למדים שאחרי שמרע"ה
קיבל את הערב רב בישראל [ואשר עליה אמר לו הקב"ה רד מגדולתך] הרי ניתנה האפשרות
לכאו"א להפקיע את עצמו מהיות בכלל זרע ישראל מכיון שתערובת הע"ר שייכת לכאו"א,
ולפי"ז הרי מי שבוחר להתייחס אחריהם כמו"כ הוא מפקיע עצמו מן ההבטחה של גם
בך יאמינו לעולם. וזהו שמצינו כופרים שיצאו מאמונתם אף שלכאורה אבותם עמדו על הר סיני
כי לאמיתו של דבר הרי הוציאו עצמם מכלל בני אברהם יצחק ויעקב.
והנה, כתב בס' אפיקי מים [על שבועות
סי' א' והביא גם הנ"ל מהזוהר ועוד] שמש"כ הרמב"ם בהלכות יסודי
התורה, שבמעמד הר סיני נתגלה אמיתות מתן תורה בברירות עד שאין בו דופי, אין הפירוש
שבין כל צדדי הפקפוקים לכאן או לכאן, הוכחה זו עדיפא מכל הראיות להיפך. אלא עומק ענינה
הוא, שגילוי זה הוא למעלה לגמרי ממסגרת הראיה וההוכחה. ועל דרך משל יש לומר, דהנה כל
אדם רגיל יודע שהוא חי ומכיר היטב האני שלו וכל הראיות שבעולם לא יזיזוהו מידיעתו שאני
זה אני ואפילו אם יתקבצו כל ההוכחות כנגדה לא יועילו מאומה ולא משנה אם ביכולתו למצא
מענה לטענתם אם לאו, דסו"ס ברירא ליה מילתא. והטעם הוא, שאין הידיעה נובעת מהחלטה
שכלית או מחקירה שיטתית אלא שהמציאות נתפסת אצלו מצד עצמה וכל שהידיעה מוחזקת בידו
בתורת מציאות הרי כל כניסה למערכת של שכל והוכחות מגרעת תוקף תפיסתו בה. ועל דרך זה
צריכים לדעת נאמנה שהאמונה שתורה מן השמים אין בו דופי מפאת שדרך תפיסתה איננה מכח
ראיה שיתכן בו נידון אלא שעוצם ההשגה של מעמד הר סיני שהיא התפיסה הברורה שאור מציאות
העליונה חלה בנו ואין עוד מלבדו ב"ה מוחזקת בידינו ולכל הפחות כדרך שיודע אדם
שאני הוא אני. לפ"ז נמצא שהמחלוקת של קורח ועדתו לא הולידה פקפוק בנבואת משה,
דהא לא יתכן לפגוע באמיתת המציאות. ועל כרחינו, ששורש הצד שכנגד של קורח הוא פרשה אחרת
של זה לעומת זה עשה האלקים.
והנה מפורש בחז"ל בזוהר בראשית, ששרש
טומאתו של קרח ביום שני של מעשה בראשית שאז נבראה המחלוקת דהיינו האפשרות להתיצב כנגדו
ית' כבעל פלוגתא ח"ו. וידוע שקורח הוא מסיטרא דקין שהרג את הבל אחיו. גם בתוך
מעשה בראשית גופא כמפורש בחז"ל שאדה"ר ראה כחה של תשובה מקין ופתח ואמר 'מזמור
שיר ליום השבת' ואיתא מהאר"י בליקוטי תורה פ' קרח שקורח בגימטריא ש"ח ומשה
בגימטריא שמ"ה וההבדל ביניהם הוא ל"ז גימטריא הבל. והענין הוא שהבל עומד
בין קורח ומשה והיינו שלקח קורח חלקו של קין לעצמו. ואיתא עוד שהמצרי שהרג משה היה
גלגול קין ובאותו יום נולד קורח, ועיין מגיד מישרים פ' שמות ואכ"מ. ועכ"פ
העולם נברא זה לעומת זה וכדרך שקיים עמלק בעולם ואחריתו עדי אובד כך קין וקורח אינם
אלא בסוד היכי תמצא בלבד כיון שעומדים כנגד עיקר המציאות.
ונמצא לפי זה שעמידתם כנגד משה לא חייבה
ראיה חדשה לנבואת משה אלא דחזינן בזה שם ותורת מחלוקת דאכתי נשארה האפשרות לכפור במציאות
האמיתית למי שמפקיע עצמו ממנו וכדרך שהערב רב נתערבו בישראל וניתנה האפשרות לצאת ממתן
תורה וכמש"כ הרמב"ם הנ"ל באגרתו, כך קורח הפקיע עצמו ממ"ת, אך
עצם המעמד ודאי בתקפו קאי, וממילא שפיר כתב הרמב"ם שבליעת הארץ לא היתה מטעם ראיה
אלא לפי הצורך עשאה, ונמצא לפי זה שדברי הכתוב בזאת תדעו וכו' נאמרו לסלק מציאות המחלוקת
ולא להביא ראיה עכ"ד עיי"ש. ועדיין צע"ר לי.
והנה כבר הקשה הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ"ל
לבעל האמרי אמת הוב"ד במכתבי תורה להרה"ק רא"מ מגור זללה"ה [עמוד
קס"ח] ובאור אלחנן [ח"א עמ' רנו] דבירושלמי סנהדרין פרק י' ה"ו איתא,
"רב אמר קרח אפיקורסי היה, מה עשה? עמד ועשה טלית שכולו תכלת אתא גבי משה וכו'
באותה שעה אמר קרח אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כה"ג". דכיצד
אפשר שכפר קרח בנבואת משה הרי הוא ודאי היה בהר סיני והקב"ה הבטיח וגם בך יאמינו
לעולם?
ותירץ בעל האמרי אמת שקורח כן האמין במשה
אלא שידע את בוראו והתכוין למרוד בו וכן נקט המשך חכמה שקרח ועדתו הכירו בוראם והתכונו
למרוד ולכן אמר משה אל העדה אשר היו מסופקים בפתוי קרח וכו' וידעתם כי נאצו האנשים
האלה את ה' ורק במרד בלי ספק כלל עשו זה, ופשוט. (ועדיין צ"ב הרי אנשים מישראל
שהסתפקו בפתוי קרח עד שהוצרך משה להוכיח להם ואמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את
כל המעשים האלה כי לא מלבי, והם לא היו מורדים ומנאצים). והסטייפלר זצ"ל תירץ
הוב"ד בספר משמר הלויים [ברכות ס' לו] והבטחה היתה רק שלא יפול ספק עיוני אבל
קרח כפר מחמת קנאה והיינו דלא היתה הבטחה שלא יכפרו מחמת תאוות. אך תירוצים אלו צ"ע
דא"כ כיצד כתב הרמב"ם דמי שנטה מדרך האמונה או המסתפק בנבואה לא עמדו אבותיו
על הר סיני, הרי אפשר שכן היו אלא שהוא מכיר את בוראו ומתכוין למרוד או שהוא בעל תאווה.
וכן קשה מה שהבאנו לעיל בשם האפיקי מים, שגם אם אדם אינו מאמין, יתכן שעמדו אבותיו
לרגלי הר סיני אלא שבחר להפקיע עצמו ולהשתייך לערב רב. ומה נעשה בדברי הרמב"ם
שקבע, שאם כופר במעמד הגדול, מוכח שלא עמדו שם אבותיו. ועי' עוד בס' אמרי חן [קרח
מילואים סי' קכ"ו שקרח לא כפר באמת אלא אמר דברי כפירה שגם כן נחשב כפירה
עפ"י דברי החינוך במצות אמונה], משאת משה [לגרש"מ דיסקין זצ"ל
שכפרו במציאות כמו שאדם טוען שמחר לא תעלה השמש עיי"ש], זהב מרדכי
[לגר"מ אליפנט ז"ל פ' קרח], אביר יוסף [ריינמן פ' קרח], ודרשת וחקרת [להרה"ג
ר"א גרוסמן שליט"א ח"ג עמ' שצ"ג], ובס' מנחת אהרן [לג"ר
אהרן מיאסניק עמ' שמ"א שדייק שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן אם קרח כפר רק
במינוי אלצפן לנשיאות או בכל מעמד הר סיני] , פרי עץ חיים [שטיינברג עמ' ט"ז
שדייק מהפסוק שמשה לא סיים שיש בריאה יברא וכו' "ה' שלחני" כמו שאמר
ברישא שאם לא יפצה האדמה את פיה מוכח כי ה' לא שלחני, כי באמת אין הוכחה ממופת שה'
שלח את משה אלא ממעמד הר סיני, וכדברי הרמב"ם בי"ד], ובס' שיח חכמה [רוט
עמ' ת"ל], ספר שירת יהודה [פ' קרח לג"ר אפרים שמואל מאיר שליט"א
וגם בספרו עבודת משא חלק א'] מש"כ בזה. ונושא זה טעון עוד הבהרה וליבון.
כפירה
באחדות הכלל היא כפירה בתורה
הא לכם דברים נשגבים
היוצאים מבית מדרשו של הגרי"מ חרל"פ זצ"ל: לכל אדם ובריה יש תשוקה להגיע
למדרגה היותר נשאה ורוממה, ואם מצוי זה בכח מוכרח שיוכל גם להתגלות בפועל. ואם יש חפץ
בלב כל אדם להיות הכהן הגדול הנכנס לפני ולפנים מוכרח גם שיוכל כל אחד להגיע לזה אלא
שצריך שתביא תשוקה זו להכיר אחדותם של ישראל הגוי הקדוש כולו ואז אין מקום לקנאה. אז
מבינים שאם אהרן הכהן הוא הנכנס לפני ולפנים הרי כאילו כל אחד ואחד מישראל הגיע לזה
ונכנס עמו. כפי שלא תקנא היד השמאלית בימנית כך לא יהיה מקום לקנאה של אישים המחולקים.
כי כל הגדולה של אחד היא באמת של כל אחד ואחד.
כל כך הוא מפני אחדותם של
ישראל לפי שהם חלק ד' עמו ומה הוא אחד אף עמו אחד. אולם בזה כפרו קרח ועדתו ועל כן
תשוקתם להגיע למה שאהרן ומשה הגיעו וכיון שבאמת כל תשוקה מלמדת כי יכולה היא גם להתגלות
בפועל שפטו מזה כי אין הכהונה מיוחדת לאהרן בלבד "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם
ד' ומדוע תתנשאו על קהל ד". זהו שאמרו במשנה אבות פ"ה "איזה היא מחלוקת
שלא לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו" ותמוה, וכי רק מחלוקת שלא לשם שמים יש פה והלא
כפרו בנבואת משה נאמן ביתו של הקב"ה. אמנם גילתה המשנה פה את שרש ההסתבכות בפרשתנו
כי כל זמן שאין מבינים את רוממות האחדות הנפלאה של כל ישראל וכי את אביהם של ישראל
עובדים כל העת ובשם כל ישראל, בלתי אפשר שתהיה העבודה לשם שמים אלא כל דעבדין לגרמייהו
עבדי, היינו שיסוד מחלוקתו של קרח שלקח עצמו לצד אחד [לשון רש"י כאן] להיות נחלק
על הכהונה נובעת מתוך שכל מבוקשו היה על דבר עצמו בלבד בניתוק מכלל ישראל [מי מרום י"א מאמר לב].
ואולי אפשר לצרף מה שאומרים בהגדה של פסח בשאלת הרשע "מה העבודה
הזאת לכם" ולפי הוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר. אם אדם מוציא את עצמו מן הכלל,
ממילא הוא כופר בעיקר.
ויש להוסיף מה
שכתב בספה"ק נועם אלימלך ריש פ' דברים בענין מה שקודם קיום כל מצוה אומרים לשם
יחוד בשם כל ישראל, שבכל פעם שיהודי עושה מצוה הריהו מפרש שעושה זאת בשם כל ישראל.
ומבאר כי היחיד לבדו איך יוכל לקיים מצוה שהרי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא
יחטא [קהלת ז] ואחר שחטא איך יוכל לקיים מצוה באותם האברים שפגם בהם ואיך תשרה הקדושה
על אותם האברים שהשתמש בהם נגד רצון השי"ת. אכן, ישנו עולם הנקרא 'כל ישראל'
שבעולם הזה של כללות ישראל אין מניע שום חטא ופשע בבחינת מאה"כ 'ועמך כולם צדיקים',
שכאשר ועמך כולם כל הכלל ישראל מאוחד יחד אזי כולם צדיקים. כי החטאים מתייחסים רק ליחידים
שכל פרט חוטא בפני עצמו, אך בכללות ישראל אין חטא ופשע ואין שלטון הסט"א שולט
עליהם ולכן כאשר יהודי ניגש לקיים מצוה הריהו אומר בשם כל ישראל וכולל את עצמו בכללות
ישראל שאז אין חטא ואין פשע ובכחו לקיים את המצוה.
ובזה ביאר בס' נתיבות שלום [פ' ויקהל] גם
למה חטא המרגלים לא נתכפר, כי הם פגמו בעולם של כלל ישראל ומשום כך לא היה משה יכול
לפעול שיתכפר עונם כמ"ד 'כולם אנשים ראשי בני ישראל המה' שהם היו ראשי בני ישראל
החשובים ביותר ולכך גרמו בחטאם פגם בעולם של כלל ישראל שהפגם הזה אין לו תקנה וזו היתה
כ"כ מחלוקתו של קרח שכפר בעולם זה של כלל ישראל כמו שאמר כי כל העדה כולם קדושים
ועמדו המפרשים על כך מדוע כתיב 'כולם קדושים' ולא שהעדה כולה קדושה, אלא שקרח כפר בעולם
של כלל ישראל ומבר כי כל אחד מישראל הוא יחיד לעצמו ואינם נכללים יחד וזהו מה שטען
כי כל העדה כולם קדושים כל אחד לחוד הוא קדוש אך אין בחי' כל ישראל המאחדת את כולם
שיהיה ניתן לומר עליהם בלשון יחיד כולה קודש וכיון שכפר בעולם של כלל ישראל לא היה
משה יכול להמציא להם תיקון ואבדו מן העולם.
תוספתא
– בהמת הפקר פטור מבכורה
אי' בפרשתן: אך בכור שור או בכור כשב
וכו' קודש הם [י"ח י"ז]. בתוספתא פ"ב ה"ב נאמר: בהמת המדבר ובהמת
הקדש ובהמת הגר שמת ואין לו יורשים פטורה מן הבכורה ע"כ. ומבואר בדעת התוספתא,
דבהמת המדבר פטורה מן הבכורה והיינו בהמת הפקר. והמהרי"ט אלגאזי [בריש בכורות
סק"ו ד"ה והנה ראיתי] חקר למה בהמת הפקר אינו קדוש בבכורה, הא בפטר רחם תלי
רחמנא דקדוש מאליו? ותירץ דעל כל פנים צריך להיות ראוי לבילה שיכולים בעליו להקדישו
בפה דכתיב [דברים טו יט] הזכר תקדיש וכדפסק הרמב"ם [פ"א מהל' בכורות ה"ד]
דמצוה להקדישו בפה ובהפקר דאין לו בעלים דיכולים להקדישו אינו קדוש מאליו.
מנ"ח
– בהמת הפקר חייבת בבכורה והתוספתא היא אליבא דר' אילעי ולא להלכה
והמנחת חינוך [מצוה יח ס"ק טז] כתב
דבהמת הפקר חייבת בבכורה, והא דאיתא בתוספתא דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה, אפשר דהאי
תוספתא אתיא כר' אלעאי, דס"ל דבהמת השותפין פטורה משום דבעינן בקרך, א"כ
הפקר לא הוי שלו ואינו בקרך דומיא ללולב דבעינן לכם. אבל לרבנן דא"צ שיהיה שלו
ורק עכו"ם או הקדש פוטר דילפינן מקראי, א"כ בהמת הפקר ג"כ חייבת. וכן
מבואר בטורי אבן [ר"ה יג ע"א ד"ה עכו"ם] והביא ראיה מרב מרי בר
רחל דהיה מקנה אוזני הבהמות לנכרי [לקמן ג:] ולמה לא הפקיר אלא ע"כ דהפקר אינו
פטור מבכורה. והמנח"ח דחה ראיה זאת משום דאפשר דהיה ירא להפקיר שמא יזכה בה אחר.
אך הטו"א לא הביא מהתוספתא הנזכרת לעיל.
המנ"ח הביא סימוכין לשיטתו ממה שלגבי
חלה כתיב עריסותיכם ושל נכרי פטור ואילו עיסה של הפקר לא אשכחן דפטורה, וא"כ
גם כאן על אף שמצאנו שפטור בהמת נכרי, בהמת הפקר חייבת ע"כ. קושטא קאי, דאין
בזה כדי סמיכה, וכפי שהעיר בקה"י [בכורות סי' ב'], שהרי הדין מפורש ברמב"ם
ז"ל [פ"ח מביכורים ה"ו וביו"ד סי' ש"ל ס"ז] דעיסת הפקר
פטורה מן החלה כשהיתה הפקר בשעת גלגול ע"ש. וא"כ אדרבא מכאן ראי' לפטור נמי
בהמת הפקר מבכורה דכמו דהפקר לא חשיב עריסותיכם ה"נ לא מקרי 'מקנך' ו'צאנכם'.
ועל ראיית הטו"א ממרי בר רחל [שהקנה אוזן הבהמה לגוי ולא הפקיר] דחה
בקה"י די"ל דמדרבנן אסור מפני חשש הערמה, ועוד דאין זו תקנה דאכתי שמא יזכה
ישראל דהא הפקר צריך בפני ג' ומפרסמא מילתא טובא כדאמרינן גבי מחאה ושמא יזכה בו ישראל
ותתחייב בבכורה לפמש"כ המנ"ח דקיי"ל בזה דשותפות ישראל חייב בבכורה
ומשו"ה הוצרך להקנות לנכרי כדי שיהא בטוח שהוולדות חולין.
סברת
המנ"ח – דין מיוחד דשותפות עכו"ם פוטר משא"כ הפקר
ונראה [עפ"י הבנתי בס' שיעורי
הג"ר יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל עמ' ה'-ו'] דס"ל להמנח"ח, דאה"נ
אם הא דשותפות עכו"ם פטורה מן הבכורה הוא משום דחסר בהמחייב דאין כולו מישראל,
א"כ ה"נ אם יש חלק בבהמה שהוא של הפקר חסר בהמחייב ופטור. אך כיון דאיכא
דין מיוחד דשותפות עכו"ם פוטר א"כ דוקא עכו"ם פוטר אבל לא הפקר.
כלומר שבשותפות עכו"ם יש פטור "חיובי" כאשר העכו"ם הוא בעלים
על הבהמה אבל לא שבעלות העכו"ם יוצרת העדר וחסרון בכוח המחייב, ולכך לרבנן בהמת
הפקר, שכל החשש הוא חסרון בכוח המחייב, חייבת. אלא לר' אלעאי דס"ל דבהמת השותפין
של ישראל פטורה מן הבכורה, הרי לא שייך לומר דס"ל דהשותפות פוטרת, דהיינו שאם
יש יד ישראל אחר באמצע הרי זה פוטר פטור "חיובי", דהרי גם הישראל האחר חייב
בבכורה, ומהו א"כ יסוד הפטור? אלא על כרחך הטעם דבהמת השותפין פטורה מבכורה הוא
משום דבעינן בקרך המיוחד לך ומה שאינו מיוחד לך חסר בהמחייב ולכן אף בהמת הפקר פטורה
כיון שאינו מיוחד לך וחסר בהמחייב. נמצא שלדעת המנ"ח בשותפות עכו"ם יש
פטור "חיובי" שבעלות העכו"ם מפקיעה את הבהמה מחיוב בכורה וממילא
בהפקר שזה לא שייך – חייב. ואילו לדעת ר' אילעי, שותפין של ישראל פטורים מבכור,
ובהכרח הטעם הוא שאינו בקרך המיוחד לך, ומזה נובע שגם הפקר הוא פוטר [וכדברי
התוספתא].
בהמת
עכו"ם פטורה משום שחסר בכח המחייב שאינו של ישראל וממילא בבהמת הפקר ג"כ
פטור
ויש אולי מקום להתווכח עם המנ"ח
ולומר שהסיבה שבהמת עכו"ם פטורה הוא משום שחסר בכוח המחייב, שלא מתחייב אלא
אם הבהמה היא בהויות ישראל וקנויה לישראל, ובהמת עכו"ם [אפי' בשותפות] אינה
כזאת, ומזה נובע שגם בהמת הפקר, שאף היא אינה קנויה לישראל, פטורה אפילו לדעת רבנן
[ולא רק לר' אילעי כדלעיל], ונמצא שהתוספתא היא אפילו אליבא דרבנן. אלא
שהמנ"ח סבר שהפטור במשנה של "בישראל אבל לא באחרים" היינו שלא יהיה
של אחרים שהם פטורים [משא"כ הפקר שאינו של אחרים], ולדברינו הכוונה שבאחרים
ישנו חסרון שאינו בהויות ישראל אבל אין זה האופן היחיד שיש פטור אלא גם באופנים
אחרים, שאין הבהמה שייכת לאחרים, יש פטור, דהיינו בהפקר.
הנה הבאנו לעיל מהטורי אבן ר"ה יג
ע"א דבהמת הפקר חייבת בבכורה והביא ראיה מרב מרי בר רחל דהיה מקנה אודנייהו דחיותא
לנכרי ולמה לא הפקיר אע"כ להפקר אינו פטור מבכורה. אמנם לפי דברינו אין ראיה משום
דבשלמא אם רב מרי היה מקנה חלק בכל הבהמה היה אפשר לפטור גם אם היה מפקיר דחסר המחייב
ד"ישראל". אך כיון דהקנה רק אבר מסוים כגון אוזן הרי אין חסרון בהמחייב,
וממילא אם היה מפקיר לא היה פוטר בזה את הבהמה מהבכורה. כלומר, הפקר פוטר מבכורה
אבל לא אם הפקיר אבר מסויים. ורק בעכו"ם מתבאר דבשותפות עכו"ם איכא תרי טעמי
למיפטר, א] משום דחסר בהמחייב כיון דאין כולו בישראל ב] דשותפות עכו"ם הוא פוטר,
דיש דין מיוחד דאם יש יד עכו"ם באמצע הרי זה פוטר, מועיל בזה שהקנה אבר מסוים
לפטור מהבכורה.
בפתיחה לספר גבעת פנחס הקשה שלפי שיטות
הראשונים שדבר האסור בהנאה נקרא אין להם בעלים ונחשבים כהפקר [עי' רש"י פסחים
ו: ד"ה דלאו ברשותיה, ריטב"א קידושין נ"ו: קצות ת"ו ב' ועוד
ועוד], א"כ קשה לר"ש דס"ל בפסחים [כ"ב.] שגיד הנשה אסור
בהנאה, איך חייבה התורה שום בהמה בבכורה כיון דאיכא בה גיד הנשה ואסור בהנאה והוא
הפקר וממילא פטור מבכורה ע"כ [ועי' בס' קרבן ציון תמורה ז. וכמובן שזה קשה רק
לפי הדעות שהפקר פטור מבכורה]. אבל לפי הנ"ל שכיון דהקנה רק אבר מסוים כגון אוזן
הרי אין חסרון בהמחייב, וממילא אם היה מפקיר לא היה פוטר בזה את הבהמה מהבכורה, אפשר
לומר דהוא הדין גם לענין הגיד, אין האבר המסויים הזה מספיק לפטור מבכורה, כי לא
חסר בכוח המחייב.
חיוב
בכורה חל כאשר נולד בכור כל שיש לה בעלים [אפילו שותפים] אבל כשאין לו בעלים פטור
והנה במנחת חנוך תלה דין בהמת הפקר לחיוב
בכורה בפלוגתא דרבנן ורבי אילעאי, שהתוספתא הפוטרת מתאימה לשיטת רבי אילעאי הסובר שבהמת
השותפין פטורה מהבכורה דדרשינן בקרך וצאנך למעט בהמת שותפין מבכורה [כמבואר בחולין
דף קל"ו ע"א] ובהמת הפקר אף היא נתמעטה מהך קרא דממעטינן בהמת שותפין דטעם
הא דממעטינן בהמת שותפין הוא משום דבעינן דיהא לה בעלים שהיא כולה שלו לחיוב בכורה
וא"כ נתמעט אף הפקר דאין לו בעלים. אבל לרבנן דפליגי על רבי אילעי וס"ל דבהמת
שותפין חייבת בבכורה אע"ג דאין כל אחד מהשותפין בעלים על כל הבהמה, ה"ה דלא
ממעטינן בהמת הפקר מחיוב בכורה ולא אכפת לן הא דאין לה בעלים כלל. וכתב בספר שיח
ערב [לג"ר שניאור קוטלר זצ"ל עמ' ת"ו] לדון בזה, דאף דלרבנן דבהמה
דשותפות חייבת, מ"מ יש לומר דבהמת הפקר פטורה, דבאמת חיוב דבכורה לא הוי חיוב
וקיום מצוה המוטל על הגברא כמו מצות לולב דנאמר בה דבעינן שיהא לכם ועל כן כל דאין
בעלותו שלמה בלולב לא קרינן ביה לכם ואף הפקר לא הוי לכם. דחיוב דבכורה הוי דין בבהמה
דולדה מתקדש בבכורה וא"כ אף דבהמת הפקר נתמעטה מקרא דבקרך וצאנך הואיל ואין לה
בעלים ובהמה שאין לה בעלים אין ולדה קדוש בבכורה, מ"מ בהמת שותפין חייבת דיש לבהמה
בעלים ולא אכפת לן הא דאין בעלותו של כל אחד מהשותפין בעלות שלמה בכל הבהמה [אלא
בעלות משותפת], הואיל ואין קדושת הבכור באה משום שמקיים הוא את מצותו בבהמה אלא הקדושה
החלה מאליה בולד בהמה שיש לה בעלים והרי יש לבהמה זו בעלים.
האם
"בישראל" ממעט של עכו"ם או כל שאינו של ישראל לרבות הפקר
ובפשוטו היה אפשר לבאר דהא דס"ל לתוספתא
דבהמת הפקר פטורה מהבכורה ילפינן לה מקרא דממעטינן לבהמת עכו"ם מבכורה, דהא דכתיב
"בישראל" למעט בהמת עכו"ם, אין הפטור משום דהיא בהמת עכו"ם, אלא
נאמר בהך קרא דבעינן לחיוב בכורה שתהא בהמת ישראל, וא"כ אף בהמת הפקר, נהי דלא
קרינן בה בישראל ולא באחרים דאינה בהמת עכו"ם, אולם אינה בהמת ישראל להתחייב בבכורה.
ויש לעיין בזה בהא דממעטינן בשאר דוכתי עכו"ם אם המעוט הוא משום דזה של עכו"ם
או משום חסרון בעלותו של הישראל, עיין פסחים דף ה' ע"ב דממעטינן חמץ של גבוה דאין
עובר עליו בבל יראה מהך קרא דממעטינן מיניה חמץ של עכו"ם דאין עובר עליו, ומבואר
דהא דאין עובר בבל יראה על חמץ של עכו"ם אין זה משום דהוא חמצו של עכו"ם
אלא משום דאינו חמץ של ישראל ועל כן חמץ של גבוה אף הוא בכלל הך מיעוטא וע"ש בתוס'
דהקשו מהא דבעינן לענין חלה תרי עריסותיכם חד למעט עכו"ם וחד למעט הקדש ע"ש.
ואמנם היה מקום לדון בזה, דאף אי הא דממעטינן
מבישראל בהמת עכו"ם הוא משום דבעינן שתהא בהמת ישראל ולא משום דזה פטור בבהמת
עכו"ם, מ"מ הפקר אין למעט מחיוב דבכורה דזה בכלל ישראל דהא חזינן דרבי יוחנן
ס"ל בירושלמי פ"ו דפאה דאע"ג דלב"ה הפקר לעניים ולא לעשירים לא
הוי הפקר, דבעינן דיהא הפקר דומיא דשמיטה, דהוי הפקר לעניים ולעשירים, מ"מ המפקיר
לישראל ולא לעכו"ם הוי הפקר דהוי דומיא דשמיטה. ומבואר דגדר דהפקר לא הוי משום
דהבעלים מסלק בעלותו מכל וכל וממילא יכול כל אחד לזכות בו דא"כ איך יכול הוא להפקיר
באופן שלא יזכו בו העכו"ם אלא עם סלוק בעלותו הוי כנותן זכות לאלה שמפקיר עבורם
שיזכו בדבר שהפקיר להם, וא"כ כשמפקיר בהמתו לא פקע ממנה שם בהמת ישראל. ובפרט
בכה"ג דהפקיר לישראל ולא לעכו"ם דזכות ההפקר הוא לישראל דוקא, י"ל דקרינן
ביה "בישראל". אולם מ"מ י"ל דנהי דהזכות לזכות מההפקר הוא של ישראל מ"מ
לא קרינן בהפקר בהמת ישראל, דאין הישראל בעלים על הבהמה. יש לעיין בזה אליבא דרבי יוסי
דס"ל בנדרים דף מ"ג ע"א דהפקר לא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה
דלדבריו לעולם בהמת הפקר שם בהמת ישראל עליה ולדידיה דוקא בהמת המדבר ובהמת גר שמת
ואין לו יורשים פטורה מהבכורה דאין להם בעלים אבל בהמת הפקר י"ל דלרבי יוסי חייבת
בבכורה [אי נימא דטעם פטור בהמת הפקר מבכורה הוא מקרא דבישראל] ודברי התוספתא א"ש
אף לר"י דלא הזכירו בהמת הפקר אלא בהמת המדבר ובהמת גר שמת עכ"ד ה'שיח
ערב' עיי"ש עוד.
הערות
מגיליונות קודמים
בגיליון הקודם דיברנו על חידוש התכלת
בזה"ז. האירני ידיד נפשי המופלג בתורה ויר"ש הרב הגאון רבי משה וקסמן
שליט"א שלא הבאתי את דברי בית הלוי. אכן כן, ולא מחמת חוסר חשיבות דבריו אלא
מחוסר מקום. אנחנו חיים בעולם מוגבל, הן מבחינת הזמן והן מבחינת המקום והן מבחינות
רבות וכל מאמצינו הם להכניס את הבלתי-גבולי לתוך תחומי הגבולי והאין-סופי בתוך
גבולות הסופי. ואחרי ככלות הכל – א"א לדחוס בעלוננו הצנוע את כל מה שאפשר
לכתוב על שום נושא בתורה הרחבה מני ים. וכאן אשלים קצת את החסר לזכות ידי"נ
הרב הגאון הנ"ל.
בהקדמה לספר 'עין תכלת' של
האדמו"ר מראדזין זצוק"ל הודפס מכתבו של בעל הבית הלוי, בו טען שניתן יהיה
לקבל את הזיהוי המחודש רק אם צבע זה לא היה בשימוש במשך השנים משום שהחילזון לא היה
מוכר או משום שלא ידעו להפיק ממנו צבע. אם במשך כל השנים הופק צבע מחילזון זה לצרכים
שונים ובכל זאת עם ישראל לא השתמש בו למצוה, הרי זו מסורת שוללת המעידה שאין
זה חלזון התכלת והדבר שולל את הזיהוי.
זו טענה שונה מאד
מן הניסוח של נינו הגרי"ד שראינו. הגרי"ד טען שאי אפשר לחדש את התכלת בראיות
אלא רק במסורת, ואילו טענה זו אומרת שניתן לחדש את התכלת בראיות שונות ואין צריך דוקא
מסורת, אך צריך שלא תהיה מסורת נגדית השוללת את הזיהוי וזו כמובן טענה מסתברת אם יבוא
מישהו ויצביע על צבע מוכר וידוע ויטען שזו היא התכלת של מצוה ודאי יש לדחות את דבריו
שהרי לא ייתכן שעם ישראל הכיר את צבע התכלת במשך כל השנים ובכל זאת לא השתמש בו למצוה.
האדמו"ר מראדזין דוחה טענה זו לגבי הדיונון ומסביר שהוא לא היה בשימוש לצביעה
בתקופה שקדמה לו אלא האדמו"ר הוא שחידש את אפשרות הצביעה בו. וכן לגבי הארגמון
[מוריקס] ברור שאין טענה זו רלוונטית, שהרי ברור ופשוט שבמשך מאות רבות של שנים הוא
לא היה מוכר ולא השתמשו בו לצביעה כלל לא יהודים ולא גויים רק לפני כמאה וחמישים שנה
עלתה הדעה שזה הוא
החילזון ששימש בעת העתיקה לצביעה וגם אז
עדיין לא ידעו כיצד להפיק ממנו צבע תכלת עד לשנים האחרונות ממילא לא ניתן להקשות קושיה
זו מדוע עם ישראל לא צבע בו תכלת במשך כל הדורות שהרי הוא לא היה מוכר ואיש לא צבע
בו במשך דורות אלה.
מתוך כך, תמה בקונטרס התכלת וחידושה [עמ'
כ"א] על דבריו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל [קובץ הליכות שדה עמ' 109]
המביא את דברי בית הלוי וכותב "ואנא לא ידענא מה עם ההמצאה אשר המציאו חוקרי זמנינו
אם גם עליה חל הטענה הנ"ל". והדברים אינם מובנים כלל, מהו "ואנא לא
ידענא" הרי ברור שהטענה הזו אינה חלה על החומר הארגמון ואין כל מקום להסתפק בכך.
וכ"כ בקונטרס "בענין זיהוי חילזון התכלת" שעל פי מה שנודע לנו מההסטוריה של הפורפור"א
לא קשיא, כיון שאף שנודע מציאותו של דג זה כבר מאות שנים מ"מ לא נודע אלא במקומות
חיותו ואומנות צביעתו ואפשרות עשיית הכחול ממנו לא נודעה עד דורנו. ולפיכך לא נודע
שהוא חילזון התכלת ומאז גילויו לא ישבו על מדוכה זו גדולי הפוסקים להכריע בה [הפצתו
החלה רק משנת תשנ"ג]. ועצם הדבר שהיה נודע במקומות חיותו לשימוש האכילה ולא ידעו
במסורת שזהו החילזון של תורה אינה טענה כלל דאף אם נתעלם מעיני האנשים למשך דור אחד
מחמת איזה סיבה אף כשחזר אח"כ ואף דידעו שהוא ממיני הפורפור"א לא ידעו שהוא
חילזון של תכלת, ואף לא ידעו באיזה חלזון לנסות ובאיזה צורה כי נשתכח תהליך צביעתו
בצמר שהוא אפשרי רק בסממנים מיוחדים ובתהליך מסוים כמבואר בגמ' ומשמע נמי בגמ' בשבת
כ"ו שיש מומחיות בעשיית התכלת שנמצאת רק אצל אנשי המקום הזה וכמו שדקדק בחת"ס,
ובגמ' בסוטה נמי אמרינן היא לוז שצובעין בה תכלת, משמע שיש בה מומחיות יתירה שאינה
ידועה לכל וכ"מ בזוה"ק פרשת ואתחנן. ואף אם העלמותו היתה מחמת גזירה [כידוע
שבתקופה זו היתה גזירה על איסור השימוש בפורפור"א] או שנשתכחה אומנות צביעתו מחמת
מלחמה [זמן הכיבוש הערבי של א"י בתחילת תקופת הגאונים] כיון שנשתכחה צורת צביעתו
וממילא לא היה שום נ"מ בידיעתו וגם אין נמצא כלל בבבל שהיה עיקר יישוב ישראל בזמנם
לפיכך נשכח גם ידיעת עצם מהותו. ואף ששימוש הארגמן נודע עד סוף התקופה הביזנטית מ"מ
התכלת נעשית מחלזון אחר ובדרכי צביעה אחרים ונגנזה כבר בתקופת הגאונים. ואמנם אף אי
היה שום מילתא דתמיהא דאף שלא היה החילזון מצוי במקומותיהם היאך לא חיזרו אחריו לעשות
המצוה מאחר ונודע גם בכל הדורות מכתבי הקדמונים שהוא ממיני הפורפור"א וכפי שהזכיר
היעב"ץ וכמ"ש החוות יאיר אפשר דכל זה בכלל גזירת גניזתו מן השמים שלא ידעו
דרכי הצביעה בו ואמאי ניחא טפי לומר שגניזתו היתה ע"י שינוי טבע בחילוף מקום חיותו
של החילזון מלומר שנשתכח מלאכת צביעתו ולא ידעו להחזירה ומ"מ ודאי א"א להחשיב
דבר כזה כמסורת שאיננו החילזון ולא על כעי"ז היתה טענת הביה"ל.
אך האמת שלא נשמע בדור מהדורות שחיזרו על
מצוה זו עד הראדזינר ואפשר דמשום שנכתב עליו שנגנז לא ס"ל שאפשר למוצאו ע"י
חיפוש ואף אנו לא מצאנוהו ע"י חיפוש אלא נתגלה לנו הדבר מאליו ועוד שבדורותיהם
לא נודע כ"כ על דגי הים ותכונותיהם עד הדורות האחרונים שהתפתח ענין זה מאד גם
לא היו בקיאים בחכמת הכימיה כ"כ לנסות בכל דרכי הצביעה ובודאי לא היו מקבלים שום
זיהוי בלא שיראו שאפשר לצבוע את התכלת מן החלזון הזה עכ"ד.
עוד העיר ידידי הנ"ל על הראיה מהגמ' במגילה ששפוני טמוני חול הוא חלזון,
ומשמע מזה שהחלזון טמון בחול. תשובתו בצידו שבגמ' שם דרשו רק שפוני על חלזון ואילו
טמוני דרשו על טרית [דג שקורין טונינא - רש"י], וחול על זכוכית לבנה, הרי
שאין החילזון טמון בחול, והיותו טמון בחול אינה ראיה לכלום, ע"כ הערתו. וכך
העיר בקובץ אור ישראל [ל"א עמ' קצ"ז]. והוסיף שאף שברש"י על החומש משמע
קצת שכולם טמוני בחול הרי ברור שא"א לפרש כן בדבריו שם, דא"כ נצטרך לומר
שאף דג הטרית דרכו ליטמן בחול שזה בוודאי אינו נכון [אבל עיין בתרגום יב"ע שם
על הפסוק].
בגיליון בפ' בהעלותך הבאנו את דברי הרמב"ם [פ"א ממלכים
ה"ג] וז"ל אין מעמידין מלך תחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל
פי נביא כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו וכשאול ודוד שמינה אותם שמואל הרמתי
ובית דינו עכ"ל. והבאנו להקשות שאם משה במקום ע"א הוה קאי, בשביל מה
צריך את בית דינו כדי למנות את יהושע. והאירני ידי"נ המופלג בתורה ויר"ש
הרב הגאון רבי אפרים פריד שליט"א שעפ"י מה שהבאתי להלן, שכדי ליצור
בי"ד צריך לפחות שלש, מיושב היטב.
ולקוראים, למעירים
ולמעוררים – שלומים תן כימי נהר....:)
שבת שלום ואורות אין
סוף!!!
|
