ליארצייט של רבי צדוק הכהן זצ"ל

רבי צדוק (רבינוביץ') הכהן מלובלין (כ"ב שבט תקפ"ג, 3 בפברואר 1823 - ט' אלול תר"ס, 3 בספטמבר 1900).

• "עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו, שיהיו זדונות כזכיות. רוצה לומר, שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה' יתברך." ~ "צדקת הצדיק" אות מ וכן באות ק
• "...אמנם החילוק הוא שבחינת יוסף הוא המלחמת היצר קודם החטא שלא יהיה ניסת לעצתו. ובחינת דוד המלך ע"ה הוא דהמלחמה גם אחר הקלקול שארע לו לבל יפול לבו מזה, רק להתגבר עליו על כל פנים מכאן להבא..."~ "פרי צדיק" להושענא רבה אות כ"ז
• "אע"פ שהבחירה נתונה לאדם, מכל מקום אין אדם יכול להשתנות משרשו ועיקרו." ~ "צדקת הצדיק" אות קל
• "במקום שהיא המחשבה של האדם שם הוא כל אדם, כי עיקר האדם אינו הגוף רק הנפש, והנפש אינה דבר רק כח המחשב ומהרהר והרוצה שבאדם, ומקום שמחשבתו אדוקה, כך הוא כל צורת האדם באותו עת." ~ "צדקת הצדיק" אות קמד
• "עגמת הנפש שיש לאדם על עבירות שעשה, הם ממש ייסורי גיהנום על אותה עבירה. ולכן אמרו בסוף פרק קמא דברכות (דף יב עמוד ב) דהמתבייש בה (בעבירה) מוחלין לו, כי כבר סבל עונש גהינום." ~ "צדקת הצדיק" אות נז
• "אין נקרא ישוב אלא בישיבה בשלווה... והיינו שהם אדוני הארץ... דההיא אישיבה דווקא כדרך ישיבת הארץ בשלווה ובממשלה, דזה נקרא ישיבה, והיינו בזמן שבית המקדש קיים. ומשחרב בית המקדש, אע"פ שלא גלו [כולם] ממנה, גם היושבים בה אין נקראין יושבי הארץ, ואין להם ישיבה בה, מאחר שהם עבדים עליה למלכי העמים המושלים שם, כמונו בח"ל, אין זה נקרא ישוב שיושבים בה בישיבה, רק גרות בעלמא, ולא מקיים 'וישבתם'" ~ דברי סופרים, סי' י"ד
• "תחילתו של יצר הרע הוא להכנס ללב האדם כאורח, ואז לבסוף נעשה בעל הבית על האדם." ~ מתוך הספר "ישראל קדושים"
• "נס הוא תזמון כוחות הטבע ברגע הנכון." ~ מתוך הספר "שיחת מלאכי השרת"

אורות כי תצא תשע"ה

כי תצא

"לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר"

כתב הרמב"ם: והמצוה השנ"ז היא שהזהיר שאר האנשים שלא לבא על היבמה, והיא תחת זיקת יבמה והוא אמרו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר.

בחינוך מצוה תקצ"ז: שנמנע כל אדם מישראל מלבוא על היבמה בעודנה תחת זיקת היבם, ועל זה נאמר לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עלי' וכו' ועובר על זה ובא על היבמה והיא תחת זיקת היבם חייב מלקות. ועיקר האזהרה זו היא על האנשים וגם היא בכלל האיסור שלא תבא ותנשא לשום אדם עד שתפטר מן היבם. ואפשר שאם עברה ונבעלה לרצונה ועודנה זקוקה ליבם, שגם היא בחיוב המלקות.

והנה מש"כ החינוך בסו"ד להסתפק בהך מילתא, אם גם היבמה לוקה או לא, צ"ע טובא, ומהיכ"ת לחלק בינה להאיש לענין מלקות, כיון דס"ל שגם היא בכלל האיסור. וכבר תמה בזה המנחת חינוך דהא בכל איסורי ביאה אין חילוק בין הבועל להנבעלת וכמ"ש הרמב"ם [פי"ז מאיסו"ב הל' ה'] דכל מקום שהוא לוקה היא לוקה שאין הפרש בין איש לאשה לעונשין, ותמוה הא דבלאו זה לא ברירא להרב המחבר אם היא לוקה. וברמב"ם [בפ"ב מיבום הי"ח] כתב סתם דלוקין הוא והיא, ושיטת החינוך צ"ב.

האמנם, הפתח בהבנת דברי החינוך נראה מבואר מתוך עיקר דבריו וז"ל ועיקר האזהרה היא על האנשים וגם היא בכלל האיסור שלא תבא ותנשא וכו'. והמבואר להדיא בדבריו דחלוק גדר האשה מהאיש בהאי לאו ועיקר אזהרת הלאו באמת רמי' על האיש ורק דהאשה ג"כ הוי בכלל האיסור. ומבואר דס"ל דאין האשה בכלל עיקר הלאו ואשר ממילא הוא דשפיר יש מקום לחלק בינייהו לענין החיוב מלקות, ול"ד לכל מקום שהאשה הוי' בכלל עיקר האזהרה כמו האיש ושוב פשיטא שלוקה כמותו משא"כ כאן לענין הלאו דיבמה לשוק. האמנם זה גופא תמוה טובא ומהיכ"ת לומר כן היינו לחלק בין האישה להאיש. ועוד צריך לבאר כונתו, דהאשה אינה בעיקר האזהרה, אך מ"מ הוי בכלל האיסור וצע"ג.

והנראה בזה עפ"י מה שיש להעיר בדבריו בתחלת המצוה שכתב שנמנע כל אדם מישראל מלבוא על היבמה וכו' ועז"נ 'לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עלי' הנה הוסיפו החינוך להמשך הכתוב ד'יבמה יבא עלי' ולכאורה אין סיומא דקרא נוגע ללאו דיבמה לשוק והי' לו להביא רק הא דלא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר ובזה כבר נכלל כל הלאו והרמב"ם כאן בספה"מ באמת נקט רק הא דלא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר ולא הזכיר המשך הכתוב דיבמה יבא עלי'.

ונ' פשוט דכונתו עדש"נ דמה ענין במנין הלאו דלא תהי' להא דיבמה יבא עלי' וצ"ב בדעת החינוך. ונראה מבואר בחינוך דיסוד הלאו לא נגמר בעיקר הקרא דלא תהי' וגו' והמשך הכתוב דיבמה יבא עלי' מישך שייך לעיקר יסוד וגדר הלאו דלא תהיה. ובביאור הדברים נראה, דאיסור יבמה לשוק ביסודו אינו משום איסור ביאה כ"א דבעיקרו הוא משום לתא דחובת יבום וחובת יבום דרמיא עלי' דיבם היא שאוסרת שיבא עלי' איש זר, דמה שנבעלת לאיש זר גופא חשיב כביטול וסתירה להא דיבמה יבא עלי'. ונמצא דגדר הלאו אינו משום לתא דאיסור ביאה וככל איסורי ביאה כ"א משום מעשה שסותר לחובת יבמה יבא עלי' והן הן דברי החינוך שכלל לסיומא דקרא דיבמה יבא עלי' בכלל עיקר הלאו וס"ל דלא סגי בזה לנקוט רישא דקרא בלבד.

ועדמ"ש הי' נ' מדויק בלשון הרמב"ם במנין הקצר בהקדמה לספר היד וז"ל שלא תנשא יבמה לאחר חוץ מיבמה. וצריך דיוק דיתור דברים הוא דהאיסור הוא שלא תנשא לאחר, ומה זה שהוסיף חוץ מיבמה. וכ' מדוייק עדש"כ דאין סתם איסור דלקיחת היבמה ע"י איש זר כ"א דיסודו משום עיקר החיוב שתהי' ליבם ובכלל עיקר גדר האיסור הוי שלקחה אחר ולא היבם. וזה גופא מה שנאמר בהמשך הקרא דיבמה יבא עלי' וכמו שנקט החינוך.

והנה יעוי' במנין הלוקין שבפי"ט מהל' סנהדרין ששינה הרמב"ם בלשונו לענין לאו דיבמה לשוק משאר לאוין דאיסו"ב דנקט כהן שקדש זונה ובעלה, קדש גרושה ובעלה, קדש חללה ובעלה. הנה נקט בכל הני לאוין שלוקין עליהן שקידש ובעל וכל זה עולה היטב לטעמא שפסק בפט"ו ופי"ז מאיסו"ב דכל חייבי לאוין אינו לוקה בבעל לבד רק צריך קידושין ג"כ. אמנם לענין מלקות דיבמה לשוק כתב 'הנושא זקוקה ליבם' הנה שינה כאן בתרתי, חדא דלא הזכיר כאן הבעילה בכלל, ועוד שכתב כאן הנושא זקוקה ליבם ולא כתב שקידש כמ"ש בכל מקום, וצריך ביאור.

ואשר נראה מבואר ומדויק מהרמב"ם עדש"כ, ומוכח דאין האיסור דיבמה לשוק משום לתא דאיסו"ב, והרי לא הזכיר כלל הבעילה, ול"ד לשאר איסו"ב שהאיסור הוא הביאה ויש תנאי שיהא אחר הקידושין. אך נראה עדש"כ ויסוד האיסור הוא משום לתא דחובת יבום ומשום דבעינן שיבמה יבא עלי' הוא דנאסר שאחר ואיש זר יעשה מה דרמיא על היבם. ואשר מה"ט גופא הוא דתלה הרמב"ם בנישואין דוקא ול"ש לשאר איסו"ב דיש תנאי שקידשה והביאור הוא דיסוד הלאו הוא כמשנ"ת שלא יעשה איש זר מה רמיא על היבם לעשות ור"ל יבמה יבא עלי' ולקחה לו לאשה והיינו שיבעלה ונעשית אשתו גמורה וזהו שנאסר בלאו דיבמה לשוק הביאה ושתהיה לו לאשתו גמורה והיינו שנושאה והמבואר ככל מש"כ ואין לאו זה משום איסור ביאה כ"א משום שלוקחה לו לאשה ע"ד דרמיא על היבם וכמ"ש בביאור שיטת החינוך.

וכעיקר הדברים שכתבנו ועפ"י מש"כ החינוך להוסיף המשך הקרא דיבמה יבא לי' הי' נ' לומר כן ממש"כ רש"י יבמות נ"ה ע"ב אהא דאיתא שם יבמה לשוק מנלן אי למאן דאמר לאו לאו אי למ"ד עשה עשה ופירש"י דעשה כדכתיב יבמה יבא עלי' ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה וכו' יעו"ש ובתוס' דפירשו באופן אחר. ומבואר מרש"י דרב ס"ל דיבמה לשוק אינו לאו כ"א לאו הבא מכלל עשה דיבמה יבא עלי' ולא אחר. והנה הא דיבמה יבא עלי' אתא מצד חיוב על היבם לבא עלי' ואיך נלמד מזה איסור לאחר לבא עלי' ויש לדחוק. אך למשנ"ת בקרא דיבמה יבא עלי' נאמר דהוא זה דרמי' עלי' לקחתה ונלמד מזה דזה מחייב שהוא יקחה ולא אחר ומשום לתא דחובת יבום ולא משום איסור ביאה ושוב י"ל דכן הוא לפי החינוך דס"ל דקיי"ל דהוי לאו אך עכ"פ יסוד הלאו מיתלא תליא בסיומא דקרא דיבמה יבא עלי' וכמשנ"ת וע"ד דלרש"י י"ל שכל עיקרו של דין יבמה לשוק נלמד מהעשה דיבמה יבא עליה.

והנה נראה דכדברינו בביאור עיקר גדר האיסור דיבמה לשוק מבואר ומפורש מתוך דברי המהרי"ק סי' קל"ט וז"ל ועל ענין איסור יבמה לשוק שכתבתי שהוא דוחה כרת דאשת אח כתב מר דלא איסור יבמה לשוק דחי לי' לא מצות יבום היא ולא חדא מילתא נינהו אלא שתי שמות יש להם ולענ"ד נראה דהיא היא לאו דיבמה לשוק ומצות יבום וכו' יעו"ש. והדברים תמוהים ומופלאים מש"כ דהלאו דיבמה לשוק ומצות יבום חדא מילתא הוי הא תרי מילי נינהו מצוה לייבם והאיסור לזר לבא עלי'. והנראה מוכרח עדשנ"ת ואין האיסור דיבמה לשוק כפשוטו ומשום לתא דביאה אסורה כ"א משום חיוב התורה שתינשא ליבם דוקא.

ועפ"י המבואר א"ש כמה דקדוקים בקרא דמצות יבום וראיתי שכבר העיר עליהם המלבי"ם חדא דלישנא דלא תהיה דנקט רחמנא צ"ב דהו"ל למנקט לישנא דקאי על הגברא ולמשנ"ת ניחא מאוד דביסודו אין החפצא דאיסור משום מעשה קיחת האשה כ"א דמשום לתא דמצות יבום הוזהרנו שלא תהיה לזר כ"א ליבמה. עוד העיר המלבי"ם אהא דהו"ל להקדים העשה דיבום לפני הל"ת יעו"ש וקיצרתי ולמשנ"ת הרי חדא מילתא נינהו ואיתא בספרי דקרא דלא תהיה ל"צ וכו' וצ"ע טובא דשפיר צריכין לי' להזהיר על יבמה לשוק ועי' במלבי"ם בזה ולמשנ"ת ניחא טפי ועפ"י המבואר ביסוד הלאו דיבמה לשוק ומשום לתא דחובת יבום הוי שהוא יקחה לאשה ולא אחר שוב י"ל דל"ש כאן הכלל דאין חילוק בין הבועל להנבעלת ושפיר מבואר הא דכתב החינוך דעיקר אזהרה זו היא על האנשים דוקא והביאור בזה דכיון דיסוד הלאו הוא שלא ינהגו ביבמה כמו מה דרמי' דוקא על היבם לעשות א"כ כל עיקר הלאו נאמר אזר שינהג ויעשה קיחת אישות וביאה במקום היבם ונמצא דעיקר הלאו קאי אאנשים דוקא ולא על היבמה זאת. ועוד דשיטת החינוך מבוארת להדיא במצוה שאח"ז דנוהגת מצוה זו בכ"מ ובכ"ז בזכרים והנה כבר דנו בגדר מצות ייבום אי רמי' גם איבמה או רק על היבם. עכ"פ שיטת החינוך מבוארת להדיא דקאי דוקא על היבם וא"כ נראה פשוט דכל עיקר הל"ת דיבמה לשוק דיסודו שלא יעשו קיחת אישות כ"א ליבם ולא לאחרים אינו שייך ליבמה שלא שייכא לעיקר מצוה יבמה יבא עלי' והא דמ"מ פשיטא לי' לחינוך דהוי בכלל האיסור ונהי דעיקר האזהרה לא קאי על היבמה נראה עדש"כ הר"ן ר"פ האיש מקדש דמצוה בה יותר מבשלוחה דאע"פ דהאשה אינה מצווה בפרי' ורבי' מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים המצוה עיי"ש ועד"ז י"ל לענין יבמה בין לגבי עיקר מצות יבום וגם לגבי האיסור יבמה לשוק דסו"ס ע"י שהיא מסייעת ליבום וללקיחת אישות שפיר מישך שייכא לאיסור עשיית האישות ע"י אחר ושוב נכללת באיסור ונהי דאינה בכלל עיקר האזהרה ושפיר מספק"ל לחינוך לענין מלקות וכמשנ"ת.

קידושין בפחות משוה פרוטה

 

רש"י – הטעם שצריך שוה פרוטה בכסף הוא משום שגנאי הוא לה – קשה דבפחות משו"פ אינו ממון

קידושין [ג' א']: למעוטי חליפין סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל. ואימא ה"נ? חליפין איתנייהו בפחות משו"פ ואשה בפחות משו"פ לא מקניא נפשה וכ' רש"י ג' ב' דהיינו משום דגנאי הוא לה. ובפשוטו היה אפשר לפרש דכונת רש"י לבאר הא דל"מ פחות משו"פ באשה מתורת חליפין כיון דמהני בהו פחות משו"פ וע"ז כתב דהוא משום דגנאי הוא לה. אך ל"מ כן מלשון התוס' שם [ד"ה ואשה] שהקשו דא"כ פשטה ידה וקבלה תתקדש בפחות משו"פ, ומשמע שהקשו לפי האמת דפחות משו"פ יועיל מתורת כסף, אם פשטה ידה וקיבלה. ומשמע דפירשו בדברי רש"י דכונתו דהטעם דבעי' שו"פ בקידושי כסף הוא משום דגנאי הוא לה. ועי' במרדכי בריש פירקין שהביא קושית התוס' על רש"י והוסיף והיא הגהת תלמיד הרמ"א וא"כ במתני' אמאי תנן בפרוטה. ודבר זה הלא יפלא דהא גם בקנינים ל"מ פחות משו"פ וכדלקמן י"ג א' ובכל דוכתי ואף דלא שייך בהו טעמא דגנאי ובע"כ דהוא משום דפחות משו"פ לא מיקרי כסף וכמש"כ תוס' הנ"ל וא"כ אמאי הוצרכנו גבי קידושין לטעם דגנאי הוא לה.

 

ר"ן – ריבית פחות משוה פרוטה אסור מדרבנן וקשה מאי שנא מאיסור גזל?

והנה בר"ן כתובות מ"ו א' כתב דאף דריבית פחות משו"פ, אין בו איסור תורה, מ"מ אסור מדרבנן משום דלא גרע מריבית דברים. ותמה בכרתי המדע יו"ד סי' קס"א דמ"ש מגזל דאסור מה"ת מדין ח"ש כמש"כ במ"מ גניבה פ"א ה"ב. ואכן בטור יו"ד קס"א ב' בשם הרמ"ה והובא בשו"ע ס"א דאסור מה"ת ועי' פרישה שם ובביאור הגר"א שם סק"ג דהוא מדין ח"ש אסור מה"ת ויעוי"ש שרצה לישב דלא חזי לאיצטרופי דב' הלואות אינם מצטרפות לאיסור ריבית אלא דאכתי קשיא דמדרבנן עכ"פ צריך להיות אסור מדין ח"ש אף בלא חזיא לאיצטרופי כמש"כ בנוב"י מהדו"ת או"ת סי' נ"ג יעוי"ש ולמה ליה להר"ן לטעמא דלא גרע מריבית דברים.

פחות משוה פרוטה אינו ממון – א"כ למה בגזילה אסור מה"ת

ולפמש"נ לעיל סי' א' אות ב' דשיעור פרוטה אינו בתורת שיעור אלא בעצם שם ממון ופחות משו"פ אינו חצי שיעור של ממון אלא דלאו ממון הוא כלל, לפ"ז הא דריבית פחות משו"פ מותרת הוא משום דלא חשיב ממון ואינו דין שיעור וממילא ל"ש בזה דינא דח"ש אסור מה"ת, כיון שבפחות משו"פ חסר עצם תורת כסף. אכן לפ"ז הי' צ"ל דגם בגניבה וגזילה לא יהא איסור ח"ש ולהדיא כ' במ"מ ריש הל' גניבה דפחות משו"פ בגניבה אסור מה"ת מדין ח"ש.

רש"י – פחות משוה פרוטה הוא גזל בבן נח אבל לא בישראל שתלוי בחיוב השבה

ונראה בהקדם דברי רש"י [בסנהדרין נ"ז א' ד"ה צערא] בהא דאמרו שם דב"נ מוזהר על גזילת פחות משו"פ מישראל דאף דבתר הכי מחיל ליה, צערא בשעתיה מי לית ליה. וכתב רש"י וז"ל הלכך גזל הוא אלא שאין ב"ד ישראל נזקקין להשיבו, דבתר הכי מחיל לה. ובישראל בישראל נמי אסור ומעבר בלאו לא עבר דכתיב לא תגזול והשיב את הגזילה, אמידי דהשבון קרי גזל ואידך לא אבל בב"נ שגזל דלאו בר השבון הוא שכל דינו למיתה לא נפיק פחות משו"פ מכלל פרוטה ואע"פ שגזל מישראל דמחיל ליה בתר הכי יעוי"ש.

 

מחנ"א – פחות משוה פרוטה ליתא בהשבה משום דבתר הכי מחיל ולכן בעינן מחילה בפועל

והנה במחנה אפרים הלכות גזילה [סי' א'] נסתפק בגנב פחות משו"פ ולא נודע לבעלים אי חייב להחזיר, דהא כיון דלא ידע עדיין לא מחל ואע"ג דלכי ידע ביה מחיל, מ"מ השתא מיהא לא ידע ודמיא ליאוש שלא מדעת דל"ה יאוש עיי"ש. והיינו דנקט דבפחות משו"פ ליתא בהשבה משום דבתר הכי מחיל ליה בעינן מחילה בפועל וכל דליכא מחילה בעי השבה וכ"כ במנ"ח מ' ק"ל ומ' רנ"ח אות ג' דלהטעם דהא דפחות משו"פ לא בעי השבה הוא משום מחילה כל דליכא מחילה כגון בגזל מחש"ו דלאו בני מחילה נינהו או בצווח שאינו מוחל או בגנב ולא ידעו הבעלים, בעי השבה [וכ' בדברי רש"י הנ"ל דטעמא לאו משום מחילה אלא גזה"כ היא דפחות משו"פ אינו בדין השבה וצ"ב דברש"י מפורש הטעם משום השבה].  

 

רש"י – לא צריך מחילה בפועל בפחות משו"פ – לגבי גזילה פחות משו"פ נחשבת ממון

ונראה דבדברי רש"י אלו מבואר דלא כדבריהם אלא דגם בגוונא דליכא מחילה לא בעי השבה, שהרי כתב רש"י דמש"ה לא קעבר בפחות משו"פ על לא תגזול משום דהוקש הלאו להעשה, דרק אמידי דהשבון הוא דקרי גזל ועובר בלא תגזול. והיינו שמן הדין היה שגם הגוזל פחות משו"פ יעבור על לא תגזול, שהרי צערא בשעתיה מי לית ליה אלא שהוקש איסור הגזילה לחיוב ההשבה, ואי נימא דהיכא דליכא מחילה בפועל איכא חיוב השבה, נמצא שיש תמיד חיוב השבה בפחות משו"פ אלא שהמחילה מסלקת חיוב זה וא"כ היאך אפשר להקיש מזה ללאו דגזילה שלא יהי' בפחות משו"פ, והלא בשעת הגזילה אכתי ליכא מחילה דהא אית ליה צערא בשעתיה ובכה"ג דליכא מחילה חייב גם בהשבה. ומוכרח מדברי רש"י, דהטעם דבתר הכי מחיל ליה לאו היינו מחילה בפועל אלא דכיון דדרך בני אדם למחול על פחות משו"פ, ע"כ אינו נחשב לממון לגבי השבה דחשיבות ממון תלויה בדעת בני אדם, וכיון שאינם מקפידים על השבת פחות משו"פ לא חשיבא ממון לענין השבה וממילא פטור מהשבה בכל גווני ואי"צ למחילת הנגזל בפועל. אמנם זה אינו אלא לענין השבה דלא חשיבא ממון לענין השבה, אבל לענין גזילה כיון דבני אדם מקפידים שלא יגזלו מהם אף פחות משו"פ הוי שפיר ממון והיה בדין שיעבור בלא תגזול אלא שלא יתחייב להשיב, וע"ז בא ההיקש ללמד שכל שאינו ממון לענין השבה אין עוברים עליו בלא תגזול.

 

פחות משוה פרוטה הוא ממון לענין גזילה

ובזה א"ש נמי מש"כ רש"י שם ובישראל בישראל נמי אסור אף דלא עבר בלא תגזול והיינו איסורא דחצי שיעור האסור מה"ת וכמש"כ במ"מ הנ"ל. וכבר הק' לעיל דמה שייך לדון בפחות משו"פ משום ח"ש, דהלא אין פרוטה מדין שיעור אלא דפחות מפרוטה לאו שם ממון עלה כלל.

אך לפי המבואר בדברי רש"י, נמצא דלענין גזילה אף פחות משו"פ חשוב שפיר ממון, ואף דאין בו לאו דלא תגזול דהוקש להשבה, אין היקש זה מחדש שאינו ממון אף לגבי גזילה. אלא שנאמר כאן דין שיעור דבעי שיעור פרוטה לענין איסור גזילה וכיון שכן שפיר אסור לגזול פחות משו"פ משום דינא דחצי שיעור אסור מה"ת.

משא"כ לענין ריבית שפחות משו"פ לא חשיב ממון, דרק לענין גזילה מצד שדרך בנ"א להקפיד חשיב ממון ולכן בריבית ל"ש איסור ח"ש.

 

בקידושין הבעין קונה ולכן צריכים להגיע למושג גנאי הוא לה לפסול הקידושין משא"כ בשאר קנינים ששם ממון תלוי בדין השבה דליתא בפחות משו"פ

ונמצינו למדים, דדין פחות משו"פ מתחלק, דלענין הבעין עצמו יש לו חשיבות ממון ואף בכל תורה, כיון דבני אדם מקפידים עליו שלא יגזלוהו מהם. אבל לענין להתחייב עבורו או להשיבו לא חשוב ממון, כיון שדרך בני אדם למחול עליו. ולפי"ז מבואר היטב מש"כ רש"י דטעמא דל"מ פחות משו"פ בקידושין הוא משום דגנאי הוא לה ומיושב הקו' דלעיל דגם בקנינים שאין בהם הטעם של גנאי ל"מ פחות משו"פ, והוא עפמש"נ לעיל סי' ב' שיסוד הקנין כסף של מכירה הוא מה דמתחייב להשיב תמורתו ולכן שם ממון התם תלוי בדין ממון דהשבה שיהא חשוב ממון לגבי השבה ומש"ה ל"מ ביה פחות משו"פ אבל בקידושין שנתבאר שם שעצם הבעין של הכסף קונה, א"כ י"ל דהבעין אף בפחות משו"פ חשוב כסף וממון [שהרי אילולי ההיקש להשבה היה עובר עליו משום לא תגזול] ושפיר היה צריך לקנות בקידושין ורק משום דגנאי הוא לה לא מקניא נפשה.

[הגר"ח שמואלביץ זצ"ל]

 

 

פרשת התשובה

בחסידות [א] נדרשת פרשת "אשת יפת תאר" כתיאור עבודת התשובה [ב]. חז"ל קבעו שאין מצוה זו רצויה לכתחילה ו"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". אם כן, כשהחסידות מגלה כיצד סוד המלחמה "כנגד יצר הרע" [ג] טמון במצוה זו, היא 'מחזירה בתשובה' את מצות "אשת יפת תאר" עצמה. פרשת "אשת יפת תאר" מלמדת על כמה דרגות תשובה, ואנו נעמוד על נקודה תיכונית משותפת לכולן.

ונקדים: לפי החסידות מתארת פרשתנו את מלחמת היצר, וגאולת ה"אשת יפת תאר" היא יעדה העיקרי של מלחמה זו. "אשת יפת תאר" היא הנשמה היהודית השרויה בגלות בין אויביה, הנשמה ששקעה בחטאים ותאוות רעות. העקרון הבסיסי המוסבר בפרשה הוא שבין האויבים, בשבי היצר הרע, נמצא חלק הנשמה המלובש בגוף – ופדיון חלק זה של הנשמה, תלוי בגילוי מעצם הנשמה, שלמעלה מהתלבשות בגוף ומעיסוק עם היצר הרע.  נקודה זו חורזת את כל דרגות התשובה, המעמיקות עוד ועוד בשרש הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף.

למלחמה על אויביך

לפני פירוט רמות התשובה נדון בנקודה הכללית, לפיה מקור כח לתשובה ולמלחמת היצר הוא ברמה שמעל חלק הנשמה המודע והמלובש בגוף: הפסוק נדרש "כי תצא למלחמה [צריך שתהיה] על אויביך". בהקשר של מלחמת היצר "אֹיביך" הם אויביו ה'פרטיים' של האדם, שנוצרו מחטאיו ויונקים מכח נשמתו [ד]. אויבים אלו שוים לאדם בכוחם, שהרי הם חלק ממנו, וכדי לנצחם צריך האדם לעלות מעליהם – להגיע בתוך עצמו לדרגה שלמעלה מהשעבוד לחטא והזנתו, (ומשם להמשיך כוח פנימה לתוכו להילחם ביצה"ר). 

לקמן נדון במשמעות העליה מעל החטא בתוך האדם פנימה, בהתמודדות עם חלקי הנפש שהשתעבדו לחטא, אך לגבי עצם המלחמה באויביו-חטאיו של האדם – בנצחון על החטא עצמו – יש בעליה "על אֹיביך" שלשה פירושים:

יש אפשרות לנצח את החטא על ידי עליה 'עליו' ממש, אל שרשו הקדוש החופף עליו ומחיהו מלמעלה (כמאמר חז"ל "שטן ופנינה לשם שמיים נתכוונו" [ה]), ומתוך הכרת שרש זה להתמודד עם קיומו הנמוך והרע בעולם;  אפשרות שניה היא עליה למקום ממנו אין יניקה לחטא, מעל שרש האויב, כשגילוי האור ממקום זה מעלה את האדם ומפרידו מהאויב;  עוד עליה היא מעל מקום האחיזה של האויב, אך לא לשם הפרדה אלא כדי 'לתפוס את השור בקרניו' ולהפוך את עצם הרע של האויב לטוב ממותק ומתוקן. 

שלשת הפירושים הם בסוד הכנעה-הבדלה-המתקה: בפירוש הראשון יש הכנעה לשרש הקדוש של האויב, ובזכותה מוכנע האויב עצמו (זה סוד "ערבוב השטן" [ו] בגילוי שרשו בקדושה, כשההכרה שהסתתו היא מימוש פקודת ה' נוטלת ממנו את העוקץ הרע ואת הממשות העצמאית [ז]);  בפירוש השני יש עליה למקום נבדל מן האויב, למקום בתודעת בעל-התשובה בו אין החטא תופס מקום, ובכך לחולל הבדלה בנפש מכל חטאי האדם ואויביו; בפירוש השלישי מתגלה יכולת לעלות למקום ממנו ניתן לפעול באויב המתקה, ולהפוך את היצר הרע לטוב.

התשובה אל העל-מודע – התיקון לפיזור הנפש

מהי משמעות עליה זו, מעל הנשמה המלובשת בגוף, בתוך הנפש עצמה? 

בפשטות, תשובה היא על עוונות האדם – ועל מעשיו המותרים "אשר לא לה' המה" [ח]. תשובה על העבר, מעבר לקבלה לעתיד, היא בחרטה ובוידוי דברים [ט]. אדם חוטא 'משקיע אנרגיה' בחטא ונותן בו כוחות רוחניים מעצמו. רצונו בחטא הוא כח המשמש כנשמה המחיה את החטא. חרטה היא עקירת הרצון מהחטא, השוללת ממילא את קיומו ב'הוצאת נשמתו' [י]. עקירת הרצונות מהחטאים, היא איסוף וכינוס כוחות נפש מפוזרים (אחת המשמעויות בתנ"ך ל'נפש' היא 'רצון' [יא]), ונסביר: מי שלא מכוון את כל מעשיו לה' לוקה ב"פיזור הנפש" (שהרי לא רק חטא מפורש מפזר כח נפשי, כל מעשה 'לא מכוון' – שאינו מכוון לרצון השם יתברך– הוא הָחְטָאָה). בחרטה ובעקירת רצון נפדה כח הרצון מהחטא וחוזר לה', זהו ריכוז חוזר של הנפש למושא הרצון האמיתי, לכיוון אחד בלבד, אל הקב"ה.

אכן, מכיון שעקירת הרצון צריכה להיות כנה ואמיתית, יש צורך בגילוי רובד עליון ופנימי יותר בנפש. אדם שחטא ו'פיזר את נפשו' הוכיח שבכוחותיו המודעים אין עדיפות מהותית לרצון בה' על פני רצונות אחרים. לכן 'סתם' רצון, גם למצוה, עלול להיות חלק מפיזור הדעת, ולא ריכוז ותיקון רצונותיו האחרים. לכן, כדי לכנס את כל רצונותיו הגלויים, על האדם לחשוף הארה מרובד רצון פנימי ועצמי – מהעל-מודע של הנשמה, הרוצה תמיד לה' – הארה זו תאסוף את כל הרצונות המודעים ה'קטנים' (שהם סניפים מעצם הרצון העל-מודע של הנפש). והינו- לרצות תמיד בקשר חזק ואמיץ מאוד , לתורה לעבודה ולגמילות חסדים.

יש תשובה שמעל לתשובה בסיסית זו. כפי שהוסבר, החטא הוכיח כי אין לאדם עדיפות מהותית לקדושה בחלק המודע שבנפשו, ולכן כדי לעקור את רצונו ממעשים שעשה עליו לגלות הארה מהעל-מודע. אכן, אחר תיקון החטא מכח הארה זו, על האדם לערוך חשבון נפש על בעיה בסיסית יותר – מדוע אין בשכלו וברגשותיו המודעים נטיה מורגשת בקביעות לקדושה? זהו רובד עליון יותר בתשובה – שכבר איננו מחויב מן הדין – הוא שינוי והפיכת כוחות הנפש הגלויים לטוב, כך שהבחירה והרצון הטבעיים והגלויים של האדם יתאימו לרצון ה'.  'הוכחת רצון טוב' כנ"ל דרשה רק 'הארה' מהרצון העל-מודע, אך שינוי טבע האדם – ולא רק מעשיו – דורש את הפנמת עצם הרובד העל-מודע למודעות האדם הקבועה. 

התשובה אל הלא-מודע

בדרגות התשובה שהוזכרו מתוקן המודע בנפש מכח העל-מודע החודר אליו ומופנם בתוכו. אמנם, מעל מודעות האדם יש חלק נעלם בעצם, שלא ניתן לחשיפה והפנמה גמורה. זה עצם קשר הנשמה לאלקות, דבקותה התמידית בה' (שלמעלה מרצונה בה', גם אם מסיבות שלמעלה מהשכל המודע). תשובה גמורה ומוחלטת תלויה בהשבת הנפש גם לשרשים נעלמים אלו, כדי שהנשמה תהיה שלמה בשלמות פנימית, המתבטאת בקשר בין כל חלקיה. תשובה זו היא העלאת המודע לנסות למשש את הלא-מודע המוחלט ולהתפעל ממנו.

כשם שבהפנמת העל-מודע למודע מצאנו חילוק בין הארה מהעל-מודע להפנמת עצם העל-מודע כרצון קבוע, כך גם העלאת המודע ללא-מודע הנעלם מתרחשת בשני שלבים: ראשית מתחולל "קירוב המאור [– חלק הנשמה הדבוק תמיד בשרשו באלקות] לניצוץ [– הנשמה המודעת]" [יב]. זו התקרבות עד לקליטת הארה מדרגת נשמה נעלית זו, ומכיון שאין דרך להפנמת ההארה (מכיוון שאין לנו כלים להכילה) ביטויה הוא בכי של התפעלות והתרגשות הבא מחוסר יכולת לשאת את עוצמת החויה. על תשובה זו אמר האריז"ל [יג] שמי שאיננו בוכה בעשרת ימי תשובה אין נשמתו שלמה – גם אדם צדיק בכל מעשיו ובכל תחומי המודע של נפשו, הרי שכל עוד איננו בוכה סימן כי לא נשלמה נשמתו בגילוי רובד הלא-מודע העליון.

למעלה מגילוי הארת הלא-מודע המוחלט, יש התחברות לעצם דרגה זו. באין דרך להפנים ולתרגם דרגה זו לתחושות מוכרות במודע, ביטוי התישבות וחדירת עצם דרגה זו לנפש המודעת הוא רצון ונכונות קבועים למסירות נפש – רצון להתפשט מהמודע ולבטלו, ולממש את דבקות הנפש באלקיה. (אמנם עיקר המסירותֿ נפש שלנו כיום, זה דווקא "לחיות על קידוש השם" יום יום.) מצב קבוע של מסירות נפש הוא שיא עבודת התשובה, תכלית 3 דרגות התשובה דלעיל.

[המתבונן יכול לראות כי שלוש דרגות התשובה מכוונות כנגד שלשת הראשים שבכתר – שלש מדרגות הלא-מודע בנפש האדם, הכוחות אמונה-תענוג-רצון: התשובה הראשונה היא ריכוז הרצונות המפוזרים וכפיפתם לרצון אחד מרכזי ותקיף. התשובה השניה, שענינה החדרת הרצון העצמי כך שיפעפע בכל כוחות הנפש, יהפוך אותם לטוב ויצור בהם משיכה פנימית לקדושה, היא בעצם גילוי התענוג בקדושה. כך מבואר [יד] כי בעוד הרצון הוא כח מקיף ותקיף, החידוש העיקרי שבתענוג הוא יכולתו לחדור ולפעפע בכל כוחות הנפש וליצור איתם הרכבה פנימית. הרצון החדש שנוצר בנפש האדם נקרא , כשמדייקים בלשון הקודש, "חפץ"- רצון שמבוסס על תענוג פנימי [טו].  התשובה השלישית, שבאה על ידי גילוי הלא-מודע הבלתי נתפס בעצם, אינה אלא גילוי עצם האמונה – עצם ההתקשרות של נשמת ישראל בה'. כאשר אמונת ישראל מופנמת לתוך הנפש והאדם חדור בה כל-כולו היא מתבטאת במסירות נפש, כפשוט. בסגנון נוסף, שלושת שלבי התשובה מכוונים כנגד כתר מלכות (שרש הרצון התקיף), כתר תורה (שרש התענוג האלקי המופנם אל הנפש) וכתר כהונה (המבטא את האמונה הפשוטה), ומסירות הנפש היהודית – שהיא בעצם טבע כל נפשות ישראל [טז], הבא לידי ביטוי דווקא בעבודת השי"ת היום-יומית בתורה ומעש"ט - היא בסוד "וכתר שם טוב עולה על גביהם", וד"ל. (העובדה ש"כתר שם טוב" עולה על גביהן , רמוזה בכך שהוא גם עולה בגימטריא-אמונה תענוג רצון! כלומר הוא כולל את שלושתם אך אינו אחד מהם ,עד שהם מתבטלים לחלוטין בתוכו.) 

דרשת הפרשה 

נסכם את הסבר שלש דרגות התשובה ודרגת מסירות הנפש שעל גבן, במציאת כל שלבי התשובה בפסוקי פרשת "אשת יפת תאר", כדרשת החסידות:

"כי תצא למלחמה על אֹיביך ונתנו הוי' א-להיך בידך ושבית שביו", בסיס התשובה הוא מלחמה ביצר מכח גילוי דרגת "על אֹיביך", שאז נותן ה' "בידך" את הרצונות השבויים בחטא ומרכזם חזרה. אז מקוּים "וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה", שינוי עצם חויות נשמת האדם על ידי הוצאת עצם העל-מודע של הנשמה (ה"אשת יפת תאר") מהשביה והפנמתו למודע - "ולקחת לך לאשה והבאת אל תוך ביתך". הקירוב לעל-המודע ממשש את הלא-מודע העליון וגורם לבכי של תשובה בהתפעלות עצמית – "ובכתה את אביה ואת אמה [– שרש הנשמה הדבוק בה'] ירח ימים". תכלית הבכיה היא הפנמת עצם הנשמה – "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה" – המתגלה כמסירות נפש.

 

(א) ראה דרושי לקו"ת לפרשת כי תצא. (ב) בכל אחת מהמילים "אשת יפת תואר" מופיעה האות ת (כאשר שאר האותיות הן "איש פאר").מבואר כי יש שלש עבודות גדולות וכוללות בעבודת ה' המתחילות ב – ת- תשובה, תורה, תפילה (הכלליות של שלש העבודות הללו רמוזה בכך שהממוצע שלהן הוא תריג- מנין כל המצוות;  שלשתן יחד עולות-"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"). ויש לדרוש כי "אשת" רומז לעבודת התשובה, עצם ה"אתערותא דלתתא" לשוב אל ה' , שהיא כאן הנושא של המשפט והתוכן הפנימי של העבודה כולה. "יפת" רומז ללימוד תורה, שהיא "אילת אהובים ויעלת חן, (משלי ה, יט: וראה עירובין נד, א), בעלת חן אמת ויפי של ממש (בניגוד ל"שקר החן והבל היופי" של האישה-החֹכמה הזרה, כמבואר בספר משלי). "תאר" רומז לעבודת התפילה, הפותחת בשבחו של מקום ובתאריו הנעלים. שלמות התשובה -  תשובה עילאה- באה לידי ביטוי של "רצוא ושוב" בעבודת התפילה מקרב איש ולב עמוק ובלימוד התורה מתוך ביטול לנותן התורה, כמבואר בתניא אגרת התשובה פ"י. . (ג) קידושין כא, א. ורמז: כשמחברים "אשת יפת תאר" למילים "כנגד יצר הרע" עולה הכל ד פעמים תורה – רמז להופעת התורה בארבעת עולמות אבי"ע. (ואכמ"ל, עיין בספר)  (ד) ראה הקדמת "נר מצוה ותורה אור", "דרך מצותיך" מצות וידוי ותשובה, ובכ"ד   (ה) ב"ב טז,א.  (ו) עפ"י ר"ה טז,ב.  (ז) וכמפורש בכתר שם טוב (הוצאת קה"ת) אות קלד בביאור כי תצא למלחמה על אויביך"  (ח) ראה תניא פ"ו ופרק כט  (ט) רמב"ם הלכות תשובה פ"א ה"א.  (י) ראה "דרך מצותיך "מצות וידוי תשובה" (יא) בראשית כג, ח.  (יב) ראה "דרך חיים"יג, ד;  קונטרס העבודה פ"ה  (יג) פע"ח שער השופר פ"ה . שער הכוונות דרושי ר"ה (קודם דרוש א) סידור האריז"ל סוף סדר הנסירה (ראה לקו"ש ח"ט האזינו א, ובפרט עמ' 206 ואילך). (יד) ראה בספר "הנפש" פט"ו. (טו) ראה לקו"ת שה"ש כח, ד (וש"נ). ובספר "סוד ה' ליראיו"שער א פרק א. (טז) תניא פרק ח"י.

[הגר"י גינזבורג שליט"א]

 

והיה מחניך קדוש (כ"ג ט"ו).

א

הרהור בד"ת במקומות המטונפים

א"ר יוחנן מאי טעמא דר' יהושע בן קרחה דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר אלמא הרהור לאו כדיבור דמי והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא שאני התם דבעינן והיה מחניך קדוש וליכא" (שבת ק"נ ע"א).

"וטעמא משום דישראל מהרהרין בדברי תורה תמיד" (רש"י שם).

הנה מבואר בסוגיא זו דאף אם הרהור לאו כדיבור דמיא בשאר דיני תורה מ"מ לגבי הלכה זו לכו"ע אסור להרהר בדברי תורה במקומות מטונפים, וכך למדו חז"ל ממה שציותה תורה על טוהר המחנה משום שישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה, הרי דאסור להרהר במקום מטונף.

אמנם בירושלמי ברכות כ"ו ע"ב (פ"ג ה"ד) אמרו "מהו להרהר בבית הכסא חזקיה אמר מותר ר' יסא אמר אסור, א"ר זעירא כל סבר קשי דהוי לי תמן סבירתה", הרי שנחלקו אמוראי אם מותר להרהר בד"ת בבית הכסא, ולכאורה נקטו בירושלמי דשאלה זו תליוה אם הרהור כדיבור דמי או לא וכ"כ הברכי יוסף בסימן פ"ה, עי"ש.

והכסף משנה בפ"ג מהלכות קר"ש הלכה ד' הביא בשם הראב"ד "דלא פליג אגמרא דילן דכי אמרינן אסור להרהר בד"ת הני מילי לכתחלה כלומר לשים מחשבתו ולבו לחשוב בדברי אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו מותר" עכ"ל, ומבואר הוא בגמרא דידן בזבחים (ק"ב ע"ב) אמר רבא האי דינא מר' אלעזר ב"ר שמעון גמירנא דאמר בבית הכסא….והיכי עביד הכי והא"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובית הכסא, לאונסו שאני ופרש"י שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו" עכ"ל הכס"מ.

ויש לתמוה דאם מאן דמתיר מיירי באנוס מאי טעם מאן דאסר הלא אונס רחמנא פטריה ומה שייך מחלוקת אם מותר או אסור באונס, ועוד יש לתמוה על הראב"ד מה בצע לחדש דהירושלמי אינו חולק על הבבלי בשבת ק"נ ותחת זאת לחדש פלוגתא בין ירושלמי זה ובין הבבלי בזבחים ק"ב, ועוד יש לתמוה דהרי בזבחים שם מבואר דראב"ש לא רק הרהר בד"ת אלא גם הוציא ד"ת בפיו שהרי תלמידיו אמרו בשמו ד"ת שאמר בבית הכסא והרי בירושלמי לא התירו אלא הרהור וכך שאלו שם מהו להרהר בד"ת.

ונראה לכאורה דלדעת הכס"מ אין כונת הגמ' בזבחים דהוי אונס ממש ומדין אונס רחמנא פטריה מותר דא"כ לא שייך לשון מותר אלא לשון פטור, אלא כונת הגמ' דאין איסור אלא ליחד מחשבתו בד"ת, אבל כאשר דברי תורה עולים בלבו בהיסח הדעת משום שבאהבתה ישגה תמיד אינו מצווה לדוחקן מלבו דאין איסור בעצם מחשבת התורה אלא במחשבה יזומה ואין בין דיבור להרהור בעצם אלא שרבים מהרהרים בד"ת תדיר וכדברי רש"י בשבת שם ד"ישראל מהרהרין בד"ת תמיד" ולכן שאלו על הרהור, אבל לאותם המעטים הדבקים בתורה בכל לבם וגם לשונם כל היום תהגה, הלא הם אין צריכים להמנע אף מלדבר ד"ת בבית הכסא.

וראיתי שוב שכך כתב בנשמת אדם כלל ג' אות ב' אלא שביאר בטעם הדברים דכיון דאין איסור להרהר בד"ת במקומות המטונפים אלא מדרבנן התירו במקום צער, ולענ"ד זה דחוק מאד, חדא דלא מסתבר לומר דיש צער במי שמדחיק ד"ת ממחשבותיו ואין זה כהא דגונח יונק דהוי כאב גופני, ועוד דהלא נחלקו בראשונים אם איסור זה מה"ת או מדרבנן וכמבואר בנשמת אדם שם ודעת רש"י בשבת שם דהוי איסור דאורייתא ולשיטתו הדרא קושיא לדוכתא איך התירו איסור מה"ת.

ונראה טפי דאין זה משום גדר דחויה דמשום צער התירו להרהר במקומות המטונפים. אלא שחז"ל חידשו סברא בכל מהות האיסור דרק כאשר מייחד מחשבתו להרהר בדברי תורה אסור אבל אין כלל איסור בעצם מחשבת התורה העולה מאליה, וכעין זה כתב הגרש"ק בחכמת שלמה בסימן תקנ"ד לגבי האיסור להרהר בדברי תורה בתשעה באב, ואף ששם אין כאן אלא איסור דרבנן ולשיטת רש"י בני"ד הוי איסור תורה, מ"מ אין פלא בדבר דלמ"ד מותר להרהר היינו משום דאין איסור כלל אלא במי שמבזה את התורה להרהר בה במקום מטונף. ועיין בלשון הרמ"א יו"ד סימן רפ"ב סעיף י"ט "אסור להרהר בד"ת במקומות המטונפים והוא משום כבוד התורה" הרי דשורש איסור זה משום כבוד התורה, ונראה לפי"ז דאין איסור אלא במחשבה יזומה כנ"ל, אמנם אפשר דאכן נראה מדברי הרמ"א דס"ל דאין כאן אלא איסור דרבנן, וצ"ע.

והנה בתרומת הדשן סימן מ"א נסתפק אם מותר ליכנס לבית הכסא ובית המרחץ מתוך הלכה שאינה פסוקה, דהלא בברכות ל"א ע"א אמרו דאין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, דאם יעמוד להתפלל מתוך עיון בפלפול בהלכה שאינה פסוקה יהרהר בה בתפלתו כמ"ש רש"י שם, ולכאורה יש לחוש לכך גם במקומות המטונפים.

וכתב לחלק בשני דרכים, א: באמת ביד האדם לדחוק מחשבת התורה ולהסירן מלבו אלא שזה גופא טרדא לו ולכן אסור להתפלל מתוך הלכה שאינה פסוקה דממ"נ לא יוכל לכוין בתפלתו בין אם יהרהר בתלמודו ובין אם יהיה טרוד להסיר מלבו את הרהורי התורה, אבל בבית הכסא לא אכפת לן אם יוטרד להסיר מלבו את מחשבת התורה, ב: ועוד כתב דבמקומות המטונפים לא חיישינן כ"כ שיהרהר בד"ת "דהוי גנאי וזלזול לדברי תורה".

ולמדנו מדבריו, דאף תלמידי חכמים שתורתן אומנותם בידם לדחוק ולהסיר הרהורי תורה מלבם, ואף שהביא שם את מה שאמרו חז"ל לאונסו שאני מ"מ כתב כן. ועוד הבליע בדבריו דהאיסור לעסוק בתורה משום זלזול וביזוי לדברי תורה וכמ"ש הרמ"א.

אך יש לתמוה לפי זה דאם אכן ביד האדם להסיר מחשבת התורה מלבו למה לא עשה ר"ש בן אלעזר כן אלא אף הוציא בפיו ד"ת שתלמידיו שמעו מבחוץ דהלא לדעת תלמודא דידן אסור להרהר בדברי תורה. וע"כ צ"ל דבאמת היו מגדולי החכמים שהיו אנוסים כ"כ שלא יכלו להסיר מחשבתם מדברי התורה, אלא שכונת התה"ד להוכיח מזה דאין איסור לעסוק בהלכה שאינה פסוקה לפני כניסתו לבית המרחץ דא"כ היה להם לדקדק שלא ליכנס לבה"כ ולבה"מ מתוך הלכה שאינה פוסקה. אך לא הבנתי דבריו כלל, דאף אם לאחרים אין חיוב שלא לעסוק בהלכה שאינה פסוקה משום שיש בידו להסיר מלבו את מחשבת התורה אבל חכמים אלה שאנוסים ממש יהיו להרהר בד"ת למה לא יהיו חייבים לעסוק רק בהלכה פסוקה לפני כניסתם לביה"כ ולביה"מ, וע"כ צ"ל דלגודל דביקותם בתורה וכח עיון פלפולם אף כשהן עוסקים בהלכה פסוקה באהבתה ישגה תמיד, וא"כ שוב אין ראיה ממה שאמרו לאונסו שאני דמותר להרהר בהלכה שאינה פסוקה לפני כניסתו לבית המרחץ ולבית הכסא, וצריך לי עיון גדול בדברי התה"ד.

ומ"מ נלענ"ד ביסוד הדברים ובביאור המחלוקת בירושלמי דלחד מ"ד אף שביד האדם לשלוט במחשבותיו ולהסיר מלבו הרהורי התורה אינו מחוייב לעשות כן אף שאין זה אונס גמור דכל עיקר האיסור אינו אלא במייחד מחשבתו להרהר בד"ת משום בזיון וזלזול וכמבואר בדברי התה"ד והרמ"א.

ומה מאוד שמחתי כשראיתי שוב בראשון לציון לבעל אור החיים במגילה כ"ח ע"א במה שאמר ר' זירא כשנשאל במה הארכת ימים, "מימי לא הרהרתי במבואות המטונפים, ולא הלכתי ד' אמות בלא תורה", דאף שאמרו לאונסו שאני וכאשר דברי תורה עולים בלבו מאליהם מותר להרהר בהם, מ"מ ר' זירא החמיר שלא להרהר כלל בד"ת במקום מטונף אף שאנוס היה שהרי מימיו לא הלך ד"א בלא תורה, ומה שר"א ב"ר שמעון לא נהג כן כתב דראב"ש היה אונס גמור יותר מר"ז עי"ש.

ושוב הביא שם את דברי הכס"מ בשם הראב"ד דהירושלמי לא פליג על גמ' דידן וכתב דלפי"ד "אם בא לו במחשבה לאונסו מותר לחשוב ורבותיה דר' זירא שהיה מתחכם בעוצם השתדלות השכליי שלא תאנסהו שמועתו לחשוב בה מעיקרא, ואה"נ אם היה נאנס היה מהרהר", עי"ש ותשבע נועם.

(ועוד כתב שם כדברינו הנ"ל דמהשמטת הרמב"ם הלכה זו מוכח דלשיטתו מיירי באונס ממש והלכה כללית היא דאונס רחמנא פטריה עי"ש).

ב

הרהור באמונה ובאהבת ה'

הנה נסתפק הגרש"ק בחכמת שלמה שם בסימן פ"ה אם מותר להרהר בביה"כ באמונת היחוד ובאהבת ה' וביראתו, ובתחילה דן ק"ו דאם בכל סוגיות התורה אסור להרהר ק"ו בענינים אלה ושוב כתב דהיא הנותנת דדוקא ענינים אלה משום רום קדושתם מותר להרהר בהם, והביא כעין זה ממש"כ המקובלים דבתפילין דר"ת מותר לשיח שיחת חולין דמשום רוב קדושתם אין הטומאה נתפסת בהם, ושוב מביא ראיה בדרך הפלפול להתיר, ויש לדון בראייתו עי"ש.

ולדידי פשיטא לי דאין בזה איסור אלא א"כ הוא סובר סברא ומחדש דבר בסוגיות אלה בדרכי העיון והחידוש, אבל עצם מחשבת האמונה והאהבה אין בו איסור כלל, דבענינים אלה אין המחשבה עיקר הענין אלא ההרגש, דמצווים אנו להאמין לאהוב ולירוא, ואף כשהוא מחשב בענינים אלה אין זה בכלל מהרהר בדברי תורה.

ומה שכתב בשו"ת לבושי מרדכי סימן קע"א להוכיח לאיסורא מהא דמנחות מ"ג ע"ב דדוד אמר בבית המרחץ אוי לי שאני ערום מן המצוות ורק כשנזכר במילתו נתקררה דעתו והלא היה יכול להרהר במצוות אלה, וע"כ דאסור לעשות כן, לענ"ד אין בזה ראיה כלל דכל מאמר זה בגמ' שם (ובירושלמי סוף מסכת ברכות) מתייחס למה שאמרו שם "חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות, תפילין על ראשם וזרועם, ציצית בד' כנפות בגדיהם ומזוזה על פתחיהן, דיש חביבות מיוחדת במה שאדם מישראל מסובב במצוות המקיפין אותו על גופו, על בגדו וביתו, ובזה אמר דוד בבית המרחץ אוי לי שאני ערום מן המצוות אבל פשיטא שיכול האדם לקיים מצוות רבות בבית המרחץ דאטו אינו יכול לעשות שם גמילות חסד בגופו או בממונו וכיוצ"ב מצוות רבות, וכל זה פשוט.

ובגוף סברת הגרש"ק אף שלענ"ד אין בו צורך בני"ד, מ"מ יש לו מקום בדברי הרמ"ק בפרדס רמונים שער י"ט א' שם ביאר מה דמותר להורות הלכה בבית הכסא וביה"מ לאפרושי מאיסורא דכל האיסור לעסוק בד"ת במקומות המטונפים הוא משום שכוחות הטומאה במקומות אלה ניזונים מדברי התורה הנאמרים שם אך אם אומר ד"ת שם לאפרושי מאיסורא ולשבור כח הטומאה הרי אדרבא כוחות הטומאה נשברים ונחלשים מכח התורה עי"ש. (ובפשטות הוי משום דאיסור זה אינו אלא מדרבנן ונדחית משום המצוה להפריש אדם מן העבירה, ואף אם הוי מה"ת מסתבר לדחותו כדי לאפרושי מאיסורא ועוד דפסיקה גרידא שאני ממחשבת הסברא, ואכמ"ל).

ג

קיום מצוות במקומות המטונפים

הנה יש לעיין אם מותר לקיים מצוות במקומות המטונפים, האם דין קיום מצוה כדין לימוד התורה או שמא אין לדמות בזה מילתא למילתא.

ומצינו שכבר נסתפק בזה החיד"א בספר טוב עין סימן י"ח אות ל"ז לגבי מי שהיה חבוש בבית האסורים ובתא המאסר היה גם בית הכסא ונבצר ממנו לברך ולהתפלל ולעסוק שם בתורה ונסתפק אם מותר לו ליטול לולב בלי ברכה, והביא ראיה ממה שאמרו בקידושין ל"ב ע"ב דאין מצות קימה מפני זקן בבית הכסא דאין קימה אלא במקום הידור, הא אי לאו האי סברא היה חייב לקיים מצוה זו אף במקומות הטינוף עי"ש.

אך באמת יש לחלק בין המצוות השכליות שבין אדם לחבירו כקימה והידור דפשוט שיש לקיימן אף במקומות המטונפים דפשוט מאד דגם שם יש מצות גמילות חסדים וכיבוד אב (לשמשו ולהרחיצו) והצלת נפשות והשבת אבידה וכדו', משא"כ במצוות שבין אדם למקום שיש בהם עצמות של קדושה ועבודת ה', ומצינו כעי"ז לחלק בין גדרי מצוות אלה בשו"ת ר' בנימין זאב סימן ס"ז ובעוד קדמונים (ועיין רמב"ם פי"א מברכות הלכה ב' ובכס"מ שם) בטעמא דמילתא דאין מברכין ברכת המצוות על מצות שבין אדם לחבירו כגון כיבוד אב וגמ"ח וכדו' אלא על מצוות שבאל"מ שכל ענינם עבודת אלקים ובזה מסתבר דכשם שאין זה לכבוד התורה להרהר בה במקום הטנופת כך אין זה לכבוד העבודה.

אמנם באמת לא מצינו מקור לאסור עשיית המצוות במקומות המטונפים, ועיין במשנה ברורה סימן כ"א ס"ק י"ד דאין צריך לפשוט את הציצית בבית הכסא אלא את הטלית גדול וכל בגד המיוחד לתפילה כמו קיטל אבל טל"ק אין צריך לפשוט, אמנם יש לחלק בין עשיית המצוה במעשה כגון במצוות לולב להיותו לבוש ציצית, ודו"ק בזה.

ויש מן האחרונים שנקטו דעצם כונת המצוה לצאת ידי חובה דינה כתלמוד תורה, עיין בבכורי יעקב סימן תרמ"ד סק"א לגבי קיום מצוה לפני ברכת התורה, ובמק"א כתבתי את הנלענ"ד דאין זה תלמוד כלל, אלא כונה בעלמא לקיים המצוה וכ"כ המשנה ברורה סימן מ"ז סק"ז עי"ש.

ומה מאוד שמחתי שראיתי שוב בביאור הלכה סימן תקפ"ח סעיף א' שכתב דלכאורה אין איסור לתקוע בשופר במקומות המטונפים והביא מהמטה אפרים דנקט דיש בזה איסור, וכתב לבאר בב' דרכים, א' כיון שצריך כונת מצוה הו"ל כמהרהר בדברי תורה כנ"ל, ב' "דבשעה שמקיים מצוה בפועל הו"ל עבודה ואין לעשות עבודת ה' דרך בזיון דהוא בכלל ביזוי מצוה" ועי"ש שהביא עוד ראיה לזה וכך נראה עיקר לענ"ד וב"ה שכיונתי לדעתו הגדולה.

אמנם לכאורה יש ראיה מפורשת מן הירושלמי מס' דמאי (ה' ע"ב) שם אמרו דכיון דאין מברכין על חילול מע"ש של דמאי אפשר לחלל גם בבית המרחץ, הרי דאין איסור מצד עצם החילול שהוא מצוה מדמברכינן עליו ואעפ"כ מותר לחלל במרחץ כשאין מברכין.

ושו"ר בעיקרי הד"ט או"ח סימן ג' אות ט"ו שדן בזה והביא ראיה מהמבואר ביו"ד סימן י"ט ס"א ברמ"א דאם שוחט בבית המטבחיים שהוא מקום מטונף יברך ברחוק ד' אמות הרי דמותר לשחוט, ובדרכי תשובה שם ס"ק כ"א דחה דשאני שחיטה שהוא מתיר, ולפי"ז יש לדחות את הראיה מן הירושלמי דגם חילול מע"ש הוי כעין מתיר, ודו"ק כי קצרתי.

ועיין עוד בהלכות קטנות ח"ב סימן נ"ז שכתב דלכתחלה אין ראוי לקיים מצוות במקום מטונף דיש בזה בזיון אך כשא"א בענין אחר יש להקל עי"ש.

[הגר"א וייס שליט"א]

 

 

 

 

שתי משמעויות של הודאה

מודה

ראשית ההופעה של צהלת החיים מביאה עמה את השמחה העליונה בחדות הקודש, שהיא מתבטאת בכל מלא הודה בבטוי "ההודאה". הכרת התודה לאלהי עולם, אדון כל המעשים, המחיה חיים בטובו, היא אוצר הטוב, הכולל בקרבו את כל התוכן של מילוי החובה וכל התוכן של העידון הרוחני ממלוא תנובת האהבה בחוברת, והנשמה מתנהרת בה ומתמלאה אורה ושמחה. ההוראה הלשונית של חובת הודאה, בבטוי "מודה" ביחוד, משותפת היא להודאה מגזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגזרת התודות והודאה על האמת. והדברים מתאימים זה לזה. צהלת החיים הראשונה, הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלואו וטובו, היא מרימה את אור השכל הפנימי להכיר את אור החיים וזיוו ביסודו, ותחת ההשקפה העכורה החמרית, שהיא מוטבעת בטבע הבשר, מתעלה הרוח להשקפה אלהית צחה, לראות את נשמת אור חי העולמים ביפעת מפעלה. והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת, ומקיים את עומק אמתתה של ההכרה הרוחנית, ומעיד על כל אור החיים והיש, שהוא נובע כלו ממעין הטוב ומקורו, ממקור חסד עליון, המשפיע שפעת חיים לכל המון עולמים וכל יצוריהם.

מכתב אחרון

אחיותיי היקרות..

אני כותבת אליכן ברגעי האחרונים, בשארית הכוחות שנותרו בי, אני כותבת בדמעות ובדם ליבי השבור והמיוסר.. 

כן, אני, רויטל אברהם בת 19 עומדת לפני הסוף, צעירה אבל השערים בפני נסגרים.. אני מרגישה כמו פרח יפה שסוגר את עלו.. גם אני כמותכן חלמתי רבות על הילדים שייוולדו לי, הבעל שאחיה איתו, המקצוע שאעסוק ועודד..
אבל..אלוקים גזר אחרת, והיום אני יודעת שאם הייתי חיה את חיי אחרת זה לא היה קורה.

נולדתי למשפחה דתית במרכז הארץ.. מיום שעמדתי על דעתי ידעתי שאני ילדה יפה.. מאז שהייתי ילדה בגן הייתי מאוד מושכת תשומת לב בתווי פני המיוחדים, גדלתי בידיעה שנתברכתי ביופי נדיר, ואני לא מגזימה, מנת היופי שקיבלתי היא משהו יוצא דופן במיוחד.
 
 הוריי החכמים ניסו תמיד לגמד בעיניי את עצם היותי יפה והשתדלו להמשיך בסדר חיים תקינים ובלי התייחסות מיוחדת, אבל אני שהייתי ילדה חכמה מאוד גדלתי וטיפחתי את היופי הזה יותר ויותר, העידוד מצד החברה גרם לי להבין שביופי אפשר לקנות-חברות, מעמד וכבוד.. עשיתי את זה בכל דרך,
למדתי להבין שיופי כמו שלי צריך לנצל.. דאגתי להיראות טוב, יותר מידי טוב. אהבתי ללבוש בגדים צמודים שיבליטו את גופי. שערי הארוך, המיוחד היה תמיד גורם להתפלאות רבה וכך כל פרט במראי החיצוני נמדד בתשומת לב רבה, איך אפשר לבלוט יותר, להיראות יותר. במיוחד אהבתי לצאת בחצאית צרה וקמרה כשלרגלי מגף ארוך. נהניתי לחוש איך מבטי האנשים נדבקים בי לרגעים ארוכים.. בעוונותיי זה עשה לי טוב!

כשמורותיי לתיכון קלטו את המצב וניסו לשנות היה כבר מאוחר, נמשכתי בחבלי קסם למעגל הזה שנקרא-להראות, להתבלט.
זכרוני מילותיה של מורתי-

"רויטל, קיבלת מתנה נדירה, יופי מיוחד, זה הניסיון שלך.
שמרי עליו מכל משמר יבוא יום וכל היופי הזה יינתן לאדם המתאים".

הייתי מראה שהדברים חודרים לליבי אבל בעצם הם כלל לא נכנסו דרך אוזניי.. הייתי שיכורה מרדיפה אחרי עוד בגד בולט,
ועוד מראה שחצן שיסובב את כולם.. היום אני יודעת בוודאות שהכשלתי מאות ואולי אלפי אנשים בלבוש שלי..עשיתי זאת בהנאה אמיתית. האיתות הראשון היה בערב אחד..עמדתי במטבח וטיגנתי חביתה, שערי הארוך היה אסוף וקצבותיו נגעו באש שמתחת למחבת. בתוך שניות הפך שערי ללהבה של אש גדולה ואדמונית. שערי היפה נשרף, אבל אני ניצלתי.
זכורני איך שכבתי בבית החולים בוכה בהיסטריה מרוב צער על שערי השרוף ואבי יושב לצידי מנחם ומרגיע- "רויטל, ה´ עשה לנו נס יכולת כולך להישרף.. אנא,תביני זה לטובתך, תשתני והכול מאחורינו".



אבל אני לא שמעתי, היית אז בת 16 ותוך שנתיים גדל שערי והתייפה.. והמעשה, האיתות נשכח מליבי לגמרי. תמיד הייתי אהובה בכיתה אף פעם לא סבלתי מבדידות או כאב.. כל מה שביקשתי ניתן לי מיד, כך עברתי את חיי. בגיל 16 מטבע הדברים גדלתי והתייפיתי, לא יכולתי שלא להתאפר זה כבר הפך להיות חלק מימני באותה התקופה הסתבכתי קצת יותר לעומק, אני לא יכולה לפרט על זה קשה לי מאוד אבל תבינו...

שכחתי לספר, הייתה לי סבתא צדיקה שהייתי קשורה אליה מאוד.. היא מאוד כאבה את המצב הרוחני שלי והייתה מנסה בכל דרך לחזק אותי, היא הייתה נותנת לי כסף לקנות בגדים יותר צנועים אבל גם זה לא עזר..תקופה קצרה אח"כ כשהייתי בת 16 וחציי היא נפטרה. בכיתי עליה נורא..היא הייתה חלק מהעולם שלי ולא הבנתי איך העולם יכול להמשיך להתקיים בלעדיה.. לאחר תקופה התאוששתי.

אני חייבת לציין שהמוות שלה גרם לי להתחזקות קלה אבל תוך כמה חודשים חזרתי למעשיי ואף הגברתי אותם.
ככל שהגיל התבגר כך נעשיתי יותר שחצנית ובולטת.
ובסוף הגיעה ההתראה השנייה.. באחד הלילות חלמתי על סבתא שלי היא ישבה על אבן ובכתה..

עמדתי לידה ושאלתי אותה-"סבתא, למה את בוכה?!" היא הצביעה על ראשה ולא אמרה מילה. התעוררתי מזועזעת, ניסיתי להירגע והצלחתי. מעשה זה פרח מזיכרוני עד מהרה וכך גם האיתות השני עבר בלי התייחסות
ואז זה הגיע..אמנם בהדרגה אבל בעקביות.
 
בהתחלה אלו היו כאבי ראש סטנדרטיים. אמא שלי אמרה שאני עייפה ולומדת קשה ושאקח לי מנוחה, אבל הלב שלי הרגיש אחרת. כעבור חודש לא יכולתי לעמוד מרוב כאבי ראש, היה ניראה לי שמשהו שם עומד להתפוצץ לרסיסים. הדרך למרפאה הייתה מלאת חששות וכך גם הציפייה לתוצאות של הבדיקות המקיפות. כשישבנו אמא ואני בחדרו של הרופא, הפנים שלו אמרו הכול.. "כזו בחורה יפה וכ"כ חולה"- פרצתי בבכי וביקשתי הסברים.

גם אמא בכתה היינו חסרות אונים המציאות עלתה על כל דמיון... אני נושאת גידול ממאיר בראש, המוות הוא עניין של זמן.. אני לא זוכרת איך הגענו הביתה באותו יום, אני זוכרת רק הרבה דמעות, כאב וחוסר אונים מוחלט. לפתע נזכרתי בחלום, בסבתא הבוכה ומצביעה על ראשה. אך, אולי אם הייתי מתייחסת לאיתותים הכול היה ניראה היום אחרת.. אבל אני המשכתי במעשיי בלי שום התייחסות.. ביום המחרת הלכנו לבית החולים, בחלומות השחורים ביותר לא האמנתי שהטיפולים האלו כ"כ כואבים זה פשוט מוות הרגשתי ששורפים לי את העצמות את הדם את כל מה שיש לי מבפנים..

אלוקים הטוב..אתה טוב ואני לא שמעתי לך, אבא איך התעלמתי מרחמייך הרבים?! ההמשך עצוב וכואב נורא, קשה לי לכתוב אותו.. שערי היפה, המדהים נשר. תוך מס´ חודשים אני נותרתי קירחת, חיוורת וחלשה. כל רופא שטיפל בי ציין באוזניי שיש לי יופי נדיר וזה צבט לי את הלב, ה´ נתן לי פיקדון יקר, יופי מיוחד, ואני השתמשתי בו הפוך, במקום לשמור עליו הפקרתי אותו...אלוקים!

אני היום בת 19 מיוסרת מהחיים, מלאה כאבים ימיי ספורים המחלה גוברת עליי אני רואה את המוות קרוב, אני רוצה שכל מה שהתייסרתי יהיה כפרה על העוונות שלי. אתן, אחיות שלי אנא מכן הלב שלי שבור וקרוע תשמעו לדברי האחרונים שמרו על צניעותכן מכל משמר, מה יישאר לנו אח"כ, מה, יש דין ויש דיין הוא רואה הכול ויודע הכול..והכול יבוא במשפט.
אנא מכן, תתחזקנה בצניעות בכל ניסיונות וזה שווה אל תחכו לאיתותים. אנא מכן, בשבילי.

הכרית ספוגה בדמעותיי אני כותבת בשארית הכוח שיש בי אלוקים, אני מבקשת, תאמרנה שההתחזקות הזאת תהיה לרפואתי אני מתחננת, אני רוצה לחיות.

רויטל אברהם.

זה הכוח שלנו בנות ישראל..הצניעות..!!
כמה חשובה הצניעות..

רויטל נפטרה כמה זמן אחרי שכתבה את המכתב והצוואה שהשאירה הייתה לפרסם את המכתב שלה ברבים..יהי זכרה ברוך

דין הסתכלות לצורך שידוכין

 

חלק שביעי


סימן רלה

האיך להתנהג בחור יר"ש כשרוצה לישא אשה

ב"ה, כ"ב טבת התשל"ו נ"י יצו"א

מע"כ ידידינו מופלגי התורה והיראה וכו' תלמידי ישיבות קדושות. השם עליכם יהיה עבגצ"א.

אחדשה"ט וש"ת בידידות נאמנה,

בדבר בקשתכם לברר לכם כדת מה לעשות לבחור ירא שמים שבא לפרק האיש מקדש וכן לבתולה יר"ש שבאת לפרק בתולה נישאת האיך ינהגו כשרוצים לצאת ידי אלקים ואדם כי ישנם אומרים שצריך לנהוג בזה מנהג אבותינו מלפנים שלא ראו איש את רעהו קודם החופה ורק נשתדכו בחור ובתולה ע"י ההורים שנתקבצו יחד והסכימו שניהם זה אומר כמה אתה נותן לבתך כך וכך וזה אומר כמה אתה נותן לבנך כך וכך והן הן הדברים שנקנו ביניהם ועשאו שטר תנאים ביניהם וחתמו עליהם ובאו וספרו לבניהם שהם השתדכו ורק קודם החופה ראה החתן את הכלה כדי לקיים הא דאמר רב קידושין מ"א אסור לקדש אשה עד שיראנה שמא ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך. וישנם אומרים לנהוג כפי מנהג המקום שיצאו לשם, כי במדינה זו נשתנו המנהגים והזמנים וצריך לראות ולהראות החתן והכלה כדי לברר אם הם מתאימים זה לזה וכדי לברר תוכן הנפש של שניהם צריך שיתראו הבחור והבתולה עד שיהי' ברור אצלם שיש להם השקפה אחת ודעה אחת ויאהבו זה את זה ובפרט כי ראינו שבעונה"ר נתרבו הגיטין בזמן האחרון עד למדי, לכן צריכים הצעירים בעצמם לראות אם נושאים חן זה לזה. ויש שאומרים שאדרבה דבר זה גורם להגיטין המרובים אפילו בין בני תורה שהרי ראה ראינו שבערי יוראפף אשר לא ראו זה את זה עד להחתונה אפ"ה הנישואין נשאו פירות לאורך ימים והכא אדרבה כל שיוצאים יותר ונתראים יותר מתגרשים ביותר והא ראי' דבני עם הארץ שיוצאים חדשים ולפעמים שנים זה עם זה ואח"כ נושאים זה את זה ואעפ"כ הם מתגרשים כמעט ארבעים אחוז מהם מתגרשים ולולי שהיו כמה מהם נוצרים אשר ע"פ דתם אסורים להתגרש היו המגורשים יותר מששים אחוז וזה ראיה ברורה שההתראות וההכרה לא מוסיף לשלום בית, ולכן שאלתכם באיזה דרך ישכון אור תורה לב"ת בזה.

ומה שנלפענ"ד בזה וראשון לציון גרסינן בגמ' ב"ב קס"ח אמר אביי האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא לידבר ע"ה בהדיה דילמא מחלפו לה מיניה ועיין רשב"ם ע"ה שמסתכל ומכיר ועיין רגמאה"ג משום דצ"מ לאו אורחיה למידק ולא להסתכל משום צניעות אבל ע"ה מסתכל ודייק שאינו ביישן ולא מחלפי שהוא מכירה יפה עכ"ל. ויש לדייק כיון דאמרו בגמ' רפ"ב דקידושין דאסור לקדש אשה עד שיראנה שמא ימצא בה דבר מגונה א"כ אמאי קאמר רגמ"ה דצ"מ לאו אורחיה למידק משום צניעות ומאי צניעות איכא אדרבה מצוה קעביד שמסתכל בה. עוד יש לדייק דקאמר דלמא מחלפו לה מיניה וקשה טובא כיון דקאזיל לקדושי איתתא ולא מכירה א"כ מאי קאמר דלמא מחלפו לה הא לא ראה אותה ולא יודע אלא עכשיו הוא דאזיל לראותה אם כן אותה שיתנו לו היא היא שמקדש ואין לומר דכוונתו דילמא מחלפו לה כלומר שלאחר שיקדש אשה זו יחלפו ויתנו אחרת ותרתי רעות יעשו חדא שהאשה שנתקדש תשאר אשת איש והשנית שאותה שיתנו לו תהי' פנויה והוא ידור עם פנויה בלא קידושין, ועוד ע"כ מחלפו לה הכונה באחותה כמעשה דלבן וכי ח"ו יכשילו אותו באחות אשתו. עוד יש לדייק דקאמר דקאזל לקדושי איתתא והא רב מנגיד אמאן דמקדש בלא שידוכי וא"כ היל"ל האי צ"מ דאזיל לשידוכי איתתא נידבר ע"ה בהדיה דילמא מחלפו לה מיניה ואז הוה אתי שפיר דבשדוכין יראה אחת ובשעת קידושין מחלפו לה מיניה, גם בגמ' קידושין שם דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך אמר דוקא לקדש והא רב הוא בעל מימרא דמנגיד אמאן דמקדש בלא שידוכי א"כ כשמקדש ע"כ כבר שידך וא"כ כבר ראה אותה בשעת שידוכין.

ואשר נראה מזה מוכרח דעל שידוכין לא קאמר לא רב ולא אביי דבשעת שידוכין אכתי אין להסתכל בה דהשידוכין עשו ההורים שזה דרכם הי' שהאב משיא אשה לבנו והאב משיא את בתו כדכתיב תנו בנותיכם לאנשים ובגמ' שם קדושין (כ"ט ע"א) מצות הבן על האב, האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, והיו האבות משדכים הבנים והן הן הדברים שנקנין באמירה עיין כתובות דף ק"ב ע"א מדרב גידל אמר רב ובש"ע א"ע סי' נ"א ורמב"ם פכ"ג מה"א הי"ג (ולדעת י"א בעינן עמדו וקדשו מיד עיין טור והביאו הרמ"א) ורק על הקידושין הוא דאמרו דאסור לקדש עד שיראנה, ולפי"ז אתי שפיר מימרא דאביי צ"מ דאזיל לקדושי איתתא דמיירי ששידכו לו כבר אשה והיינו שאביו שידך לו אשה והחתן והכלה לא ראו זה את זה עד שעת הקידושין ובדקו אותה על ידי קרובים, כבגמרא כתובות ע"ה ע"ש, ואפילו אין לו הורים ואין לו קרובים ואפילו גר הוא בעיר בודק ע"י מיודעיו כ"כ הגאונים ז"ל הביאם הרא"ש ורי"ו נתיב כ"ג ח' שמיני ועי' ש"ע א"ע סימן קי"ז מחלוקת בזה, איברא דהמרדכי בשם ר"י כתב דהבדיקה לא היתה אלא לאחר אירוסין דאין רגילות שיבדקנה קודם אירוסין בקרובים עיין משנה הלכות כתובות סימן קצ"ב ודו"ק.

ולפי"ז שפיר מיושב הא דאמרו אסור לקדש אשה ולא אמרו משידוכין דבזה ליכא איסור אדרבה ראוי לעשות כן דאז אכתי אין להסתכל בה דאולי לא סלקה להו השידוך ולקמן נדבר עוד מזה ולפי"ז אתי נמי שפיר דילמא מחלפו ליה דהכי מיירי שכבר שדכו לו אשה ע"י הוריו וכיוצא בזה ויש לחוש דילמא מחלפו ליה מיניה וגם שאר הקושיות כולם יתרצו בזה (וי"ל דמיירי שאמרו לו על אשה ידועה וראוי לדבר ע"ה בהדיה שלא יחליפו ליה וצ"ע). ואתי שפיר נמי הא דקידושין דאמר ר"י אמר רב אסור לקדש דוקא ולא שיראנה קודם.

וראיה לדברינו מאגודה פ"ק דכתובות שכתב וז"ל, ונמצא בשם גדולים שאפילו שידוכין יחד בלא אירוסין אין טוב להיות יחד בבית ולא משום איסור אך שיקיצו זה בזה וכן משמע במדרש, וביש"ש פ"ק דכתובות סי"ז העתיק לשון האגודה וז"ל, וכתב האגודה והקנין שאנו עושין אף שאין איסור בדבר להיות יחד בבית אחד בדירה מאחר שאין מיחדין אך אין טוב הדבר שמא יקיצו זה בזה וכן משמע במרדכי עכ"ל משמע דאפילו בשעת שידוכין לא היו החתן והכלה יחד בבית ועיין ד"מ א"ע סי' נ"ה וז"ל, ובכלבו כתב בשם ראב"י דארוס וארוסתו אסורים לדור ביחד פן יתייחדו וגם יש לחוש משום שנאה שיקיצו זה בזה ומיהו כתב הרי"ף אם רוב עם בבית אין לחוש עכ"ל, וכתב עליו הד"מ ז"ל ונראה משום יחוד קאמר דאין לחוש ובחידושי אגודה רפ"ק דכתובות כתב דנמצא בשם גדולים ואפילו שידוכין בלא אירוסין אין טוב שיהיו יחד בבית ולא משום איסור אלא שיקיצו זה בזה עכ"ל, וכן איתא במדרש הנה מבואר מהני רועי ישראל דאף בשעת שידוכין לא היו בבית אחד החתן והכלה משום שלא יקיצו זה בזה, וא"כ אתי שפיר מאד דקאמר ר"י אמר רב לא יקדש אדם עד שיראנה דבשעת שידוכין לא ראה אותה כדי שלא יקיצו. ומיהו מבואר נמי מדברי הני גדולי הפוסקים דההוי' יחד והראי' זה בזה קודם החתונה גורם שיקיצו זה בזה.

ועתה במסילה נעלה לבאר בזה מחלוקת רבינו הגדול הרמב"ם עם רבינו הגדול הראב"ד ז"ל. וז"ל הרמב"ם פכ"א מהא"ב ה"ג, ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה בין בתולה בין בעולה כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ואין בזה צד איסור ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, אבל לא יסתכל דרך זנות, הרי הוא אומר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, ע"כ. וכתב עליו הראב"ד ז"ל, חכמים אמרו האי צ"מ דאזיל לקדושי איתתא לידבר ע"ה בהדיה דלמא מחלפא ליה מיניה אלמא אין דרך ת"ח בכך עכ"ל. וה"ה המליץ בעד הרמב"ם ז"ל וז"ל, ובהשגות א"א חכמים אמרו וכו' ואין זו השגה לפי שצ"מ אפילו נסתכל בה ובדקה בפעם אחת לא יכירה אם יחליפוה לפי שאינו רגיל להסתכל בצורת נשים, אבל ע"ה יכירנה בפ"א ואילו היה אסור בהסתכלות כדי לבדקה לא היו אומרים לע"ה עמוד וחטא בשביל חברך, והמימרא דרב דאמר אסור לקדש אשה עד שיראנה תוכיח ע"ש, והבעל מגדל עוז הקשה נמי דהאיך התירו לע"ה וכו' ע"ש מה שכתב.

ובטוש"ע א"ע סימן כ"א הביא שיטת הרמב"ם ז"ל בסעיף ג' וז"ל, מותר להסתכל בפנויה לבדקה אם היא יפה שישאנה בין שהיא בתולה או בעולה ולא עוד אלא שראוי לעשות כן אבל לא יסתכל בה דרך זנות ועל זה נאמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה ועי' ח"מ וב"ש שם ובשאילת יעקב סימן ק"ו הביאו באוצה"פ ע"ש.

וקצת י"ל דהראב"ד פליג אעיקר דינא דהרמב"ם שכתב דמותר להסתכל בפנויה ולבדקה כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ומשמע דמותר לבדקה אפילו קודם שמוכן לקדשה וע"ז פליג הראב"ד דהרי בגמרא אמרו האי צ"מ דאזיל לקדושי איתתא וכו' כלומר דעד דלא אזיל לקדושי איתתא לא התירו לו לבדוק דאל"כ אמאי קאמרו דאזיל לקדושי איתתא וא"כ פליגי בעיקר אי מותר לבדקה קודם הקידושין או לא אבל בשעת הקידושין גם הראב"ד מודה דיראנה אלא אפילו יראנה שמא יחליפו לו וע"ז לידבר ע"ה בהדיה וממילא לא תקשה מגמרא קידושין להראב"ד ממימרא דר"י א"ר, איברא ע"כ מודה הראב"ד דבשעת קידושין יראנה דהכי קאמר שמא יחליפוה משמע דהוא ראתה וי"ל שיחליפו ממה שאמרו ליה.

ומה שנלפענ"ד בס"ד בישוב דברי הראב"ד, וראשונה נקשה עוד קושיא אחת אליבא דכ"ע דאפילו נימא דצ"מ מותר לו להסתכל ולבדוק אשה מ"מ האיך אמרינן לע"ה עמוד וחטא בשביל חברך הא האי ע"ה אינו רוצה לכונסה ולו אסור להסתכל א"כ הא קושיא גופה שהקשה ה"ה והמ"ע להראב"ד תקשה להו לדידהו האיך מותר לע"ה לעבור ולהסתכל בשביל חבריה שהרי עיקר דין הסתכלות לא הותר לגבי צ"מ אלא משום נישואין וע"ה אינו רוצה לנשאה ובפרט לפמ"ש באדר"נ פ"ב ס"ה דמפני מה החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה מפני שאמר איוב אסתכל אני היום ולמחר יבא איש אחר וישאנה ונמצא שאני מסתכל בא"א, והגר"א הגיה אני מהרהר בא"א וא"כ כ"ש הכא שהצ"מ מיד מקדש והע"ה מסתכל בה נמצא מהרהר בא"א או מסתכל בה והאיך אומרים לו עמוד וחטא בשביל שיזכה חברך וצ"ע. ומה שתי' קצת אחרונים דבע"ה ליכא חשש הרהור צ"ע דאין אפוטרופוס לעריות. ואדרבה בשמחת בית השואבה היו מתקנין תקון גדול בשביל ע"ה.

והנראה לפענ"ד דדברי הראב"ד נכונים מקושית ה"ה לפי מ"ש המג"א או"ח סימן קכ"ה סקל"ה דמחלק בין ראי' להסתכלות, דהסתכלות הוא יותר מראי' וכל מקום שאמרו אסור להסתכל ראי' בעלמא מותר והמפרשים הקשו עליו מגמ' ע"ז דף כ' ועיין פתח עינים בשם קדמון אחד, ובספר עבודת עבודה להגרש"ק זצ"ל ומיהו בחידושי הבאתי ראי' גמורה להמג"א בס"ד מתרגום יונתן ב"ע פ' מטות עה"פ ונקרב את קרבן וגו' וז"ל, והוינן עיילין לטרקלינהון וחמן בנתיהון יאתא חטייתא וכו' ובכל דא חס לן למיתלי עינן בן ולא איסתכלין בחדא מנהון ולא נמות במיתותא דמייתון בה רשיעיא לעלמא דאתי ע"ש באריכות, הנה מפורש דראי' והסתכלות תרי מילי נינהו וראיה מותר והסתכלות אסור וזה שאמרו כשנכנסו לבתיהון ראו בנתיהון היפות כלומר ראי' בעלמא וזה לא חשו לה, אבל ח"ו למיתלי עיניהם בהם ולהסתכלא בהון היינו הסתכלות שהוא בתלית עינים כלומר להתבונן בהם וזהו שאסרה תורה (וכנראה דהסתכלות אסור מה"ת וי"ל) עכ"פ מפורש להתנא אלקי ר' יונתן בן עוזיאל שמחלק בין ראיה להסתכלות והארכתי עוד בזה. והוא ראיה ברורה להמג"א ז"ל ומה שאמרו בגמ' ע"ז ולאסתכולי מי שרי צ"ל כיון שראה בה ר"ע שיפה היא למאד וראה בה שעתיד לישאנה ע"כ היתה יותר מראי' ולכן פריך והסתכלות מי שרי או יאמר דבאמת דא הוא התי' שהמקשן הקשה ליה והסתכלות מי שרי כלומר דהי' חשב שר"ע הסתכל בה ותי' לי' התרצן קרן זוית הוה ולא הסתכל אלא פגע בע"כ וראי' בעלמא הוה ומותר. ובמקו"א כתבתי דמה"ט ידע ר"ע שסופה לישאנה כיון שלא יאונה לצדיק כל און אפילו בשוגג והשתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן כ"ש ר"ע ולכן ידע שבודאי ישאנה ונתגלגל הדבר שראה אותה ומה"ט נשא נמי יהושע לרחב ויש בזה אריכות דברים ואין כאן מקומו.

ולפמ"ש שפיר מיושב הכל דמימרא דר"י א"ר אסור לקדש אשה עד שיראנה היינו ראי' בעלמא בלא הסתכלות, דהסתכלות אסור לעולם וראיה מותר אפילו לצ"מ אלא דכיון דהצ"מ איננו בקי בהן ובצורתן בראי' בעלמא לא יכירנה ולכן לידבר ע"ה בהדיה שלא יחליפנה לו, ולא תקשה קושית ה"ה האיך אמרינן לע"ה עמוד וחטא וכו' דהכ"נ אין זה ענין של חטא וראי' אפילו לצ"מ מותר והכ"נ הצ"מ ראה אותה קודם קידושין אלא כדי שלא יחליפנה לו ויתנו לו אחרת ויקדשה ולכן לידבר ע"ה והע"ה כיון שבקי בהן ובצורותיהן א"כ בראיה בעלמא נמי מכיר אותה ולא יחליפו אותה לרוב חריצותו בהם (או יאמר דהאי ע"ה מיירי אשה או כיוצא בזה שמותר להסתכל בה) ולפי"ז ממילא אזלא לה ראית ה"ה וקושיתו מהא דא"ר יהודה א"ר דאסור לקדש דהראב"ד נמי מודה לזה והסתכלות הוא דפליג עליו.

ובמה שכתבנו אתי שפיר נמי דברי רגמא"ה דצ"מ לאו אורחי' למידק ולא להסתכל משום צניעות והקשינו כיון דאסור לקדש עד שיראנה א"כ מאי צניעותא איכא ולהנ"ל אתי שפיר דרגמ"ה נמי מפרש דראי' שאני מהסתכלות וראי' בעלמא ודאי יראה אלא שאין דרכו למידק ולהסתכל משום צניעות וחיישינן דילמא מחלפו ליה ולכן לידבר ע"ה בהדי' וכדעת הראב"ד וצ"ע.

וראיתי במרכבת המשנה פכ"א מא"ב ה"ג שהקשה להראב"ד ז"ל ממש"כ הרמב"ם פ"ג מה"א הי"ט וז"ל, ודין זה ודאי אפילו בת"ח ומדקאמר לידבר ע"ה בהדיה אלמא דמצוה עליו שהוא עצמו יסתכל בה דאל"כ הל"ל לשדר ע"ה ואיהו מה עביד בהדיה ע"ה ולפמ"ש גם זה לא קשה מידי דודאי מצוה על הצ"מ בעצמו ולהדיא אמרו בקידושין מצוה בו יותר מבשלוחו והראב"ד מודה בזה, ומיהו אפ"ה בעי הע"ה בהדי' שבראי' בעלמא יחליפוה לו וכנ"ל. איברא דע"כ הראב"ד מודה בזה דהצ"מ בעי לראות דאל"כ נמצא מימרא דאביי חולק אמימרא דר"י א"ר קידושין הנ"ל ולר"י א"ר אסור לקדש עד שיראנה ולאביי אין צריך לראות להצ"מ כלל, והאיך אביי חולק ארב בלי ראיה ובלי לומר שחולק עליו וע"כ הני תרי מימרי לא פליגי ודא קשיא גם לה"ה והמ"ע וע"כ צ"ל דהראב"ד מודה דבעי ראיה אלא דהסתכלות אסור וא"כ תרי מימרות לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ודו"ק כי זה ברור.

ובזה יאירו לן דברי אדר"נ פ"ב סימן ה' אהא דאמר איוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה וז"ל, ומפני מה החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה מפני שאמר איוב אסתכל אני היום ולמחר יבא איש אחר וישאנה ונמצא שאני מסתכל בא"א והגר"א הגיה ונמצא שאני מהרהר בא"א ולכאורה האיך התירו אם כן בכלל להסתכל בבתולה אפילו לנשואין ניחוש שמא לא תתרצה בו ונמצא מהרהר בא"א, וראיתי בהגריעב"ץ שם שהקשה מהא דרפ"ב דקידושין אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה א"כ ניחוש שמא יהרהר בה ותי' דבזה אין לחוש שיסתכל בה כשנשאה לאחר שהרי לא ישרה בעיניו כיון שלא נשאה כמו שהי' בדעתו אבל איוב הי' נזהר שלא היה צריך לו אלא להשיאה לבנו או לקרובו, ולפי"ז ראוי כל אדם ליזהר ודאי שמא יבא להסתכל בה גם כשתהיה א"א עכל"ק ע"ש. ולפום ריהטא הוא קושיא חמירא דא"כ האיך רואין להרמב"ם ומסתכל בה שמא אח"כ תנשא לאחר ותי' הגריעב"ץ לכאורה קשה במה שכתב דאיוב לא מיירי אלא בבתולה שהיה צריך להשיאה לבנו או לקרובו דסתם משמע שלא הסתכל בה.

ולפימ"ש אתי שפיר דבאיוב מה אתבונן כתיב ואתבונן הוא לשון הסתכלות והתבוננות ולא אמר ומה אראה את הבתולה והסתכלות ודאי דאסור הוא להסתכל בה דאתי ומסתכל בה כשתנשא ונמצא מהרהר בא"א, אבל ראי' בעלמא שרי ולא תקשה א"כ מגמ' קידושין הנ"ל דלמא אתי להרהר ומה"ט ס"ל להראב"ד דלא אזיל הצ"מ לראות קודם השידוכין ואפילו בשעת קידושין נמי לא התירו לו אלא ראי' בעלמא שמא ימצא בה דבר מגונה ואכתי ישאנה אחר ונמצא מהרהר בא"א ולא התירו אלא ראי' בעלמא שאם לא תמצא חן בעיניו ותלך ותנשא לאחר לא יהא מהרהר בא"א דהרי לא יכירנה דבראי' בעלמא ליכא הרהור שהרי אינו מכיר בה. וראי' לדברינו מהא דאמרו בגמ' מגילה ט"ו ת"ר רחב בשמה זינתה יעל בקולה אביגיל בזכירתה מיכל בת שאול בראייתה אמר רבי יצחק כל האומר רחב רחב מיד ניקרי א"ל רב נחמן אנא אמינא רחב רחב ולא איכפת לי א"ל כי קאמינא ביודעה ובמכירה והנה לא אמר בראה אותה אלא ביודע ובמכירה דבעי הכרתה וכל שאינו מכירה לא ניקרי בזכרון שמה דכל שאינו מכיר ליכא הרהור ואם כן ראיה ברורה דאיוב נמי לא אמר אלא להתבונן בה איכא משום שמא ישאנה אחר ונמצא מהרהר בא"א אבל בראי' ליכא איסור זה כיון דאינו מכירה והוא כדברי הראב"ד ז"ל דלהרמב"ם אכתי תקשה כקושייתינו שמא תנשא לאחר ותי' היעב"ץ דוחק מפני שהוא לא רצה בה לא יהרהר בה ועוד אם היא לא תתרצה בו. ובגמ' קידושין מ"א ע"א אמרו ז"ל, אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותימר בפלוני אני רוצה ועיין תוספות שם ד"ה אסור לאדם ועכשיו שאנו נוהגים וכו' משמע מיהו דגם בגדולה אפשר שתאמר איני רוצה בזה וא"כ מציאות היא מאד שיסתכל הוא בבתולה ויתרצה בה והיא לא תתרצה בו ונמצא מהרהר בה לאחר נשואין לאיש אחר ובהא ליתא לתי' הגריעב"ץ כיון שלא רצה בה והגם שכתבו התוס' דבגדולה ליכא איסורא משום דטב למיתב טן דו היינו כשנתרצית בכך אבל כל שלא נתרצית עדיין גם בה יש איסור וא"כ הדרא קושית היעב"ץ ז"ל שמא יהרהר בה לאחר שתנשא לאחר אבל להראב"ד אתי שפיר הכל.

ובזה נלפענ"ד לומר דבר נכון בס"ד, הראב"ד לשיטתיה והרמב"ם לשיטתיה שכתב הרמב"ם פ"ג מה"א הכ"ג וז"ל, כל המקדש אשה בין ע"י עצמו בין ע"י שליח צריך לברך קודם הקידושין וכתב עליו הראב"ד ז"ל אין אנו נוהגין אלא מקדש ואח"כ מברך, והטעם מפני שהדבר תלוי בדעת אחרים שאם תמאן האשה ולא תרצה הרי ברכה לבטלה ע"ש. ולפמ"ש נראה דלשיטתייהו אזלו, דלשיטת הראב"ד כיון דאסור להסתכל בה קודם הקידושין כלל וא"כ כמובן שגם היא לא ראתה אותו וממילא יש לחוש בשעת קידושין תראה אותו ולא ישא חן בעיניה ותמאן בו ונמצא ברכה לבטלה, אבל להרמב"ם דמותר להסתכל בה לבדקה א"כ גם היא ראתה אותו ונתרצה בו וכיון שנתרצה בו אין לחוש שתמאן בו שהרי בראות נפשה אזלה ולכן שפיר ס"ל דמברך קודם הקידושין ולא חיישינן שמא תמאן בו והוי ברכה לבטלה וי"ל.

ובמה שכתבנו נלפענ"ד ליישב נמי קושיית מהרש"א ב"ב ט"ו בח"א שם שהקשה אהא דאמר איוב באחרינא הוא דלא איסתכל אברהם בדידיה נמי לא איסתכל והקשה המהרש"א ז"ל הא אמרינן אסור לקדש אשה עד שיראנה ואברהם דרבנן נמי קיים ואפי' ע"ת וע"ש מה שתי' וציין עליו בגה"ש קידושין הנ"ל ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דאברהם אבינו ס"ל כהראב"ד דאסור להסתכל לעולם ולאו מדות ת"ח הוא אבל ראי' בעלמא שפיר דמי ואיוב לענין הסתכלות אמר ולכן ודאי קיים א"א הא מימרא דר"י אמר רב דאסור לקדש עד שיראנה אלא דהי' בראי' בעלמא ולא הסתכל בה עוד לעולם ואיוב באחרינא הוא דלא איסתכל, וכשהלך א"א למצרים הסתכל בה שאמר הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את ולדעת כי אשה יפת מראה א"א בלא הסתכלות ולא די ראי' בעלמא, וכמ"ש לעיל בהא דר"ע כיון דאמר דבכי אהאי שופרא דבלי בעפרא א"כ ראה שיפה היא והו"ל בכלל הסתכלות וראי' בעלמא סגי לראות דברים מגונים עליה שזה אפשר בראיה בעלמא אבל לראות היופי א"א אלא בהסתכלות וזה פשוט. ובזה מדויק לשון הרמב"ם שכתב ומותר להסתכל וכו' כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ולכאורה בגמ' אמרו אסור לקדש עד שיראנה שמא ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו ולא אמרו שתהא נאה לפניו אלא שלא תתגנה עליו והם שני דברים נפרדים ולמה שינה הרמב"ם וכ' כדי שתהא נאה בעיניו ולא שלא תתגנה עליו אבל הרמב"ם כתב כאן לשון הסתכלות והסתכלות הוא לדעת אם היא נאה בעיניו ושלא תמצא מגונה, כתב לעיל בפ"ג מה"א הט"ו.

ובמדרש בשלח ד"א שלח לך וכו' ר' יהושע אומר למה היו דומין למלך שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה, א"ל הבן אלך ואראה אותה שלא היה מאמין לאביו מיד הוקשה הדבר והרע לאביו אמר אביו מה אעשה אם אומר לו איני מראה אותה לך עכשיו הוא אומר כעורה היתה לפיכך לא רצה להראותה לסוף א"ל ראה אותה ותדע אם כזבתי לך ובשביל שלא האמנת בי קונם שאין אתה רואה אותה בביתך אלא לבנך אני נותנה וכן הקב"ה אמר לישראל טובה הארץ וכו'.

והנה המשיל המרגלים לבן מלך שלא רצה להאמין לאביו שהזמין לו אשה נאה לפניו אלא ירצה לראותה, ולכאורה אין המשל דומה לנמשל נישואין מצוה לראותה דאסור לקדש אשה עד שיראנה ובארץ אין ענין לראות אלא להאמין ואדרבה על המלך יש לתמוה שרצה להשיא לבנו אשה שלא יראנה שהוא נגד הנימוס וההלכה שכן צריך לראותה אבל פשוט דודאי ליכא מצוה בראיה למי שסומך על אביו ואדרבה גריעותא הוא אם אינו סומך עליו ולא מאמין לו ובשעת קידושין יראנה ושפיר המשל דומה לנמשל ולפי שהמשיל המרגלים לאלו מבואר דהא פשיטא לי' לר' יהושע שכן הוא הענין. ולדעת הרמב"ם אכתי צ"ע אבל להראב"ד אתי שפיר מאד ונמצא ראי' להראב"ד ז"ל.

ודעת הרמב"ם דלבדקה מותר להסתכל בה נמי לראות אם היא נאה בעיניו לישאנה י"ל דס"ל כהחולקים דאין לחלק בין ראי' להסתכלות ולולי דמסתפינא הייתי אומר דהרמב"ם מה"ט השמיט ולא כתב לידבר ע"ה בהדיה דס"ל דבאמת קשה קושית ה"ה וכי אומרים לו לע"ה חטא בשביל שיזכה צ"מ חברך והוא שמותר להסתכל בה ולא הע"ה והא דאמרו לידבר ע"ה בהדיה אידחי לה מהילכתא לדעת הרמב"ם או שמיירי כשאינו רוצה להסתכל בה כלל ובפ"ג מה"א הי"ט כתב וכן האיש אין ראוי לקדש עד שיראנה לא הביא ג"כ דלידבר ע"ה בהדיה. ולה"ה צריך ליישב דלא תקשה ליה ע"ה גופיה מי התיר לו להסתכל בשביל החכם צ"ל דחכמים התירו הסתכלות לצורך נשואין בין לו ובין לאחרים וקצת נראה כן במדרש תנחומא פ' וישלח סי' ה' שמא ישאנה לעצמו או לבנו או לאחיו וזה לכאורה דלא כדעת אדר"נ וי"ל. ועין ארחות חיים לרבינו הרא"ש ז"ל אות מ' וז"ל, והשמר מלהסתכל באשה ואפילו פנויה ובשם ארחותיו ומקה"ח דחקו בזה ליישב ובציונים והערות שנדפסו בסוף הספר כעת בירושלים עם ארחות חיים (תשל"ו) כתבתי שם בדעת הרא"ש ז"ל דהסתכלות וראי' תרי מילי נינהו וכדעת הראב"ד ז"ל ולהסתכל אסור ודלא כהמגיה שם.

איברא דאפילו לדעת הרמב"ם וה"ה פשוט דהסתכלות סתם אסור שהרי כתב ה"ה על השגת הראב"ד ז"ל דאין זו השגה לפי שצ"מ אפילו הסתכל בה ובדקה בפעם אחת לא יכירנה אם יחליפוה לפי שאינו רגיל להסתכל בצורת הנשים וכ"כ הח"מ א"ע סימן כ"א סק"ג ויש לדייק אם הצ"מ לא יכירנה בפעם אחת יבדקנה שנית ויכירנה ומי גילה לו רז זה לה"ה דהצ"מ לא יבדקנה אלא פעם אחת ולכן לא יכירנה אבל נראה פשוט דס"ל לה"ה דאפילו להרמב"ם דמתיר להסתכל לא התיר אלא פעם אחת כדי שיבדקנה אם היא נאה לו אבל יותר מפעם אחת אסור ואם לא מצאה חן בעיניו בפעם אחת אסור להסתכל בה יותר ואם מצאה חן בעיניו אז ג"כ אסור להסתכל בה עד שיקדשנה ולכן אין לו עצה רק לידבר ע"ה בהדיה שלא יחלפוה וזה פשוט וברור בדעת ה"ה, נמצא דלהסתכל בבתולה לכ"ע אסור וכמ"ש איוב ומה אתבונן על בתולה ולא נחלקו אלא לבדקה ופעם אחת דלדעת הראב"ד אפילו פעם אחת אסור ולהרמב"ם פעם אחת מותר.

ומעתה לא מיבעיא לדעת הראב"ד דאסור להסתכל בבתולה אפילו לבדקה כדי לישאנה אלא יראנה קודם הקידושין בראי' בעלמא ולידבר ע"ה בהדיה שלא יחלפוה מיניה והבדיקה יהי' ע"י קרוביו או הוריו או מיודעיו וכמבואר בגמ' כתובות ע"ה ע"ב וכמו שהבאתי לעיל בסמוך, אלא אפילו להרמב"ם נמי לא התירו אלא פעם אחת כדי לראות אם היא נאה בעיניו ולא יותר וכמ"ש ה"ה להדיא בדבריו וכל שאר ראיות הו"ל בכלל הסתכלות והו"ל כמסתכל לזנות שכתב שם אחריו. וצ"ל שהוא ע"פ אדר"נ הנ"ל שאם ישאנה אחר, וגי' רש"י בפירושו על איוב (ל"א א') שמא לאחר ימים תנשא ונמצאתי כרוך אחריה כך מפורש באדר"נ עכ"ל.

איברא דאכתי יש להקשות לה"ה לפימ"ש בגמרא גיטין כ"ז ע"ב רבה בר בר חנה אירכס ליה גיטא בי מדרשא אמר אי סימנא אית לי בגויה אי טביעות עינא אית לי בגויה אהדורא ניהליה אמר לא ידענא אי משום סימנא אהדרוה וקסברי סימנים דאורייתא אי משום טביעות עינא ודוקא צורבא מדרבנן אבל אינש בעלמא לא וכתב ר"ת בתוס' שם ד"ה ודוקא דע"ה נמי אית ליה טביעות עינא כדמוכח בפ' גט פשוט דף קס"ח האי צ"מ וכו' ובפ' גיד הנשה (חולין צ"ו) נמי מוכח דכ"ע אית להו ט"ע ועיין ב"מ כ"ג ע"ב ר"ש ב"א אומר כל כלי אנפוריא כי שבעתן עין מהדרינן ליה לצורבא מדרבנן הרי דצ"מ אית ליה ט"ע יותר מע"ה ועכ"פ כע"ה ואפילו כלי אנפוריא מהדרינן ליה בט"ע אלא דה"ה שיכל את ידיו ותי' זה במה שכ' בפעם א' לא יכירנה אם יחליפוה לפי שאינו רגיל להסתכל בצורת הנשים. ולפענ"ד גם זה לא מספיק חדא שהרי צ"מ ודאי יש לו אם בבית או אחות או שניהם ולרוב יש לו קרובים כגון סבתא וכיוצא בו והרמב"ם לא מיירי בצ"מ שאין לו שום קרובים ממין הנשים. והשנית דהרי בגמרא ב"ב שם בסמוך דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק והוה ההוא תברא דהוה חתים עלה רב ירמיה בר אבא אמרה ליה לאו אנא הואי אמר לה איברא אנת הות אמר אביי אע"ג דצ"מ לאו אורחיה למידק כיון דדק דק וע"ז אמר אביי דיניה דהאי דצ"מ דאזיל לקידושי איתתא נידבר ע"ה בהדיה, והנה הטעם פשוט לפי שאין דרכיה למידק אבל היכי דדק מודה אביי דגם צ"מ מכיר אפילו בפעם אחת וא"כ הכא נמי כיון דהסתכל בה לבודקה אם היא נאה לו הרי דק בה וכיון דדק בה הרי אפילו בפעם אחת נמי מכירה וצ"ע, ואביי לא מחלק בין פעם אחת או יותר אלא בין דק או לא דק.

עוד יש לדייק בדברי ה"ה דאכתי ע"ה למה לי הרי יכול להכירה בטביעת קלא שדיבר עמה כמבואר בגיטין מתקיף לה רב יוסף היאך סומא מותר באשתו היאך בנ"א מותרין בנשותיהם בלילה אלא בטביעת עינא דקלא הכ"נ בט"ע דקלא ועיין סנהדרין ל"ח ע"א וברש"י שם וחולין צ"ו, שוב מצאתי במהרש"א ב"ב קכ"ג שהקשה ביעקב אבינו למה הי"ל למסור סימנים לרחל הוה ליה לסמוך אטביעת עינא דקלא ותי' דיעקב הי' עושה כן ע"צ היותר טוב שלא ירמה אותו ע"ש וא"כ בדידן דלא ידוע ליה לרמאי אמאי אינו סומך אט"ע דקלא ולמה ליה לידבר ע"ה בהדיה ובשלמא להראב"ד כיון שאסור לו להסתכל בה א"כ הכ"נ דלא דבר עמה ולא הי"ל ט"ע דקלא אבל להרמב"ם וה"ה כיון שהסתכל בה לבודקה א"כ הכ"נ דבר עמה וצ"ל דהכ"נ אפילו להרמב"ם מותר להסתכל בה ולבודקה אבל לא לדבר עמה דאל תרבה שיחה עם אשה אמרו וי"ל, ולדברי הראב"ד אתי שפיר הכל בזה כמובן.

ומ"ש בעל מגדל עוז בשם הר"מ מקוצי אין לו מובן והמעיין בסמ"ג עשין מ"ח וז"ל, אמרינן בפ' שני דקידושין דף מ"א שמצוה על האשה שתקדש עצמה ושיקדש אדם את אשתו בעצמו יתר מעל ידי שליחו וגם אין ראוי לקדש אשה עד שיראנה ותהי' ישרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ותהיה מגורשת או שוכב עמה והיא שנואה ע"כ, ולא כתב כלל מהסתכלות אלא כתב עד שיראנה והוא כדעת הראב"ד.

וראיתי באוצה"פ סימן כ"א ס"ג שהביאו מנתל"ש סק"ה דמשמע שם דדוקא כדי שישאנה מותר להסתכל בה אבל לאחר שידוכין אסור ושוב הביאו שבס' תורת הסתכלות סימן ו' חלק עליו דכיון דלאחר קידושין או שידוכין דודאי מותרת לו לאחר זה מותר מדין אשתו ע"ש, ואני אומר ח"ו לומר כן להתיר הסתכלות בנשים בלי חפו"ק לא מיבעיא לאחר שידוכין דאכתי אין לו שום ענין של אישות בכלל ואין לזה שום שייכות לאשתו המזומנת לו ומקודשת לו ומותרת לו וזמן ממילא בא וכבר היא מותרת לו לא אסרו בה הסתכלות אבל בתולה פנויה שהסכימה לשדך עמו אכתי אין כאן שום ענין של מותרת לו לאחר זמן דאכתי מחוסרת קידושין ומסירה לחופה ומאן ימר לן שיבא הזמן ההיתר ור"פ איעסק ליה לבריה ולא איסתייע מילתא ובכמה לא מסתייע מילתא אח"כ. ומה"ט נחלקו הרמב"ם והראב"ד בברכת הקידושין די"א דאין מברכין עובר לעשייתן כיון שיכולה לחזור בה. וזה אפילו אי נימא לפי שיטתו דחשוב ליה ממילא בא אבל באמת אין זה ענין כלל ואדרבה הרי בזו יש יותר חשש משום הרהור שאסורה לו, וראי' מרופא שהתירו לו יותר למשש בדפק נשים אחרות מבאשתו והכ"נ במשודכת דעתו עלי' ומהרהר בה יותר מבשאר נשים, ואין אלו אלא דברים תמוהים. אלא אפי' לאחר קידושין כל שלא נכנסה לחופה אכתי חסר מסורה לחופה ואין זה דמיון לאשתו, גם כי התם כבר נח יצריה והרי אמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ושייך בה הרהור.

אמנם כדי שלא יהיו דברי בלי ראי' הנה מפורש כן מדברי ה"ה הנ"ל דרק פעם אחת מותר לראותה קודם ולא יותר, וגם להראב"ד מבואר דאפילו פעם אחת לא ופשוט דכה"ג לא מקרי פת בסלו ועיין ש"מ כתובות י"ב מתני' וכו' וכבר הארכנו שהקשה וא"ת והא קיי"ל טענת בתולים עד שלשים יום בפ' הבא על יבמתו אליבא דר"מ י"ל התם כיון דאיכא פת בסלו דרכו לעמוד עד שלשים יום שלא לבעול אבל הכא דליכא פת בסלו מסתמא בא עליה מבואר דלא מקרי פת בסלו אפילו לאחר קידושין וזה פשוט, איברא דדעת הב"ח דאפילו באשתו נדה הסתכלות אסור וכן הוא בזוה"ק וביראים אלא שהאחרונים חלקו עליו משום דשבע לו, אבל במשודכת ודאי נהנה הוא בהסתכלות בה וכל הנהנה מהסתכלות עובר על הסתכלות ופשוט דמה שכתב הרמב"ם שם אבל לא יסתכל בה דרך זנות כלומר אפילו בפנויה שמותר לבודקה לשם אישות אבל לא יותר מזה וכמ"ש היפה ללב הביאו האוצה"פ שם ופשוט דההסתכלות מביא לידי הרהור והרהור מביא לידי טומאה וכמ"ש בגמ' ע"ז דף כ' ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום ויבא לידי קרי בלילה וכ"ש הסתכלות דאין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות, ובתבעוה לינשא גזרו שתשב ז' נקיים משום חימוד וכ"ש ביושב ומסתכל באשה האסורה לו שעיניו זנו מן הערוה דמ"ש הוא מאחר שהרי אשה זו פנויה היא והשידוכין לא עשו שינוי בה כלום.

והנה כתוב בתורה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ודרשו ז"ל אחרי עיניכם זו זנות (ברכות מ"ב ע"ב) ופסק הרמב"ם בפ"ה מהל' תשובה דהמסתכל בעריות עובר על לא תתורו (ועיין בי"ש א"ע סימן כ"א סק"א שכתב והרמב"ם ס"ל מדרבנן וצ"ע וכבר ראיתי מקשים עליו) ובשו"ת לרבינו יונה ש"ג כתב וז"ל וגם רבים נוקשים ונלכדים בחללם חוש הראות וכו' ונאמר על חוש הראות ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם הוזהרנו בזה שלא יסתכל אדם באשת איש ובשאר עריות פן יוקש בהן וכתב הב"י בא"ע סי' כ"א וז"ל, כתב הא"ח בשם רבינו יונה אסור להסתכל בא"א מן התורה שנאמר ולא תתורו ואסור להסתכל בפנויה מדברי קבלה ע"ש וממילא המסתכל במשודכת יותר מן ההיתר הרי הוא בכלל הזה ובגמ' ברכות ס"א ע"א ת"ר המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם, ועיין רמב"ם פרק כ"א מא"ב ה"ב וסמ"ג לאוין קכ"ו, והגם ע"ש ודו"ק.

ומיהו כתב הפמ"ג א"ח סי' רמ"ז והמור וקציעה ושאר האחרונים דבתולות שלנו בחזקת נדות הן שהרי אין טובלות לנדתן ואיכא עלייהו לאו דלא תקרבו לגלות ערוה כמו על א"א ובקונטרס שערי קדושה שער ג' ושער ד' הבאנו מחלוקת לענין יחוד בפנויה נדה אי הוה דאורייתא או דרבנן וכן הדין בהסתכלות ומש"כ הב"י שהוא מדברי קבלה היינו בפנויה טהורה לפי שיטות הנ"ל. וכתב הב"ש דאפילו (להשיטות) דפנויה הסתכלות אסור רק מדברי קבלה הרהור אפילו בפנויה אסור מדאורייתא והחכ"ש שם הקשה עליו משלהי קידושין דר' יעקב מעשה חזא ופריך ודלמא מהרהר בעבירה הוה ומשני אין הקב"ה מצרפה למעשה ולהב"ש דילמא מהרהר בעריות הוה והוה דאורייתא וע"כ דאפ"ה לא הוה דאורייתא. ולפענ"ד תמהתי עליו דלכאורה מקרא מלא הוא ונקרב את קרבן ה' (פ' מטות) אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור מי יצאנו ועיין שבת ס"ד ויומא כ"ט הרהורי עבירה ובמהרש"א שם ולענין קושית החכ"ש עי' מאירי קידושין ל"ט ע"ב לעולם יזהר אדם שלא להרהר בעבירה. ובח' הארכתי דבהרהור איכא איסור דאורייתא אלא לענין עונשין אין מצרפה דהתם לכאורה בא"א קמיירי.

והנה בגמ' מגילה ט"ו רחב בשמה זינתה וכו' ביודעה ומכירה ובגמ' סנהדרין מ"ה אמר רבה גמירי אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות ובתוס' שם הקשו והא דאמר ספ"ק דמגילה כל האומר רחב רחב מיד נקרי, הא אמר התם ביודעה ומכירה קאמינא ועי' תוס' סוטה דף ח' ד"ה גמירי שהקשו מחגיגה י"א עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצרייהו ותי' דהתם ה"פ מאחר שראה הערוה פ"א שוב מהרהר אחריה לעולם אפילו שלא בפניו אבל מחמת שראה הנסקלת ערומה אינו מהרהר אחר אחרת ע"ש. הנה מבואר דכל שראה אשה פעם אחת מהרהר אחריה לעולם והרהור אסור מדאורייתא. ועי' שו"ת מהרשד"ם א"ע סימן ל"א שדרך ומנהג האשכנזים שאין המשודך רואה משודכתו. שוב מצאתי בהערות לאוצה"פ לס"ק כ"ט שהאריכו שם ג"כ לסתור את דבריו. שוב העיר לי ח"א דבשו"ת אז נדברו חלק ד' כבר דחו דבריו ואין לי הספר לעיין בו.

ומעתה נבא לשאילתן, ומראש צורים אראנו הנה החכם מכל אדם ניבא (משלי י"ט י"ד) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת ופי' המפרשים כי בית והון אפשר שינחלו האבות לבניהם אבל אינם יכולים להנחיל להם האשה המשכלת כי מאת ה' הוא ואין הדבר תלוי ביד אבותיו ואמר על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצא וגו' ודרשו זו אשה ואמר מצא אשה מצא טוב בדרך מציאה ובמדרש רבה פס"ח (בראשית) ר"י בר"ח פתח אלקים מושיב יחידים ביתה מטרונה שאלה וכו' א"ל הקב"ה יושב ומזווג זווגים וכו' א"ל לא כך אמרתי לך אם לפניך קלה לקב"ה קשה כקריעת ים סוף הקב"ה מה עושה להם מזווגן שלא בטובתן בע"כ, הדא הוא דכתיב מוציא אסורים בכושרות בכי ושירות מאן דבעי בכי מאן דבעי שירות ובגמרא סוטה ב' וקשה לזווגן כקריעת ים סוף עוד אמרו יש הולך אצל זווגו ויש שזווגו הולך אצלו הכלל דשידוכין בעי רחמים גדולים ותפלה שיזכה לזווגו ולא כמו אותם הפתאים שחושבים שהם הבוררים לעצמם מה שרוצים והדבר תלוי בתפלה ובזכותים כי מה' אשה משכלת.

ואם יעשה תחבולות לישא אשה שאינה ראויה לו בין תחבולות גשמיות ואפילו ע"י תפילות לא יעלה לו כהוגן כי הא דרבא (במ"ק י"ח ע"ב) דרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי וכו' ואמר תזדמן לי פלניתא א"ל לא תיבעי רחמי הכי אי חזיא לך לא אזלא מינך ואי לא כפרת בה' בתר הכי שמעיה דקאמר או איהו לימות מקמה או איהי תמות מקמיה א"ל לאו אמינא לך לא תיבעיא עלה דמילתא הכי אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש. מן התורה דכתיב ויען לבן ובתואל מה' יצא הדבר, מן הנביאים דכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא, מן הכתובים דכתיב בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת ע"כ.

ופירש"י שהתפלל על אשה זו ואם לא ימות הוא או תמות היא שלא יראה כשתשא לאחר ויצטער וגם בזה פי' כפרת בה' שלא תועיל תפלתך ותאמר ח"ו דלא מסייע צלותא כלום, וכן פי' הערוך. אמנם הר"ן פי' בשם רש"י שתתחרט לאחר זמן אם תשאנה ואח"כ כשנשאה התפלל או איהו למות מקמה פי' קודם זמנו או איהי תמות מקמיה שהיה מתחרט על שנשאה וכן פי' בשיטה לתלמידו של רבינו יחיאל מפאריש דלא היה עמה שלום והיה שונאה עד שהיה מתפלל שיפרד ממנה בכל אופן אפילו ימות וכנראה שהיתה כתובתה מרובה ולא היה יכול לגרש או אולי תרוייהו פי' אמת שאכתי לאחר שנשאה ושנאה מ"מ לא היה רוצה לראות שתנשא לאחר שהיה זווגה והתפלל עליה שתמות או שימות הוא, ואמר ליה רבא לאו אמינא לך לא תיבעיא עלה דמילתא ועתה הבאת לך בעצמך הצרה הזאת.

והנה השידוך הראשון הי' הקב"ה השושבין והביא לו לאדם את חוה אשתו ולא ראה אותה אלא תרדמה נפלה עליו ולא הכיר בה מעולם וע"ז שמעתי שאומרים כשמחך יצירך בג"ע מקדם. אברהם אבינו לא הכיר את שרה באברהם כתיב כי הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, יצחק אבינו לא הכיר את רבקה דכתיב (בראשית כ"ד ס"ג) ויצא יצחק לשוח בשדה ומיד נתקבלה תפלתו וישא עיניו וירא והנה גמלים באים וגו' ורבקה לקחה הצעיף ותתכס כדי שלא יראנה יצחק ועיין רד"ק שם וז"ל, כיון שראתה אותו ואמר לה העבד שהוא יצחק השמיטה עצמה מעל הגמל ונפלה לארץ ולקחה צעיפה וכסתה בו פניה ואח"כ עמדה ובספור הזה למדה תורה דרך ארץ צניעות שראוי לאשה לבייש מארוסתה ושלא תתראה לו עד שתנשא לו ע"כ (וזה נמי דלא כס' תורת הסתכלות הנ"ל) הנה מפורש שיצחק לא ראה את רבקה ומן הצניעות הוא שלא תתראה כלה לחתן עד שתנשא לו. יעקב אבינו ראה את רחל בבואו לפדן ארם כשהיתה בת שש שנים ושהה בבית לבן ז' שנים ולכשנשא אשה לא הכיר בה כל הלילה של החתונה ולא כל הלילה עד הבקר שנאמר ויהי בבקר והנה היא לאה הרי דעד בקר לא ידע שהוא לאה וגם בבקר כנראה רק שאמרה לו שהיא לאה ומה"ט אמרו דצ"מ לידבר ע"ה בהדיה דלא ליחלפו מיניה. והנה זה הי' סדר שידוכין מאבותינו.

וכבר הבאתי לעיל בשם האגודה והמרדכי והמדרש דאפילו בעת השידוכין יותר טוב שלא יהיו החתן והכלה בבית אחד, והטעם שיקיצו זה בזה, א"כ אדרבה מבואר בדברי חז"ל דההתראות קודם החתונה גורם שיקיצו זה בזה ולא שיתקרבו וכל שנתראים יותר גורם להקיץ יותר, היפוך דעת המון עם שההוי' יחד גורם התקרבות ואהבה על להבא והרבה טעמים לדבר מ"מ אין כאן המקום להאריך באלו הענינים. ולדעתי מקרא מפורש בתורה פ' תצא וראית בשבי' אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה וגו' והיה אם לא חפצת בה ודרשו בספרי הכתוב מבשרך שסופך לשנאתה והענין כי החשק הוא בלא טעם שאמרו החשק אין לו עינים שהחומד דבר משום יפיו או למעלה אחרת שמצא בהדבר בטל דבר בטלה אהבה ולכן סופך לשנאתה וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה דכבר אמרו וברותי מכם המורדים והפושעים אלו בני שנואה עכ"פ הנושא אשה ומסתכל בה שיהי' לו חשק וחמדה ללקחה לשום יופי וכיוצא בו סופו בא לידי גירושין כי מי שמסתכל על היופי הגשמי באשה ולשאר ענינים גשמיים וסומך עצמו לברר לעולם מצא אחרת נאה הימנה או אפילו אינה נאה הימנה תתראה בעיניו נאה הימנה כמ"ש אפילו מכוערת והתורה אמרה לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע דנשואין כאלו הם כנגד יצר הרע. אבל הנושא אשה לשם שמים הרי הוא אהבה שאינה תלויה בדבר כאהבת דוד ויהונתן וכל אהבה שתלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם ועד"ז אמר חכם מכל אדם שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. ואשר נראה בזה.

א) לפי המבואר לפי תורתינו הקדושה היותר טוב ונראה שההורים משני הצדדים יבדקו אחר הבחור והבתולה כפי חוקי התורה אם הם מתאימים זה לזה בתורה ויר"ש ויהיו ראוים לדור יחד ולבנות בית נאמן בישראל ואחר שיתברר להם לפי האפשר כל הצורך יודיעו להצדדים הבחור והבתולה ויסבירו להם כל הדברים ויסכימו להם ואז האומר לדבק טוב מצא אשה מצא טוב ויתקשרו בקשר שידוכים ולפני החתונה ראוי שיראה החתן את הכלה והקרובים יראו שלא יחלפוה לו וזה אתי אליבא דכ"ע בין להראב"ד ובין להרמב"ם דגם הרמב"ם מודה להראב"ד דמותר לעשות כן ולהראב"ד אסור באופן אחר לת"ח ולב"ת עכ"פ. וכבר הבאנו דמלשון אדר"נ וריהטא דשמעתא דסוגיא דב"ב וקידושין נראה כדעת הראב"ד דהסתכלות לעולם אסור.

ב) מי שרוצה לעשות כדעת הרמב"ם שיראנה הבחור אם היא נאה בעיניו ישאנה וכדעת ה"ה מ"מ אין להרבות בראיות דלדעת הרמב"ם כפי מה שפי' ה"ה הוא התיר רק פעם אחת לראותה, ולראותה שוב שנית וכ"ש יותר מזה הו"ל הסתכלות שלא לצורך ואסור דאם לא ישרה בעיניו בפעם הראשונה יעזבנה ואם ישרה בעיניו יקדשנה והראיות הנוספות בזה הוא ראי' שלא לצורך, ואפשר דזה כונת הרמב"ם ז"ל דכיון שלא ישרה בעיניו בפעם הראשונה א"כ הרי היא כבר ספק אצלו ולכן יותר טוב שלא ישאנה שוב דכיון דמסופק בה א"כ אף שיוסיף לראותה ובהשתדלות ישאנה אבל יקוץ בה שוב באחרונה אולי, כיון דמעיקרא לא נראית נאה בעיניו ולכן אמר רק פעם אחת ולא יותר. ואם האשה לא תתרצה בו בפעם הראשונה נראה ג"כ דעת הרמב"ם דאין זה זיווגו הנכון כיון שיש לה ספיקות אף שעכשיו ע"י הדבור ואיזה ערמות ולשון חלקות יצליח לדבר על לבה שתתרצה בו אבל במשך הזמן יתעוררו בה הספיקות הראשונות ולא יועיל לשלום בית ולכן כל שלא נשאו חן זה לזה בפעם הראשונה ס"ל להרמב"ם דאין לראות יותר ובפרט לפימ"ש לעיל בשם האגודה דההתראות גורם שיקיצו זה בזה ואף שנראה לפעמים ההיפוך יש לומר דעכ"פ באחרית הימים יצא לאור, או שעפ"י הרוב נאמרה.

ואני שמעתי בשם הרופא הכי גדול (סייקאלדזשיסט בלע"ז) שאמר שהשידוך הכי מוצלח בעולם הוא אם נשא בחור שלא ראה בתולה מעולם את בתולה אשר לא ראתה בחור מעולם והם נשאו הוא הזוג הכי מוצלח בעולם. ועי' חינוך מצוה ער"ב במצוה דכה"ג שבתולה מעמיו יקח אשה כי ראוי לו למשרת הגדול להדבק באשה שלא קבעה מחשבתה באחר זולתי בו שהוא קדש קדשים ומתוך כך יהי' הזרע שיתן לו השי"ת ממנה טהור ונקי וראוי לעבוד בקדושה והבוגרת כיון שהיא גדולה דעותיה כבר נפסדות ואולי חשבה כבר באחר וקבעה מחשבתה בו ע"ש, הא לך דעת תורתינו הקדושה דבוגרת אולי חשבה כבר באחר וקבעה מחשבתה בו לא ראויה לכהן גדול עוד שמא הפסידה דעותיה, וכל שכן כשתראה הבתולה בחורים הרבה ותראה אותם הרבה פעמים ודאי מחשבתה כבר נפסדת ומעורבת עם כמה מהם יש שלא רצתה אותם ויש שלא רצו אותה והיא תחשוב עליהם וכן הבחורים וזה הוא הגורם היותר גדול אח"כ להמחלוקת שמשוה את בעלה עם אחר וחושבת עליהם. ואני זוכר פעם באת אלי אשה והראה צלום מבחור ובכתה בחור כזה רצה אותי ואני נשאתי לזה הלא יצלח והרבה יש לדבר מזה כי זה הגורם הגדול לשבור השלום בית וחז"ל גינו את דינה בת יעקב שיצאנית היתה וקרה לה מה שקרה לה.

ובהא נראה לפרש מה שאמרו בגמ' יבמות דף ס"ב ע"ב וסנהדרין ע"ו ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה המשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וכתבו התוס' דאבניו נמי קאי ואע"ג דקטן לא תקינו ליה רבנן נשואין מ"מ להכי תקינו ליה נשואין דלא הוי בעילתו בעילת זנות וכ"כ עוד ביבמות דף צ' ע"ב והוסיפו ומצוה נמי איכא להשיא אשה לבנו קטן כדאמר בה' הנשרפין דעליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגו'.

ולכאורה למה דוקא במשיא בניו ובנותיו סמוך לפירקן כשהן קטנים עדיין ע"י זה ידע ששלום אהלו ומה המהירות ובפרט דבן שמנה עשרה לחופה כתיב, ולפי דברי החינוך אתי שפיר מאוד דכל זמן שהבנים קטנים עדיין לא נתנו עיניהם באחרים לא הוא ולא היא ואם ינשאו זה לזה יהיו אוהבים זה את זה ויהי' שלום ביניהם וממילא יהיו אבותיהם במנוחה ושלוה אבל אם ימתין האב עד שיגדלו ויתנו עיניהם במה שירצו או באנשים אחרים או בנשים אחרות וכ"ש שיוציאו ויבואו הרבה פעמים הרבה זווגים עד שימצאו מה שלדעתם הוא הנכון אז ממילא לאחר החתונה יחשבו על הראשונים ולא יהיה שלום ביניהם ולא יהיה שלום באהלך נמי.

ג) אותן החושבים שרבוי הראי' לזוגות הצעירים קודם שיתחתנו ירבה להבנה ביניהם ולמעט הגירושין אומר אני דזה טעות גמור מן המציאות ומן התורה. מן המציאות שהרי אנן רואין אצל החפשים או מה שקוראים מאדערנים שהם יוצאים ומתראים זמן רב לפעמים חצי שנה או שנה ואפילו יותר והם כבר מכירים את עצמם כמעט כנשואין ואפ"ה לאחר הנישואין רוב הגיטין מהם הוא כידוע במדינה זו ובמדינות אחרות, ולאידך גיסא במדינות יוראפף וגם כאן אותם השידוכים שלא הכירו את עצמם קודם החתונה רק שביררו להם עפ"י התורה והמבואר בשו"ע א"ע סימן ב' וסימן ד', אותם הצליחו עפ"י רוב ורובא דרובא שכמעט לא היו אצלם גיטין כלל וכלל רק מיעוטא דמיעוטא וגם עכשיו לפי הערך של החפשים אין בין החרדים הללו אפילו ב' אחוזים ח"ו. ויש טעם לזה דבשעה שנתראים בחור ובתולה הלא כל אחד מהם מנסה לדבר דברים מבוררים ושוקל בפלס כל אות ודבור ומראה את עצמה במראות הצביאות זה לעומת זה והם חושבים שככה יהיה כל ימי חייהם ועל זה הם נכנסים ואחר החתונה כל אחד מראה את הגוון האמיתי שלו ומיד הם מתחרטים וכי זאת נעמי והדברים הערבים נעשו מר כמות ומיד מתיאשים, אבל אותם שבוררים אותם ההורים הם מחליטים לדור עם האשה ולנסות אחר החתונה שיהי' הכל עצהיו"ט ולכן מצליחין ובתורה כתיב ביצחק (בראשית כ"ד ס"ז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה כלומר שהאהבה לא באה קודם שלקחה אלא לאחר שלקחה והביאה לביתו והנה היא מתנהגת כשרה אמו, נר של קדושה דולק וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל הכל בקדושה אז ויאהבה ולא קודם שהאהבה הקודמת היא אהבה גשמית ואין לזה שום קיום אלא האהבה שלאחר הנשואין צריך שתבא אהבה וזה פשוט. ומן התורה הרי כבר כתבנו דגורם שיקיצו זה בזה ולא לאהבה.

והדבר ידוע ומפורסם כי הוא היתה דרך (המשכילים בלע"ז) והמתקדמים הנקראים מאדערנזירטע פריי דענקער והפרוצים שהיו נוהגים לצאת בדרך פריצות ויצאו בחורים עם בתולות בקריות חוצה יחדיו ידובקו בלי בושה וכלימה והם היו העזי פנים שבדור צא טמא יקרא להם, לא כן זרע קודש בני א-ל חי כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה ובושה תכסה פניה להסתכל בפני איש וכן בני תורה לא הסתכלו בנשים עד שאפילו ראה אותה לא הכיר בה כדעת ה"ה וזה אפילו בבית הורים וכ"ש ח"ו שלא לצאת בקרית חוצות והרי אפילו באשתו או אחותו או בתו קיי"ל דאל יספר אדם בשוק דת"ר (ברכות מ"ג ע"ב) ששה דברים גנאי לו לת"ח וכו' ואל יספר עם אשה בשוק ואמר רב חסדא ואפילו היא אשתו תניא נמי הכא אפילו היא אשתו ואפילו היא בתו ואפילו היא אחותו לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו וכ"ש בסתם נשים ובתולות והביא הרמב"ם פ"ה מהל' דיעות ה"ז.

ומה"ט רע המעשה שעשו מנהג אותיות (גיהנם) שיוצאים בחור ובתולה בן ישיבה ובת יעקב שהלכה בבית ספר חרדי והם שניהם חרדים למצות ויראים לדבר ה' ורוצים לקיים מצות ה' לישא אשה ועוברים כמה איסורים בזה והרי היא מצוה הבאה בעבירה חוץ מההסתכלות בנשים יש בזה איסור משום דאל יספר עם אשה בשוק ולילך עם בתולה בשוק הגם שכוונתם לטובה אבל אין זה דרך התורה והוא דרך החופשים והמשכילים, וכמה חייבין אנו להתרחק מהם והרבה תלוי זה בהורים ומורים, אתם הורים חוסו על כבוד ה' וכבוד בניכם זרע קודש הרי כמה מסירות נפש עברתם כדי לגדל בן או בת יר"ש וגם כל הכוחות אתם מכניסים שיבנו אח"כ בית נאמן של קדושה ותורה בישראל והאיך לא יראתם לשלחה החוצה עם בחור שאינו ידוע לכם בחוץ בלילה ותחזור הביתה אחר חצות לילה וכיוצא בו, כי מי לא יחוש לעצמו ליתן לבתו בת ישראל הכשרה לצאת באישון לילה בלי שומר כלל עם בחור ואין אפוטרופוס לעריות אפילו לזקנים נאמרה וכ"ש בחור ובתולה והרי אפילו הנושא אשה בחופת נדה אסורים ללכת בלי שומר אם דכבר יש לו כעין פת בסלו שבעוד איזה ימים תהיה מותרת לו כ"ש כה"ג לצאת בחור ובתולה בלי שומר במכונה קאר וכיוצא בו. לבא לפומי לא גליא דברו על לב הנערה ותסבירו לה וכן להבחורים. והשי"ת שמו ישלח זווגו הנכון לכל אחד וקצרתי בדבר.

ומה שנסתפקתם ממה שהביא בעתון בשם חכם אחד שאמר שצריך דוקא להתראות הבחור והבתולה קודם השידוכין לכה"פ ז' או ח' פעמים וכל המרבה הרי זה משובח ח"ו לומר כן על חכם בישראל או בשם חכם מישראל שח"ו התיר איסורי עריות והסתכלות בהם וריבוי שיחה עם אשתו אסרו ק"ו בבתולה נדה ולצאת עמהם בשוק ובכונה יחד ז' או ח' פעמים או יותר ללא דבר ואם לא תתרצה או הוא לא ירצה בה לאחר ח' או ט' פעמים ילך עם אחרת וככה ילך עם עשרים או שלשים נשים ויהי' נבל ברשות התורה ואח"כ כשישא אחת לאחר שיראה שלשים לעולם יהי' דעתו על כמה מאותם שראה מקודם וכן היא תהיה דעתה עליהם וכמ"ש החינוך להדיא הבאתי דבריו לעיל, וכ"ש הוא מהתם ואדרבה אין לך גורם גדול להפרת שלום בית מזה. ובפרט כי פשוט דלא אכשיר דרא ואותם ההולכים לראות ולהתראות גם לאחר השידוכין קודם החתונה עוד מתראים אלו עם אלו א"כ עד החתונה יתראו לא ז' או ח' פעמים אלא עד לחמשים פעמים או יותר לפעמים והכזונה יעשו את אחותינו ישתקע הדבר ולא יאמר כי הוא דרך המשכילים מעולם שרצו בה ומעשה שטן הצליח וח"ו אפי' לחשוד לחכם שיאמר כן, וכל שכן שלא לעשות כן ולכתוב בעתון ולפרסם ברבים וכבוד ה' הסתר דבר שבאם אפילו היה במקרה אחת יוצא מן הכלל שפסק כן.

ועיין אוה"ח הקדוש פרשת קדושים אל תחלל את בתך להזנותה וגו' וז"ל, פי' יצו הא-ל למי שיש לו בת שלא ינהג בה מנהג חולין להראותה לפני כל ולהתנאות לפניהם אלא כבודה בת מלך פנימה והגם שיתכוין בה להנאת זיווגה כי בת יפה ונעימה היא ותנשא להראוי לה עכ"ז יצו הא-ל כי חילול הוא לה. והיוצא מזה הוא להזנותה ולא להשיאה כי יבער בה אש הטבעי ותחלל כבודה ולא זו בלבד אלא שתהיה סיבה להבעיר אש בלב רואה וחומד ותזנה הארץ, ולבסוף ומלאה הארץ זימה. ונמצא עון כל הרשע תלוי בצוארו. וצא ולמד מה שפירשתי בפ' אחרי מות בפסוק כמעשה ארץ מצרים שחוש הראות יגדיל החפץ בדבר ויבטל כח הרצון במניעה ויטהו אל חפץ המעשה רח"ל.

ובפרשת אחרי שם כתב דצריך לדעת כי ב' מדרגות נתן אלקים באדם ראות העין וכח המחשבה, וכל מצות ה' אשר צוה לעם קדשו הם מצות שיכול האדם לעמוד בהם ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם והם מרחק הרגש ראות העין ומרחיק בחי' החושב ואם ב' אלו לא יעשה אין אדם שליט ברוח והחושב בדבר ערוה תגביר החפץ ותשליטנו ברצון ולא יושג הנצחון החפץ אלא דוקא באמצעות הרחקות הדבר מדעתו וממחשבתו לבל ראות הכיעור ולא יחשוב בו אבל אם עיניו יביטו בדבר הנה הוא מסתכן וכמעשה דהמע"ה כשנסתבב הדבר וראה מה שראה נתעורר לבו שהיה חלל ועשה מעשיו ואפילו תחלת המחשבה בדבר זה תגרום תגבורת והולדת טבעיות החפץ ותגבורתו ולזה נתחכם חכם החכמים שהע"ה ואמר בני אם יפתוך חטאים פי' בחי' החטא אל תאבה כי אריכות הרגשת החשוב אפילו לבחי' השולל תפעיל הגברת החפץ ותהפך הרצון אליה וכו' ע"ש. ודבריו הקדושים אין צריכין ביאור ופשוט דהסתכלות בבתולה נדה והרהור המחשבה בה הם תרי סרסורי דעבירה וכמו שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם.

אבל האמת יורה דרכו, כי אין לתלות בוקי וסרוקי בחכם בישראל ואדרבה הרי שוברו בצדו דכפי שהביאו לי באותו עיתון עצמו הופיע מכתב מהחכם הנ"ל שמעולם לא כיון כלל לדברים אלו ושהכותב בעתון ציטט וכתב סתם דברים שלא אמר כלל החכם הנ"ל ולא כיון ח"ו מעולם על בני תורה ת"ח חסידים ואנשי מעשה ונתברר לי מפי אנשים נאמנים שהמכתב הזה נכתב מפי החכם בעצמו להכחיש על מה שכתב הכותב בעתון שצריך לצאת לכה"פ ז' או ח' פעמים וא"כ הרי קיי"ל שמי שהעיד בשם חכם דבר זה התיר לי ושאלו את פי החכם והכחישו הוחזק כפרן ועי' ר"ן כתובות באשה שאמרה התיר לי חכם וזה הלכה פסוקה בכל התורה א"כ כיון דהחכם הכחיש את כל הנכתב בעתון עליו סמכינן ובפרט שהוא כהלכה ומה שכתב בעתון הוא נגד ההלכה וא"כ אפילו לא הי' מכחיש לא היינו סומכין ח"ו להתיר איסורים הסתכלות והיתר יציאות וביאות בעריות כמה פעמים אפילו הי' כיהושע בן נון לא היינו שומעין לו כ"ש שהדבר הוא מוכחש, ולכן הדרינן לכל מה שכתבתי בס"ד הלכה וחס ושלום להקל באיסורי תורה ולשנות מנהג אבותינו בענין יסודי היהדות ובנין משפחה קדושה בישראל.

בקיצור אשרי מי שימצא זווגו בקדושה ובטהרה ע"ד אבותינו הקדושים וכדעת הראב"ד וכמשל דר' יהושע למלך שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה או כרמב"ם עכ"פ וכפי פי' ה"ה בו והכל לש"ש. ומיהו מי שלא זכה ולא ימצא לו זווגו באופן הנ"ל מפני שלא ימצא מי שיתרצה להנשא לו בלי ראות כלל או אפילו בראיית פעם אחת לא תתרצה לו ולא תסמוך על הוריה, אז יבחר הרע במיעוטו וכל למעט בטפלה עדיף וכל ערום יעשה בדעת ונכון להתיעץ עם הראש ישיבה או ילך אצל צדיק ויתפלל עליו ויתיעץ כדת מה לעשות ויעשה ע"פ הוראתם ואל יקל בעיניו לומר כי הוא מנהג העולם כי דבר זה לפעמים נכנס בגדר של אבזרייהו דגילוי עריות שהוא בכלל יהרג ואל יעבור וכמו ששואלים על כל הלכה מפי מורה הוראה כ"ש בהלכה זו שנוגע ממש לאיסורי תורה כמה פעמים איסור הסתכלות והרהורי עבירה שהם איסור דאורייתא בין לפני שידוכין ובין לאחר שידוכין בחתן וכלה קודם החתונה ולפעמים טוב הי' לו שלא ישא אשה כל ימיו שהוא רק באיסור קיום מ"ע של פ"ו מלעבור ח"ו וליכנס באיסורים חמורים שהם בכלל יהרג ואל יעבור. ומיהו אם יעשה ע"פ הוראת חכם וצדיק ע"פ התורה לא יאונה לו כל רעה.

וזה לשון הגאון מוה"ר יונתן אייבשיטץ זצ"ל בעל אורים ותומים בספרו יערות דבש ח"ב דף ס"א מדפי הספר, ובעונ"ה אוי לנו כי חטאנו ומרינו בה' להיות קריבה דג"ע היתר גמור לחבק בתולה ולנשקה והיא לא מטוהרת ונדה וכו', אוי לנו כי הותר לצחק בבתולה ואיך אתאפק ולא אוריד כנחל דמעה אם נשאל שאל מאתי שמבקשים להרגו או ינשק לבתולה נדה אני מורה ובא כחק ומשפט הש"ע להיות נהרג ואל יעבור וימסור נפשו למיתה וכו', ובעוה"ר בחטא הזה ימותו נערים וזקנים מבלא תשובה וכו', והעולם עשים צחוק באיש זה אשר ימאן בהם, סחי ומאוס ישימוהו וקראוהו חסיד שוטה וכו' ואנחנו צועקים מדוע צמנו ולא ראינו עבר קיץ והסתיו ולא נושענו בעונה"ר ואין איש שם על לב אשר בעונ"ה גורמים לשכינה שתסתלק מאתנו, עכל"ק.

עכ"פ צריך לזה הוראה כדת מה לעשות על פי התורה (וא"א בזה לכתוב כל הפרטים רק בדרך כלל). וכשישאל דעת תורה לא ישאל אלא ממי שהוא מורה הוראה ירא שמים באמת שמורה עלה על ראשו ולא מאותם שהולכים אחר רוח הזמן כמובן, ודי בזה למי שרוצה לדעת האמת. גם על ההתראות בין השידוכים להנישואין הרבה יש להזהיר בדבר וכמו שכתבתי לעיל בבירור גדול ולאו כ"ע רב פפא הם, ובמקום אחר כתבתי בקונטרס מיוחד (קדושת ישראל) מענין חתן וכלה.

וידעתי כי רבים יתמהו מה לן בדור הזה ובמדינה זו לספר ולהנהיג מנהגים קדמונים אלטפרצאטישע הלואי שנוכל להמשיך מעמד כפי שהוא ומי ישמע לדברים כאלו לילך אחורנית בזמן שכל העולם מקדים בכל מיני חדשות, החרדים לדבר ה' ידאבו לבם בזכרם ימות עולם ומי יתנני כירחי קדם כשכל בית ישראל בקדושה וטהרה כשמחך יצירך בגן עדן מקדם אבל בדור הזה מה נעשה לו ותפסת מרובה לא תפסת, והפרוצים צחוק יצחקו. אמנם נשארו לנו עוד לפליטה בס"ד מעט מבני עליה בחורים המסולאים בפז שומרי תורה אמיתים שרוצים לדעת דבר ה' בלי פשרות וחדשות וכפתגם מרן הח"ס חדש אסור מן התורה. וגם שלא יאמרו מדשתקו רבנן ש"מ מינח ניחא להו, ולכן ליקטתי דברים אלו, וידעתי ג"כ שיותר ממה שכתיב כאן יש לכתוב מזה מ"מ לאו בעל מלאכה אחת אני. והרוצה לסמוך עלי דברינו יכול לברר ומי שרוצה לדעת יותר הרי כל התורה לפניך זיל גמור. והשי"ת ישפות עלינו רוח טהרה ונזכה לגדל בנינו לתורה וגדולה בקדושה ובטהרה ולביאת משיח צדקינו.

ובזה הנני ידידכם המצפה לרחמי שמים וי"ר שיזכו כל בית ישראל לדור באהבה ואחוה ושלום ורעות ולראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצות על דרך ישראל סבא עדי יבא ינון ולו יקהת עמים ויעביר רוח טומאה מן הארץ דושה"ט בלב ונפש.

מנשה הקטן