הרה"ח המופלג רבי דוד'ל וינברג שליט"א
שואלין בהלכות פסח קודם
הפסח
איתא במסכת פסחים (ו:)
וז"ל, שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם הפסח שלשים יום, עכ"ל. ובשו"ע
(או"ח תכט:א) כתב המחבר וז"ל, שואלים בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום,
עכ"ל. ויש לדקדק על מה שמיאן השו"ע מלכתוב את המילה "ודורשין",
וצועד בזה בעקבות גירסת הרי"ף שהשמיט גם הוא את המילה "ודורשין"
מנוסח הגמרא.
והנה שניהם באו לגלות
שיטתם דלית חיוב בקום ועשה ל"דרוש" בהל' פסח אלא בחג עצמו [ 1], ולא בא הגמ' בפסחים אלא להעיר
שמשנכנס לתוך שלשים יום קודם חג פסח יש אחריות מיוחדת לענות על "השואל
כענין" בהלכות פסח, (וכן הוא דעת הביאור הלכה, ששיטת השו"ע הוא שיטת
הרי"ף, דאיהו גם שיטת הר"ן שם, והריטב"א במס' מגילה ד. ד"ה ואריב"ל).
דין סדר עדיפות להשואל
כענין נמצא בכל השנה
ותימה, דא"כ יש
להקשות דדין זה של "השואל כענין" כבר קא פסק ותני השו"ע בהל' תלמוד
תורה (יו"ד רמו:יד) וז"ל, שנים ששאלו אחד שאל כענין ואחד שאל שלא כענין נזקקים
לכענין, עכ"ל. וא"כ מאי רבותא איכא הכא כשכתב המחבר בהל' פסח שיש עדיפות
להשואל בהל' פסח קודם הפסח, הלא כל השנה נזקקים להשואל כענין?
ואכן שיש לתרץ באופן
פשוט, שבחלק יו"ד גילה המחבר את הכלל שיש סדר עדיפות להשואל כענין, אלא שבחלק
או"ח מפרט את הפרט, שבנוגע למועדי השנה, השואל בהלכות החג נחשב ל"שואל
כענין" רק כשמגיעים מתוך שלשים יום קודם החג. [ולפי זה נשאר פשוט מה שקבע
המחבר מקום להלכה זו דווקא בהל' פסח, כי חודש ניסן הוא ראש השנה לרגלים ולמועדים,
ולכן רגל זה הראשון משתמש כבנין אב לכל מועדי השנה אחריו.]
אמנם, אחד דיבר המחבר
שתים זו שמעתי, כי תמיד יש עומק לפנים מעומק וגבה מעל גבה, וכדלהלן.
חווית הלימוד של ימיות
השנה ושל ליל הסדר
בדרך כלל, חובת המלמד
הוא להשתדל כמה שאפשר לדבר בלשון ברור וצלול כדי לנטוע חכמת התורה בתוך מוחין
ולבבות הלומדים. וחיוב זה יצא מפשטות המקרא (דברים ו:ז) "ושננתם לבניך"—אילו
תלמידיך—המחייב כל אב או מלמד להורות את בניו אחריו כדי שיצליחו הדיבורים להיות משוננים
ומחודדים בפיפיותם, עד שלא תהא צריכים אפילו לגמגם. ורק בדיעבד, אם לא הצליח
להסביר כדבעי, כתב המחבר בהל' תלמוד תורה (רמו:י) וז"ל, הרב שלימד ולא הבינו התלמידים
וכו' לא יאמר התלמיד הבנתי והוא לא הבין אלא שואל וחוזר ושואל כמה פעמים,
עכ"ל. ולפי דבריו למדנו שהשאלה הוא עומד ככלי המשמש כאמצעי להבנת התורה במקרה
שהתלמידים לא הבינו דעת רבם, אבל לכתחילה הלוואי שלא היינו צריכים להתייחס לשאלות.
וכל זאת עומדת בניגוד
מוחלטת לחוויית ליל הסדר מפאת שכל התהליך של סיפור יציאת מצרים נובע מתוך נוסח
מסוימת של שאילה ותשובה דווקא,[2] וכמש"כ כי ישאלך בינך
וכו' (שמות יג:יד). ולא זו אף זו שיש חלק מן הראשונים אשר סוברים שכל מצוות סיפור
יצאת מצרים אינו נכנס לתחום דאורייתא אא"כ בניו שאלו אותו.[3] ומשום הכי תקנו חז"ל שעוקרין את השולחן כדי
שיכירו תינוקות וישאלו (ע' מסכת פסחים, קטו:), וכן
תיקנו הרבה שינוים בליל סדר כדי שישאלו התינוקות.[4]
ומסתמה, בעבור זה גם דקדקו
להתחיל נוסח של מה נשתנה עם המילים "וכאן הבן שואל", ואפילו בעובדא שאין
דעת בבן להרגיש בענין ולשאול, אביו מלמדו לשאול כדי להפך מצוות סיפור יציאת מצרים
להיות מצוה דאורייתא לכל הדעות. ומי שאין לו בן אשתו משאלו ואם אין לו אשה אף הוא
שואל את עצמו ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח שואלין זה לזה כדאיתא
שם (קטז.), וכן פסק הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ז:ג) והשו"ע (או"ח סי'
תעג:ז).[5]
ומכל הנ"ל יוצא
לנו שהצלחת ליל סדר, והופעת סגולת קדושתו אינו בא לידי גילוי אלא ע"י אופן
הלימוד של דרך שאילה ותשובה. אמנם, נראה שעדיין לא ירדנו לסוף דעתן של חז"ל
בזה.
יתרון לחכמה מן הסכלות
ויובן בס"ד בהקדם
מה שכתב שלמה המלך במגלת קהלת (ב:יג) וז"ל, וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות
כיתרון האור מן החשך, עכ"ל. וכל לב המצפה להבין פנימיותן של דברים נזקק לחלק כאן
בין שני סוגי החכמה: הראשונה, הוא החכמה הבאה אל האדם בשב ואל תעשה כאשר אביו או
רבו מלמדו רעיון חדש או ידיעה שלא נדע עד עכשיו, והנה זה בא בלי שום בקשה או איבעי
להו. אמנם יש חכמה אחרת שבאה אל האדם כשהוא מרגיש ככסיל רחוק מן החכמה ויושב ומצפה
מתי יבוא, עד שהוא אוזר את מותניו ושואל למי שיותר חכם ממנו. ועל זה החכמה השנית
מרמז קהלת כשכתב שיש יתרון לחכמה מן הסכלות בהשוואה לחכמה שבא בלי השפעת כח השאלה,
כלומר שיש יתרון לחכמה שבא מן הרגשת סכלות עצמו, עד שמביא את עצמו לשאול.
וע"כ סיים הפסוק "כיתרון האור מן החושך", שכשם שערך האור עולה
דווקא על חשבונה של החשך שקדם לה, כך היא ערכה של חכמה בהתאם לסכלות הבא לפניה,
והדברים עמוקים.
וכאן הוא המקום לציין
דברי הגאון רב יצחק הוטנר זצ"ל שכתב בעטו הזהב (פחד יצחק לחג הפסח, מאמר יז:ד)
וז"ל, הלא דבר מחוור הוא כי כל השגה שנתקבלה לתוכינו בתור התרה של ספיקותינו
או בתור פתרון לקושיותינו שבחה גדול יותר מאשר אם היתה השגה זו נקלטת בתוכינו בדרך
סתם מבלי ספק וקושי קודמים לה. וכל עוסק במושכלות יודע כי פעמים הרבה זקוק הוא
התירוץ לעזרתה של הקושיא הרבה יותר מאשר הקושיא זקוקה לעזרתה של התירוץ,
עכ"ל. ואם חז"ל במילוי תפקידן של "אבות" תיקנו כעין דאורייתא
להשתנות דרך הלימוד של הלילה הזה להיות בדרך שאלה ותשובה, סביר להניח שרצונם היה
שיכירו וישאלו אנחנו ה"בנים", ולכן מוטל עלינו להקשות מה העבודה היקרה
הזאת לנו?
ליל סדר כליל אמונה
הנה ידוע שליל הסדר הוא
ליל אמונה (ובספה"ק אף קוראים ליל הסדר ר"ה לאמונה),[6] שזוכים אנו בה לרזא דמהימנותא
ע"י אכילת מצה, נהמא דמיהמנותא. וכן נודע בשערים ששורש מצוות האמונה היא
ביציאת מצרים, וכמש"כ "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ועל
ידי זה התיאור—"אשר הוצאתיך מארץ מצרים"—עלה ברצונו ית' להציג את עצמו בראשונה
בשעת מתן תורה.
ועתה, כשאנחנו מדברים
על דבר האמונה, דחופים אנו מעצמינו לציין שיש טעות גדולה למחשבת העולם במחשבתם
ששייך לשאול בדרך "כן או לא" אם יש למישהו אמונה בהשי"ת. כי לקושטא
דמילתא, השאלה הזאת אינו מדויקת כלל וכלל, באשר המילה "אמונה" בא מלשון "אומן"
שמרגיל את עצמו לאט לאט להיות יותר בקי ומומחה במקצוע שלו, ולכן השאלה אינו אם יש
למישהו אמונה—"כן או לא"— אלא באיזה שלב הוא עומד בו לאורך מוט המדידה
האינסופית של מקצוע זו, וכמש"כ התניא (ליקוטי אמורים, פרק מב) שלשון אמונה הוא
לשון רגילות שמרגיל האדם את עצמו כמו אומן המאמן ידיו וכו', עכ"ל.
ובפרט כשאנחנו מדברים
על אודות אמונה של יהודי בהשי"ת—שא"א לו להישאר בלי (לפחות!) משהוא של
אמונה כירושה מהאבות הקדושים—השאלה וודאי צריך להיות כנ"ל, רוצה לומר באיזה
שלב הוא עומד בו עכשיו, כי הנה סולם האמונה הזאת מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
ולכן, אף שאנו כבר מזדהים עצמינו כמאמינים בני מאמינים בהוי"ה אלקינו, תועלת
ליל הסדר עולה גם לנו לבננו עד עולם, בעבור שיש הזדמנות מיוחדת בלילה הזה לחזק כח
אמונתינו, ולעלות סולם האמונה משלב אל שלב, למדרגות הבאות אחריו עד אין מספר.
וכל זה בסיס למה שלמדנו
מפי ספרים וסופרים, שקוראים לחג הזה "פסח" מלשון דילוג, ושם הזה מסמן
היכולת המיוחדת לדלג מדרגות ושלבים בסולם האמונה ע"י מוחין חדתין ואורות
חדשים המתגלים בליל הסדר.[7]
אמונה דרך שאלה
וכאן אנו מגיעים אל
העומק הדברים ויסודן של דרך הלימוד המיוחדת של ליל הסדר, כי המנגנון המאפשר לקדימת
האמונה היא-היא השאלה, וכמש"כ רבינו נחמן מברסלב זי"ע בליקוטי מוהר"ן (תנינא, תורה נב)
וז"ל, בענין הקשיות שקשה על הש"י, מרגלא בפומי' לומר, אדרבא, [8] כך ראוי
להיות דייקא, שיהי' קשיות על הש"י, וכך נאה ויפה לו ית' לפי גדולתו ורוממותו.
כי מעוצם גדולתו ורוממותו, שהוא מרומם מאד מדעתינו, ע"כ בוודאי א"א שנבין
ונשיג בשכלינו הנהגתו ית'. וע"כ בהכרח שיהי' עליו ית' קשיות, כי כך נאה ויפה לבורא
ית', שיהי' מרומם ונשא מדעתינו, שעי"ז קשה הקשיות כנ"ל. ואם הי' הנהגתו כפי
חיוב דעתינו, א"כ הי' ח"ו דעתו כדעתינו, עכ"ל.
ולפי דבריו למדנו, שכדי להתקדם משלב אל
שלב אל-על הסולם האמונה, בהכרח זקוקים אנו לסגולת כח השאלה, ולכן תקנו חז"ל כעין דאורייתא להשתנות בדרך
הלימוד של הלילה הזה מכל הלילות להיות בדרך שאילה דווקא![9]
אין כאלוקינו – מי
כאלוקינו
ולאור רעיון זה זכיתי
בס"ד לפָּנִים חדשות לענות על השאלה המפורסמת [המיוחס להחפץ חיים זצ"ל
ועוד[10] על נוסח הפיוט "אין
כאלוקינו". ומהלך השאלה כך הוא, אם בשורה ראשונה מדגישים אנו בלי שום גמגום
או ספק כל שהיא ש"אין כאלוקינו, אין כאדונינו וכו'", למה בהגעתנו לשורה
השניה, אחרי שכבר הודינו בפה מלא שאין כאלוקינו ואין כאדונינו וכו' שואלים
"מי כאלוקינו, מי כאדונינו וכו'" ונראים אנו (חלילה) כחוזרים ונסוגים על
הדבר, ואתמהה?[11]
והוא תירץ מה שתירץ,
אבל בס"ד חשבתי לדרוש ולענות ברוח אחרת, שהפייטן בא לייעץ אלו שכבר מאמינים
בה' ויכולים להכריז "אין כאלוקינו", איך להמשיך את הקו האמונה, ולהגיע
אל מחוז חפצם של שלב חדש באמונתם בהשי"ת. והעצה היעוצה לזה היא להשתמש בכח
השאלה ולשאול, "מי כאלוקינו מי כאדונינו וכו'", ר"ל אף על פי
שהכרזתי ש"אין כאלוקינו", לא באתי להגיד ש"אלוקינו" זה אני
מכיר או מבין אותו לגמרי, כי זה חלק מגדלותו שאיני מבין אותו, ולכן אני שואל:
"מי כאלוקינו, מי כאדונינו וכו'". ורק על ידי מין שאלה כזאת, יש סיכוי
לפתוח את הדלת לעולם חדש של אמונה יותר נעלית.
ענוה דרך שאלה מביא
לידי אמונה
אמנם, דרך ביאור זה אינו נראה מספיק
לנו להבין הופעת ענין השאלה בליל הסדר, כי אם תמצא לומר שלהקשות על השי"ת הוא
חלק גדול מחוויית ליל הסדר, הלא בדרך כלל לא שואלים שאלות על הקב"ה בליל
הסדר? [ואע"פ שיש אנשי מעשה שלוקחים הזדמנות בעת רצון של "כאן הבן
שואל" לשאול כל משאלות לבם ולפנות אל השי"ת בבקשות ותחנונים כבן בפני
אביו, אין זה הנוסח הקבוע לנו לדורות.] ואם נכונים הדברים שהרחבנו לעיל—שכן מתרומם
ומתנשא אמונתינו באל רם ונשא ע"י הקשיות ששואלים על השי"ת—היינו מצפים
למצוא לכל הפחות שאלות אחדים על הנהגות השי"ת מתוך נוסח ההגדה. ולכן נחוצים
אנו להעמיק הבנתינו בנושא ענין ה"שאלה" וסוף ענינו בליל הסדר.
והוא, כי הנה סגולת השאלה היא להביא את
השואל למדת הענוה ע"י גילוי דעת שאינו מבין את הכל, ועצם זה הענוה היא המביא
את השואל לדרגות נוספות של אמונה בהשי"ת. כי במידה שהאדם ממאט את עצמו, באותו
מידה מרבה בקרבו חוש האמונה הנותנת לו עיניים לראות שאין עוד מלבדו ית'. וכן כתב רבי
נחמן זי"ע, בעל המימרא הנ"ל, בספר המידות (ערך אמונה, אות ב') "על ידי
ענוה תזכה לאמונה".[12] וכמו
כן מצאנו במסכת סוטה (ד:) שהפך הענוה מביא את האדם לידי הפך האמונה, כי "כל אדם
שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים".
והן הן הדברים, שכדי להתקדם משלב אל
שלב אל-על הסולם האמונה צריך להשפיל את עצמו ע"י הודאה ברורה, שאינו יודע את
הכל, ובאמת אינו יודע כולם על עצמותו של השי"ת כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל,
ולא מחשבותיו כמחשבות הבורא.
ובאמת השפלה הזאת היא רק בחינת ירידה
לצורך עליה, שעל ידה אנו מכירים את גדלות הבורא, ושמחים בהבנתינו, שלמרות גדלותו
ית' עד אין חקר, השגיח עלינו בפרטיות עד שאף הוציאנו ממצרים בעצמו ובלי שום אמצעי—"אני
ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח"—וכל ההכרה היקרה הזאת היא רק בזכות כח
השאלה!
ההבדל בין דברי החכם
והרשע
ולפ"ז אנו רוכשים
כקניין אגב הסביר נאה לדברי ההגדה התמוהים כאשר בעלי ההגדה שָׂמוּ ארבע פסוקים
שבתורה בתוך פיפיותן של ארבע בנים שונים, וקראו תגר על דברי הרשע שאמר (שמות
יב:כו) "מה העבדה הזאת לכם", ודקדקו בדבריו "לכם—ולא לו".
ולכאורה יש לשאול, מה ההבדל בין דברי הרשע לבין דבריו של אחיו החכם ששאל (דברים
ו:כ) "מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה הוי"ה אלקינו אתכם".
אלא שפתרון החידה מובן
ע"פ יסודנו וע"פ דקדוק בדברי החכם והרשע, כי בעוד שהחכם "שאל"
את אביו מה העדות וכו' אתכם, וכמש"כ "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת
והחקים וכו'", הרשע מסרב מלהשפיל עצמו ולשאול בלשון שאלה את מי שהוא יותר חכם
ממנו. ולכן במקומה של שאלה ראויה, מחליף הרשע את הקושיא להיות "אמירה"
מחוצפת וגאותני אל אביו ואמו, וכמש"כ "והיה כי יאמרו אליכם בניכם
וכו'", כי באמת אין שאילתו שאלה כלל אלא לעג וקלס ותירוץ לעצמו על מה שהוא
מוציא את עצמו מן הכלל.[13]
חד גדיא—מסיימים ליל
הסדר עם שאלה
וברעיון זה אנו מגעים
לסוף ליל הסדר כשמסיימים ההגדה אם מעשה של חד גדיא. ומצאתי כתוב בספר אמונת עתיך
(מועדים, עמ' יז) מאת הרב משה וואלפסאן שליט"א וז"ל, והנה כל ליל פסח, ענינו
לקבוע אמונה בלב הבנים ע"י סיפור הנפלאות, ואכילת מצה ומרור, וכוסות, ואמירת ההלל, כל אלה חוברו יחדו בליל התקדש
חג לקבוע האמונה בלב הבנים יתד בל ימוט לעולם. ואחרי ככלות הכל, אומרים לו המעשה של
חד גדיא ונתעורר בבן קושיא לאלקינו, עכ"ל. ומה היא הקושיא הזאת?
וציין הרב וואלפסאן
שליט"א שגם החת״ס נזדקק לקושיא הזאת והיא: "הלא השונרא אכלה הגדיא בחמס, וא״כ צדק הכלבא שתבע
עלבונו, וא״כ החוטרא רשע והנורא צדיק והמיא רשע והתורא צדיק וכו׳. ולפ״ז בצדק שחט
המלאך המו׳ את השוחט הרשע ושופט כל הארץ חלילה לא יעשה משפט?"
וגם כאן תירץ הרב מה
שתירץ, אבל שבעים פנים לתורה, ובפרט כאן לענינינו כשהתרץ כל כך פשוט, והוא שמסיימין
ליל הסדר עם קושיא דייקא כדי לעשות מכה בפטיש על ליל אמונה ולהשריש בלבבות הבנים
שהשאלות—והמדות של ענוה ואמונה הבאות אחריהן—הן העיקריות, והתשובות רק טפלות לן.
תרגיל של שלשים יום
ולנועץ סוף המאמר
בתחילתו יש להבין פנימיות שיטת השו"ע שמשנכנס לתוך שלשים יום קודם חג פסח יש
אחריות מיוחדת לענות על "השואל כענין" בהלכות פסח. ואע"פ שיש לשאול
(כמו ששאלנו בתחילת המאמר) שלשיטת המחבר בהל' תלמוד תורה כל השנה יש סדר עדיפות ל"השואל
כענין", ולכן איזה מין הוספה בא לידנו ע"י הלכה זו בהלכות פסח?
אלא היוצא לנו מכל
הנ"ל הוא, דיש כאן (אצל הלכות פסח) דין חדש ומחודש. כי למרות שנכון הוא דלכל
השנה יש סדר עדיפות ל"השואל כענין", אפילו הכי התחייבות זו אינו בא אלא
מצד חובת הרב לענות תחילה על אלו השואלים דווקא על נושא הלימודים, אבל בנוגע לחג
הפסח הדין יוצא מכופל וההתחייבות חל על שני הצדדים, כי בנוסף לחובת הרב לענות תחילה
על "השואל כענין", יש חיוב מיוחדת מצד התלמידים להתחיל לשאול בעניני חג
הפסח כדי להתאמן ולהתרגל להיות פתוח ללימודים דרך שאלה, דאיהו דרך האמונה, לקראת
ליל התקדש חג.
יהי רצון שנזכה כולנו
לדעת שאחד אלוקינו שבשמים ובארץ, ואע"פ כן להמשיך לשאול ועי"ז להעלות אל
על סלום האמונה.
[1] ומקור החיוב
לדרוש בהלכות חג בחג הוא מסוף מס' מגילה (לב.) וז"ל תנו רבנן משה תיקן להם לישראל
שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג,
עכ"ל.
[2] ע' בפרי
צדיק (קונטרס על האוכל אות טז, חג הפסח אות ב'); וכן בפחד יצחק
לחג הפסח (מאמרים יז, מז, סב) שכבר דיברו הרבה בזה—ואציין חלק
מדבריו של הפחד יצחק בסעיפים הבאים, ואנן נמי לא נשנית פרשה זו אלא בשביל דברים אחדים
שנתחדשים בה בס"ד.
[3] ע' אריכות דברים של הגאון רב ירוחם פשיל
פערלא בביאורו הנפלא על שירת המצות לרס"ג (עשה ל"ג) שצטט
שיטת רש"י הרא"ש והמרדכי, ובסוף דבריו כל האריכות נשמע כשכתב וז"ל,
אלא ודאי עיקר המצווה מדאורייתא אינו אלא להשיב על שאלת הבן בלבד, אלא מדרבנן איכא
חיוב לספר יציאת מצרים גם בדליכא שאלה... ולזה הוא שתקנו כל השינויים כדי שיכירם
הבן וישאל דעל ידי זה תהיה המצווה מדאורייתא, עכ"ל. וחשבתי להוסיף סניף אחד
למה שהקשה העולם, למה אין מברכים על מצוות סיפור יציאת מצרים. אמנם, לפי מש"כ
ראשונים האלו, אולי יש להסביר שאין מברכין על מצוה זו בגלל שתלויה הוא על מישהו
אחר, וכמו שמצאנו בתשובת הרשב"א (סי' יח) שאין מברכין על מצוה שקיומה
תלויה באחר, כמו מצוות צדקה או כיבוד אב ואם למשל, כי יש לחשוש שאולי אביו נימך
בדעתו והתלבט על מה שביקש ממנו, או שמא העני מסרב מלקבל את הצדקה וכו', ויוצא
שבירכתו לבטלה. וכן הכא, מצוה זו אינו בידו כי שמא אחר ששואל הבן, נימלך הבן ואינו
שומע מה שאביו רוצה להגיד לו, וצ"ע אם באמת דומים מצות אלו לאלו,
ואכמ"ל.
[4] ע' דרבי המאירי למסכת פסחים (דף קטז.)
וכן, כדברים האלה שהביא המאירי בדרך קצרה מובאים בדרך ארוכה בסידורו של הרב אברהם
יצחק הכהן קוק זי"ע (עולת ראי"ה: חלק ב', עמ' רסו-רסז)
וז"ל, מה נשתנה...בעזרת השי"ת נראה לי לפרש כי השאלות הללו מיוסדות על
בן שאינו יודע לשאול, כי על החכם והשאר אין צריך לסדר שאלות, כי הם עצמם
ישאלו...לכן התחיל שיפתח לו פתח לשאול מעט מעט, ולכן שואלו את הנפלא יותר באחרונה,
כי מתחילה ירצה לסבב שיהיה עיקר השאלה שישאל הוא בעצמו. לזאת יפתח לו פתח קטן
מתחילה: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" סתם בלי פירוט הפרטים, כדי
שיתעורר בעצמו על הפרטים, ואם לא התעורר עוד בעצמו אז שואלו על פרט אחד...ואם אינו
שואל עוד להתעורר על השאלות כולן, אז שואלו דבר שהוא יותר מתמיה...אך כאשר רואה
שאינו מתעורר אז מגיד לו ג"כ כל ההגדה בלי שאלתו מקודם, עכ"ל.
[5] וכן במאמרו של רבן גמליאל (פסחים, קטז:) "מצה
שאנו אוכלין על שום מה וכו' מרור על שום מה וכו'", אין אומרים סתם מצה שאנו אוכלים על שם שלא הספיק וכו' רק דרך שאלה
ותשובה (וכ"ה גירסת הרא"ש).
[6] ע' למשל נתיבות שלום (פסח: מאמר רביעי, פסח חג האמונה).
[7] וע' למשל עבודת ישראל (ליום שביעי של פסח),
מאור ושמש (רמזי פסח ד"ה חכם). ורק אחר כך במשך ימי הספירה עובדים
להמשיך אורות הללו לתוך כלים של המדות זער פה וזער שם, דרך השבעה ספירות הרגשיות
התחתוניות: חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו'.
[8] כתב רבינו אדרבא עבור הה"א שיש חסרון
בשלימות האמונה כשאדם נזקק לשאול שאלות על השי"ת. אלא לקושטא דמילתא, אדרבא,
השאלה מביא את השואל לדרגות נוספות בהכרת גדלותו יתי', וכמש"כ הנביא (מיכה ז:ח) אל תשמחי איבתי לי
כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי. ודברי המדרש ידועים (ילקוט שמעוני תהלים, רמז
תרכ"ח) וז"ל, אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי, אלולא שנפלתי לא קמתי וכו'
אלולא שישבתי בחשך לא היה אור לי—ולענינינו נוכל לומר: אלולא שאלתי לא התקדמתי באמונתי.
[9] והמעיין בדברי הרמב"ם (הל' עבודת
כוכבים א:ג) תמצא שכל מה שעשה אברהם אבינו עליו השלום כדי לשתל אמונה
בהשי"ת בתוך לבבות משפחות האדמה ולהכניסם מתחת לכנפי השכינה הייתה כולו בזכות
לימוד דרך שאלה ותשובה דייקא, וכמש"כ "התחיל להשיב תשובות" וכן
"מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו." וע"י שאלות הללו הצליח
אאע"ה להחזיר אלפים ורבבות אנשי עולם והציל אותם מן הטעות הגדול הזה של דרך
עבודה זרה.
[10] ע' החפץ חיים על התורה (הערות מעשי למלך, עמ' ריג).
[11] ואע"פ שרב
עמרם גאון בסידורו והמחזור ויטרי (סי' קלד) כתבו מי כאלוקינו לפני אין כאלוקינו, בסידורים
שלנו כתוב אין כאלוקינו ואז מי כאלוקינו כגירסת האבודרהם.
[12] וע"ע בליקוטי הלכות (הל' תפילין ו:לא) וכן
שם (הל' נדרים ג:יח) שמאריך בהתייחסות בין ענוה ואמונה.
[13] מעשה שהיה כך היה
אצל הרה"ג רב חיים בריסקער זצ"ל, שפעם ניגש אליו יהודי שעזב את הדרך
שמירת המצות ומתלונן שיש לו הרבה קושיות על ה' ועל תורתו ח"ו. ושאל אותו רב חיים
זצ"ל, מתי הגיעו הקושיות האלו: לפני או אחרי שהתחלתה לעזוב את הדרך, רוצה לומר
לפני או אחרי שהפסקת מללמוד ומלהתפלל לשמור את השבת ושמור את הכשרות? וענה היהודי לפי
תומו שאכן הקושיות באו אחרי שכבר הפסיק לחיות חיים של תורה ומצות. ואז ענה לו הרב חיים
זצ"ל ש"באמת אין לך קושיות, יש לך תירוצים—תירוצים למה לא לקיים מצוות—ותירוצים
אי אפשר לתרץ!
