אורות הגבעה פסח תשע"ח

                         

לע"נ החבר ר' מרדכי צבי בן ר' מנחם, שנפטר בשביעי של פסח, אביו של ידיד נפשי, רודף צדקה וחסד, רחים רבנן, מוקיר רבנן ואיהו גופיה צורבא דרבנן, אהוב למעלה ונחמד למטה, ר' חיים שרעק שליט"א

אורות ההגדה

הדברים דלהלן מבוססים רובם על ספרים מספרים שונים בתוספת נופך.

 "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי".

אומרים פסוק זה בשני זמנים, בברית מילה ובליל פסח. ברית מילה היא הכנסה פרטית-אישית לברית ואילו קרבן פסח הוא קרבן כללי של כניסת עם ישראל בברית [והארכנו בזה במקום אחר בס"ד].

לכאורה, לשפוך דם אינו סימן של חיים אלא של מיעוט חיים. איך "ואראך מתבוססת בדמיך" מביא ל-"ואמר לך בדמיך חיי"? אלא שכאן טמון הסוד הפראדוקסלי. מסירות הנפש הטבעית-חומרית מביאה לחיים אמיתיים!

"יְהִי חַסְדְּךָ יְ-ה-וָ-ה עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ"

פסוק זה מרמז ליציאת מצרים. כמו שיחלנו לה' אז, בזמן יציאת מצרים, זמן של חסד אלוקי, כן נזכה עכשיו לחסד. וכמובן ש"חַסְדְּךָ י-ְה-וָ-ה עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ" ראשי תיבות גימטריא 148. פסח גימטריא 148. רוצים חסד? תתחברו ליציאת מצרים.

פסח הוא זמן קבלת מלכות שמים כמו שנאמר "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים" – ע"י היציאה ה' נהיה אלקים שלנו וזוכים לחסדו. ופסח כנגד אברהם ששורשו ומדתו חסד, כי בהשפעת אלוקות נכללו כל החסדים, כידוע ליודעי ח"ן.

[עפ"י הס' תורת אמת וס' ארץ צבי]

                                          

"להודיע שכל קוויך לא יבשו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך"

פסח הוא זמן הופעת החסד בעולם בזכות הבטחון שבוטחים בו "יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך" - רק עד כמה שאנחנו בוטחים בך ומייחלים לך, אתה [ה'] תשפיע טוב וחסד, וכמו שכתוב "הבוטח בה' חסד יסובבנו". ובליל שני של פסח, ט"ז בניסן, שאנחנו מתחילים לספור ספירת העומר מושפע חסד מיוחד. וט"ז בניסן היה היום שנתלה המן הרשע, הצר הצורר נצר מזרע עמלק, שכל מגמתו היתה להכניס ח"ו התרשלות בלב ישראל ולהפחידם שיפלו ממדריגת בטחונם ח"ו, ולכן התאים לו התואר "מפחידי". ובעמלק נאמר 'אשר קרך בדרך' שהם קיררו את התלהבות הבטחון שהייתה לנו בבורא. וקדושת השפעת המידה "חסד שבחסד" שמושפע ביום זה, שהוא שורש הבטחון כנ"ל מהפסוק והבוטח בה' חסד יסובבנו, הוריד והשפיל קליפת ההיפוך מזה, שלא תהיה עוד תקומה. [סימן לדבר, בפורים, יום מפלת עמלק, עוסקים רבות בחסד של משלוח מנות ומתנות לאביונים]. וזה פירוש הפסוק להודיע וכו' ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך - כי נצח בגימטריא 148 שהוא הוא הגימטריא של פסח! [עפ"י האמרי אמת]

ויש להוסיף שזה פירוש הזמר "משוך חסדך ליודעיך, א-ל קנוא ונוקם", וכולם שואלים איך עשו פה "שידוך" בין חסד ה' לבין קנאותו ונקמנותו? אלא שע"י גודל חסד ה' אלינו, הוא מתנקם ברשעים, וזה התרחש ביום שכולו חסד "חסד שבחסד" ט"ז סיון כשהמן נתלה על העץ.

ויש להוסיף עוד שכתוב בכמה מקומות בשפת אמת, שעמלק הוא הערלה דחפיא [המכסה] לברית. כאשר כורתים את עמלק, מתגלה קדושת הברית. [וידוע מש"כ בעוללות אפרים שברית מילה היא מבוא לתורה, וכמו שנאמר בברכת המזון "על בריתך שחתמת בבשרינו ועל תורתך שלימדתנו". ולכן בא עמלק דוקא לפני מתן תורה כדי שנסיר אותו ותתגלה קדושת הברית ותינתן התורה. וגם בפורים כתוב שהדור קבלוה בימי אחשורוש דוקא אחרי שהתגברנו על עמלק שהם הערלה דחפיא על הברית, ועי' שפ"א פורים תרנ"ט]. ומכאן הטעמה מיוחדת למנהג למזוג כוס לאליהו הנביא מלאך הברית, כי פסח הוא זמן כריתת הברית עם כלל ישראל וממילא הסרת כוח הרשעה של עמלק. וכמו שמכינים כסא לאליהו בברית מילה, כך מכינים כוס בליל הסדר, ועל הכוס אומרים "שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך" ואין עם שלא יודע את ה' כמו עמלק. ו"כס"א" בגימטריא "כו"ס". ויש דגש מיוחד על כך בחו"ל כשחוגגים את ליל הסדר בט"ז, ביום שנתלה המן, הערלה דחפיא על הברית קודש, והתאפשרה גילוי הברית [ועי' מש"כ בדומה לזה בתורת אמת עמוד 12].   

"כצמח השדה נתתיך"

כצמח שככל שחותכים אותו הוא צומח יותר "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרוץ" [שמות א יב]. הסנה בוער באש ואיננו אוכל [שם ג ב]. אי אפשר לכלות את עם ישראל. "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם [שמואל א טו כט].

"וירעו אותנו המצרים"

א] המצרים הפיצו עלינו שמועות שאנחנו רעים, "וירעו אותנו" עשו אותנו רעים, שאנחנו מתכוננים לפגוע בהם ולתקוע להם סכין בגב כמין 'גיס חמישי' כמו שטענו הנאצים ימח שמם, שכך עוללנו להם במלחמת העולם הראשונה.

וכבר לפני כן כתב הרב שמשון רפאל הירש "גם בדורות מאוחרים יותר היה זה מצפונם הרע של העמים שהטיל חשד ביהודים לאמור יד אחת יעשו עם אויבי המדינה עם הישמעאלים התורכים הצרפתים" [פירוש על שמות א' י'].

ב] להלן כתוב " דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב". וכולם שואלים, המצרים היו חברים שלנו? ואולי הכוונה לאלו שעשו אותנו רע. וירעו אותנו המצרים.

"ויענונו"

 למה לא התנגדו? למה לא נלחמו נגדם? התשובה היא שהשעבוד היה הדרגתי, בפרך – בפה רך. ואחר כך כבר לא היינו מסוגלים נפשית להתנגד לאדונים שלנו, וכדברי הרמב"ם "אין בטבע האדם שיגדל בשעבוד העבדות בחומר ובלבנים וכדומה להם וישטוף ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק מיד" [מורה נבוכים ג ל"ב].

"יש לתמוה: איך יירא מחנה גדול משש מאות אלף איש מן הרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם. התשובה: כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו  והיו ישראל נרפים ולא היו מלומדי מלחמה, הלא תראו כי עמלק בא בעם מעט, ולולי תפילת משה היה חולש ישראל. והשם לבדו, כי הוא עושה גדולות ) איוב ה׳:ט׳) לו נתכנו עלילות (שמואל א' ב׳ ג׳) סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים ) יהושע ה׳ ד׳)  אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה, כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות" [אבן עזרא י"ד י"ג].

היחיד שהלך בזקיפות קומה היה משה רבינו, הודות להשגחת ה' שגדל בבית פרעה והרגיש שחרור נפשי ורוחני, לכן היה לו אומץ להרוג את המצרי והושיע את בנות יתרו ממי שעשק אותן.

אפשר לצרף את דברי הנצי"ב על דברי משה רבנו "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ד'" [שמות ד' א']. והדבר ברור שלא אמר משה והן לא יאמינו כלל בגאולה, שהרי אותה הם מבקשים. אלא אמר משה, שלא יאמינו למשה כי נראה אליו ד', והיינו משום שלא היו יודעים את משה לגדול בתורה המסורה להם מן האבות וגם לא נודע בקדושה וחסידות שהרי היה בנעוריו גדל בפלטין של פרעה ועוסק בחכמות חיצוניות ומלובש ומדבר כמצרי, שעל כן חשבוהו בנות יתרו כאיש מצרי ולפי דעות בני האדם היה ראוי יותר שיתראה ד' לאהרן קדוש ד' שהיה נביא עוד במצרים. וזאת היתה טענת משה רבנו שיאמרו ישראל לא נראה אליך ד'. אם כן מדוע נענש משה רבנו על כך ולקה בצרעת על שחשד בהם? משיב הנצי"ב, כי באמת אין לחוות דעה את ד' וכאשר אמר על ידי ישעיה הנביא כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי' והוא לומד מזה לזמננו. "וכן לעת כזאת אחרי אשר אנו רואים מתוך עלילותיו שהעיר את לב הנדיב להפליא לעשות לטובת הישוב והיטה את לב השולטן ושריו להסכים לזה אותותיו אלה הן הן דבריו ואין לנו להתחכם לאמר כי נצרך להיות באופן אחר" [איגרת אחרית כבראשית].

ענין החפזון

א] למה יצאנו בחפזון דוקא? היד ה' תקצר להוציא אותנו בנחת??

נסביר עפ"י משל [מבוסס על ר' ירוחם]: מה ההבדל בין הזמנת מונית אלי הביתה לבין לתפוס אוטובוס קו 134? כשאני מזמין מונית, אני רגוע. הוא יגיע ואם אני לא מוכן, הוא יחכה לי. אולי יצפצף לי בעצבנות, אולי יפעיל את המונה לפני שאני אעלה למונית אבל אני לא מודאג. אני הזמנתי "ספיישל" והוא יישאר שם בשבילי. הנהג לא מעוניין להגיע עד לביתי ולחזור במונית ריקה. כשהוא מגיע אני אסיים לאסוף את חפציי ואצא דקה-שלש באיחור. "נו פרובלם". [מבחינת דרך ארץ צריך להגיע בזמן ומוכן, אבל דרך רבים לאחר קצת].  

אוטובוס שאני. אני מגיע לתחנה קצת לפני הזמן. אם אני מאחר בעשר שניות – שלום ולא להתראות. הפסדתי. הנהג הנכבד לא יחכה לי. אין סיכוי. יכול להיות שהוא יאחר אבל אני אף פעם לא אדע ולכן אני צריך להגיע, מוכן ומזומן לעלות. כמה פעמים קרה לי שבדרך לאוטובוס ראיתי איך שהוא נוסע מהתחנה ופספסתי. מפח נפש. המתנה ארוכה עד לאוטובוס הבא, וכולי האי ואולי. מי יודע אם או מתי יגיע. ההבדל הוא שנהג המונית תלוי בי. אני בעל הבית. לעומת זאת, אני תלוי בנהג אוטובוס. הוא בעל הבית.

יצאנו ממצרים בחפזון ולא בזמננו הפנוי, ברוגע, לפי לוח הזמנים שלנו, להראות תלות מוחלטת בה'. הוא ורק הוא קובע. יצאנו כמו באוטובוס.

ב]  אפשר להסביר באופן אחר בס"ד עפ"י דברי האור החיים הקדוש [שמות י"ט א'].  שואל האה"ח, למה הקב"ה חיכה עד החודש השלישי ולא נתן להם התורה מיד? אם הוא באמת אוהב אותנו, שיתן לנו מיד אחרי שיצאנו ממצרים? וז"ל: בחדש השלישי וגו׳ – הנה למה שקדם מעוצם חיבתו יתברך בישראל וגודל חשקו לתת להם ארוסתם זאת התורה, תקשה למה נתעכב ה׳ מתת התורה עד חודש השלישי, כי מן סימני האהבה היא שלא יתעכב חושק מבא לחשוקתו? ואם לצד הדרך הלא מצינו שאפילו לאליעזר עבד אברהם קפצה לו הארץ  )סנהדרין צ״ה.(  בלכתו לקחת אשה ליצחק ומכל שכן וקל וחומר לחתונת נשיאת ראש כי תקפוץ הארץ וגם השמים אם יצטרכו לה, אשר על כן בא הקדוש ברוך הוא ונתן אמתלא לדבר כי לא מיעוט החשק הוא הסובב אלא לצד הכשרת החתן, כי לא היו ישראל ראוים לצד שהיו בארץ הטמאה והיו לנדה ביניהם והוצרכו לספור ספירת טהרתם שבע שבתות כדרך ז׳ נקיים אשר צוה ה׳ לזבה (זהר ח״ג צ״ז.) והוא אומרו לצאת בני ישראל פירוש לסיבת יציאתם מארץ מצרים הוא הסובב עכבת הדבר עד החודש הג׳, והראיה כי כשקרבו ימי הכשרתם בו ביום נסעו בו ביום באו, והוא אומרו ביום הזה פירוש שנסעו בו ביום באו, וכן הובא בדבריהם ז״ל ) שבת פ״ז.) שביום שנסעו בו באו.

והצצתי בענין ואראה עוצם חשקו יתברך בישראל שניכרת מתוך מעשיו בהעיר למה הטריחם ה׳ בדרך עד החדש הג׳. ואם לסיבה שכתבנו עדיין תקשה שהיה לו לקפוץ הארץ ולהגיע למדבר סיני בו ביום ושם יתעכבו עד ספור ז׳ שבועות ויהיה זמן הכושר כנזכר.

אכן זה יגיד עוצם חשק נתינת התורה לישראל, כי לגודל חשקו ברוך הוא בהם לא רצה להביאם ולהתעכב זמן ארוך בלא חתונה בבית חתנות, ולזה היה ממעיט הימים בריחוק מקום, ותקח לך שיעורן של דברים מחשוק וחשוקתו כי לא יצטער בעכבתו מבוא אליה כל זמן שלא הגיעו עת דודים ועדיין לא עלתה כלה לחופתה אשר לא כן בעת כלה בחופתה לא יעצור כח לעכב ביאתו אליה".

כלומר כל עוד לא היו מוכנים ומוכשרים לקבל את התורה, אי אפשר היה לתת להם. אבל ברגע שהיו מוכנים – צ'יק צ'ק ה' נתן להם את התורה. וכמו ציפיית החתן לממש את הקשר שלו עם הכלה. כל עוד היא אסורה, אין על מה לדבר. אבל ברגע שהיא מותרת "לא יעצור כח" וכו' כדברי האוה"ח, להשלים את הקשר ביניהם. [ונראה שהסיבה שהגמרא בשבת [פ"ו:] מספרת מה נעשה בכל יום עד ששי בניסן היא כדי להסביר למה התורה לא ניתנה מיד. הרי הגיעו להר סיני ואיך יתעכב החתן? אלא שלא הגיעו להכשרה מלאה לקבלת התורה עד ששי בסיון כי כל יום היה קריטי כדי להתכונן למעמד המכונן בהיסטוריית העולם].

וכך אצלנו. כל עוד הזמן לא הגיע, א"א היה להוציא אותנו. אבל ברגע שהגיע הזמן, אי אפשר היה לחכות, כביכול, ומיד להוציא אותנו גוי מקרב גוי וליצור ע"י הוצאה זו את עם הנצח, כי עד אז היו עדיין בבחינת עובר במעי אמו [כדברי חז"ל]. הגיע הזמן? מיד!!! בחפזון! וזה מעוצם חשקת הקב"ה אלינו. ושו"מ מצאתי בס' דעת חכמה ומוסר ח"א מאמר קל"ב שה' הוציא אותנו בחפזון כדי לרחם עלינו שלא נסבול יותר עיי"ש.   

ג] ועי' במהר"ל בס' הגבורות פל"ח שהסביר שאנחנו עם הנצח, מעבר ומעל ל"זמן", ולכן צריכים לאכול מצה בכמה שפחות זמן ומכאן לכל המצוות "אין מחמיצין את המצוות" שצריכים לקיימן בזריזות, לצמצם את הזמן. וביאר שזה הטעם שנגאלנו בחודש הראשון, כאשר כמעט לא עבר זמן, כיאה לעם שהוא מעבר לזמן עיי"ש וינעם לך.

ד] בס' שערי ליל הסדר [עמ' ל"ד] ביאר שתחילת הסעודה היא "משיתיר חגורו" [שבת ט'] ואילו כאן אכלו את החמץ במהירות "מתניכם חגורים" לאלפנו דעת שאין אכילה העיקר בחיים! ובאמת אין זמן אחר בשנה שצווה לאכול מאכלים מסויימים כמו בליל הסדר, כי בליל הסדר מתקנים חטא אדם הראשון שהיה באכילה, כמבואר באריכות בקונטרס שכתב רבי צדוק הכהן מלובלין הנקרא "עת האוכל". 

ניסי יציאת מצרים כיסוד האמונה

הרמב"ם כותב [יסודי התורה פ"ח ה"א] "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף אלא כל האותות שעשה משה במדבר, לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון - הוריד לנו את המן, צמאו - בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח - בלעה אותן הארץ וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם. ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה".

ורבים הקשו, שיוצא לפי הרמב"ם שכל ניסי יציאת מצרים לא יכולים לשמש יסוד לאמונתנו, כי "המאמין עפ"י אותות יש בלבו דופי". וזה תמוה מאד וחידוש ענק לומר שבאמת כל אמונתנו מבוססת על מתן תורה בלבד ולא על יציאת מצרים. ובאמת יש הרבה מקורות שסותרים הנחה זו [וזה גם לוקח את כל הגישמאק מליל הסדר וחג הפסח בכלל...], ובראשם פסוקים מפורשים כמו " וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה". הרי שע"י הניסים יודעים את ה'.

והפשוט והברור, הוא שאין ספק שיסודות אמונתנו מושתתים על אדני נסי יציאת מצרים, והמעיין הדק היטב ברמב"ם יראה בהקשרו שמדבר על משה רבינו בתור נביא, שההוכחה הברורה והחותכת ביותר שהוא נביא הייתה במתן תורה, שבעינינו ראינו וכו' לעומת שאר הנביאים שמאמינים להם ע"י אותות מכח גזירת הכתוב  אבל לעולם אין לפקפק בניסים שה' עשה במצרים ולומר שיש בהם דופי ח"ו.  ועי' מה שהאריך באופן נפלא בס' אמונה שלמה [לג"ר זלמן בלאך שליט"א עמ' רי"ז-רס"ב] ובמש"כ באורות הגבעה [פרשת שמות תשע"ז].

"יכול מראש חודש"- היה אתה!

כולם שואלים – מה ההוה אמינא להתחיל לספר ביציאת מצרים כבר מראש חודש, חמשה עשר יום לפני היציאה?

האדם מוגדר ע"י הפסיכולוגיה כ"יצור חברתי". זה בריא לחלוטין לרצות להיות חלק מחברה ולהיות מקובל בחברה וליהנות מחברה וכו'. העונש החמור ביותר שמטילים על אסירים הוא בידוד. אדם הנמצא לבד לאורך זמן, בדרך כלל יוצא מדעתו. המסקנה היא שחשוב מאד לבריאת הנפש [והגוף!! כפי שהוכיחו מחקרים] לפתח קשרי חברה מסועפים, עמוקים ומלאי סיפוק נפשי. כלשון חכמינו "או חברותו או מיתותא" והם לא התכוונו לחברותא במובן המקובל היום אלא לחברה וחברים.

הצד השני של המטבע הוא שאדם נהיה מאד תלותי בחברה. וכפתגם הידוע: "אני לא מה שאני חושב שאני, גם לא מי שאתה חושב שאני, אני זה מי שאתה חושב שאני". מאז שאנחנו ילדים קטנים אנחנו מודאגים ועסוקים בדעה של החברה הסובבת אודותינו. הורים, גננות, מלמדים חברים שכנים וכו' וכו' האם אני מוצא חן בעיניהם או לא? מעריכים אותי או לא? אוהבים אותי או לא? ואח"כ בישיבה קטנה וגדולה התדמית הציבורית שלנו מאד חשובה לנו ויש המון תחרות בין הבחורים בכל מיני תחומים. יש גם את נושא השידוך ששכרה בצידה שמניע הרבה בחורים וגורם לאדם לנסות לעשות רושם טוב על אחרים. ואפילו אחרי הנישואים מודאגים ממה הראש כולל חושב עלינו, והאשה, והשווער והשוויגר, וכל האנשים מסביב וכו' וכו'. כדי לעשות רושם חיובי, פעמים רבות שוכחים את עצמינו ומשקיעים מאמצים לעשות רושם חיובי על הסביבה. קשה לאנשים להגיד "אני לא יודע", "טעיתי", "לעולם לא למדתי את המסכת הזו", "אני לא מבין כלום בנושא הזה", "יש לי חרדות, חוסר בטחון עצמי" וכו' וכו' כי אז יש חשש שקרננו ירד בעיני זולתנו. מה כן עושים? הרבה "פוזות" והעמדות פנים. מתי מגיע הזמן להיות "אני" באמת, בלי כחל וסרק, על כל מגבלותיי, חסרונותיי, מחדליי וגם מעלותיי? לעולם לא.... כי מה יאמרו אם יגלו את האני האמיתי שלי. לב יודע מרת נפשו שזה לא מי יודע מה מרשים.   

וכבר אמרו חכמים
שההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל במעמד, מה שבמקרה זה משועבד לאחר, וזה לא משועבד. יש מציאות של עבד או אסיר בבית הסוהר שרוחו ונשמתו מלאה בחירות. ולהיפוך, ישנם הרבה אנשים שמבחינה חיצונית הם בני חורין אבל רוחם הוא רוח של עבד. מהי החירות? החירות היא אותה רוח עילאית, שהאדם, וכן העם בכללו, מתרומם על ידה, להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלהים אשר בקרבו. ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים עם תכלית ועם מטרה, שהם שוים ומלאים במשמעות. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר, השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא גשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה וטוב. 

"חירות" הפירוש הוא להיות נאמן לעצמיות הפנימית, דהיינו לצלם אלקים שבקרבו ללא שום השתעבדות לשום גורם חברתי או אחר. ובשיר של ר' יהודה הלוי: "עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי: עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ, חֶלְקִי ה'!" אָמְרָה נַפְשִׁי." [זכר לדבר – אכילת קרבן פסח בחפזון כדי לא להיות עבדי הזמן וכדלעיל].

במצרים היינו משועבדים לגמרי למצרים. כדי להשתחרר נפשית מהשיעבוד ה' צוה אותנו לקחת את האלהים של האדונים שלנו ולשחוט אותו. והציווי היה בראש חודש ניסן. אז לראשונה, עם קבלת הציווי, נהיינו בני חורין.

וכתב בס' הכתב והקבלה: "הדם לכם לאות – הקושי מפורסם מה ענין האות הזה ומה צורך יש בו, הממנו ית׳ יפלא להציל בתי בני ישראל בלי שום אות וסימן .... והנה אות האהבה השלמה והסימן הגמור הוא לבלי יכנס בלב האוהב שום פחד ודאגה מאיזה סכנה למלאות רצון הנאהב, אבל ישים נפשו בכפו ויסתכן לבלי המנע מעשות רצונו, לכן צוה הוא ית׳ שיעשו ג׳ פעולות בזביחות האלוה של המצרים לעיניהם בפרסום גדול, ולא ישיתו לב על הסכנה העצומה פן יחרה אף מצרים עליהם בראותם עלבון יראתם ויקומו עליהם להשמידם, כמאמר משה הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, עם כ״ז לא ימנעו מלמלאות רצון המצוה בשוקים וברחובות בבזוי וקלון, עד הביאום אותו לביתם בקולי קולות ולא ייראו מן המצריים, יתר ע״כ ישחטו הפסח בכנופי׳ ובעסק גדול משפחות משפחות בפרסום, וגם זה לא יפחדו ולא ייראו משונאיהם, והאחרון הכביד כי לא די להם בכל זה אבל גם אח״כ בעת אכלם אותו יפרסמוהו לכליון עיניהם ולדאבון נפש המצרים, בתתם מדמו על משקופי הבתים והמזוזות לעיני כל עובר וידעו המצרים כי עתה יאכלו את יראתם, הלא ינתקו מורשי לבבם להקהל ולבוא עליהם בחרבות ורמחים ולנקום בתוך בני ישראל, הנה בכל זה יעשו רצון קונם ולא יהיה מורך בלבבם, ובזה אות נפלא על שלמות התשובה והדבקם בו ית׳, והיותם כופרים בע״א כפירה גמורה וחלוטה, וזהו והיה הדם לכם לאות, רצונו יהיה אות לכם על טוב כוונתכם ויושר אמתת לבבכם עם אלהיכם, ובזה תעוררו רחמים עליכם שלא יהיה בכם נגף למשחית כמו שהיה הדין מחייב בעבור הדמותכם למצרים בעבודת הטלה; וראיתי במכילתא דאמר ר׳ יצחק שהדם לא היה בפנים אלא בחוץ כדי שיראו המצרים ויתכרכמו בני מעיהם, ע״כ. וזה ממש כדברינו. וקרוב לומר כי ענין וראיתי כאן כמו ירא פרעה איש נבון, וטעמו בחרתי להיות הדם לכם לאות, שבזכות שתקיימו מצותי בזה אחוס עליכם."

הרי לנו שהשחרור הנפשי והרוחני מהמצרים הושג ע"י פעולה פומבית של שחיטת אלהיהם ללא שום מורא ופחד, כאשר אין כוונתנו אלא למלאות רצון ה'. כל זמן שמפחדים מהם וחוששים לדעתם, אפילו אם היינו משוחררים באופן פורמלי, בנפש היינו נשארים עבדים. רק אחרי שהפכנו להיות עצמאיים ועצמיים, יש משמעות לעבודת ה', הנובעת מתוך הטבעיות הנשמתית שלנו.  

העבודה של ליל הפסח היא להשתחרר סופית מכל המיצרים המגבילים אותנו, בין אם זה שאור שבעיסה המסית אותנו לסטות ולסור מהדרך בין אם זה דאגה של מימ"י [מה יגידו, מה יחשבו]. יש רק דבר אחד חשוב בחיים והוא רצון הבורא. כל האנשים האלו שאנחנו משתדלים למצוא חן בעיניהם יהיו פה זמן קצר, ולמען האמת, אתה לא כ"כ מעניין אותם, כי האדם מטבעו בעיקר מעוניין בעצמו ובמשפחתו, ואילו הקב"ה הוא נצחי ונשמתך תהיה אצלו לנצח. אז מה חשוב יותר? דעת בן תמותה שהיום פה ומחר בקבר שבין כה לא כ"כ אכפת לו ממך או הקב"ה שהוא המציאות האמיתית היחידה, ואין עוד מלבדו? לצערינו, רבים מתפתים לדאוג הרבה יותר להתקבל בחברה ובדעת הבריות מאשר לעשות נחת רוח לבורא. הסיבה היא פשוטה, הקב"ה הוא מופשט ורחק בעיני ההמון ואילו היחס של החברה הוא קרוב, ממשי וקונקרטי. אבל עולם הפוך ראיתי. עיקר העיקרים ויסוד היסודות היא מציאות הבורא יתברך וביחס אליו החברה ודעתה עליך שווה כקליפת השום ופחות. זה ברור לכל בר דעת וצריך רק להפנים זאת.

כמובן שאנחנו משתדלים למצוא חן ושכל טוב לא רק בעיני אלקים אלא גם בעיני אדם. אנחנו מתפללים כל יום "ותתננו היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואנו". אנחנו חייבים לגמול חסד ולחייך ולאהוב כל יהודי אהבת נפש, וגם לשמור על נורמות חברתיות ולא להיות משונים וחריגים. גם זה ברור לכל בר דעת. אבל הכל חייב להשתבץ בתוך המערכת הכללית של עבודת ה' ורצונו, וברגע שה"למצוא חן" בא על חשבון ערך רוחני ומאלץ אותנו לוותר על עקרונות נצחיים, צריך לזכור שיש רק אדון אחד, וא-ל אחד, ברוך הוא וברוך שמו. זו חירות.  

"יכול מראש חודש" הפירוש – אולי מאותו יום שנצטווינו להקריב את אלהי מצרים והשתחררנו מהתלות העבדותית, כבר אפשר לספר ביציאת מצרים. "תלמוד לומר 'ביום ההוא'. אי 'ביום ההוא', יכול מבעוד יום," דהיינו אולי מזכירים יציאת מצרים בזמן ששוחטים בפועל את אלהיהם, כי אז התחילה החירות. ת"ל בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך.

"אם אין אני לי – מי לי?" ליל פסח, ליל חירות, הוא הלילה להיות אני, סוף סוף. ובד בבד, לא לשכוח "כשאני לעצמי מה אני", אני גם חלק מהכלל, מהחברה, ואין אני חי על אי בודד, לא חברתית ולא רוחנית.

קרבן פסח, בעומק, מקפל את שני הרבדים האלו. מצד אחד הוא קרבן יחיד. מצד שני לקרבן ציבור "דאתי בכנופיא" [יומא נ"א.]. ויש להאריך.

קושית השאגת אריה וסקירת התירוצים

א] מובא בגמרא [פסחים כ"ז:] "תניא א"ר יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה, והדין נותן, ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא, טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא, לא כל שכן שטעון שריפה. אמרו לו, כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה 'תשביתו שאור מבתיכם', בכל דבר שאתה יכול להשבית".

ב] והשאגת אריה [סי' פז] שאג בקול גדול, מדוע הקשו חכמים מדבר שאינו מצוי כל כך שלא יהיה לו עצים לשרוף, היה להם להקשות שיש קולא בדעת רבי יהודה בזה שהוא מתיר לשורפן, ומבואר בגמרא [תמורה ל"ד] שהנשרפין אפרן מותר, וא"כ נמצא שמיקל רבי יהודה בזה שמותר ליהנות מאפר החמץ שנשרף ואילו לדעת חכמים שהביעור הוא על ידי פירור וזרייה ברוח הרי זה כמו נקברין שאפרן אסור שאינו יוצא מידי איסורו לעולם? ותירץ שיש להוכיח מכאן כדעת רש"י [לעיל י"ב ד"ה שלא] שאחר שעה שישית מודה רבי יהודה שהשבתתו בכל דבר, וא"כ כל מה שהצריך דווקא שריפה היינו קודם זמן איסורו וא"כ לענין אפרן אין שום נפק"מ, כיון שלאחר זמן איסורן גם לר"י אין דינו דווקא בשריפה וממילא אפרן יהיה אסור, וקודם איסורן גם לרבנן שסוברים השבתתו בכל דבר ג"כ אפרן מותר כיון שקודם זמן האיסור כבר נפסל מאכילת כלב וא"כ אין כאן שום קולא בדעת רבי יהודה.

ג] ובספר באר אברהם [ד"ה תניא] תירץ על פי דרכו שהביאור במה שאמרו בכמה מקומות שכשיש ללמוד להקל ולהחמיר, למדים להחמיר, היינו שכשיש לימוד שעל ידו באים לחייב על האדם לעשות מעשים, וכדומה זה נקרא להחמיר ולמדים מזה, ואף שלפעמים על ידי זה יוצא קולא באיסורים אחרים, מכל מקום למדים להחמיר על האדם כיון שלחומרא מקשינן, ועל כן אי אפשר לומר שהיתר הנאה באפר נחשב סופו להקל כיון שהדין שריפה הוא להחמיר על האדם להצריכו לעשות מעשה שריפה ואילו ההנאה באפר הוא קולא שיצא בדין האפר, ובזה אומרים הכלל שלמדים להחמיר על האדם ורק מה שרבנן פרכו שמדברי רבי יהודה ימצא שאם אין לו עצים ישב בטל זהו קולא הקיימת על האדם, ועל כן שייך להקשות שזהו חומרא שסופה להקל.

ד] וברעק"א [סי' תמ"ה סק"א] תירץ על פי דברי התוספות [תמורה ל"ג ד"ה הנשרפין] שהטעם שהנשרפין אפרן מותר, הוא משום שנעשית כבר מצותו, א"כ יש לומר שיש חילוק בין כל הדברים שדינם להיקבר, שבהם אין מעשה הקבורה מצוה אלא שציוו לקוברם בכדי שלא יבואו עמם לתקלה, ונמצא שהקבורה אינה נחשבת עשיית מצוותם ועל כן אפרן אסור. אבל חמץ בפסח לדעת רבנן שיש מצוה להשבית את החמץ, א"כ נמצא שהקבורה זהו קיום מצות השבתה של החמץ ואף אם צריכים קבורה, מכל מקום אפרן מותר מאחר שנעשה מצותם, ומה לי השבתה על ידי שריפה לרבי יהודה או השבתה על ידי נקברין לרבנן.

ה] אך השפת אמת [ד"ה תניא] השיג על דבריו שמדברי הגמרא [לעיל כ"א] והתוספות [שם ד"ה בהדי] משמע שלרבנן החולקים על רבי יהודה אפרו אסור בהנאה, וטעם הדבר משום שכל מה שאמרו שהנשרפין אפרן מותר, הוא דווקא במקום שהחיוב שריפה הוא מטעם האיסור אכילה שבו כגון ערלה וכלאי הכרם ונותר וכן חמץ לדעת רבי יהודה שלמד בו חיוב השריפה מנותר דמשום האיסור אכילה שבהם צריך לשורפם, ועל כן אנו אומרים שאם נשרפו, הרי נעשה מצוותם וממילא אפרן מותר בהנאה. אמנם אם מה שצריך לבער את החמץ הוא משום דין 'תשביתו' ומשום איסור 'בל יראה', א"כ זהו דין בפני עצמו ולא שייך לומר שנעשה מצוותו לגבי איסור אכילה והנאה שבו, שבזה עדיין נשאר איסור גם על האפר ועל כן לרבנן אפרן אסור.

ו] ובשפת אמת [שם] ובקובץ שיעורים [אות קכו] תירצו שמה שאפרן מותר אינו נחשב קולא כיון שהוא תולדה ממה שהחמירו עליו שצריך שריפה. והביא הקובץ שיעורים ראיה ליסוד זה, שבגמרא [לעיל כ"ד] למדו שבשר בחלב אסור בהנאה בק"ו מערלה, ולכאורה הרי מק"ו זה יוצא גם קולא, שהרי אם יקדש אדם אשה בבשר בחלב לא תהא מקודשת שהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת, ואם אחר יבוא עליה לא יתחייב מיתה וכיצד א"כ למדו ק"ו? אלא על כרחך שכל קולא שהיא תולדה מהחומר שהחמירו, אינו נחשב קולא, וממילא שגם הקולא שאפרן מותר, כיון שהוא בא בתולדה מהחומרא שצריך שריפה, אין זה נחשב קולא. אבל מה שאמרו שאם לא מצא עצים יהא יושב ובטל, אין זה תולדה מהחומרא, אלא שבדין שריפה עצמו יש בו קולא וחומרא, חומרא להצריך דווקא שריפה וקולא שאם אי אפשר לשרוף ישב בטל.

ז] ובשו"ת תורת חסד [סי' כ"א אות ו'] כתב בזה"ל:"וקושיא מעיקרא ליתא, דהא דכל דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, היינו בסופו להקל באופן שלא יוכל מתחלה לקיים המצוה כלל, כמו לא מצא עצים לשורפו יהיה יושב ובטל, ומה בצע במה שנדון בו בק"ו להחמיר אבל אם אין סופו להקל בזה לבטל קיום המצוה רק שאם יקיים המצוה והחומר שאנו דנים להחמיר עליו אז אח"כ יוכל להסתעף מזה איזה קולא בדבר אחר, אין משגיחין ע"ז כלל ושפיר דנים בק"ו להחמיר במה שאנו דנים כעת, דאל"כ בטלת כל תורת ק"ו, דמכל חומרא שבעולם יצוייר שיסתעף מזה קולא, וכי משום זה לא נדון עוד בק"ו. ובכ"ז לא יתבטל תורת ק"ו והרי אנו דנין בדבר במה שעומד עכשיו ומה בכך שאח"כ יסתעף מזה איזה קולא עכ"ל.

ח] אמנם, מהירושלמי [פסחים ב, א עפ"י התורת כהנים] משמע שגם במקרה שתצמח קולא בענין אחר, אומרים "כל דין שתחילתו וכו'", ונחזי אנן. כתוב "אשה כי תזריע וילדה זכר", ולומד ר"י מזכר שאף ביוצא מת מטמאה טומאת לידה מקו"ח מיוצא חי שאינו מטמא באוהל מטמא טומאת לידה, יוצא מת לא כש"כ. ורבנן אמרו כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר סופו להקל, דא"כ יטהר המת גם את אמו [שיהיה לה ימי טוהר כיוצא חי] אינו דין ע"ש. והרי באותם ימי טוהר לא יתבטל עצם הלימוד שהיא טמאה, אלא שתצמח קולא בענין אחר, ומ"מ אומרים ש"כל דין שתחילתו להחמיר וכו' אין אומרים אותו". [כך העירו בס' מקדשי ה' סי' ע"א בהגהות דבר צבי ובשו"ת יביע אומר ח"א סי' כ"ג].  

ט] בס' אהל תורה לגאון ר' יצחק אייזיק הרצוג ז"ל העיר, שיש לומר, שמה שאמרו חכמים לר' יהודה כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו ולהקל אינו דין [פסחים כ"ז], זה דוקא באם סופו להקל מצד המציאות, וכמו הציור שאם לא מצא עצים יהא יושב ובטל אבל במקום שסופו להקל מצד הדין וגזירת התורה שתתחדש עי"ז, בשביל כך לא נבטל את הק"ו.

ולפי דבריו תירץ הגר"ש זוין [בירחון קול תורה] את קושיית השאג"א, שמה שאפר הנשרפין מותר הוא מדין תורה, וא"כ אין כאן עילה לבטל את הק"ו מחמת קולא זו ע"כ. אבל קשה על דבריהם מהירושלמי שהבאנו, כי שם מבואר שהקולא היא מדין תורה [ימי טהרה], ואעפ"כ רצו לבטל אותה. כך העיר הגרב"ש שניאורסין בקובץ קול תורה ה-ו], ועיי"ש איך תירץ מעצמו קושיית השאג"א.   

י] עוד אפשר ליישב עפ"י דברי הקה"י [פסחים סי' י"ג] שכה כתב: "ולכאורה לשיטת הרמב"ם ז"ל לענ"ד אפשר שיש לדון איפכא דגם לר"י דמצותו בשריפה, מ"מ אפרן אסור, ולא דמי לכל הנשרפין דאפרן מותר, דבאמת הטעם שכתבו התוס' בנשרפין דאפרן מותר משום שנעשית מצותן, לכאורה תמוה דדינא דנעשית מצותן לא אשכחן אלא בקרבנות והקדשות שיסוד איסורן הוא משום ששייכים להקדש למצותן, וכשנעשית מצותן ואין לגבוה בהם ענין, פקע דין מעילה ואיסורי הנאה שבהן אבל בכל איסורי הנאה אטו כל איסור הנאה שלהם הוא משום שמצותן בשריפה, דלכאורה משמע איפכא שמצות שריפה מפאת איסורי הנאה שבהן, א"נ ששם האיסור כגון שם כלאי הכרם מחייב שני הדינים, דין איסורי הנאה ודין שריפה אבל מנלן שכל דין איסורי הנאה הוא מפני מצות שריפה שבהם ..... ויותר נראה דחז"ל קבלו דכוונת התורה בהני שחייבתן שריפה הוא, דבזה נשלם האיסור הנאה שלהם כגון כלאי הכרם שאמרה תורה תוקד אש פירושו שהוא בדין כלאי הכרם עד שתוקד אש ולא אח"ז. וכ"ז בכל הנשרפין אבל בחמץ בפסח לכאורה מוכרח דאיסורי הנאה שבו אינו קשור בדין שריפה שהרי מצות השבתה לא חייבה תורה אלא בחמץ שלו ואילו איסור הנאה איכא בחמץ בפסח שגם בחמצו של נכרי אע"פ שאין שום מצוה לבערו וכן חמץ אחר הפסח לר"י דאסור מדאורייתא בהנאה ומ"מ מצות ביעור ליכא אחר הפסח דהא לא כתיב תשביתו אלא בפסח ונמצא דחמץ של נכרי לכישרף לא יפקע דין האיסור הנאה מאפרן בתוך הפסח וכן לר"י אחר הפסח גם לכשתשרף לא יפקע איסורי הנאה שלו דהא אין בו מצות שריפה וא"כ אטו חמץ של ישראל בתוך הפסח מגרע גרע שאין איסורו נמשך אלא עד שעת שריפה דלפי פשוטו הי' נראה דמחמץ של נכרי איכא הוכחה דדין איסורי הנאה אינו קשור בשריפתו וה"נ בשל ישראל הוא אסור בהנאה מצד עצמו וענין מצות שריפה הוא מפאת איסור ב"י וב"י ולא מכח איסורי הנאה וי"ל דחמץ בפסח גם לר' יהודה דטעון שריפה מ"מ אפרן אסור, ואם כנים הדברים אפשר דאתי שפיר הא דלרבנן שרי לשרוף דאין מקל באפרן כיון שאין שריפתן מצד איסור הנאה שלהן אלא מפאת איסור בל יראה ובל ימצא, אפשר שלא יטעו בזה לומר דאפרן מותר ויש לפלפל. ושיטת התוס' בדף ה' בהא דארע"א מצינו להבערה שהוא אב מלאכה וברפ"ב ד"ה בהדי דלר"י אפרן מותר עיי"ש וי"ל דאזלו לשיטתס דגרסי במתני' בסוף תמורה דחשיב נשרפין וחשיב נמי חמץ בפסח דקאי כר"י כדאמר בגמרא שס ומסיק דכל הנשרפין אפרן מותר משמע דקאי נמי אחמץ בפסח מיהו בגירסת הגמרא שלנו אין זה במשנתינו אלא שהתוס' גרסי הרי כמש"כ שס בגליון התוס' בשם רש"ק ז"ל עכ"ל הקה"י שם. וכבר הארכנו בזה בס"ד באורות הגבעה פסח תשע"ז עיי"ש וינעם לך. [וע"ע בס' משאת משה פסחים סי' כ"ד, חידושי רבי שמואל פסחים ה:, קהילות יעקב פסחים סימן י"ג, חידושי רבי שלמה היימן פסחים סי' ג', אוצר העיונים מהד' מתיבתא, פרי יצחק סי' י"ט, אור השמש סי' ל"א ובמיוחד בס' שיח ערב פסחים סי' ה' ועוד ועוד.]

ולפ"ז כתב בס' ברכת יצחק [חט"ו סי' כ"ט], גם לפי רבי יהודה שמחייב שריפה, אז כיון שהשריפה היא לא קשורה לאיסורי הנאה, אפרן אסור ושוב אין שום קולא לענין אפרן שגם שיש ק"ו שיש חיוב שריפה אפרן אסור.

י"א] ומצאנו גם "הפוך על הפוך" – שגם לחכמים שהשבתתו בכל דבר, אפרן מותר בהנאה, משום שנעשית מצוותן. כ"כ האבני מילואים [תשובות סי' י"ט], והגה"ק מברדיטשוב [בתוספות חדשים על המשניות פ"ב מ"א]. ולדעתם יוצא שאין שום קולא לפי רבי יהודה בשריפתן. כ"כ בשיעורי מבשר טוב [פסחים א' סי' י"ד עיי"ש]. ועי' לעיל גם מש"כ בשם הגרע"א שכתב כך,  והבאנו את  דחיית השפ"א.    

ויש עוד להאריך אבל אין כאן כבר מקום. וע"ע בהערות הגרי"ש אלישיב זצ"ל [פסחים כ"ז:], מנחת שלמה [מסכת פסחים לגרש"ז אוירבאך סי' י'], שיח ערב [לגר"ש קוטלר סי' ה' ס"ק י'], שו"ת דברי מלכיאל [סי' כ"ט אות ט'], שו"ת יביע אומר [הנ"ל], ילקוט ביאורים בפסחים מהדורת מתיבתא [פסחים כ"ז: שהביא חלק ממה שהבאנו כאן] ועוד ועוד עוד.

 שבת שלום חג שמח וכשר ואורות אין סוף!!!