הרב מלמד
מידת הכעס מידה רעה מאוד. ואמרו חכמים שהכועס דומה לעובד עבודה זרה. "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו: עשה כך, ולמחר אומר לו: עשה כך. עד שאומר לו: עבוד עבודה זרה, והולך ועובד". ואמר שם רבי אבין שהמקור לכך מהפסוק (תהלים פא, י): "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר", איזהו אל זר שיש בגופו של אדם – הוי אומר זה יצר הרע (שבת קה, ב). ועוד אמרו: "כל הכועס – כל מיני גהינם שולטים בו" (נדרים כב, א). ועוד אמרו: "כל הכועס – אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו" (נדרים כב, ב). ואמר אליהו לרב יהודה: אל תכעס ולא תחטא (ברכות כט, ב).
אבל מותר לאדם להראות עצמו כועס להטיל אימה על בני ביתו כדי שיתנהגו כראוי. וכמו שרב יהודה עשה עצמו כועס מאוד וקרע את בגדו כאשר בני ביתו התנהגו שלא כשורה. אמנם הוא קרע בגד שממילאר היה פגום, או שרק שלף ממנו חוט, באופן שקל היה אח"כ לתקנו. ורב אחא בר יעקב היה שובר כלים כדי להראות עד כמה מעשיהם מכעיסים אותו, ובאמת היו אלו כלים שבורים (שבת קה, ב).
השאלה היא, האם אסור לאדם להרגיש רע מאוד ממעשה שלילי שנעשה כנגדו או ממעשה עוולה, עד שירגיש שדמו עולה לראשו. לכאורה מדברי הרמב"ם משמע שאסור. וכך כתב בהלכות דעות (ב, ג): "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב וכו'. וכן הכעס מידה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס, אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ובעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה, וכו'".
ולכאורה קשה, היאך רוצה התורה שלאדם יהיה אכפת מתיקונו של עולם וכאשר נעשים לפניו מעשי עוולה לא ירתח. וכן מצינו שאחר שראה משה רבנו את העגל והמחולות חרה אפו ושיבר את הלוחות (שמות לב, יט). וכן נאמר על שאול כששמע את מעשיו הרעים של נחש העמוני, "וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלוֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד" (שמואל א' יא, ו), ויצא להילחם בעמונים והביא תשועה לישראל. וכן מצינו בתורה מספר פעמים חרון אף אצל ה'. ולא כאן המקום לפרט את כל המקומות שנזכר בהם החרון בדרך חיוב. אמנם אי אפשר לכחד שפעמים רבות החרון והקצף המופיע בתנ"ך מבטא אובדן שליטה מסוים ומעשים רעים (עיין גם אצל הקצף של משה על בני אהרן בויקרא י, טז, ועל פקודי החיל במדבר לא, יד).
ואכן אמרו בזוהר (ח"א קפד, א, בתרגום): "יש כעס ויש כעס, יש כעס שהוא מבורך מלמעלה ומלמטה, ויש כעס שהוא מקולל מלמעלה ומלמטה".
המעורבות האישית הרגשית היא דבר חיובי, וכאשר הכעס גורם לעשייה חיובית מתקנת – יש לו ערך. אולם כאשר הכעס גורם לאדם לאבד את שיקול דעתו, עד שהוא עלול לעשות דברים שאח"כ יצטער עליהם מאוד, הרי שנפשו נפלה שבי בכעס. וזוהי בחינה של עבודה זרה, שבאותה שעה רק דבר אחד מעניין ומעסיק אותו, כעובדי עבודה זרה שעובדים לאחד מן הכוחות שבטבע. הבחינה לכך היא, כאשר אדם כועס על דבר שאדם פלוני עשה, היאך יגיב אם בתוך כעסו יאמרו לו, אבל פלוני עשה גם מעשים טובים. אם יודה על האמת, ויאמר אע"פ כן על דבר פלוני אני כועס, הרי שהוא שפוי, אבל אם יכחיש כל דבר טוב שעשה, זהו הכועס שדומה לעובד עבודה זרה.
וזוהי הדוגמא שנתנו חז"ל, שאדם מתחיל לשבור את כליו מרוב כעסו, הרי שבמקום לעשות דבר מועיל הוא מתחיל לפגוע בעצמו. והתנהגות כזו מותרת רק אם היא נעשית מן השפה ולחוץ. אולם כאשר אדם מדבר בחום וברגש על דברים שמסעירים את לבבו, ומוכן להתאמץ מאוד כדי לתקנם, אין בזה פגם, וזוהי הריתחא החיובית.
הרי שלפי הרמב"ם, מפני סכנתה של מידת הכעס, נכון ללכת כנגדה עד הקצה האחרון. ומכל כעס צריך להתרחק ואפילו כשהוא בשליטה ומעורר לתיקון. אולם מפשט המקראות ודברי חז"ל, וכן לפי דברי הזוהר, יוצא שאין אדם חייב להשתדל שלא לכעוס על מעשים רעים, אלא שחובה עליו לשלוט בכעסו, ולא לתת לכעס להוביל אותו למעשים שאינם שפויים
מידת הכעס מידה רעה מאוד. ואמרו חכמים שהכועס דומה לעובד עבודה זרה. "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו: עשה כך, ולמחר אומר לו: עשה כך. עד שאומר לו: עבוד עבודה זרה, והולך ועובד". ואמר שם רבי אבין שהמקור לכך מהפסוק (תהלים פא, י): "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר", איזהו אל זר שיש בגופו של אדם – הוי אומר זה יצר הרע (שבת קה, ב). ועוד אמרו: "כל הכועס – כל מיני גהינם שולטים בו" (נדרים כב, א). ועוד אמרו: "כל הכועס – אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו" (נדרים כב, ב). ואמר אליהו לרב יהודה: אל תכעס ולא תחטא (ברכות כט, ב).
אבל מותר לאדם להראות עצמו כועס להטיל אימה על בני ביתו כדי שיתנהגו כראוי. וכמו שרב יהודה עשה עצמו כועס מאוד וקרע את בגדו כאשר בני ביתו התנהגו שלא כשורה. אמנם הוא קרע בגד שממילאר היה פגום, או שרק שלף ממנו חוט, באופן שקל היה אח"כ לתקנו. ורב אחא בר יעקב היה שובר כלים כדי להראות עד כמה מעשיהם מכעיסים אותו, ובאמת היו אלו כלים שבורים (שבת קה, ב).
השאלה היא, האם אסור לאדם להרגיש רע מאוד ממעשה שלילי שנעשה כנגדו או ממעשה עוולה, עד שירגיש שדמו עולה לראשו. לכאורה מדברי הרמב"ם משמע שאסור. וכך כתב בהלכות דעות (ב, ג): "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב וכו'. וכן הכעס מידה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס, אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ובעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה, וכו'".
ולכאורה קשה, היאך רוצה התורה שלאדם יהיה אכפת מתיקונו של עולם וכאשר נעשים לפניו מעשי עוולה לא ירתח. וכן מצינו שאחר שראה משה רבנו את העגל והמחולות חרה אפו ושיבר את הלוחות (שמות לב, יט). וכן נאמר על שאול כששמע את מעשיו הרעים של נחש העמוני, "וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלוֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד" (שמואל א' יא, ו), ויצא להילחם בעמונים והביא תשועה לישראל. וכן מצינו בתורה מספר פעמים חרון אף אצל ה'. ולא כאן המקום לפרט את כל המקומות שנזכר בהם החרון בדרך חיוב. אמנם אי אפשר לכחד שפעמים רבות החרון והקצף המופיע בתנ"ך מבטא אובדן שליטה מסוים ומעשים רעים (עיין גם אצל הקצף של משה על בני אהרן בויקרא י, טז, ועל פקודי החיל במדבר לא, יד).
ואכן אמרו בזוהר (ח"א קפד, א, בתרגום): "יש כעס ויש כעס, יש כעס שהוא מבורך מלמעלה ומלמטה, ויש כעס שהוא מקולל מלמעלה ומלמטה".
המעורבות האישית הרגשית היא דבר חיובי, וכאשר הכעס גורם לעשייה חיובית מתקנת – יש לו ערך. אולם כאשר הכעס גורם לאדם לאבד את שיקול דעתו, עד שהוא עלול לעשות דברים שאח"כ יצטער עליהם מאוד, הרי שנפשו נפלה שבי בכעס. וזוהי בחינה של עבודה זרה, שבאותה שעה רק דבר אחד מעניין ומעסיק אותו, כעובדי עבודה זרה שעובדים לאחד מן הכוחות שבטבע. הבחינה לכך היא, כאשר אדם כועס על דבר שאדם פלוני עשה, היאך יגיב אם בתוך כעסו יאמרו לו, אבל פלוני עשה גם מעשים טובים. אם יודה על האמת, ויאמר אע"פ כן על דבר פלוני אני כועס, הרי שהוא שפוי, אבל אם יכחיש כל דבר טוב שעשה, זהו הכועס שדומה לעובד עבודה זרה.
וזוהי הדוגמא שנתנו חז"ל, שאדם מתחיל לשבור את כליו מרוב כעסו, הרי שבמקום לעשות דבר מועיל הוא מתחיל לפגוע בעצמו. והתנהגות כזו מותרת רק אם היא נעשית מן השפה ולחוץ. אולם כאשר אדם מדבר בחום וברגש על דברים שמסעירים את לבבו, ומוכן להתאמץ מאוד כדי לתקנם, אין בזה פגם, וזוהי הריתחא החיובית.
הרי שלפי הרמב"ם, מפני סכנתה של מידת הכעס, נכון ללכת כנגדה עד הקצה האחרון. ומכל כעס צריך להתרחק ואפילו כשהוא בשליטה ומעורר לתיקון. אולם מפשט המקראות ודברי חז"ל, וכן לפי דברי הזוהר, יוצא שאין אדם חייב להשתדל שלא לכעוס על מעשים רעים, אלא שחובה עליו לשלוט בכעסו, ולא לתת לכעס להוביל אותו למעשים שאינם שפויים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה