הרב החסיד המופלג ומופלא רבי דוד'ל וינברג שליט"א
עצם לא תשברו בו
איתא במסכת פסחים (פד, א) וז"ל, השובר את העצם בפסח הטהור הרי
זה לוקה ארבעים, עכ"ל. ודבר זה יוצא מתוך הפסוק: "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל
לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ"
(שמות יב, מו). וידועים דברי החינוך (מצוה טז) וז"ל, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי
ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן
בתחלת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים ועם קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן,
ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון
שאנחנו עושין נקבע בנפשותינו הדבר לעולם, עכ"ל.
ולכאורה, יש להביא ראיה לדברי החינוך
ממש"כ הגמ' (שם) שדין זה אינו אלא בקרבן כשר, וראוי
לאכילה וז"ל, תנו רבנן ועצם לא תשברו בו בו בכשר ולא בפסול רבי אומר בבית אחד
יאכל ועצם לא תשברו בו כל הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם ושאין ראוי לאכילה אין
בו משום שבירת עצם, עכ"ל. כי אם אין הקרבן ראוי לאכילה, לית חששא לשבירת
העצמות דרך רעבים ועניים, ולכן אין איסור בדבר.
אמנם, הקשו המפרשים[1] עפמש"כ במסכת חולין (קלב, א) וז"ל, אמר רב חסדא מתנות כהונה אין
נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל. מאי טעמא? אמר קרא למשחה לגדולה כדרך
שהמלכים אוכלים, עכ"ל. ר"ל, שלא רק אצל קרבן פסח אלא גם בשאר קודשים
צריך לאכול את הבשר בדרך כבוד כבני מלכים. וכן
משמע מלשון התוספות (שם,
ד"ה אין נאכלין) וז"ל,
וא"ת דבפ' כל התדיר (זבחים צ,
ב) אמרי' ובכולן
רשאין הכהנים לשנות באכילה לאוכלן צלויין שלוקין מבושלין ואמר בגמרא טעמא משום
דכתיב בהו למשחה פירוש לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ונראה דודאי כמו שטוב לו ונהנה
יותר מצי אכיל להו אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה
יותר, עכ"ל.[2]
ולא זו בלבד, אלא מזה הכלל שצריכו
הכהנים לאכל דרך כבוד, פסק הרמב"ם ביד החזקה (הל' בכורים ט, כב) וז"ל, לא יחטוף הכהן המתנות ולא ישאל
בפיו אא"כ נותנין לו בכבוד נוטל ובזמן שהם רבים בבית המטבחים הצנועים מושכין ידיהם
והגרגרנים נוטלין...ואין הכהנים אוכלין המתנות אלא צלי בחרדל שנאמר למשחה כדרך שאוכלים
המלכים, עכ"ל. וגם זה מחמת אכילה דרך כבוד.
אולם, בכל זאת, לא מצאנו איסור
שבירת העצמות אצל שאר קודשים, אלא אדרבא, איתא במכילתא (בא, פרשה טו) וז"ל, היה בדין ומה אם פסח הקל הרי הוא
עובר עליו משום ועצם לא תשברו בו קדשים חמורים אינו דין שיהא עובר עליהם משום בל תשברו
בו הא מה ת"ל בו בו ולא בשאר קדשים, עכ"ל.[3] ולכן טעמא דקרא שנתן החינוך באיסור
"עצם לא תשברו בו" אינו מספיק להבין סיבת האיסור בקרבן פסח דווקא.
העולם
הזה מסוגל למחלוקת יותר מכל הדברים
ובס"ד יובן בהקדם התעמקות
בסוגיה שאכן תחילתה קוצים אבל סופה מישור עד שמאירה על עצמה, וגם תאיר על אחרים (ר"ל על השאלה הנ"ל ועוד). והנה תחילת הסוגיה מצאתי טמון בקרן
זווית של פי' המהר"ל למסכת אבות (דרך
חיים, פרק א משנה יב)
וז"ל, העולם הזה הוא מסוגל למחלוקת ביותר מכל הדברים שבעולם, כי זה ענין
העולם הזה שהוא עולם הפירוד והחלוק לכך המחלוקת רגיל בעולם. ודבר זה תוכל להבין כי
באותו יום שנברא העולם בא המחלוקת לעולם מן קין והבל, שמזה תראה כי המחלוקת מסוגל
לעולם הזה בעבור כי העולם הזה הוא עולם החלוק, עכ"ל.
ולכאורה, בהסתכלות ראשונה יש
לתמוה, הלא בפשטות אדם וחוה היו נבראים לפני קין והבל, ואם תמצא לומר שמחלוקת הוא
דבר מסוגל לעוה"ז יותר מן הנשאר, איך הצילו אדם וחוה את עצמם מן המחלוקת.
ובפרט כי ברור כשמש שהיה להם על מה לריב. הלא אדם הכשיל את חוה בשגגה באמרו אליה
דבר אשר כאילו בדה מלבו,[4] שהקב"ה הזהירם לא לגעת בעץ הדעת,
וכמו שאמרה חוה לנחש: "מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל, וּמִפְּרִי
הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ
בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן" (בראשית
ג, ב-ג). אולם, לא ציווה
עליהם אלא: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא
תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (שם ב,טז-יז). ובכל זאת לא מצאנו שבאו לידי מחלוקת
וקטטה. וכן חוה, אע"פ שהיא הייתה הנפש החוטאת בפעול[5] כמש"כ: "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל
וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (שם ג, ו), למרבה הפתע, גם זה לא מביא אותם לידי
ניסיון של וויכוחים.
ואין להשיב שבשעת דין וחשבון עם
השי"ת היטל אדם אשמה על חוה אישתו. כי, קודם כל, אין זה מן המידה ושני דברים
שונים הם (הטלת אשמה
ומחלוקת). ויותר מזה,
מש"כ בתורה על אדם שטען: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה
לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (שם ג, יב), אולי אין זה הטלת אשמה כלל, כי אם
השתדלות להצדיק את עצמו בתמימות, וכמש"כ הרמב"ן (שם) וז"ל, וטעם האשה אשר נתת עמדי כלומר,
האשה אשר אתה בכבודך נתת אותה לי לעזר, היא נתנה לי מן העץ, והייתי חושב שכל אשר תאמר
אלי יהיה לי לעזר ולהועיל, עכ"ל. וכן בחזקוני (שם) וז"ל, להיות לי לעזר והיה לי לבטוח עליה
שלא לעשות לי שום דבר כי אם לעזר בשביל כך קבלתי מידה, עכ"ל. ולכן הקושיא
חזרא לדוכתא, איך ניצל אדם וחוה מלכוד בפח ומוקש המחלוקת אם כנים הדברים שמחלוקת
הוא דבר המסוגל לעולם הזה ביותר?
ותסף ללדת את אחיו את הבל
אמנם,
באמת הישוב לשתי שאלות הללו, [(א) סוד איסור שבירת עצמות במיוחד לקרבן פסח; (ב) סוד הצלת אדם וחוה מאש המחלוקת], עולים בקנה אחת –
כי בוא וראה מה היה צרוך להיות במקום המחלוקת הנורא בין קין והבל בתחילת הבריאה. הנה
כאשר פגשנו אותם לראשונה אמר רחמנא וז"ל: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ
וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת הוי"ה. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת
אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה"
(בראשית
ד, א-ב).
והנה
על זה הפסוק מצאתי דיוק נפלא בהסכמת הנצי"ב לספה"ק אהבת חסד להחפץ חיים
וז"ל, כלל גמ"ח היא קיום העולם, וכדכתיב (תהילים פט, ב)
"עולם חסד יבנה". והיא חובת האדם וזהו צורתו. ומשום הכי כתיב בראשית
הבריאה בהולד שני אנשים הראשונים (בראשית ד, ב) ותוסף ללדת את
אחיו את הבל. והאי "את אחיו" מיותר. וביארנו בהעמק דבר שבא ללמד שהוא
מפרטי צורת האדם ובמה שהוא משונה מצורת כל הברואים. שיהא אחוה שוררת בין אישיה,
עכ"ל. וז"ל הנצי"ב בהעמק דבר (שם), את אחיו
מיותר והכי מיבעי ותלד עוד את הבל...והענין כי אחר שקין היה מוכשר ביותר לעבודת האדמה.
היה מספיק עבודתו גם בשביל אחיו. ומודיע הכתוב כי משני הילדים הראשונים בא ענין האחוה
במין האדם שיהא אחד עובד בשביל אחיו, עכ"ל.
ואכן
דבר גדול הוא זה, כי לא רק שהאי "את אחיו" הוא מיותר, אלא יותר מזה – ממה
שכתב "את אחיו" תחילה, נדמה שדבר זה (ר"ל אחיותם) היה
יותר יסודי לאישיותם של קין והבל משמותם הפרטיים, ורק א"כ הוסיף הפסוק עוד פרט
על אישיותם, כדרך אגב, שהיה להם שמות נפרדים (קין והבל), עד
שסוף כל סוף מפרט הכתוב על בחירת עבודתם ועסק-פרנסתם הפרטיים (רועה
צאן ועובד אדמה).[6]
ולכן
זה משמעות הפסוק: "את אחיו" לפני "את הבל", ורק בסוף "ויהי
הבל רעה צאן, וקין היה עבד אדמה". ומזה ששמותיהם לא היו דומים זה לזה, אין זה
מחלוקת מוחלטת אלא פירוד במקצת והיכר שלא אחד הם (ולכן היה להם
הזדמנות לעשות שלום כדלקמן). אבל מה שבחרו שתי מקצועות שונות – זה להיות
רועה צאן וזה לעבוד את האדמה, והבדלה בולטת זו הלך ומתגלגל למחלוקת גמורה עד שבא
קין והרג את הבל באומרו "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" (בראשית ד, ט), אחי
דייקא.[7]
ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו
כמובן,
חילוף זו (של
"השמר אחי אנכי" במקום "את אחיו את הבל") לא בא
בבת אחת אלא בהדרגה, כי קודם לזה היה צריך קין להרחיק את עצמו ממבט זה של "את
אחיו" לפני "את הבל". ואכן מצאנו דבר זה במשך הפסוקים "וַיֹּאמֶר
קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל
אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". והמדקדק יראה מעצמו איך שבתחילה קרא התורה להבל
בלשון חיבה, בשם "את אחיו את הבל", ועכשיו ירדו מקירבה זו וקרא אותו בשם
"הבל אחיו", כי הדרך להגיע למצב של "ויקם...ויהרגהו" תלוי בשינוי
ייחוסים ביניהם. האמת הכואבת היא, שלמרות שאי אפשר לאח להרוג את אחיו, אף אם כל
אחד יש לו שם פרטי בפני עצמו, אבל איש בשם קין יכול להרוג איש בשם הבל, אע"פ
שאנשי אחים הם.
ואחר
כך כששאל אותו השי"ת על שינוי מראה זאת באומרו אליו "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?"
– ר"ל, בוא וראה מה היתה התוצאה ממבט זו של "הבל אחיך" במקום להתיחס
אליו בדרך של "את אחיו את הבל"! וכאן פתח הקב"ה פתח לקין להודות על
חטאו במילים: "אוי! מה עשיתי! בוודאי, שמור אחי הייתי צריך להיות!" אבל
במקום זה בא קין והכחיש על עמדתו כשומר אחיו ושאל "השמר אחי אנכי?",
וכמה מיני צער מונחים בפסוק הזה!
הגיע לילו יום טוב בפסח
ולמרות
שמנקודת המבט שלנו, הכל כבר צפוי, וקרה מה שקרה בין קין להבל, הלא בזמנם הרשות
הייתה עדיין נתונה, והיו יכולים להתעלות מבירא עמיקתא של מחלוקת לאיגרא רמא של
שלום. והזדמנות לדבר זה היה בא במיוחד בליל יו"ט של פסח כמו שיתבאר. כי הנה
איתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק כא) וז"ל, הגיע לילו יום טוב בפסח וקרא
אדם לבניו ואמר להן עתידין ישראל להקריב קרבנות פסחים הקריבו גם אתם לפני בוראכם
והביא קין מותר מאכלו קליות זרע פשתן והביא הבל מבכורות צאנו ומחלביהן כבשים שלא
נגזזו לצמר, עכ"ל.
וכמה
ששאלו חז"ל מה ענין שמיטה אצל הר סיני, כן אנו שואלים, מה ענין פסח אצל קין
והבל? ויותר מזה, יש להקשות למה הספיק אדם הראשון לייעץ בבניו על דבר זה ומנעה את
עצמו מלעשות קרבן פסח בכבודו ובעצמו – ולכאורה היה יותר מתאים אם היה אומר "עתידין
ישראל להקריב קרבנות פסחים, נקריב גם אנחנו" במקום "הקריבו גם אתם"
– ולמה הוציא את עצמו מן הכלל?
קחו ומשחו ידיכן מעבודה זרה
ודבר
זה יוכל להבין בס"ד בהקדים מש"כ רש"י עה"פ וַיִּקְרָא משֶׁה לְכָל
זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם
וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח (יב, כא). ופרש"י (שם, ו)
עפמש"כ בשמות רבה (טז, ב) וכן במכילתא (בא, פרשה ה') וז"ל,
ושהיו שטופים באלילים אמר להם משכו וקחו לכם משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה,
עכ"ל.[8]
ואדם
הראשון חכם גדול היה, וידע ומכיר שע"י ביטול עבודה זרה אפשר לבטל גם הפירוד
בין בני קין והבל ולבוא לידי אחדות. כי איתא בויקרא רבה (ו, ד)
וז"ל, בעשו כתיב ביה שש נפשות וכתיב בו נפשות הרבה דכתיב (בראשית לו) ויקח עשו
את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו וביעקב שבעים נפש וכתיב ביה נפש א'
דכתי' (שמות א) ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב וגו' אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה כתיב
ביה נפשות הרבה אבל יעקב שהוא עובד לאלוה אחד כתיב בו נפש אחת ויהי כל נפש וגו',
עכ"ל. ולפי זה יומתק להבין עצת אדם הראשון לבניו קין והבל להביא קרבן פסח, כי
עיניו היו בראשו לראות הסכנה הגדולה שעומד לבוא ע"י מחלוקת בין קין והבל,
וביקש תחבולות לעצור את הדבר ע"י הבאת קרבן פסח המביא לידי אחדות כנ"ל
שקרבן פסח הוא ביטול ע"ז המביא לידי אחדות.
יעקב כגוונא דהבל ועשו כגוונא דקין
ברם, וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי
הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ
וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל
מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו (בראשית
ד, ג-ה).
ואז נפל קנאה ושנאה בלבו של קין, והפך את עינו מלראות "את אחיו את הבל",
ובמקום זה התחיל להסתכל עליו כ"הבל אחיו" כנ"ל, עד שקרה מה שקרה,
רחמנא ליצלן.
וכיוון
שכן, ההזדמנות לעשות שלום בין שני אחים דחה עד לתקופה אחרת, בימי עשו ויעקב , כי
איתא בזוהר הק' (חלק
א' קיח, ב)
וז"ל, יעקב כגוונא דהבל ועשו כגוונא דקין.[9]
ולא רק שעשו ויעקב היו תאומים כגוונא דקין והבל, אלא גם ידוע אשר "הֶבֶל רֹעֵה
צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" (בראשית ד, ב), וכן
אצל עשו ויעקב מצאנו: "עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ
תָּם ישֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז). ומכאן למדנו
שהיה להם אותם מקצועות של קין והבל, כי "איש שדה" הוא כמו "עבד
אדמה", וכן "ישב אהלים" כפשוטו משמע "רועה צאן"
וכמש"כ על יבל שהוא היה "אֲבִי ישֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה" (בראשית
ד, כ).
שוב הגיע ליל
יום טוב של פסח
וכאשר
שוב הגיע ליל יום טוב של פסח הגיע עמו עוד הזדמנות לעשות שלום בין האחים. כי הלא
צווה רבקה את יעקב: לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים
טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב (בראשית כז,
ט).
ופרש"י (שם) וז"ל,
וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא פסח הי' האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים,
עכ"ל. וגם כאן היה סיכוי שהקרבן פסח מביא שלום בין עשו ויעקב [ודרך
אגב, איתא בבעל הטורים (כה, כה) ששמו של עש"ו בגמטריא שלו"ם]. והנה
איתא בשפת אמת (פרשת תולדות, שנת תרנ"א) כי יעקב ועשו היו מיוחדין לב' עולמות
כמ"ש עשו איש שדה ויעקב יושב אהלים ואם הי' עשו מתקן מעשיו הי' הוא כמו זבולון
עם יששכר והוא הי' מושל על כל האומות להכין הכל לקרב אל הקדושה. ולא הי' נצרך ליעקב
רק לעסוק בתורת ה' בלי מלחמות, עכ"ל. וכל זה צריך להיות ע"י ביטול
ע"ז בהבאת קרבן פסח המביא לידי אחדות.
אבל,
כאשר נשתבר הכוס של שולם, כלי המחזיק כל הברכות שבעולם, אף קרבן פסח אינו יכול לעשות
את שלו, ונפלו האחים למחלות נוראית עד שכתב על עשו: "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב
עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי
אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית כז, מא). ובתרגום
יונתן (שם) הוסיף
שגם זה למד מעשיו של קין אלא ש"חידש" על ה"חידוש" של קין
וז"ל, ונטר עשו שנא בלביה על יעקב אחוי על סדר ברכתא די ברכיה אבוי ואמר עשו
בלביה לית אנא עביד היכמא דעבד קין דקטל ית הבל בחיי אבוי והדר אבוי ואוליד ית שת
ברם מתעכב אנא עד זמן דימטון יומי אבלא דמיתת אבא ובכן אנא קטיל ית יעקב אחי ואנא
משתכח קטיל וירית, עכ"ל.
ומזה
ירדנו לשורש הפילוסופיה שעמד אחרי מעשה הרציחה של קין ושל עשו. כי כאשר יש שני
צדדים בעת מחלוקת בין שני אנשים, וכל אחד רואה רק את הצד שלו, יש ב' דרכים לעשות מזה
שלום. א' – לשמוע היטב לצד השני ולמצוא בדבריו נקודות טובות אשר בהם הוא אכן צודק
בשיטתו, וע"י להעלות את דבריו לשורשם באחדות השי"ת בבחי' אלו ואלו דברי
אלקים חיים. ב' – לעשות "שלום" ע"י ביטול דברי השני בשורשם, אפילו
ע"י רציחה ממש אם נצריך לזה ח"ו, ואז לא נשאר אלא שיטה אחת, וה' ירחם
ויצלנו ממין "שלום" כזה של קין ושל עשו.
עולם הזה הוא עולם הפירוד והחילוק
ועתה,
נחזור ונעיין שוב בדברי המהר"ל שכתב: "העולם הזה הוא מסוגל למחלוקת
ביותר מכל הדברים שבעולם, כי זה ענין העולם הזה שהוא עולם הפירוד והחלוק לכך
המחלוקת רגיל בעולם". וכעת, נראה לפרש דבריו ביתר שאת. כי קודם לבריאת העולם
הזה היה רק אור אין סוף ב"ה, אלא כדי להפנות מקום לבריאת העולם, עלה ברצונו
ית' לצמצם את עצמו ולתת לברואים הרגשה כאילו יש להם קיום בפני עצמם (ע' ספר
תניא שער היחוד והאמונה, פרקים א-ו).
וכמובן,
הרגשה זו היא היא ה"מחלוקת" שכל בריאה עולם הזה תלויה עליה – כי מצד
הבורא ב"ה עדיין "אין עוד מלבדו", אבל מצדינו מרגישים אנו
ש"יש עוד מלבדו". ופשוט הוא, כי א"א לעולם הזה בלי מחלוקת זו, כי
בלי מקום להרגשה זו, א"א לברואים להתקיים, כי הכל יהיה בטל במציאות נגד האור
אין סוף של הבורא ב"ה. ולכן, כיוון דא"א להעולם בלי "הצד
השני" הזה, מתברר שהעולם הזה הוא מסוגל למחלוקת ביותר מכל הדברים שבעולם.[10]
אבל,
מי שזוכה לפסוח על נגיעה זו, ולהרגיש באמת ש"אין עוד מלבדו" ממש, גם
זוכה כקנין אגב להציל את עצמו מאש אוכלת של מחלוקת ובנקל יבין שדבריו ודברי חבירו,
אלו ואלו דברי אלקים חיים הבאים משורש אחד,[11]
נתנו מרועה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא (ע'
חגיגה ג, ב). וכמובן,
רצון ה' הוא לעשות ממחלוקת שלום בדרך זה.
אדם וחוה היו מגוף אחד ולכן לא נצרכים לקרבן פסח
ועכשיו
נוכל לענות בס"ד על כמה קושיות ואיבעות ששאלנו עד כאן. כי שאלנו על עצת אדם
לבניו למה הוציא את עצמו מן הכלל ולא הביא קרבן פסח בעצמו? וכן שאלנו איך למה
נשמרו אדם וחוה מן המחלוקת – דבר המסוגל ביותר לעולם הזה כנ"ל? אך, התשובה
היא אחת ופשוטה, והוא שאדם ידע בבירור שהוא וחוה היו מגוף אחד, ואם כן לא היו
נצרכים לקרבן פסח להצילם ממחלוקת, כי א"א לאדם לחלוק על עצמו, וכדברי
הירושלמי הידועים על הפסוק לא תקום ולא תטור מסכת נדרים (פ"ט
ה"ד)
וז"ל, הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי, תחזור ותמחי לידי׳ [ובלשה"ק:
אדם שהי׳ מחתך בשר ונפל הסכין מאחת מידיו ופגע בידו השנית, וכי יחזור האדם ויכה את
ידו הראשון, בתמי׳?!], עכ"ל.
ולכן
כתב המהר"ל שההזמנות הראשונה היה אצל קין והבל, כי דבר זה היה בלתי אפשרי אצל
אדם וחוה, כי אצלם לא היה מקום למחלוקת כיוון שהיו אחד, ואיך אפשר לאדם לריב עם
עצמו. ומאותו סיבה דייקא, גם לא היו שייכים לשלום, באשר א"א לעשות שלום בדבר
אחד, כי צריך שני דברים לעשות שלום ביניהם. אמנם, קין והבל כן היו שנים, ולכן נכון
מאד מש"כ המהר"ל שמחלוקת בא לעולם מיד מן קין והבל.
זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי
וכדי
לנעוץ סוף המאמר בתחילתו בוא ונשוב על מה ששאלנו בפתח דברינו – מה מיוחד בקרבן פסח
מכל שאר אכילת קודשים שיש איסור שבירת העצמות, כמש"כ עצם לא תשברו בו. ולאור
הנ"ל אפשר להציע בס"ד כי אחדות זו בין אדם לבין אשתו לא היה סתם מחשבה
רופפת ופורחת באוויר, אלא ידיעה זו אף בא לידי ביטוי בשפתיו באומרו: "וַיֹּאמֶר
הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה
כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (בראשית ב, כג).
וכעין
גזירה שווה רואים כאן, כי אמרה התורה הק' בקרבן פסח "עצם לא תשברו בו" וכן
כתוב "עצם מעצמי ובשר מבשרי". ר"ל בזה, כי רוצה השי"ת להודיע
לכל אחד ואחד מישראל שהם חצוב ממקום אחד תחת כסא הכבוד וכולנו עצם אחד. ולא רק אדם
וחוה בלבד, אלא כטלנו צריכים להגיד על השני שהוא "עצם מעצמי ובשר
מבשרי". ודבר זה בלתי אפשרי אלא ע"י קרבן פסח, שהוא ביטול ע"ז
המביא לידי אחדות כנ"ל, וחייבים אנו להישמר מלשבור עצמות הפסח למורה על אחדות
זה – כל אחד מישראל הוא "עצם מעצמי".
ויותר
מזה מצאנו בדיני הכנת קרבן פסח, כי חייבים אנו להישמר מלחלק הקרבן פסח לכמה חלקים,
וגם זה מורה על האחדות כדאיתא במהר"ל (גבורת ה', פרק ס')
וז"ל, מצות הקרבן לאכול אותו על כרעיו ועל קרבו, שאין ראוי שיהיה הקרבן הזה מחולק
רק על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו, כי הדבר שהוא מחולק אינו אחד שהרי יש בו חלקים אבל
דבר שהוא שלם יש בו אחדות, וכל ענין עבודה זאת בקרבן הזה להורות על האחדות,
עכ"ל.[12]
וגם
זה מרומז בדברי אדם הראשון באומרו שהיא "בשר מבשרי", כי היו אדם וחוה לבשר
אחד, דומה לקרבן פסח שצריך להיות אחד. ויש הרבה להוסיף בזה אבל די לחכימא ברמיזא,
והעיקר הוא התפילה, ולכן יהי רצון שנזכה לאכול מן הפסחים ומן הזבחים בחבורה אחת,
ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, בביאת גואל צדק במהירה בימינו
אמן.
[1] ע' תורה תמימה
(שמות, שם) וז"ל, נראה בטעם המשמעות בו בכשר ולא בפסול דהכונה בו בפסח הנאכל,
דלשון זה מוסב על הפסח הנאכל וממילא הוי במשמע בכשר ולא בפסול ולא בטמא כיון דפסול
וטמא אין נאכלין. ובטעם הדבר דאין חייבין על שבירת עצם כזה לבד גזה"כ, נראה משום
דכיון דטעם איסור שבירת עצם בפסח הוא משום דהפסח מצוה לאכול דרך כבוד וחירות, ושבירת
עצם כדי להשיג הבשר שבתוכו הוא דרך שפלי ערך ודקדוקי עניות ולא דרך אנשי מעלה וכבוד,
ולכן כל זה הוא בפסח הנאכל, משא"כ בפסח טמא אין בהשבירה משום פחיתות הכבוד אלא
ענין בטלה לבד וכדבר שאין בו ממש, ולא שייך בזה מלקות, וזה הטעם נראה ג"כ בזה
במה דפסקינן לדינא שאין חייבים אלא על שבירת עצם שיש בו מוח אבל על עצם שאין בו מוח
פטורים, וזה ג"כ מטעם שכתבנו דבאין בו מוח הוי השבירה דבר בטלה בעלמא, כיון דאין
בו כל תכלית, ודו"ק. וגם בס' החנוך כתב
טעם זה באיסור שבירת עצם מפני שאין מדרך הכבוד, ובכ"ז נראה דאין די בטעם זה לבד,
יען דא"כ קשה למה הותרה שבירת עצם בשאר בשר קדשים כמובא בדרשה בסמוך, ובשר קדשים
ג"כ מצוה לאכלן בגדולה ובכבוד כמבואר בחולין קל"ב ב' ולפנינו בפ' קרח למשחה
לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין, ולכן נראה דבפסח יש עוד טעם נוסף על זה, דכיון שמצוה לאכלו
בחפזון ומי שנחפז באכילתו אין דרכו להטפל בשבירת העצמות אלא אוכל הבשר ותו לא, ואע"פ
דבפסח דורות אין חפזון אך הכל זכר לפסח מצרים הוא, אבל משום טעם הכבוד לבד אפשר שלא
היה נאסר זה, משום דיש שמוצא הנאה מיוחדת במוח שבעצמות אע"פ שהוא עשיר ומכובד,
ודוק ,עכ"ל.
[2] ופסק השו"ע (יורה
דעה סא, יב) כדברי התוס' וז"ל, הכהן יכול לאכלם בכל ענין שערב עליו יותר ואם
כל המטעמים שוים אצלו יאכלם צלי ובחרדל, עכ"ל.
[3]
וכ"כ מצאנו במסכת פסחים (פב, ב) שצריך לשרוף עצמות הפסח מפני חשש תקלה
ע"י שבירתם, אבל לא מצאנו דבר מקביל בשאר קודשים, כי בעצם אין מקום לחשוש
לתקלה בשבירת העצמות – כי אין איסור בדבר.
[4] ע'
מש"כ במסכת סנהדרין (כט, א) וז"ל, אמר חזקיה, מניין שכל
המוסיף גורע, שנאמר אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, עכ"ל. ואיתא בתורה
תמימה (פרק ג', אות ב') שההוספה לא בא מפי חוה אלא מאדם וז"ל הקב"ה לא הזהירה על הנגיעה והיא בעצמה הוסיפה, ומתוך כך
נסתבב גרעון שדחף הנחש את חוה על האילן עד שנגעה בו, אמר לה, ראי שאין מיתה על הנגיעה
וכך לא תמותי אף על האכילה...וכבר הרגישו הרבה מפרשים בקושי הענין, שאם האשה הוסיפה
מדעתה הצווי דנגיעה, הרי ידעה האמת שהקב"ה לא צוה על הנגיעה, וא"כ איך נתפתתה
לדברי הנחש שאמר כשם שאין מיתה על הנגיעה כך אין מיתה אף על האכילה, אבל באמת הענין
מבואר מאד באדר"נ פ"א שבעת שמסר אדה"ר לחוה צוויו של הקב"ה על
מניעת האכילה עשה סייג לדבריו ואמר לה איסור גם על הנגיעה כדי שתהא סוגה בשימור מאכילה,
וא"כ באמת חשבה חוה שהקב"ה צוה על הנגיעה, ולפי"ז מה שאמר כל המוסיף
גורע לא קאי על חוה אלא על אדם, עכ"ל.
[5]
ע' ירושלמי מסכת שבת (כ, א) וז"ל, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת
הנר. אדם הראשון דמו של עולם. דכתיב ואד יעלה מן הארץ וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו
מצות נדה לאשה. ובחלה אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה. דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם
עפר מן האדמה. ותייא כיי דמר רבי יוסי בר קצרתה כיון שהאשה מקשקשת עיסתה במים היא מגבהת
חלתה. וגרמה לו חוה מיתה. לפיכך מסרו מצות חלה לאשה. ובהדלקת הנר. אדם הראשון נרו של
עולם היה שנאמר נר אלהים נשמת אדם. וגרמה לו חוה מיתה. לפיכך מסרו מצות הנר לאשה, עכ"ל.
[6] וזאת
לנכון אף למרות ששם האדם הוא בסיסי לאישיותו עד למאד, ואף משתמש ככינוי למהותו –
וכמש"כ הבעש"ט הק' על המילה "שם" שהיא שורש למילה "נשמה"
– כי אעפ"כ העובדה שאנשים אחים היו היה צריך להיות יותר מודגש, ויותר נראה
משמותיהם הפרטיים, ועל אחת כמה וכמה מתחום מלכת עבודתם.
[8] וע' בפי' בעלי התוספות
על התורה (שמות ו, ט) שביארו את משמעות הפסוק "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח"
(שם) ע"פ הנ"ל וז"ל, וקשה וכי יש אדם שנתבשר בבשורות טובות ולא יהיה
שמח. וא"כ מה ת"ל ולא שמעו. אלא קשה היה להם לפרוש מע"ז שעובדים. כדכתי'
משכו וקחו לכם. משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן, עכ"ל. ועיין דברי הבית
הלוי (שמות יג, ח) מש"כ על זה באריכות וז"ל, הנה מצות פסח לכאורה אין
לקרותה חוקה רק יש בה טעם גלוי ומפורסם. וכמבואר בילקוט (שמות קצה) ובזוה"ק (עי'
ח"א דף רנו א) שבזה הראו ישראל ביטול לע"ז של המצריים, שהיו המצריים עובדים
לטלה וכמבואר בפסוק הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם. ומש"ה נצטוו ישראל לשוחטו
ולבל לשבור בו עצם למען יהיו העצמות שלו מושלכים בחוצות, וכן לצלותו כשהוא שלם שיהיה
ניכר מהותו שהוא שה למען יראו המצריים וכל אדם מה שעשו ישראל לע"ז שלהם וידעו
הכל שאין בה ממש. ובמדרש (רבה) פרשת בא (ט נ) כתב אמר הקב"ה למשה שישחטו הפסח
א"ל הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו א"ל חייך אין ישראל יוצאין
מכאן עד שישחטו ע"ז שלהם לעיניהם. ובודאי דהיא מצוה שכליית ולא חוקה וכל אדם אפי'
הרשע מודה בה שכן החיוב לעשותה אחרי שהמצריים הכבידו שיעבוד קשה כל כך על ישראל בחומר
ובלבנים וקלקלו אותם בנפשותם עד שגרמו ע"י שיעבודם הקשה שכמה מישראל הוכרחו מתוך
אונסם לעבוד ע"ז שלהם וכמו דאיתא במדרש (ילקוט בשלח רמז רלד) הללו עבדו ע"ז
והללו [עבדו] ע"ז. והשי"ת נקם נקמת עמו ועשה במצריים שפטים ובע"ז שלהם
והוציא ישראל לחירות וביד חזקה הסיר מהם טומאתן ומשכם מהע"ז של מצרים והכניסם
תחת כנפיו להיות לו לעם סגולה, דודאי דהיה חוב מוטל על ישראל אז בשעת מעשה לבטל הע"ז
של מצריים, וכמו שאמר הכתוב משכו וקחו לכם איש שה ואיתא במדרש (רבה טז ג) משכו ידיכם
מע"ז וקחו לכם שה כו', וכן בכל שנה ושנה כשמגיע זמן גאולתם על ישראל היה החוב
הקדוש להקריב הפסח להראות ביטול ע"ז של מצריים למען ידעו הכל כי לה' המלוכה ואין
בלתו. רק הרשע בא כמתחכם ואומר מה העבודה הזאת לכם, כאומר דגם אני מודה במצוה זו רק
היא היתה נאותה בזמנים הקודמים שהיו נמצאים בעולם אנשים סכלים מאמינים בענייני עבודה
זרה ודאי שהיתה עבודה חשובה לישראל לעשות פסח, אבל בזמנינו אלה אשר כולנו חכמים ומאמינים
באחדות הבורא ואין בעולם שום זכרון לע"ז וגם אחד לא ימצא בעולם שיעבוד לשה וכבר
בטל הטעם כולו ועכשיו שוב אין מקום לעבודה זו ואין בה כבוד לה', וזהו שדקדק ואמר מה
העבודה הזאת לכם הקרבת הפסח אין זו חשובה עבודה לה' כלל, וכאומר דבזמן הזה צריך לעבוד
את ה' באופן אחר שיהיה נאות לפי הזמן והמקום, עכ"ל.
[9] ע' שער הגלגולים (הקדמה כט) וז"ל,
דע, כי אם אדה"ר כאשר נברא ביום ששי, היה מתעכב וממתין מלהזדווג עם חוה אשתו,
עד ליל שבת, היו כל העולמות נתקנים כמו שהודעתיך. ולפי שבו ביום שהיה חול עלה למטה
והוליד, לכן יצא קין מעורב טוב עם רע, כמו שיתבאר. גם אם קין לא היה חוטא הי' הוא הבכור
והיה הוא ותאומתו כדוג' חכמה ובינה והיו הבל ותאומתו כדוגמת ת"ת ומלכ'. וכן עד"ז
יצאו אח"כ עשו ויעקב כדוגמת קין והבל. ואלו היה עשו ראוי וצדיק, היה לו יתרון
עם יעקב, כי היה הבכור במקום חכמה, ויעקב במקום ת"ת. וכיון שחטא עשו, נטלה ממנו
הבכורה, ונטל יעקב פי שנים, חלקו וחלק אחיו עשו, ולכן נקרא יעקב כנגד ת"ת, וישראל
כנגד חכמה. גם בזה תבין ענין, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, עכ"ל. וע"ע
מש"כ בליקוטי הלכות (הלכות יבום ג, ו) מאת רב נתן ברסלבער זי"ע וז"ל,
נתעורר שנאה בין שני אחים הראשונים בעולם והרג קין את אחיו הבל, וזה בעצמו בחינת עשו
שרדף את אחיו יעקב, כי עשו הוא בחינת זהמת הנחש, בחינת קין, ועל - כן רדף את אחיו,
כי זה עקר השנאה והרציחה שנמשכה מקין, שהוא השונא והרוצח הראשון שבא מזהמת הנחש, מפגם
אמונת חכמים שאפלו על אחיו אין לו רחמנות, כי הרג את אחיו את הבל, ומשם, מהריגת קין
את אחיו הבל, נשתלשלה השנאה. ועקר השנאה כשאח שונא את אחיו, כמו עשו שרדף את אחיו יעקב,
כי זה עקר התגברות השנאה הפך האהבה מהפך אל הפך ממש, עכ"ל.
[10]
ע"ע בזה בליקוטי מוהר"ן (מהדורא קמא סימן סד) וז"ל, וכאשר
רצה השם יתברך לברא את העולם, לא היה מקום לבראו מחמת שהיה הכל אין סוף. על - כן צמצם
את האור לצדדין, ועל ידי הצמצום הזה נעשה חלל הפנוי. ובתוך החלל הפנוי הזה, נתהוו כל
הימים והמדות, שהם בריאת העולם (כמו שכתוב בעץ - חיים בתחלתו). וזה החלל הפנוי, היה
מכרח לבריאת העולם. כי בלתי החלל הפנוי, לא היה שום מקום לבריאת העולם כנ"ל. וזה
הצמצום של החלל הפנוי, אי אפשר להבין ולהשיג, כי אם לעתיד לבוא. כי צריך לומר בו שני
הפכים, יש ואין. כי החלל הפנוי הוא על - ידי הצמצום, שכביכול צמצם אלקותו משם, ואין
שם אלקות כביכול, כי אם לא כן אינו פנוי, והכל אין סוף, ואין מקום לבריאת העולם כלל.
אבל באמת לאמתו, בודאי אף - על - פי - כן יש שם גם כן אלקות, כי בודאי אין שום דבר
בלעדי חיותו. ועל - כן אי אפשר להשיג כלל בחינת חלל הפנוי, עד לעתיד לבוא וכו' ודע,
כי מחלקת היא בחינות בריאת העולם. כי עקר בריאת העולם, על - ידי חלל הפנוי כנ"ל,
כי בלא זה היה הכל אין סוף, ולא היה מקום לבריאת העולם כנ"ל. ועל - כן צמצם האור
לצדדין, ונעשה חלל הפנוי, ובתוכו ברא את כל הבריאה, הינו הימים והמדות, על - ידי הדבור
כנ"ל, "בדבר ה' שמים נעשו" וכו'. וכן הוא בחינת המחלוקות, כי אלו היו
כל התלמידי - חכמים אחד, לא היה מקום לבריאת העולם. רק על ידי המחלקת שביניהם, והם
נחלקים זה מזה, וכל אחד מושך עצמו לצד אחר, על ידי זה נעשה ביניהם בחינות חלל הפנוי,
שהוא בחינות צמצום האור לצדדין, שבו הוא בריאת העולם על ידי הדבור כנ"ל,
עכ"ל.
[11]
ע' תניא (ליקוטי אמרים, פרק לב) וז"ל, והנה
ע"י קיום הדברי' הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש
לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול
ועד קטן. כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן
ומקורן באלקי' חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש
מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקי'. ולכן העושי' גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר
להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה. וז"ש הלל הזקן על קיום
מצוה זו זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא כו'. כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה
ולהעלו' הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין וגם להמשיך אור א"ס
ב"ה בכנסת ישראל כמ"ש לקמן דהיינו במקור נשמות כל ישראל למהוי אחד באחד דוקא
ולא כשיש פירוד ח"ו בנשמות דקב"ה לא שריא באתר פגים וכמ"ש ברכנו אבינו
כולנו כאחד באור פניך, עכ"ל.
[12] עיין שם באריכות וזה חלק מלשונו שם, ומפני שהשם יתברך לקח ובחר בישראל
בפרט מכל האומות להיות שלו מורה בזה שהוא יחיד, שכיון שהוא יחיד בוחר באומה יחידית
לא בכלל האומות, שזה נותן ענין האחדות להיות לו עם מיוחד, שאם אין כאן אחדות לא היה
בוחר באומה יחידית, אלא שהוא יחיד בוחר ביחיד וזאת העבודה היא עבודה מאומה יחידה למי
שהוא אחד. וזהו עצם הקרבן הזה, לכך היה כל העבודה הזאת בענין אחדות, כי היה מצות הקרבן
לאכול אותו על כרעיו ועל קרבו, שאין ראוי שיהיה הקרבן הזה מחולק רק על ראשו ועל כרעיו
ועל קרבו, כי הדבר שהוא מחולק אינו אחד שהרי יש בו חלקים אבל דבר שהוא שלם יש בו אחדות,
וכל ענין עבודה זאת בקרבן הזה להורות על האחדות, וכן בבית אחד יאכל, כל הענין הזה שאסור
לחלק הקרבן לשתי חבורות או שאסור לאכול אותו בשתי מקומות, דפלוגתא דתנאי הוא במסכת
פסחים (פ"ו ע"א) כל הדבר הזה שיהא מעשה הקרבן ואכילתו בענין האחדות ולא בענין
החלוק. וכן שה תמים בן שנה, מפני כי בן שנה הוא אחד בשנים ואם היה ב' שנים היה יוצא
מן האחדות וכל הדברים האלו נמשך לענין האחדות. ודוקא שה ולא עגל כי שה לדקותו נחשב
אחד לגמרי, אמרו ז"ל (ויק"ר פ"ד) שה פזורה ישראל למה נמשלו ישראל לשה
מה שה אם הוא לוקה באחד מאבריו וכולו מרגיש אף ישראל אחד חוטא וכולם מרגישים שהרי עכן
היה אחד וחטא וכל ישראל היו מרגישים, עכ"ל. אבל יש עוד כמה נקודות שמה,
וע"ש כי אכמ"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה