ברכות לראש משביר,
לכבוד מעלת הרב הגאון המפורסם בשערי תורה הודות לחיבוריו הפופולריים במיוחד [קרוב
לחמישים במספר!!], ומאמריו בהלכה ובאגדה המופיעים בכל מיני במות [יתד נאמן, מסביב
לשלחן, קבצי צהר הרבים שגם ערך, פניני הגבעה ועוד ועוד], חכו ממתקים וכולו מחמדים,
עיניו כיונים על אפיקי הש"ס ופוסקים, מבחירי מרביצי התורה ורבני שכונתינו
הקדושה, הרב הגאון רבי אליקום דבורקס שליט"א לרגל צאתו לאור של ספרו החדש
בעניני מנהגי והלכות ברית ונישואין. ביודעי ובמכירי קאמינא, שספרו החדש יתפוס מקום
חשוב על מדף הספרים, ועדיף מכך שאנשים רבים יאותו לאורו ויעשירו את ידיעותיהם
בזכות העמל הרב והדמים המרובים [תרתי משמע] שהושקעו בספר. אין לי אלא לצרף את
ברכתי, ברכת הדיוט שבהדיוטות, שפל ונבזה, חדל אישים, שגם ברכתו של אדם כמוני אל
תהיה קלה בעיניך, שיוסיף הרב הגאון המחבר הרב דבורקס שליט"א, האהוב עלינו
מאד, לחבר חיבורים מועילים ומחכימים, להגדיל תורה ולהאדירה עד ביאת ינון והתגשמות
דברי החוזה "ומלאה הארץ דעה את ה'"!!
דברי התורה שבעלון
השבוע, מוקדשים לנשמת הסבתא רבא היקרה שלי, מרת אסתר בת שמואל, שנפטרה בר"ח
ניסן תשמ"ט, והיא חסרה לי מאד ורבות אני מתגעגע אליה, למרות הזמן הרב שעבר
מאז פטירתה המצערת.
השבוע
נפתח בקצת דברי אגדה ומוסר מההגדה, אח"כ נבאר סוגיא עמוקה במסכת פסחים ואז
נעבור לשני ענינים בפרשת צו. ויהא ה' בעזרנו!!!
אורות
ההגדה
"לעושה
אורים גדולים כל"ח"
מצאנו
שתי הודאות, ראשית על עצם בריאת המאורות "לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו"
ושוב הודאה מיוחדת על שהמשיל את השמש הירח והכוכבים על היום והלילה "את השמש
לממשלת ביום כל"ח, את הירח וכוכבים לממשלות בלילה כל"ח". מאי האי?
ההודאה הראשונה כבר הספיקה לנו. בין כה פסוקי דזמרה בשבת היא ארוכה, אז למה שלא
נחסוך את שתי ההודאות ה-לכאורה מיותרות?? אלא שכמובן שאין כאן שום אמירה מיותרת. יש
יסוד בבריאה שהדברים נבראו גם בכוח וגם בפועל. וזה סוד חומר ההיולי שעליו מדבר
הרמב"ן בפ' בראשית. קודם היה חומר קדום, קמאי, שהכיל בתוכו את כל הבריאה
ואח"כ הבריאה נבראה ממנו בפועל. בדומה לכך, האדם, על כל מורכביותו ופלאי גופו
ונפשו, התחיל כטיפה סרוחה. אולי לא נעים אבל "זה ספר תולדות האדם". אצל
כולנו תהליך יצירתנו התחיל משם ומאותו חומר התפתח אח"כ האדם [בניסי ניסים –
איך יש לנו עצמות שרירים ושיניים כאלו מוצקים וחסינים ששורשם ומקורם הוא בסך הכל
מטיפה אחת נוזלית?? מה רבו מעשיך השם!!]. קודם בכוח ואח"כ בפועל. מובן,
איפוא, ההודאה "לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו" – בכח. אח"כ
בפועל "את השמש לממשלת וכו' את הירח וכוכבים וכו'".
כתוב
בע"ז [י"ט א'] אמר רב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, 'אשרי האיש אשר
לא הלך בעצת רשעים' זה אברהם אבינו שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה וכו' 'ובמושב לצים
לא ישב' שלא ישב במושב אנשי פלשתים מפני שליצנים היו שנא' 'ויהי כטוב לבם ויאמרו
קראו לשמשון וישחק לנו'. הלומד את הגמרא עלול מאד להסתכל על הדף
ולהרגיש מאאאאד נבוך. איפפהההההה שוטנשטיייןןן!!! הצילו!! רוצים להוכיח שאברהם לא
ישב עם ליצנים מכך שהתרחק מהפלישתים. ומנין שהפלישתים היו ליצנים? אההה – תעיין
בפסוק ב...ספר שופטים! אצל שמשון. כן שמשון. אינני בקי בתנ"ך אבל כמדומני
שהמאורעות המתוארים בספר שופטים התרחשו הררררבה אחרי זמנו של אברהם אבינו. אז מה
הראיה שבזמנו היו ליצנים?? אלא מכאן הוכיח הגר"ח שמואלביץ זצ"ל את היסוד
האמור. הכל קיים כבר בכוח, וא"כ יתכן שרק בזמן שמשון התגלתה הליצנות בפועל
אבל בשורש כבר היה קיים בזמנו של אברהם.
והדברים
נמצאים להדיא בפי' הרמב"ן עה"ת בתחילת פ' נצבים על הכתוב 'פן יש בכם
שורש פורה ראש ולענה' וכתב הרמב"ן 'פן יש בכם שורש רע שיפרה וישנה ובימים
הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות וזה על אשר איננו פה היום כי האב שורש והבן
נצר משרשיו יפרה והזכיר השורש לומר כי הוא יכול להביא כאלו בדורות הבאים".
היום
מדברים וכותבים רבות על תורת החינוך. לצערינו, אחרי כל מה שנכתב, עדיין קיימים
הרבה הורים שאין להם מושג בחינוך ועושים הרבה נזקים לנפשות הרגישות של ילדיהם
[בדרך כלל ללא שום כוונות רעות וה' הטוב יכפר]. אחד מגדולי המחנכים מתחנן בפני
הורים "הפסיקו לחנך את ילדיכם....". כמובן שכוונתו הפסיקו לחנך בצורה לא
בריאה [עונשים רבים, איומים, כעס, עצבנות, לחץ ושאר מרעין בישין] אבל המסר מובן.
הרבה פעמים ע"י החינוך שלנו אנחנו מביאים יותר נזק מאשר תועלת. וה' הטוב ירחם
עלינו ויציל אותנו ונזכה לנחת מהילדים!
אז
מה כן?? פשוט אבל מסובך. מה? במקום להתמקד כ"כ בילד, בלהעניש ולכעוס ולנזוף
ולהעמיד במקום וכו' וכו' קודם נחנך טוב טוב את עצמינו!!! אההההההה.
אם
השורש רע – הפירות באושים. אבל אם השורש טוב וקדוש וטהור – הפירות הם מתוקים מדבש
ונופת צופים. ואידך פירושא – זיל גמור.
ויש
להוסיף שכל ענין הפסח הוא ה"בכח" של מה שקרה אחר כך. הרמב"ן אומר
[על הפסוק 'קדש לי'] שיש מצוה לזכור שיצאנו באביב. מה ענינה של זכירה זו? וראיתי
מבארים שהמכוון בעובדה שיצאנו בחודש האביב הוא לומר שכך היא עצם יציאת מצרים, כי
חודש האביב הוא חודש שבו מציץ כל מה שהיה נסתר וגנוז והיה נראה שהוא איננו ולא
קיים. הראשונים כותבים כי שורש המילה ניסן הוא בלשון הקודש וכמו "ניצן"
כידוע שס' וצ' מתחלפות, וכלשון הפסוק "הניצנים נראו בארץ".
עוד
כותבים גדולי רבותינו כי "ניסן" קרוי על שם הנסים, וכן הוא עולה אף
בגימטריא "ניסים", ניסן הוא חודש של ניסים שגילו מציאות חדשה בעולם, ובו
נתגלתה נקודת החידוש של החודש במצות קידוש החודש שנאמרה בפסוק "החודש הזה לכם
ראש חדשים", הכונה בזה כי הבריאה מכוונת לגלות הויות חדשות, דברים שלא היו,
ואמנם אנו יודעים שמולד הלבנה הוא צפוי ואפשר לדעת מתי הוא יחול אף בעוד שנים רבות
אבל באמת הלבנה יוצאת מאין ליש, הלבנה מתגלה מחדש, וזה חידוש, זה מאור שמתחדש
ונהיה כאן דבר שלא היה, זהו הגילוי בזה.
מעתה
כשאומרים לנו שהחודש הזה שבו יצאנו ממצרים הוא "חודש אביב" פירוש הדבר
שפה התגלה דבר שעוד לא היה בעולם , התגלה כאן "חודש" דבר חדש שעוד לא
היה כמוהו שאינו שייך למערכת הגילויים הקבועה שקיימת וצפויה מראש ובעצם היא כבר
נמצאת אלא הוא דבר שבעצם לא נמצא והוא מתחדש ,והמכוון בזה שיציאת מצרים היא חודש
הוא שמעתה נכללים בתוך מהלך העולם מציאויות חדשות, בתוך סדר העולם יש דברים חדשים
שהם לגמרי מחוץ לטבע, ולא רק שיש בו חידושים אלא שכל עיקרו הולך לקראת החידושים,
כל עצמו מכוון כדי להגיע לחידוש, ואליו מצטרף ה"אביב", והמושג אביב בעצם
הוא כמו כל ההכפלות בלשון הקודש , כמו "עציץ" שהוא עץ קטן כך אביב זה אב
קטן, חודש אב הוא החודש שבו הכל נמצא ומגולה והוא מלשון "לראות באבי
הנחל", והאביב נקרא נקודת ההתחלה של מה שעתיד להיות דבר גדול ושלם, זה הלימוד
בזה שיציאת מצרים הייתה באביב, וזה המכוון ב"חודש האביב" עכ"ד. הרי
שה"בכח" של כל העתיד הניסי טמון ביציאת מצרים, ו"כימי צאתך מארץ
מצרים אראנו נפלאות" כן יה"ר!
"ויוצא
ישראל מתוכם"
מצינו
ענין נפלא אצל משה רבינו. בשעה ששלחו הקב"ה להוציא את בנ"י ממצרים אמר, 'שלח
נא ביד תשלח' [שמות ד' י"ג], 'ויחר אף ד' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי וגו'
וראך ושמח בלבו' [שם י"ד]. ואחז"ל "אתה סבור שמא עיכב משה שלא ילך?
לא עשה אלא כמכבד לאהרן. אמר משה, עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם שמונים שנה,
עכשיו אני בא לתחומו של אחי שיהיה מיצר, לכך לא ביקש משה לילך. אמר לו, הקב"ה
אהרן אחיך אינו מיצר בדבר הזה אלא ישמח". הסבא מסלבודקא זצ"ל [ועוד רבים
מבעלי המוסר] אמר בזה, שהרי הדברים נפלאים. מצד אחד מוטלת על משה רבינו גאולת העם
עם קדושים, עם מיוסר ביסורים אשר דמו משמש מי רחיצה ובשר ילדיו חומר ללבנים ומצד
שני חשש לפגם בכבוד אדם פגם קל. ומשה אוהב ישראל חושב ומכריע 'שלח נא ביד תשלח',
אינני בא לתחומו של אחי שיהיה מיצר. נפלאים הדברים!
ומכאן
לומדים שאפשר לפגוע אפילו באדם מרומם, גבוה מעל גבוה, נביא ה', הכהן הגדול מאחיו,
מנהיג כלל ישראל, אהרן כהנא קדישא. על אחת כמה וכמה שאפשר לפגוע בכל אדם אחר. לומר
משפט כמו "אדם מטבעו הוא פגיע" הוא כמו לומר "אדם מטבעו עשוי מבשר
ודם [ועוד כמה דברים...]". פשוט ואין צריך לומר. הנחה שאין לערער עליה ואין
יוצא מן הכלל. אפשר לפגוע בכל אדם, מעמדו יהיה גבוה ככל שיהיה. ראש ישיבה, ראש
כולל, נשיא מועצת גדולי התורה, וגם חוטבי עצים ושואבי מים – כווווולם. ואין מקום
לאמירה המושמעת "שלא ייפגע. הוא רגיש מדי" [או, יותר מצוי "היא
רגישה מדי..."]. אין זה מקומנו להחליט על אדם שהוא רגיש מדי כדי לחפות על עצמינו.
צריך לכבד כל אדם וסף הרגישות שלו. יש אדם שנפגע עמוקות כאשר כותבים עליו תואר
"הרה"ג" ולא כותבים מלא "הרב הגאון" או [עדיף]
"הגאון הרב" ויש אדם שנפגע כשלא מחייכים אליו יחד עם ברכת "גוט
שאבעס", וכל אחד נפגע בכל מיני דברים. ראינו בחז"ל שגם הם נפגעו ומי שפגע
בהם שילם מחיר כבד.
יפה
מאד. הפנמנו. ניזהר בכבוד אדם. ניזהר מאד. לא לפגוע ולכבד מאאאאד. אבל סוף סוף, מה
עם הרגשות של עם ישראל שנאנקים תחת עול העבודה של פרעה הרוחץ בדמם של ילדי ישראל??
נכון שאסור לפגוע באהרן אבל יש ע"י סירובו משה פוגע [בעקיפין] בכלל ישראל??
אלא
שכאן צריך להעמיד יסוד גדול. כל מה שמצאנו בתורה ובחז"ל שאבות העולם
"התווכחו" עם הקב"ה, ברור שהם פעלו מתוך הבנה שכך רוצה ה'.
הרי לא יעלה על הדעת שה' לא יודע כבר את כל מה שיגידו ולא חשב כבר על כל הטיעונים
האפשריים. א"כ איזה טעם יש לנהל עם ה' דו שיח אם הוא כבר יודע הכל בעצמו ואין
אנו "מחדשים" לו כלום? ברור שהבינו שה' רוצה שיטענו את טענותיהם.
לדוגמה, אברהם אבינו מתדיין עם ה' להציל את סדום והתורה מספרת על כך באריכות רבה,
משום שאברהם הבין שה' אינו רוצה שאברהם יקבל את בשורת החרבת סדום בשוויון נפש. ה'
רוצה את המשא ומתן עם אברהם. ה' רוצה שיגלה אכפתיות ודאגה לשלומם ולגורלם של אנשי
סדום למרות שהיו חוטאים ורעים בעיני ה'.
ומעתה
מובן היטב. משה רבינו הבין בדעתו הגדולה [לפי הזוהר משה הוא ה'דעת' של כלל ישראל]
שלא יתכן גאולת ישראל על חשבון פגיעה ברגשותיו של אהרן ושה' רוצה שיתנגד לגאול את
העם בעצמו במקום אהרן. הגאולה חייבת להיות משורש טהור וקדוש ואם נפגע אהרן הרי שיש
פגם בעצם הגאולה וזה לא יתכן.
ורואים
שה' ענה לו שאהרן ישמח "וראך ושמח בלבו" [ובזכות לבו הטהור זכה להלביש
עליו את חשן המשפט] ולא ענה "משה, אני ה'. אל תתווכח. אני יודע יותר טוב ממך
מה מוסרי ומה לא...." ומכאן מוכח שה' מרוצה מכך שמשה התנגד והבין על נכון את
כוונת בוראו.
יש
עוד הרבה מאד אורות להגדה אבל מה שהלב חושק, חוסר המקום [והזמן] עושק]. ועוד חזון
למועד בעזרת השי"ת!
עכשיו,
ווארט למדני מאיר עיניים.
גדר
קרבן פסח
בסוף
מסכת פסחים במשנה יש מחלוקת בין ר' ישמעאל ור' עקיבא, דלר' ישמעאל ברכת הפסח [אשר
קדשנו וכו' לאכול הפסח] פוטרת של זבח [חגיגת י"ד, אשר קדשנו וכו' לאכול
הזבח], וברכת הזבח אינה פוטרת את של פסח, ולדברי ר"ע לא זו פוטרת את זו ולא
זו פוטרת את זו.
יש
להקדים, שבמתן דמים על המזבח, יש 'זריקה' - מרחוק, ו'שפיכה' - בנחת, והחילוק הוא
שכאשר יש עניין ששיירי הדם יגיעו אל יסוד המזבח, כדוגמת קרבן פסח, צריך לשפוך
בנחת, אבל כשאין ענין ששיירים יגיעו אל יסוד המזבח, וכך זה ברוב הקרבנות, זורקים
את הדם מרחוק. אומרת הגמרא, כשתמצא לומר [כשתדקדק בדברי התנאים, תלמד], לדברי ר'
ישמעאל [שהפסח פוטר את הזבח] זריקה בכלל שפיכה [ואם שפך את הדם של אלו הטעונים
זריקה, יצא ידי חובת מתן דמים על גבי המזבח], ולא שפיכה בכלל זריקה [ובאלו הטעונים
שפיכה לא יצא בזריקה]. לדברי ר"ע לא שפיכה בכלל זריקה ולא זריקה בכלל שפיכה
[ולא יצא אם שפך את הטעון זריקה ואם זרק את הטעון שפיכה] ע"כ. ובכך, הגמרא
רצתה להסביר למה לדעת רבי ישמעאל ברכת הפסח [הטעון שפיכה] פוטרת את הזבח [הטעון
זריקה], שכשם שיוצאים בשפיכה כאשר טעון זריקה, כך בברכה, ברכת הפסח [הטעון שפיכה]
פוטרת של זבח [הטעון זריקה]. וכשם שלא יוצאים בזריקה כאשר טעון שפיכה, כך אין ברכת
הזבח [זריקה] פוטרת את של פסח [שפיכה]. ולדעת רבי עקיבא שאין שפיכה מועילה כשצריך
זריקה וכן להיפך, כך אין ברכה של פסח פוטרת של חגיגה וכן להיפך. וכבר תמהו רבים, איזה
שייכות יש בין הלכות עבודה של הקרבנות לבין הברכות שעל האכילה.
וביאר
הגר"י הוטנר זצ"ל, דהנה מבואר בספר המצוות [מצוה פ"ט] שבקדשים קלים
אין מצוה של אכילת קדשים אלא שהיא נגררת אחרי גוף מצות הקרבן עצמו [אבל עי' לקמן
מה שיש להעיר בזה] והפסוק "ואכלו אותם אשר כופר בהם" נאמר בהתייחסות
לקדשי קדשים. והנה באכילת קרבן פסח ישנה מצוה מיוחדת של אכילת פסחים על פי הפסוק
"ואכלו את הבשר בלילה הזה" כמבואר בכל מוני המצוות.
ומעתה
יש כאן ספק עצום, אם נאמר מכיון שנצטוינו על אכילת פסחים במצוה מיוחדת, שוב נפקעה
מקרבן פסח אותה המצוה שישנה באכילת כל הקדשים קלים הנגררת אחרי גוף הקרבן ואין
באכילת קרבן פסח רק משום מצות אכילת פסח גרידא או שנאמר שהמצוה המיוחדת בקרבן פסח
היא תוספת על מצות אכילת קדשים הנוהגת אף בשאר קדשים קלים. ופשוט שבזה תלוי ענין
המחלוקת בין ר' ישמעאל ור' עקיבא, דלר' עקיבא אכילת פסח אין בה משום קיום מצות
אכילת קדשים דעלמא, וממילא נמצא שאכילת פסח ואכילת זבח שני קיומים חלוקים הם ואין
ברכת האחד פוטר חבירו, כשם שברכת אכילת מצה אינה פוטרת את אכילת הפסח. אבל לדעתו
של ר' ישמעאל, יש בה באכילת פסח שני קיומים, מצות אכילת פסח וגם אכילת קדשים קלים,
ולכן בירך על הפסח שנכללו בו שניהם, פוטר את הזבח, שיש בכלל מאתים מנה משא"כ
בבירך על הזבח לא יכול לפטור את הפסח שעדיין לא בירך על המצוה המיוחדת של אכילת
פסחים שאינה נמצאת בשאר זבחים.
והנה
קיימא לן דמותר הפסח שלמים הוא [פסחים ע:]. ויש בזה בית הספק, אם דין זה בא לגלות
לנו שפסח בעצמותו שם שלמים עליו אלא ששלמים אלו הנקרבים בערב פסח לאחר חצות לשם
חובת היום, שם פסח עלייהו וכדרך ששלמי חגיגה נקראים בשם חגיגה סתם אע"פ שברור
לן שדין קרבן שלהם אינו אלא שלמים. ולכן כל שלא נקרב הפסח כדינו בזמנו שפיר קרב
שלמים, שזה דין קרבן שלו. או שנאמר שבאמת שם פסח חולק דין קרבן לעצמו אלא שזו הלכה
מחודשת דפסח לאחר זמנו נעשה שלמים [ואינו מסתבר לתלות זה בשאלת הש"ס אם פסח
בשאר ימות השנה בעי עקירה פסחים ע"ג].
ואנו
לדרכנו נאמר, שהגמרא לומדת שמצד הסברא היה נראה לומר, שפסח אינו חולק שם קרבן
לעצמו כל זמן שאין אנו מוכרחים לומר כן, וסוברת הגמרא שאם נאמר ששפיכה אינה בכלל
זריקה וזריקה אינה בכלל שפיכה, ונמצא שהעבודה של קרבן פסח אם תיעשה בשאר הזבחים
יפסלו, שוב יש לנו הכרח מזה עצמו שפסח חולק דין קרבן לעצמו מאחר שעבודתו חלוקה
לעצמה. אבל אם תאמר שזריקה בכלל שפיכה ואין שפיכה בכלל זריקה, דלפ"ז אם עבודת
הפסח [דהיינו שפיכה] תיעשה בשאר הזבחים לא יפסלו, שוב שפיר חוזרים לסברא הראשונה
דפסח דין קרבן שלו דין שלמים הוא אלא דניתוספה עליו מצות שפיכה ויש בכלל עבודתו גם
עבודת השלמים דהא זריקה בכלל שפיכה.
ולאור
האמור, סוגית הש"ס מתפרשת בצורה נפלאה, שהרי מסתבר מאוד לתלות בעיא קמייתא
דילן, אם באכילת פסחים יש שני קיומים או שאין בה רק קיום אחד של אכילת פסחים,
בבעיא בתרייתא דילן, אם קרבן פסח חולק דין קרבן לעצמו או שהוא מין ממיני השלמים
אלא שניתוספה עליו מצות שפיכה. שאם נאמר ששם פסח חולק דין קרבן לעצמו, ממילא גם
באכילתו אין כאן מצות אכילת קדשים דעלמא ואין בו רק משום אכילת פסחים גרידא, ולכן
ר' עקיבא ס"ל דאין שפיכה בכלל זריקה ולא זריקה בכלל שפיכה, ולדעתו פסח הוא
דין קרבן מסוים לעצמו וכמבואר. וממילא גם באכילתו אין רק קיום אחד של אכילת פסחים
ותו לא, ולכן הברכות אינן פוטרות זו את זו. משא"כ לר' ישמעאל דס"ל
דזריקה בכלל שפיכה ולדידיה פסח שלמים הוא אלא שניתוספה עליו מצות שפיכה, וכמו כן
באכילתו יש שני קיומים, דגם קיום מצות אכילת קדשים יש בו אלא שניתוספה כאן מצות
אכילת פסחים, מובן היטב שסובר שברכת הפסח פוטרת את הזבח וברכת הזבח אינה פוטרת את
של פסח, ודוק בזה עכ"ד. [ועוד דרכים רבות נאמרו בסוגיא זו – עי' מה שהובא
באצר מפרשי התלמוד ועוד ועוד]
אלא
יש לעיין בשאלה אם המצוה של אכילת קדשים קלים שהיא נגררת אחר עיקר מצות הקרבן היא
לכהנים או לבעלים.
הרמב"ם
בספר המצוות (מ"ע פ"ט) כתב דרק אכילת הכהנים בחטאת ובאשם הוי מצות עשה,
אבל בקדשים קלים אין מצות עשה. אלא שמ"מ חידש הרמב"ם דגם קדשים
קלים נגררין אחרי המצוה וכך גם אכילת תרומה ע"י כהנים נגררת אחרי
המצוה. ויש לעיין בכונת הרמב"ם, האם כונתו דוקא לאכילת הכהנים בקדשים קלים
דהיינו חזה ושוק או שמא אף אכילת הבעלים בקדשים קלים נגררת אחרי המצוה.
והנה
כתב הרמב"ם (פ"י ממהע"ק ה"א): "אכילת החטאת והאשם מצות
עשה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים והוא הדין לשאר
הקדשים שאוכלין אותן הכהנים שאכילתן מצוה".
הרי שכתב
לחלק בין מצות העשה שאינה נוהגת אלא באכילת הכהנים בחטאת ואשם, ושוב כתב
דגם אכילת הכהנים בקדשים קלים הוי מצוה, אף שאינה בכלל עיקר מצות
העשה. אתה הראית לדעת שרק אכילת הכהנים נגררת אחרי המצוה ולא אכילת הבעלים.
והנה,
כתב הרמב"ם: ואחר כך מברך ברוך אתה ה' א-להינו מלך
העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הזבח ואוכל מבשר חגיגת ארבעה עשר תחילה.
ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הפסח ואוכל
מגופו של פסח. ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח ולא של זבח פוטרת של פסח:
וראיתי
בס' אורה ושמחה [על הרמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ח ה"ז] שכה כתב:
"וצונו על אכילת הזבח" - עיין רמב"ם ריש
פ"י מהל' מעשה הקרבנות דמשמע שאין מצוה בבעלים באכילת קדשים קלים, וכן נקט
בדעת הרמב"ם בספר ליקוטי הלכות (זבח תודה ריש פסחים), וכ"כ בחי'
הגרי"ז עמ"ס מנחות (לדף כא:). ואמנם הצל"ח (ביצה יט: ד"ה
ומדי) כתב דאכן מהל' מעשה הקרבנות שם משמע שאין מצוה באכילת קדשים קלים לישראל,
אעפי"כ נקט גם בדעת הרמב"ם דאיכא מצוה, מדבריו כאן שכתב דמברך על החגיגה
אקב"ו על אכילת זבח, עיי"ש. וראיתי בצפנת פענח נדרים (פ"א
הי"ב) שאין מכאן ראיה שיש מצוה באכילת קדשים קלים לישראל דכאן יש עליו מצוה
לאכול פסח וחגיגה. וכנראה דר"ל דחגיגת י"ד לא דמיא לשאר קדשים קלים משום
שכאן עיקר חגיגת י"ד אינו אלא לאכלו עם הקרבן פסח. אך קשה קצת דהא חגיגת
י"ד רשות ואינה חובה כדפסק בפ"י מהל' קרבן פסח וא"כ לכאורה אי לאו
משום מצות שלמים דעלמא לא שייך ביה ברכה כלל, שהרי אין מצוה מיוחדת ע"ז.
ולענ"ד נראה בזה, דהנה מבואר ברמב"ם פ"ב מהל' חגיגה (ה"י) דעיקר
מצות שלמי שמחה היא "האכילה", ולפי"ז פשוט דאפילו נימא
דלהרמב"ם אין מצוה באכילת חלק ישראל, זה אינו אלא בשאר שלמים, אבל שלמי שמחה
עיקר מצוותו היא האכילה, וודאי מברך על אכילתו כמו שמברך על אכילת הפסח. והנה
הרמב"ם פסק בהל' חגיגה שם (ה"י) דיוצאין ידי חובת שמחה בחגיגת י"ד,
וא"כ ניחא מה דמברך על אכילת הזבח, דשאני חגיגת י"ד דיוצא בה שלמי שמחה
ואכילתו היא מצוה יותר משאר אכילת שלמים.
אלא דלכאורה איכא פירכא לתירוצינו, דעיין שאגת אריה (סי' ס"ח)
שהעלה דבליל יו"ט הראשון אין מצות שמחה נוהגת בה, והוא עפ"י הגמ' בפסחים
(עא.). ולפי"ז עכ"ח צריכים לפרש במש"כ הר"מ דיוצאין ידי חובת
שמחה בחגיגת י"ד, היינו בבשר שיאכל ביום, ואעפ"י דקיי"ל בפ"י
מקרבן פסח (הי"ד), דבשר חגיגה שעלה עם הפסח על השולחן אינם נאכלים אלא עד
חצות, עיי"ש, יש לומר דבהל' חגיגה איירי בחלק בשר שלא העלן ע"ג השולחן,
ובבשר זה יוצאין ידי חובת שמחה למחרתו, וא"כ א"א לומר דהא דמברך על הזבח
של חגיגת י"ד משום דשלמי שמחה אכילתה מצוה, דהא בלילה ליכא מצות אכילה. אמנם
באמת דוחק גדול לפרש ברמב"ם דמה שאמר שיוצא ידי חובת שמחה בבשר חגיגת
י"ד איירי כשאכלו ביום ט"ו, וע"ע שם הי"ג ובכס"מ. ויותר
נראה כמו שראיתי בספר משמרת מועד לסוכה (מח.) דדעת הרמב"ם דאיכא מצות שמחה
בליל יו"ט, וכדמוכח מסתימת דברי הר"מ בפ"ו מהל' יו"ט ובהל'
קרבן חגיגה (ה"י והי"ג), ומה דאמר בגמ' פסחים (שם) דליל יו"ט
הראשון אינו חייב בשמחה, אינו אלא לומר שאין חייב לשחוט בי"ד לצורך הלילה,
עיי"ש. והעיריני ידידי הרה"ג ר' מאיר צבי בראנד שליט"א לדברי
החזו"א (או"ח סי' קכ"ט ד"ה ע"א א') שפירש דברי
הרמב"ם, דס"ל דבליל פסח איכא מצות שמחה, ושאני משאר לילי יו"ט
יעו"ש, אלא דלבסוף נשאר בצ"ע הא דהר"מ לא הזכיר כלל דין שמחה בלילה
ולא הזכיר לחלק בין ליל ראשון לשאר לילות. [ודע שדעת הרמב"ן בסה"מ במנין
העשין ששכח הרמב"ם, שאכילת קדשים גם חלק הבעלים הוי מצוה, וכ"כ
במנ"ח מצוה ק"ב שכ"ה דעת רש"י, וכ"ה ברש"י שמואל_א'
ט',י"ג, וכ"ה ברד"ק שם, וכ"כ הרי"פ פערלא בחיבורו על
הרס"ג עשין קכ"ג בשם הרשב"ץ, ועיין ר"ן נדרים ד' ריש
ע"ב, וברא"ש שם. ועיין שאג"א קונ"א סי' ל"ג שנקט גם בדעת
הרמב"ם דאיכא מצוה גם בחלק הישראל עכ"ל. ויש להאריך ואין כאן המקום.
תרומת
הדשן והוצאת הדשן
א] כתוב
בגמרא [יומא כ"ז:] "ואיכא דאמרי, מתקיף לה רבי זירא [על מאמר רבי יוחנן
שזר שסידר מערכה חייב מיתה - תוספות], וכי יש לך עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה בזר
[וזר יתחייב מיתה, והרי לאחר סידור המערכה עדיין צריך לסדר שני גזירי עצים, נמצא
שאין סידור העצים עבודה תמה (משלימה) ואין זר מתחייב מיתה אלא על עבודה תמה, ועכשיו
הגמרא מערערת על קביעה זו] והרי אברים ופדרים [שיש אחריה עבודת תרומה הדשן, ובכל
זאת היא נחשבת עבודה תמה וזר חייב מיתה. ובהכרח ההסבר הוא שמאחר ומצד הדין הקטר
חלבים ואברים עבודת היום היא, ותרומת הדשן היא עבודת לילה, נחשבת עבודת הקטרה
כעבודה תמה, א"כ אף לענין סידור המערכה הואיל והוא עבודת לילה וסידור שני
גזירי עצים הוא עבודת יום, יש לדונה כעבודה תמה. עונה הגמרא] סוף עבודה דיממא היא
[פי' שסידור שני גזירי הוא המשך של סידור המערכה ולכן אין סידור המערכה נחשב
לעבודה תמה. אמנם שונה הקטרת אברים שהיא מסיימת את העבודה של היום שעבר, ותרומת
הדשן מתחילה את העבודה של היום החדש ולכן נחשבת הקטרת אברים לעבודה תמה – עפ"י
תוס' עיי"ש]. שוב מקשה הגמרא על רבי זירא, וכי שתי עבודות בשני זמנים
שייך שתחשב הראשונה מהם כעבודה שאינה תמה כדברי רבי זירא "והרי תרומת הדשן"
[שיש אחריה עבודה והיא הוצאת הדשן וגם לדברי רבי יוחנן עצמו שמבאר את מחלוקת רבי אליעזר ותנא קמא בברייתא שם
האם הוצאת דשן כשרה בבעל מום או לא ולדעת חכמים (ור"י שמסתמא סובר כמותו)
שפסולה בבעל מום בודאי עבודה היא, והגמרא כאן מתייחסת לדעת רבי יוחנן שהרי קושיית
רבי זירא היא עליו, וזר חייב אף שיש לאחריה הוצאת הדשן כמו שמבארת הגמרא], "ואפילו
הכי זר חייב עליה ללוי" [בדף כד., ובהכרח הטעם הוא מכיון שתרומת הדשן זמנה
בלילה והוצאת הדשן זמנה ביום ובלילה, אין זה נחשב בזמן אחד, וכ"ש בסידור
המערכה שאינה נחשבת כעבודה שיש אחריה עבודה משום סידור שני הגזירין, שזה אינו אלא
בלילה וזה אינו אלא ביום, וקשה לרבי זירא שאמר "וכי יש לך עבודה שיש אחריה
עבודה ופסולה בזר", כי כאן מצאנו עבודת תרומת הדשן שיש אחריה עבודת הוצאת
הדשן ואעפ"כ זר חייב עליה – עפ"י תוס' עיי"ש].
משתמע
מדברי התוספות שדוקא למאן דאמר שהוצאת הדשן פסולה בבעל מום, פירושו של דבר שנחשבת
ומוגדרת כעבודה, אז נחשבת תרומת הדשן עבודה שיש אחריה עבודה.
וזה זוקק עיון והבנה, שהרי לעיל [כ"ד:] שואלת הגמרא נתן שמן לחייב [זר, כי זו
עבודה תמה]? איכא הדלקה [ומכיון שיש אחריה הדלקה אינה עבודה תמה ואינו חייב],
הדליק לחייב? הדלקה לאו עבודה!! עכ"ד הגמרא עיי"ש. הרי שאע"פ
שהדלקה לאו עבודה, מ"מ פטור בנתינת השמן שנחשבת שיש אחריה עבודה, דהיינו
ההדלקה, וא"כ גם כאן נאמר שאפילו למאן דאמר שהוצאת דשן אינה עבודה, מכך שכשרה
בבעל מום, מ"מ תיחשב תרומת הדשן "יש אחרי עבודה"?? והקושיא עצומה.
ותירץ
הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל [משנת רבי אהרן קדשים סוגיות סי' ח'], שיש לחלק,
שהדלקה אמנם אינה נחשבת עבודה וכשרה לזר לדעת הרמב"ם [פ"ט מביאת מקדש
ה"ז], היינו דמעשה ההדלקה אינה נחשבת עבודה, אך מה שהמנורה דולקת זוהי עיקר
מצוותה ונחשבת עבודה, ולכן חשובה נתינת השמן עבודה שיש אחריה עבודה, כיון שעצם
הדליקה נחשבת עבודתה, משא"כ הוצאת הדשן למ"ד שאינה עבודה, וזאת מוכח
מתוך כך שכשרה בבעל מום, שאף שנחשבת לא נעשית מצוותה מחמת שהאפר טעון עדיין
הוצאה, מ"מ לא שייך כלל יותר עבודה באפר, וממילא נחשבת תרומת הדשן
עבודה שאין אחריה עבודה.
ביאור
תירוצו כתב בס' דרכי עזרי [עמ"ס יומא סי' נ"א], שעצם דליקת הנרות נחשבת
כאילו העבודה נעשית מאליה, שדין עבודה אינה מוגבל דוקא לעשיית מעשה, וגם מה שנעשה
מאליו יכול להיחשב מעשה, ומשא"כ הוצאת הדשן, שאמנם עדיין יש מצוה להוציא את
הדשן אבל אין כבר עבודה.
וסימוכין
לדבריו מצא מדברי התוספות ישנים [כ"ד: ד"ה הדלקה לאו עבודה היא] שהסבירו
"שהשלהבת עולה מאליה", ופירושו שמכיון שהשלהבת עולה מאליה, זו העבודה,
דהיינו לא המדליק עושה את העבודה אלא היא נעשית מאליה.
והגרא"ק
[שם] יישב לאור יסודו את דברי התוספות ישנים [כ"ד. ד"ה ואימא] שהקשו,
למה נחשבת תרומת הדשן עבודה תמה לשיטת רש"י, והלא ישנה אח"כ הנחה אצל
המזבח, ותירצו בתירוצם השני, א"נ הנחה הייתה כשרה בזר עיי"ש, והיינו
שנחשבת תרומת הדשן עבודה תמה מכיון שהנחה לא נחשבת לעבודה, כמו שמוכח מכך שכשרה
בזר, והלא קשה מהדלקה כנ"ל [שאינה עבודה ובכל זאת אינו חייב על נתינת השמן כי
נחשבת יש אחריה עבודה של הדלקה], והתירוץ הוא כמו שכתבנו, שמה שמונח אצל המזבח
אינה נחשבת עבודה משא"כ בהדלקה, שההדלקה עצמה נחשבת עבודה.
כיוון
נוסף אפשרי הוא לתרץ עפ"י הריטב"א הסובר שמכך שכתוב "אהרן
ובניו" בפרשת הדלקת הנרות פשיטא דעבודה היא, רק שלכך לא נאמר בלשון חיוב אלא
נאמר בהעלות או בהעלתך לומר דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר כשם שאין
חיוב מיתה בעבודה שאינה תמה ע"ש. דהיינו, לדעת הריטב"א הדלקה היא באמת
עבודה, וא"כ מובן למה נתינת שמן נחשבת ל"יש אחריה עבודה" ואינה
עבודה תמה [אלא שנקראת "לאו עבודה" משום שאין זר חייב על ההדלקה],
משא"כ למאן דאמר הוצאת הדשן אינה עבודה, הכוונה כפשוטה שאינה עבודה [כ"כ
בביאור מנחת מרדכי על המקדש דוד בסי' ל"ב עיי"ש שהביא את המאירי שלמד
שאכן הדלקה אינה עבודה כפשוטה].
האם
תרומת הדשן חלה על כל הדשן או רק על מה שהרים
ב] ויש
לדון בגדר מצות תרומת הדשן שהיא עבודה, האם הוי חלות עבודה על מה שתרם בלבד דהיינו
שהמצוה להרים מן הדשן כשיעור קומץ כמו שאמרו ביומא [כ"ד א'] ובשיעור קומץ
שהרים, בזה נעשתה עבודה זו של תרומת הדשן ולא בשאר הדשן שלא נתרם. או שמהות עבודת
תרומת הדשן אינה עבודה רק במה שתרם אלא הואיל ותרם כשיעור זה מכל הדשן, נמצא שבכך
נחשב שנעשית העבודה בכל הדשן שמכל הדשן נתרם השיעור שנתרם.
ובירושלמי
יומא נאמר [פ"ב ה"א סוף ט-א] "והרים" אין והרים אלא בששייר,
"אשר תאכל האש" אין אכילה אלא בכזית. היה בכולו כזית, ליטול מקצתו אין
את יכול שאין בו כזית, ליטול את כולו אין את יכול, שאין כאן שיור ע"כ. ופי'
בפני משה דהנידון הי' כאשר כל הדשן הוא בשיעור כזית אם תורמין ונשארה השאלה בלא מענה.
ולכאורה היה נראה [דלא כהפני משה], שאין כאן שאלה וממילא שלא נשאר בלי מענה אלא שהירושלמי
סבר ששיעור תרומת הדשן הוא בכזית והואיל וצריכים שיישאר שיריים בדשן אחר התרומה,
הרי שאם הי' בדשן רק שיעור כזית שהוא השיעור של תרומת הדשן להירושלמי, אינו יכול
לקיים בדשן זה מצות תרומת הדשן הואיל וא"א לתרום פחות מכזית וא"א לתרום
את כולו, שבכך לא ישאר שיריים. וכיון שמבואר בירושלמי שצריכים שיישאר שיריים אחר
שתורם את התרומת הדשן, יש ללמוד שעבודת תרומת הדשן אינה רק במה שתורם בלבד אלא היא
עבודה בכל הדשן וגם בנשאר דומיא דקמיצת מנחה שאינה רק עבודה בקומץ אלא בשיריים של
המנחה. ויד הדוחה נטויה שאין כאן מצוה על כל הדשן אלא שאין כאן תרומה אא"כ
שייר מקצת.
ובתו"י
[יומא כ"ד א' ד"ה ואימא] כתב שתרומת הדשן נחשבת לעבודה תמה אף שיש אחריה
עבודת הוצאת הדשן, הואיל ובדשן שמרים אינו עושה בו עבודות אחרות עי"ש, והיינו
דסברו דעבודת תרומת הדשן נעשית בדשן שמרים דהיינו בהתרומת הדשן בלבד ובה אין עוד
עבודה אחריו, דהא הוצאת הדשן דהיא עבודה לאחר תרוה"ד היא נעשית בדשן שנשאר
ולא בדשן שנתרם. ובמק"ד סי' ל"ב סוף אות ב' העיר שדברי התו"י אינם
כהירושלמי הנז', דלהירושלמי כיון דצריך להשאיר שיריים בהדשן שנתרם, ע"כ
דתרומת הדשן נחשבת שהעבודה נעשית בכל הדשן וגם במה שלא נתרם וא"כ תרומת הדשן
צריכה להיחשב שאינה עבודה תמה דהא יש אחריה עבודת הוצאת הדשן הנעשית בדשן שבו נעשה
תרומת הדשן.
והיה
נראה להוכיח אף מהבבלי, דעבודת תרוה"ד אינה רק במה שנתרם אלא בכל הדשן,
דביומא כ"ד א' בעי ר' אבין תרומת הדשן בכמה [מה שיעורו], מתרומת מעשר ילפינן
[ויהיה עשירית] לה או מתרומת מדין ילפינן לה [ויהיה אחד מחמש מאות]? ת"ש דתני
ר"ח נאמר כאן והרים ונאמר והרים מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו [דהיינו אפשרות
אחרת לגמרי משתי האפשרויות שהוצעו בשאלה], והיינו דהמשמעות של והרים את הדשן אינו
רק להוציא מקצת דשן אלא הוא להוציא מכל הדשן מקצת ממנו, בדומה לתרומת מדין ותרומת
מעשר שהשיעור שהוציאו הוא מהכל וכן תרוה"ד היא להרים מכל הדשן. נמצא שהתייחסות
העבודה היא לכל הדשן שממנו תרמו מה שתרמו. וכן למסקנא שנלמד שהשיעור הוא כקמיצת
מנחה שהוא שיעור קומץ כמו במנחה, אין הלימוד רק על השיעור אלא הוא גם על המשמעות
של הרמת מנחה דהשיעור קומץ הוא מכל המנחה ונעשתה עבודת הקמיצה בכל המנחה וכן כאן
שתורמין שיעור קומץ מן הדשן היינו שנעשית עבודה בכל הדשן.
ובסוף
תמורה אמרו אפר הקדש לעולם אסור כו' ומבארת הגמרא "בתרומת הדשן תניא דלעולם
אסור דתניא ושמו בנחת ושמו כולו כו'" ופרש"י כי תניא הא דאפר הקדש אסור,
במלא קומץ של הדשן קאמר שהכהן תורם בכל יום שחרית ונותנו אצל המזבח כדאמר
בפ"ב דיומא נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו
ע"כ. וכתב בביאור הגר"א שם גירסת רש"י במלא קומץ של תרומת הדשן
תניא כו' ואפשר דלהכי נקט כאן השיעור דקומץ דיותר מכאן מותר דושמו כולו היינו
שיעור הקומץ ע"כ.
וביאור
דבריו, שאף שכתב רש"י שאין שיעור קומץ בתרוה"ד בצמצום אלא באומד ואפשר
להוסיף עליו [עי' יומא כ"ד. רש"י ד"ה תא שמע], מ"מ חלות שם
תרומת הדשן הוא על שיעור קומץ בלבד אלא דבקומץ מנחה נאמר דבמעשה הקמיצה אין להוסיף
על שיעור קומץ ואין לגרוע ממנו. אולם, זה לא נלמד לתרומת הדשן, ובתרוה"ד יכול
לעשות את מעשה התרומה אף ביותר מהשיעור קומץ אבל חלות שם תרומת הדשן הוא רק על
שיעור קומץ כקומץ מנחה ולכן מתפרש קרא ושמו שטעון גניזה ונאסר דהוא על שיעור קומץ
מצומצם בלבד.
וברמב"ם
לא נזכר דשיעור תרומת הדשן הוא בשיעור קומץ דנלמד ממנחה כמסקנת הגמ', וכבר העיר
בזה במל"מ. וכן לא כתב הרמב"ם את דין הירושלמי דצריך להשאיר שיריים
כשתורם את הדשן.
וברמב"ם
כ' בסה"מ מ"ע ל' היא שנצטוו הכהנים להסיר הדשן בכל יום מעל גבי המזבח
וזה הוא הנקרא תרומת הדשן כו' וכ"כ בס' החינוך בריש מ' קל"א שיסיר הכהן
הדשן בכל יום כו' משרשי המצוה כו' ונוי הוא למזבח לפנות הדשן ממקום שראוי להדליק
בו האש ועוד שהאש דולק יפה כשאין תחתיו דשן עי"ש. ולכאורה אין ד' הרמב"ם
והחינוך תואמים עם מש"נ ע"פ הירושלמי והבבלי דעבודת הרמת הדשן היא עבודה
בכל הדשן דכ"ז שייך אי תרומת הדשן הוי מעשה תרומה גרידא ובזה שייך לומר דמעשה
זה מתייחס לכל הדשן דממנו תרמו שיעור התרומת הדשן, אבל אם גדר מצות תרומת הדשן היא
להסיר ולפנות את הדשן מהמזבח כמו שכ' הרמב"ם והחינוך, כ"ז לא שייך דיחשב
עבודה בכל הדשן אלא הוא נעשה במה שתרמו מן הדשן בלבד.
ובבי'
הגרי"פ לסה"מ לרס"ג עשה קכ"ח תמה על ד' הרמב"ם שכ' דמצות
תרומת הדשן היא להסיר את הדשן והרי תרומת הדשן היא רק להוציא כשיעור קומץ ובזה
אינו נחשב דמסיר את הדשן מהמזבח [ואף דהרמב"ם לא כ' דשיעור תרוה"ד הוא
כשיעור קומץ מ"מ מדלא כתב שיעורו משמע דמתקיים גם בכל שהוא ואיך יחשב בזה
דמסיר את הדשן מע"ג המזבח].
והשיב
הגרי"פ שהרמב"ם לא מנה במנין המצוות המצות אלא מצות תרומת הדשן ולא מנה
כמו כן מצות הוצאת הדשן מהמזבח וע"כ דהמצוה הזאת כוללת הן תרומת הדשן והן
הוצאת הדשן. ולכן כ' הרמב"ם דהמצוה היא שיסיר הדשן דהא נכלל בזה גם הוצאת
הדשן ויש במצוה הזאת ב' חלקים א' לתרום מהדשן שיעור מסוים ב' להוציא את כל הדשן
ונמצא דגם תרוה"ד מטרתו היא הוצאת הדשן. [עי' בס' דרישת פקודיך על סה"מ
ח"א מ"ע ל' שהאריך להוכיח שהוצאת הדשן ותרוה"ד יסודם אחד].
ולפ"ז
פשוט דלא שייך לומר דתרומת הדשן הוי עבודה בכל הדשן דאין מצות תרומת הדשן כקמיצת
מנחה וכדו' אלא אדרבה המצוה היא להוציא את הדשן ולא שייך לומר דמעשה תרומת הדשן
הוא עבודה בכל הדשן וזהו שלא נזכר בד' הרמב"ם דין הירושלמי דבעינן להשאיר
שיריים בהדשן כשתורם את תרומת הדשן דאדרבה כיון דגדר מצות תרומת הדשן היא להסיר את
הדשן ולפנות את המזבח מהדשן א"צ להשאיר שיריים בדשן. אך אכתי צ"ב
מנ"ל להרמב"ם לחלוק על הירושלמי הנז'. [עפ"י משנת רבי אהרן סוגיות
קדשים סי' ח', מקדש דוד סי' ל"ב וס' משנת חיים ע"פ צו עיי"ש שביאר
למה הרמב"ם לא פסק כמו הירושלמי].
מחציתה
בבקר ומחציתה בערב
עיין
ברמב"ם פי"ג בה' מעשה הקרבנות הלכה ב' וג' שכתב שהחביתין שהביא כהן גדול
בכל יום היו נעשים בדרך זה, שהי' מביא עשרון קמח ומקדישו וחוצהו ולש מכל חצי עשרון
שש חלות, ביחד שתים עשרה חלות ואחר כך חולק כל חלה וחלה לשנים באומד ומקריב
החצי בבוקר והחצי בערב.
והראב"ד
תמה עליו, דאיך אפשר לומר שהיו מחלקין את החלות באומד הרי התורה אמרה
מחציתה בבקר ומחציתה בערב שלא יוסיף ולא יגרע. וע"כ דעת הראב"ד שלא אפו
בבקר כל השתים עשרה חלות ואח"כ חלקו החלות לחצאין רק שאפו בבקר מחצי העשרון
שש חלות ובערב מחצי העשרון ג"כ שש חלות ואז היתה החלוקה בדיוק מחצית בבקר
ומחצית בערב [שרק אם החלוקה היתה כשהחלות היו כבר אפויות ההכרח לומר שהחלוקה היתה
רק באומד ולא בדיוק דלחלק לחם אפוי במשקל הוא סימן קללה כמו שנאמר [ויקרא
כ"ו] "והשיבו לחמכם במשקל" עיין מנחות פ"ז ע"ב ובכסף
משנה על הרמב"ם שם אבל החלוקה בקמח היתה יכולה להיות בדיוק].
ובישוב
קושית הראב"ד כתב בס' הדרש והעיון שהרמב"ם יסבור שאף שנאמר במקרא
"מחציתה בבקר ומחציתה בערב" אין הכרח לומר שהחלוקה היתה בדיוק לשני
חצאים שווים, כי מצאנו לפעמים לשון מחצה במקרא רק להוראת הקירוב לחצי כמו
"וחצי שבט מנשה" [עי' אבן עזרא שמות כ"ו ב'] עכ"ד בקיצור
עי"ש]. ועי' בס' היקר 'פרדס יוסף'.
שבת
שלום חג שמח וכשר ואורות אין סוף!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה