ושמו אצל המזבח – יש הבדל בין לשון שימה ללשון נתינה כמ״ש רש״פ, לשון שימה ישמש כשיהיה שם איזה סדר מחוייב ונאות, ושיהיה מן הצורך לשיהיה הדבר מסודר ומדובק דוקא במקום או בזמן בענין זה, לא במקום בזמן ובענין אחר, כי הבריחים ואדנים לא היו צריכים סדר וערך כי היו שוים זה לזה, אמר בהם לשון נתינה גרידא בלא סדר וערך, ויתן את בריחיו, אבל הקרשים היו צריכים סדור בין קרש לחבירו שלא יהיה ביניהם ריוח כלל, וכמ״ש שהיו רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו לפיכך אמר בהם לשון שימה וישם את קרשיו, וכן אמר ויתן את העדות אל הארון, וישם את הבדים אל הארון, שבארון לא היה הקפד אם העדות היה מונח בצפונו או בדרומו לכן אמר בעדות לשון נתינה, אבל הבדים היה צורך שלא יכנסו או שלא יבלטו יותר מדאי לכן אמר בהם לשון שימה, ומזה תקיש על שאר מקומות שבכל מקום שישמש בלשון שימה יש שם איזה צורך של סדור וערכה אם במקום אם בזמן, כמו וישם ה׳ מועד לאמר, ואם בענין כמו הן גביר שמתיו לך, וישמני לאב לפרעה, אשר שמתי במצרים, וכן בלחם הפנים שהיו נעשות בצורה מיוחדת לא כתיב בהו ונתת אלא ושמת, כמ״ש תוס׳ ר״פ שתי לחם, וכן כאן מדאמר לשון שימה ולא לשון נתינה משמעותו על הסדר הראוי, ומזה יצא לרבותינו בת״כ לומר: ושמו בנחת, ושמו כלו, ושמו שלא יפזר.
[הכתב והקבלה]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה