הרב החסיד המופלא ומופלג רבי דוד וינברג שליט"א
הנה
מועדי השנה אינן רק אזכרות בעלמא על מאורעות אשר קרו בעבר הרחוק, אלא כל מועד הוא החזרה
ממש לאותן קולות וברקים שהופיעו בזמן המאורעה הראשונה, ולכן האור הפרטי של כל מועד
בפני עצמו חוזר וניעור שנה אחר שנה.[1]
וכיוון שתכלית אור הזה הוא למאיר על חשכות עוה"ז מעולמות העליונים, להעניק
ליושבי תבל מהלכים חדשים בעבודת השי"ת, וללמד לאדם דעת איך להגיע לשלימותו, חייבים
אנו להשתמש באור זה למען הטוב הנצחי, וללקוח את ההזדמנות לתקן פגמים מסוימים (וכל לב יודע מתיקות וגם מרת
נפשו),
ולהסיר חלודות הנשמה אשר דבקו ונכנסו פנימה במשך השנה, ואף – באופן כללי יותר – במשך
ההיסטוריה האנושי. כי לפעמים תיקונים הללו מתרכזים לפני ולפנים, עד למקומות שאין ידיו
הפרטיים של אדם מגעות בחייו הפרטיים, ונוגעים עד ועד בכלל ליסודות הבנין עד לעתים
הראשונים של הבריאת העולם.
אמנם,
בספרי המהר"ל איתא יסוד נפוץ
(ע' למשל: נר מצוה, דף ז'; נצח ישראל, פרק ג'; באר הגולה – באר שישי, דף קכט) שחסרון הוא דבר
שמוכרח להיות בבריאה מצד שהוא נברא ולא בורא וז"ל (בנר מצוה, שם), כי אי
אפשר שיהיה העולם, שהוא העלול מן השם יתברך, שיהיה העלול הזה בלא חסרון, רק נמצא
עמו חסרון...ואין דבר זה מן השם יתברך, כי אין ההעדר והחסרון מפעולת פועל כלל, אבל
החסרון הוא מצד חסרון העולם שהוא העלול...ודבר זה ראוי שיהיה נרמז בתחלת הבריאה,
מאחר כי מצד עצם הבריאה היה, עכ"ל. ולזאת נתן לנו השי"ת מועדי השנה
למלאות חסרונות הללו. ומסתבר שמיוחד בזה חג הפסח שהוא ראשון לכל החגים. זאת ועוד, כי
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו – או, לפי נוסך הרמב"ם ועוד ראשונים,
להראות את עצמו (ע'
שם הל' חמץ ומצה ז, ו; וכן בסמ"ג מצות עשה מא) – כאילו עכשיו הוא
יוצא מגלות מצרים, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים
(וע' מסכת פסחים
קטז, א),
וכידוע שמצרים הוא כינוי לכל חסרון ומיצר המעכב נשמת האדם מלהגיע אל השלימות.
אכלתי ואוכל – עזות פנים כלפי
מעלה
ולכן
בוא וראה דרך אחד איך שאנו מתקנים דברים עתיקים שעומדים ברומו של עולם ע"י
חגיגת חג הפסח כראוי לו. והנה בתחילת הבריאה אחרי חטא אדם וחוה מצאנו בפסוקים (בראשית ג, ט-יב)
וז"ל, וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. וַיֹּאמֶר
אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא. וַיֹּאמֶר
מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי
אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתּ? וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי
הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל, עכ"ל. ומדברי המדרש למדנו פלאות (בראשית רבה יט, יב)
וז"ל, א"ר אבא בר כהנא ואכלתי אין כתיב כאן, אלא ואוֹכֵל, אכלתי ואוכל,
עכ"ל. ר"ל בזה, כי לא רק שאדם לא מתנצל על העברת צווי השי"ת
באכילתו מעץ הדעת, אלא הוסיף לדבר קשות ממש לפני הקב"ה להגיד שהוא מתכוון
להמשיך לאכול מן העץ הזה – "ואכלתי אין כתיב כאן, אלא ואוכל, אכלתי
ואוכל".
ולכאורה
דברי המדרש כאן הם תמוים ביותר, כי היתכן להגיד על יציר כפיו של הקב"ה שיעיז פניו
כל כך כלפי מעלה? ויותר מזה, גופא קשה, כי לפי דברי המדרש יוצא שלאו רישא סיפא,
ודברי אדם הם סתירה מינה וביה! כי ברישא השתדל להצדיק את עצמו לפני הקב"ה
בטענות כאלו וכאלו – "האשה אשר נתתה עמדי", וכו' – אמנם, לפי המדרש בסוף
עשה סיבוב פרסה וביטל כל הצטדקותיו עם עזות פנים נוראית לומר "אכלתי וָאֹכֵל
עוד", ואתמהה?!
ואם
נקח דברי המדרש להבין דבר מתוך דבר, נמצא שלא אדם הראשון בלבד דיבר בלשון קיצוני
לפני בוראו, אלא גם חוה טענה באופן כזה וז"ל, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ
הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל (בראשית
ג, יג)
– וגם זה נראה כלשון של עזות וחוצפה, והיתכן דבר כזה?! הלא (ע' מסכת שבת לא, ב) מי שאכל
שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף? ולמרות שכבר קרו ושנו ואף שלשו
ופירשו המפרשים שאלה זו בכמה דרכים,[2]
ואף שוודאי איני ראוי להצטרף למניינם, מה יעשה אדם כמוני כי אין לנו שיור רק התורה
הזאת, ונפשי חשקה בתורה, וא"א לחיי בלי חידושי תורה, ואתפלל שהשי"ת
יעזרני לתת חלקי בזה.
שורש חטא עץ הדעת מושרש במידת הגאווה
ובס"ד
דעת לנבון נקל בהקדם הנחה פשוטה ביסוד חטא עץ הדעת, אשר ביאורו בספה"ק ששורש
החטא היה במידת הגאווה, כי הלא הסתת הנחש היה וז"ל, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם
מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע (בראשית ג, ה). ופרש"י
(שם)
וז"ל, כל אומן שונא את בני אומנתו מן העץ אכל וברא את העולם, והייתם כאלהים,
יוצרי עולמות, עכ"ל.[3]
ודבר פשוט הוא זה, כי מידת הגאווה היא שורש לכל המידות הרעות והענווה היא שורש לכל
המידות הטובות, וכלשון הבעל התנאי בליקוטי תורה (שיר השירים יד, ד) שמידת
הגאווה היא "האבי אבות הטומאה" – וכשמה כן היא, כי נאה יאה לקרואה למידה
זו בשם זה, כי גוף המת הוא האבי אבות הטומאה, ועל ידי מידה זו באה מיתה לעולם
כמ"ש "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז).
ובס"ד
לפני כמה חשבתי שאולי די בכך לפרש בטוב טעם ודעת משמעות התביעה של חוה באומרה אל
השי"ת "הנחש השיאני" – והוא לשון גאווה כמש"כ אצל קין הֲלוֹא
אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת (בראשית
ד, ז), לשון
עליה והשנאתות – ורצתה חוה להצדיק את עצמה בטענה שלא רציתי לעבור על מצוותיך, אלא
שהנחש מבלבל אותי במידת הגאווה. ואחר כך מצאתי שברוך שכיונתי לדעת קדושים, כי הלא כבר
פירש האור החיים הק' (ג,
יג) את
זה פסוק על דרך זה וז"ל, ואומרה השיאני שרמזה לשון נשיאות ראש כי אמר לה
שבאמצעות אכילה זו תהיה כאלהים ותתנשא, והודית בשגגתה לפני קונה, עכ"ל.
חמץ ושאור כסמלים למידת גאווה
ועכשיו,
ידוע מפי ספרים וסופרים אשר חמץ ושאור מסמלים את מידת הגאווה. והדמיון זה יוסבר
בכמה ספרים (ע'
כלי יקר שמות יג, יד; ועוד שם ויקרא ו, ט; מהרש"א ברכות יז, א; דגל מחנה אפרים אחרי ד"ה והנה; ועוד) ע"פ הנודע
אשר חמץ הוא לחם אשר הוגבה עד שהעיסה שהיתה מקודם מתהפך להראות את עצמה כאילו היא
כמות יותר מה שהיא באמת, וזה מורה על מידת גאוה התמון בתוך לבב אנוש המגביה את
חשיבותו בעיני עצמו, ומונע את האדם מלהתכופף לרצון בוראו.[4]
ולכן חנני ה' אשר חמ"ץ בגמט' הוא כמנין נפ"ח, כי טבע החמץ הוא להוסיף
נפח של הבל בתוך הבצק.
וכל
זה עולה יפה עם פשטות לשון הגמ' במסכת ברכות (יז, א) וז"ל, רבי
אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך
ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות
חוקי רצונך בלבב שלם, עכ"ל. ופרש"י (שם) וז"ל, ומי
מעכב שאין אנו עושים רצונך? שאור שבעיסה, יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו, עכ"ל. וזה
בדיוק טענת חוה אל השי"ת באומרה ש"הנחש השיאני" כנ"ל – רציתי
לעשות רצונך, אלא שהנחש השיאני עד שהשאור שבעיסה החמיצני, ואכלתי מעץ הדעת כנגד
רצונך.
מצה כסמל לענווה
וכל
עוד שהחמץ מסמל את הגאווה, איתא בספה"ק שהמצה מסמל את ההיפוך, מידת הענווה,
השפלות,
וההשתוות.[5]
ואין כאן המקום להאריך בכל זה, אלא חידוש נאה מצאתי נכון לפרסם, והוא מספה"ק
אבני חפץ (בפרשת
בא, אות קס"א) מאת ר' נפתלי צבי ברודי שליט"א, ושם יבואר מנהג
ישראל תורה לאפות את המצות עגולות בדורות הקדומים. ונמוקו עמו בהקדם דברי האוהב
ישראל (שבועות
ובליקוטים) על
מאמרם ז"ל (תענית
לא, ב)
עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים. וביאר (שם) שענין המחול הוא
כי ההולך במחול בוא הולך סביב סביב בהקיף ואין שם מעלה מטה ראש וסוף, כו לא יהי'
לצדיקים לעתיד קנאה ושנאה לומר זה גבוה למעלה מזה עכת"ד, והובא בבני יששכר (תמוז אב, מאמר ד אות א'). והנה
בלשון הגמ' עוגה היא מלשון עגול, כדאיתא בחוני המעגל (תענית יט, א) אשר עג
עוגה ועמד בתוכה וכו', ובמס' מו"ק (ב, א) ואין עושין עוגיות לגפנים ופרש"י (שם ד, ב ד"ה עוגיות) וז"ל,
עגול סביב כמו עג עוגה ועמד בתוכה, עכ"ל.
וע"פ
הנ"ל יומתק האבני חפץ לבאר מנהג אפיית מצות בצורה עגולה וז"ל (שם), מנהגינו לעשות
המצות עגולות, שבא לעורר על ענין המצות שמרמז על עונה, וכל ענין הכיגול גם כן בא
לעורר ולהזכיר על מידת הענוה, עכ"ל. ולפי זה יתבאר ג"כ משמעות הפסוק:
"וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ"
(שמות יב,
לט),
כי ברישא נקראת "בצק" ובסוף "עוגות", וכן מש"כ "כי
לא חמץ", ובהסתכלות ראשונה אין המילה "כי" שייך לכאן כי איזה נתינת
טעם יש בדבר?
אלא,
ענה ופירש המשך הפסוק ע"פ הנ"ל וז"ל (שם), "ויאפו את
הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות", עוגות עגולות דייקא, לרמז על ענין וטעם
המצה, וממשיך הכתוב ואומר ךמה עשו המצות עגולות דוקא, כי לא חמץ, בכדי שלא יבואו
לידי גאוה שעל זה מרמז החמץ, עכ"ל.
ובמקום
אחר אף מוסיף להבאר (פרשת
ראה, אות תי"ד) וז"ל, מצה נקראת על שם לחם עני (ע' פסחים קטו, ב) כדי
לרמז על בחי' ענווה שיש טמון במצה, כי המילה עני מורה על הכנעה ושפלות כמו שכתב
רש"י על הפסוק: "עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי" (שמות י, ג)
וז"ל רש"י (שם), לענות,
כתרגומו לאתכנעא והוא מגזרת עני מאנת להיות עני ושפל מפני, עכ"ל. ומדבריו
למדנו שיש כח למצה שאנו אוכלים להגיע לענווה.[6]
וכמו שאמרנו לעיל הספרים הקדושים מלאים מזה, אבל אין כאן המקום להאריך.
מצוות אכילת מצה בזמן הזה
ועתה,
המעיין במסכת פסחים (קכ,
א)
יראה וימצא דיון על המקור למצות אכילת מצה בליל ראשון של פסח, ואחר שציטט הגמ' את
הפסוק "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (במדבר ט, יא) שאל, אין
לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? ת"ל "בערב
תאכלו מצת" הכתוב קבעו חובה, עכ"ל. ומכאן למדנו שלמרות שאין מצות מרור
בזמן הזה אלא מדרבנן, מצות אכילת מצה במקומה עומדת בתורת דאורייתא.
ומרגלא
בפומיה דרבני ישראל הוא דברי החת"ס מההשמטות לתשובות החת"ם סופר (חלק ה: חושן משפט, סימן
קצ"ו)
וז"ל, והנה חמץ חיובו כרת והנזהר ממשהו נמלט מכל חטא ועון כל השנה כולה,
מ"ע של אכילת מצה משומרת בליל פסח היא יחידה נשארת לנו מכל מצות אכילה שבכל
התורה, אין לנו פסח ולא קדשים, לא תרומה ולא מעשר שני, רק מצוה א' משנה לשנה, ואם
גם היא לא תועילה בידינו בשלימות...הייטב בעיני ה' חלילה חלילה, עכ"ל.[7]
ולכן, לא מספיק להגיד שמצות אכילת מצה הוא עדיין דאורייתא בזמן הזה, אלא צריכים
אנו להוסיף ולדייק בהתלהבות שבתחום מסוימת, ר"ל בתחום מצוות השייכות לאכילה,
מצות מצה הוא מצוה יחידה שעדיין תופסת רמה של דאורייתא בזמן הזה. וא"א להגיד
שדבר זה מן המקרה כי דברים גדולים אינם במקרה.
אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות
וחמושים
עם הבנה זו, מוכנים אנו לחזור אל התמיה שתמהנו בתחילת המאמר, והוא: איך דיברו אדם
וחוה בלשון כה קשה כלפי מעלה באומרם אכלתי ואוכל עוד? ועכשיו, נראה פשוט שטעות נפל
מידנו על זה ששערנו מראש להבין דברי אדם וחוה כאילו אמרו "אכלנו מעץ הדעת,
ומוכנים אנו לאוכל עוד מעץ הדעת"! כי ח"ו, לא זה ולא כעין זה הייתה
כוונתם חלילה, אלא כוונתם הייתה ע"פ מה דאיתא במדרש (ויקרא
רבה כא, ה) וז"ל,
ר' נתן ור' אחא בשם ר' סימון אמר, אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות,
עכ"ל.[8]
ועפ"כ
הנ"ל, יש לנו דרך ללמוד זכות על אדם וחוה ע"פ דברי כ"ק קדושת לוי (פרשת נח) – הלא
הוא סנגורין של ישראל בכל דוכתא – וז"ל, הכלל כי באכילה שאדם מישראל אוכל
מתקן הפגם של אדם הראשון שפגם באכילה דהיינו על ידי מצות שישראל עושים באכילה הן
בברכה על האכילה הן בשאר מצוה שישראל עושים בהמאכל קודם האכילה בבשר שחיטה ומליחה
ובכל מאכל יש מצות מתקן הפגם של אדם הראשון, עכ"ל.[9]
ואני
הקטן רוצה להוסיף בס"ד כי אע"פ שיש תיקונים שאנו פועלים על ידי מצוות
השייכות לסתם אכילה גרידא כמו שחיטה ובשר, בכל זאת א"א לתקן החטא לגמרי
ע"י הכנות לאכילה (ובפרט
שמצוות אלו הם של רשות המתירים לנו לאכול בשר), אלא צריכים אנו
אכילה של מצוה שהוא חיובית, כי אם עשית חבילות של עבירות באכילה עשה כנגדן חבילות של
מצות באכילה. ואמנם, כדאמרינן לעיל, אין לנו מצוה של אכילה דאורייתא שנשארת לנו
בזמן הזה חוץ מאכילת מצה בליל פסח, וע"י מצוה זו יכולים אנו לתקן אכילה
ראשונה של אדם הראשון עד תומו.
כי
כבר בארנו בס"ד אשר חטא עץ הדעת היה מושרש במידת הגאוה בחי' חמץ. ובדרך פרפרות
לחכמה יש לציין דברי האדמו"ר ר' שלמה מראדומסק זי"ע בספה"ק תפארת
שלמה (מועדים,
רמזי פסח)
עפמש"כ בתורה "לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל
גְּבֻלֶךָ" (שמות
יג, ז) וז"ל,
ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר, כי חמ"ץ ושא"ר גימטריא ע"ץ הדע"ת,[10]
עכ"ל. ולעומתו יש מצוות אכילת מצה בחי' ענוה (וענו"ה בגמטריא עני"א
בחי' הא לחמא עניא כידוע). וזה "אכלתי ואוכל עוד",
ר"ל אכלנו בגאווה מעץ הדעת, בחי' חמץ ושאר, ועכשיו אנו מוכנים לעשות תשובה על
ידי מעשה של אכילה אחרת – והוא אכילה המביא לידי ענווה, ר"ל אכילת כזית מצה
בליל ראשון של פסח, וזה אכלתי ואוכל.[11]
בפסח נידונים על התבואה
ויש
לנו להוסיף מילין בזה עפמש"כ במסכת ראש השנה וז"ל בארבעה פרקים העולם
נידון – בפסח נידונים על התבואה, עכ"ל. וכבר הודקו חז"ל את הקשר בין דין
זה על התבואה ומצות מצה בזוהר הקדוש (חלק א' רכו, ב). וידועים דברי המשנה
במסכת פסחים (לה,
א)
וז"ל, אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון
ובשיבולת שועל, עכ"ל. ובגמרא דרשו שרק חמישת מיני דגן אלו יוצאים אנו ידי
חובתנו בפסח כי רק אלו באים לידי חימוץ וז"ל (שם), מנהני מילי אמר
רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב אמר קרא
לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי
חובתו במצה, עכ"ל.
ובכל
זאת, כתב הרמ"א (או"ח
תנג, א) בשם
המהרי"ל שהמנהג הפשוט הוא לברר חטים דווקא למצות מצה לכתחילה ולא כל שאר מיני
דגן. ואף שכתבו האחרונים כמה סיבות לדבר,[12]
ליבי אומר לי בדרך אחרת. והוא ע"פ מש"כ המפרשים על דברי המשנה במסכת
תמיד (כט, א) וז"ל,
כל העצים כשרין למערכה חוץ משל גפן ושל זית אבל באלו היו רגילין במרביות של תאנה של
אגוז ושל עץ שמן, עכ"ל. אלא שאז מוסיף המשנה וז"ל, בררו משם עצי תאנה יפים
למערכה, עכ"ל. ושאלו המפשרים על סדר עדיפות בעצי תאנה מכל עצים אחרים שהם
ג"כ כשרים למערכה, כמו אגוז ועץ שמן כנ"ל? וכתב הרא"ש (שם) וז"ל, לפי
שנתקן בה אדם הראשון, עכ"ל. וכוונתו בזה הוא לדברי הגמ' ברכות (מ, א)
וז"ל, תניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון וכו' רבי נחמיה אומר תאנה היתה שבדבר שנתקלקלו
בו נתקנו שנאמר ויתפרו עלה תאנה, עכ"ל.
וכן
הכא נמי, מנהג לברר חטים למצות מצה הוא ע"פ הגמ' (שם) בהמשך וז"ל,
רבי יהודה אומר חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן,
עכ"ל. ולכן מנהג ישראל תורה הוא לקחת חטים לכתחילה לאפיית מצות כדי לתקן חטא
אדם שאכל מעץ הדעת בבחי' חמץ ושאר.
ולאור
זה אפשר לפרש משמעות הגמ' שבפסח נידונים על התבואה, כי בדילים אנו מן החמץ ואוכלים
מצה, וזה תוכן הדיון על התבואה לראות אם אנו משתמשים בתבואה להביא אותה לידי בחמץ
בחי' גאווה, או מצה בחי' ענוה, ודו"ק בזה.[13]
יהי רצון שנזכה לענוה אמיתת דקדושא על ידי אכילת מצה בקדושה, אמן.
[1] וכדברי הרמח"ל בספה"ק דרך ה' (חלק
ד, ז:ו) וז"ל, סדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן
מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון
ההוא במי שקבלו. והנה על פי זה נצטוינו בחג בכל הענינים שנצטוינו לזכר יציאת
מצרים, כי בהיות התיקון ההוא תיקון גדול מאד שנתקנו בו וכמש"ל, הוקבע שבשוב
תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז, ותחודש בנו תולדת אותו
התיקון, ועל כן נתחייב באותם הענינים כלם. ועל דרך זה חג השבועות למתן התורה. וחג
הסוכות לענין ענני הכבוד, אע"פ שאינו אותו הזמן בפרט, אלא שקבעה התורה חג זה
לזכרון ענין זה, וכמ"ש, כי בסוכות הושבתי וכו'. וכן חנוכה וכן פורים. ועל דרך
זה היו כל ימי מגילת תענית, אלא שנתבטלו מפני שלא היו ישראל יכולים לעמוד בהם,
ונפטרו מהיות עושים זכר להם והתעוררות לאור המאיר, עכ"ל. וע"ע בקדושת
לוי המפורסמים (קדושה ראשונה – חנוכה) וז"ל, נראה לי
כפשוטו, דהנה צריכין להבין למה עשאו יום טוב וקבעו בהלל ובהודאה על הנס דשמונת ימי
חנוכה ודפורים, ולא עשאו יום טוב ביום מלחמות סיסרא וביום מלחמות סנחרב אשר היה נס
גדול שרצה האל יתברך לעשות חזקיהו משיח וכו', וביתר נסים שבכל יום. אלא הנס שראו
אבותינו ונביאים הקדמונים ואנשי כנסת הגדולה שעשה גם כן פעולה במעשינו הטובים שאלו
החסדים נתגלה בכל שנה ושנה ובכל דור דור ומאירים אלו הנסים לפי גודל מעשיהם אשר
עשו הקדמונים שיתגלה תמיד עשאום יום טוב כגון חנוכה, ופורים, ושלש רגלים, ע"ש
באריכות. וכן הוא בספה"ק מאור עינים (פרשת מקץ, דרוש לחנוכה)
וז"ל, ידוע כל המצוות זמניות בבוא הזמן של המצוה נתעורר הדבר שהיה בעת הראשון
כשנצטוה המצוה בחג המצות יצאנו ממצרים והעיקר שיצאנו מן מ"ט שערי טומאה וכמו
כן בכל עת בא חג הנ"ל יוצאים אנחנו בני שיראל כל אחד מקליפיות כי לולא היה חג
המצות בכל שנה לא היה באפשרי לאדם להתחזק בהשם וכן בשבועות מקבל כל האדם את התורה
דהיינו שבאיזה שכל ילך לעבוד את השם באותה שנה ובסוכות אנו מוקפין בחסד אל וחסד
יסובבנו כמאז ומקדם שהיינו מוקפין בענני כבוד ובפורים הוא עת וזמן מפלת עמלק גם
עתה בכל דור הוא מפלת רשעי אומות העולם ובחנוכה בהיות שהיו משניאי הדת ורצו לבטל
את ישראל מתורה ולהעבירם מן החוקים ונעשו להם נסים שעמדנו בתורתינו ובחוקים שלנו
וכן בכל דור ודור בבוא הזמן הוא מסוגל לזה שנחזיק בתורתינו ובחוקים שלנו ועל כל זה
מה שאנו יכולים להתחזק בדברי תורה ובחוקים הוא מחמת שהראשונים התפללו על זה כי
ידוע כי האבות התפללו בימיהם על העתיד להיות עד ביאת המשיח במהרה בימינו,
עכ"ל. וע"ע בזה בפרי עץ חיים (שער מקרא קודש, פרק ג'), וכן בבעש"ט
על התורה (בראשיית אות פב), ביושר דברי אמת (אות נ"ג), ובשפת אמת
(חנוכה, שנת תרמ"ד). וקראתי סיפור נפלא בספר מבשר טוב (חנוכה
תשס"ט-תש"ע, עמ' פ"ג) מאת האדמו"ר מביאלא שליט"א
וז"ל, דבר ידוע, שהצדיקים כשרצו להשפיע – היה מספרים סיפור מעשה מצדיקים
קודמים שפעלו כבר אותה ישועה. וכמו המעשה שהיה אצל הרה"ק רבי יחזקאל משינאווא
זצוקללה"ה, שנסע פעם אחת ברכבת, ונשבה הרוח, ומשום זה היה קשה לו להדליק
המקטרת שלו. וסיפר מעשה בתדיק אחד שהיה מציאות דומה, שהיו רוחות וכו' ובכל זאת
הדליק המקטרת ולא כיבתה הרוח אש הגפרור. ואחר כך הדליק עוד פעם, ולא כיבתה האש,
ועלה בידו להדליק המקטרת. וכשאמרו לו שזה מופת, השיב: שאם מספרים עובדה דומה מצדיק
זה מועיל, ואינו אפיו בחינת מופת, ודו"ק בדברי קדשו. עכ"פ רואים, שגם
יחיד שנעשה לו נס, יש לו כח השפעה, שזה יוד הברכה שאז יש שוב התעוררות וההשפעה,
וזה היסוד שאנו מברכים ברכת שהחיינו, על הזמן ששוב מתעורר השפעת הזמן הזה. וכמו כן
אנו מברכים ברכת על הניסים, שאנו מודים על הניסים והנפלאות שנעשו לנו, שהניסים יש
להם השפעה לדורות.
[2] ע' ספה"ק פרי צדיק (פרשת נשא, אות י)
וז"ל, פירוש שלא האמין עוד בעצמו שיוכל להתגבר על יצרו כיון שראה שאף קודם
שטעם מעץ הדעת טוב ורע היה בכח הנחש להסית אותו היה דן קל וחומר עתה אחר הקלקול
שבודאי אוכל עוד ולא רצה לגנוב דעת העליונה וזה שאמר ואוכל, עכ"ל. וכן מצאתי
מאת הרה"צ ר' שמחה בונם זי"ע, ויש שמביאים זה מאת הרבי מקוצק זי"ע,
בספה"ק קול מבשר ח"א (פרשת בראשית, אות כב-כג) וז"ל,
ולכאורה המדרש תמוה, היתכן לדרוש זאת על יציר כפיו של הקב"ה שיעיז כל כך כלפי
מעלה? ואמר הגאוה"ק רבי שמחה בונם מפרשיסחא זי"ע דקיי"ל (יומא פה
ע"א) האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ובא אליו מאמר
השי"ת האם "לבלתי אכול ממנו אכלת", כלומר, האם נגמר עוד בדעתך קודם
האכילה שלא תאכל עוד רק פעם הזאת ולא תשוב לכסלך עוד, והוי אחטא ואשוב ולא מהני
תשובה. ע"ז השיב אדה"ר, אכלתי ואוכל עוד. דעתי היה לאכול עוד, שלא עלה
על דעתי כלל בשעת החטא שום תשובה, עכ"ל. וע"ע שם משמואל (בראשית
תרע"א), ועוד.
[3] וע"ע בזה
בספה"ק ליקוטי הלכות (הלכות מקואות א, א) וז"ל, ועקר החטא היה מה
שהמשיך בחינת חוה - מלכות לעצמו ולא קשרה לה' יתברך, ואמר אנא אמלך, כי זה היה עקר
עצת הנחש, כמו שכתוב, "והייתם כאלקים וכו'", דהינו שהסית אותה שאם יאכלו
מעץ הדעת יהיו כאלקים, כמו שפרש רש"י, בוראי עולמות כמותו. וזה בחינת אנא
אמלך, כי הם שמעו לעצתו הרעה כדי שיוכלו להיות כאלקים, דהינו שהם בעצמם יוכלו לברא
עולמות ולמלך ולשלט בחינת אנא אמלך, כי אלקים הוא לשון שררה ומלכות כידוע, עכ"ל.
וע"ע ביערות דבש (חלק שני, דרוש ג) שהסביר המשך הפסוק
"ולא תעלה במעלות על מזבחי ולא תגלה ערותך" (שמות כ, כג)ע"פ חטא
אדם הראשון בעץ הדעת כי בחטא זה לבש גאוה ובקש להיות כאלהים יודע טוב ורע, ונתגלתה
ערותו, ע"ש.
[4] ומוסיף הכלי יקר (שם) להסביר
עפהנ"ל למה חמץ אסור במשהו וז"ל, לפיכך דין החמץ במשהו כי בכל המדות
צריך האדם לילך בדרך ממוצע חוץ מן הגאוה שארז"ל (סוטה ה.) לא מינה ולא מקצתה,
הרי שאסרו אפילו משהו מן הגאוה כך משהו מן החמץ אסור וכן ארז"ל (אבות ד ד)
מאוד מאוד הוי שפל רוח, בפני כל אדם והוא רמז להפלגת הענין ולהרחיקו מכל וכל.
ולדברי ר' אלכסנדרי שהמשיל היצה"ר לשאור שבעיסה, נוכל לומר שלכך אסרו גם
המשהו לפי שארז"ל (ב"ר כב ו) מתחילה דומה היצה"ר לחוט של עכביש
דהיינו משהו ואח"כ הוא מבצבץ ועולה עד שיהיה כעבותות העגלה ויעלה חמס גבר
לאין מרפא, ע"כ לא יהיה קטן בעיני האדם אפילו משהו ממנו כי מעט מן השאור
מבצבץ ועולה כאמור, עכ"ל. ולגבי איסור חמץ ושאור על המזביח ע' בספר החינוך
(מצוה קיז) וז"ל, שמעתי טעם באיסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה עצמו,
וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו, לרמוז כי תועבת יי כל גבה לב, עכ"ל.
וראיתי חכם אחד בספר אגרת האביב (סדר העבודה לחודש ניסן) שהיסבר
עפמש"כ הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ה, יג) שאחד מסימני חמץ הוא שכאשר
מכין אותו משמיע קול, וגם זה מתאים לבעלי גאווה.
[5] ע' מאמר בסוף הגדה
של פסח הלקח והלבוב (מאמר בענין אכילת מצה, עמ' רל"ז-רמ"ב)
שהוא מלא וגדוש עם רמזים לבחי' ענוה של מצה. ובכלי יקר (שמות יג, יד) כתב וז"ל, והחוקים היינו
המצה, שענינה ההכנעה כעיסה זו שאינה עולה למעלה, כמבואר כל זה באר היטב בחיבורי הקטן
אורח לחיים מאמר כ"ה, כי כל חק מורה על דבר שיש לו חק וגבול כמ"ש אצל הים
(איוב לח י) ואשבור עליו חקי ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף. כר ניתן חק וגבול לעיסת המצה
שלא יעלה כי ממנו נקח למוד על ההכנעה, וע"כ המצה סימן חירות כי בזכות ההכנעה נגאלו
אבותינו ממצרים, וכמ"ש (דברים ז ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט,
בזכות שאתם ממעטים אתכם לפני, עכ"ל.
וע"ע בליקוטי
הלכות (תפילין ו, יב) וז"ל, ועל - כן נזכר מצוה זאת של מצה
בתפלין, כי תפלין הם בבחינה זאת להכניע סטרא דמותא, שהוא בחינת חמץ, כמובא. ולהמשיך
חיים נצחיים, שהוא בחינת ענוה, שזהו בחינת מצה, שהוא בחינת מחין דגדלות, כמובא שהם
עקר החיים, הינו גדלות המחין דקדשה, שהוא עקר ענוה, בחינת (מגלה ל"א) במקום גדולתו
שם אתה מוצא ענותנותו. ועל - כן נקראת המצה לחם עני דיקא, בחינת הכנעה וענוה, שהוא
עקר החיים, שזהו בחינת מצה כנ"ל, עכ"ל.
[6] אולי יש לבאר בדרך זה את דברי ההגדה שאנו
אומרים "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה", וע"פ פשוטו משמע שאין כאן
אלא שאילה, אבל בדרך דרוש י"ל שאין זה שאלה אלא אמירה שמצוה זו שאנו אוכלים
הוא על שום מה, ר"ל להגיעה לבחי' מה, וכדאיתא במסכת חולין (פט, א) וז"ל, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם שאפילו
בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני נתתי גדולה לאברהם אמר לפני ואנכי
עפר ואפר למשה ואהרן אמר ונחנו מה לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש...רבי יוחנן גדול שנאמר
במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר ואילו במשה ואהרן
כתיב ונחנו מה, עכ"ל. ומזה ראינו שמילת מה הוא בחי' ענוה, ולכן מצה זו אנו
אוכלים על שום מה, ר"ל להגיעה לבחי' מה.
[7] ואין להקשות על
דבריו הקדושים מכמה מצוות שנראות כאילו הן שייכות למעשה אכילה ואעפ"כ הם
מדאורייתא, כגון אכילת כזית לחם בליל ראשון של סוכות, וכן אכילה בערב יו"כ,
או סעודות שבת וכו', כי כולם אינם שייכים בעצם למעשה אכילה אלא מצוה אחרת שאופן
קיומה היא ע"י אכילה. למשל, מצות אכילת כזית לחם בליל ראשון של סוכות אינו
מצוה של אכילה, אלא מצוה של ישוב בסוכה שאנו מקיימין אותה ע"י אכילה, וכן
אכילה בערב יו"כ אינו אכילה בתורת אכילה אלא אכילה בתורת תענית וכמש"כ במסכת ברכות (ח, ב) וז"ל,
כל האוכל ושותה
בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי, עכ"ל. וכן ראיתי במאמר
שכתב על ידי רבי ומורי רב ברוך חיים סיימאן שליט"א (בית יצחק, חלק
מ"ו עמ' 40-41) עפמש"כ בשו"ע (או"ח ס' רפח, כ)
שאדם שמזיק לו האכילה דאז עונג הוא שלא לאכל פטור מלאכל, משא"כ באכילת מצה
בליל ט"ו אע"פ שאינו מתהנה
מאכילה דמצה אפ"ה צריך שיאכל מצה שהרי יש כאן מצות אכילה ולא מצות עונג. וכן
עוד מצוות, אע"פ שנראות כאילו הן דאורייתא וגם שייכות לאכילה, אחרי קצת עיון
בדבר תמצא שאין הדבר כן, כי משה (סופר) אמת ותורתו אמת. וע"ע חשוקי חמד
(מסכת בכורות כח, א) לגבי מצוות אכילת בשר בכור בעל מום בזמן הזה,
ואכמ"ל.
[8] וע"ש עוד
הרבה דוגמאות לזה וז"ל, (שם ו) עינים רמות
(דברים ו) והיו לטוטפות בין עיניך לשון שקר ולמדתם אותם את בניכם ידים שופכות דם נקי
(שם) וקשרתם לאות על ידך לב חורש מחשבות און והיו הדברים האלה רגלים ממהרות לרוץ לרעה
הוי רץ אחר מילה שהיא בין ברכים יפיח כזבים עד חמס (ישעיה מג) ואתם עדי נאום ה' ומשלח
מדנים בין אחים (תהלים לד) בקש שלום ורדפהו, עכ"ל המדרש.
[9] וע"ע
בדבריו הק' בקדושת לוי (לקוטים) וז"ל, או יבואר, ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר
עשה עמכם להפליא. כי תיקון חטא אדם הראשון ראוי היה על ידי הקדוש ברוך הוא לבד
וטובות הבורא היה עליו להבדיל הטוב מן הרע. וזהו אשר עשה עמכם להפליא, מלשון
הפרשה. וזהו פירוש המדרש (ב"ר יט) האשה אשר נתת עמדי כו' מן העץ ואוכל
(בראשית ג,יב) אכלתי לא נאמר כו' ואוכל אוכל ואכלתי. זהו התיקון על האכילה שאכלתי
ואוכל בשביל עבודת הבורא ברוך הוא זה התיקון. וזהו ואכלתם (אכול חסר), עכ"ל.
[10] עם האותיות
[11] ע' ליקוטי הלכות (הלכות סעודה
הלכה ג, ב) וז"ל, כי ישראל - עם קדוש כל אכילתם צריך להיות בקדשה בבחינת
אכילת מצה, כי בחינת חמץ הוא סטרא דמותא ואסור לאכילת ישראל, הינו שכל אכילתם צריך
להיות מאכל שנתברר ונזדכך מחטא אדם הראשון ומזהמת הנחש. שאזי על - ידי זה המאכל
נשלם הדעת ביותר. וזה בחינת מצה, בחינת מחין, דהינו מחשבות קדושות וזכות
כנ"ל. כי חטא אדם הראשון היה באכילה שאכל מעץ הדעת טוב ורע שזה בחינת חמץ
סטרא דמותא, בחינת כי ביום אכלך ממנו וכו', דהינו בחינת מאכל שעל ידו נתערבב המח
ומתחמץ במחשבות זרות שזה בחינת עץ הדעת טוב ורע, דהינו שעל - ידי אכילה זו נפגם
הדעת ונתערב טוב ורע, דהינו שנכנסין מחשבות רעות בהמח שזהו בחינת חמץ כנ"ל.
הפך עץ החיים שהוא בחינת מצה, בחינת קדשת המחשבה שהוא בחינת חיים כנ"ל במאמר
הנ"ל. ועל - ידי חטא אדם הראשון נתקללה האדמה בחינת בעצבון תאכלנה וכן בזעת
אפך תאכל לחם. ועל - ידי זה נפגמו ונתערבו כל המאכלים עד שכלם צריכין ברור ובפרט
הלחם שהוא עקר חיות האדם שם צריכין ברורים הרבה. וזה בחינת כמה וכמה מלאכות ויגיעות שצריכין לטרח
בלחם קדם שנגמר ונתברר לאכילת אדם, דהינו חרישה וזריעה וכו'. ויש כמה וכמה מצוות
בפת, כי על - ידי המצוות התלויות בפת, דהינו מצוות התלויות בחרישה כגון לא תחרש
בשור ובחמור וכיוצא. וכן בזריעה וכיוצא, כי עשר מצוות בפת. ועל - ידי מצוות אלו
התלויות בפת על - ידי זה נתברר הלחם מזהמת הנחש מחטא אדם הראשון מבחינת בעצבון
תאכלנה. ואז ראויה הפת לאכילת אדם. ועקר גמר הברור הוא בשעת הברכה.
שעל - ידי הברכה מוציאין אותו מקללה לברכה, דהינו ממה שנתקללה האדמה על - ידי חטא
אדם הראשון. מבררין אותו ומעלין אותו מקללה לברכה, על - ידי הברכה שמברכין עליו.
ואז כשהלחם נתברר לאכילת ישראל אזי הוא בבחינת מצה שהוא בחינת עץ החיים, בחינת
קדשת הדעת הפך בחינת חמץ שהוא פגם הדעת, בחינת עץ הדעת טוב ורע, כי אכילת ישראל
צריכה להיות תמיד בבחינת אכילת מצה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא נתנה
התורה אלא
לאוכלי המן. ומן הוא בחינת מצה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עגה שהוציאו
ישראל ממצרים, דהינו מצות טעמו בהם טעם מן, עכ"ל.
[12] ע' בתפארת ישראל (פסחים ב, ה) שכתב שחיטם הם
קשים וחזקים ואינם באים לידי חימו במהרה. וע"ע כמה סיבות במהר"ם שיק
(תרי"ג מצוות י, א).
[13] ואיתא רמז לדבר זה בספה"ק אמרי פנחס
(אות ר"ט) וז"ל, בפסח נדונין על התבואה (ראש השנה טז, א). כי כל
הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו (עיין עירובין יג, ב), וכשאדם רוצה לאכול הרבה אז
אין לו לאכול. ולכך כשאוכלים בפסח מצה שאין בה טעם, מתברכת התבואה, וזהו בפסח
נדונין על התבואה. וע"ע בני יששכר (מאמרי חודש ניסן ח, ט).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה