הרב אלי' וולף
כאשר אליעזר מגיע בשליחותו של אברהם אבינו לחרן, כדי לחפש את בת-זוגו של יצחק אבינו, הוא פונה בתפילה אל הקב"ה ומבקש (כד, יג-יד): "הנה אנכי ניצב על עין המים .. והיה הנערה אשר אומר אליה: 'הטי נא כדך ואשתה', ואמרה: 'שתה אדוני וגם גמליך אשקה' - אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני".
התורה מספרת, כי בקשתו נענתה מיידית, ואפילו עוד לפני שהוא סיים לומר את בקשתו (טו-יט): "ויהי, הוא טרם כילה לדבר, והנה רבקה יוצאת .. וכדה על שכמה .. ויאמר: 'הגמיאיני נא מעט מים מכדך', ותאמר: 'שתה אדוני .. גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות'".
בקשתו של אליעזר נענתה באופן מיידי, ואפילו עוד "טרם כילה לדבר".
בקשר לסיפור זה מובא במדרש רבה (פרק ס, ד) מאמרו של רבי שמעון בר יוחאי האומר, ששלושה אישים נענו מן השמיים לבקשתם באופן מיידי : אליעזר, משה רבינו ושלמה המלך.
אליעזר, בסיפור בפרשתינו שם נאמר "ויהי הוא טרם כילה לדבר - והנה רבקה יוצאת",
משה רבינו בעת מחלוקת קרח, הוא פונה אל הקב"ה בבקשה שהאדמה תפתח את פיה ותבלע את קרח ועדתו, והתורה מספרת (קרח טז, לא) "ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה - ותבקע האדמה אשר תחתיהם, ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם".
שלמה המלך בעת סיום בנית בית המקדש הראשון, הוא פונה אל הקב"ה בבקשה שישרה את שכינתו בבית, ומסופר בספר דברי הימים ב' (ז, א): וככלות שלמה להתפלל אל ה' - והאש ירדה מן השמים".
בהיות ומשווים את שלושת האישים הללו כמי שנענו מיידית, למרות שאין כל מקום להשוות את מעלתם של דמויות נעלות כשלמה המלך ומשה רבינו - אל אליעזר עבד אברהם, ובפרט שהמענה לתפילתו של אליעזר יש בה מעלה על המענה לתפלתם של משה רבינו ושלמה המלך, שהוא נענה עוד "טרם כילה לדבר", ואילו משה רבינו נענה רק "ככלותו לדבר", וכן שלמה המלך נענה רק "ככלות שלמה להתפלל" -
מסתבר לומר, שהמענה המיידי על התפלות לא נבע בשל האישיות שהתפללה, אלא בעיקר בשל הנושא אודותיו הם התפללו.
יש להבין מה המכנה המשותף של שלושת התפלות הללו, ובמה היתה תפלתו של אליעזר חשובה יותר מהשניים האחרים, שבשלה הוא נענה עוד "טרם כילה לדבר".
●
כאשר ישנה שהות זמן בהעברת דבר בין הנותן למקבל - סימן שהם אינם דבוקים ומאוחדים זה עם זה. אילו הם היו דבר אחד, אילו הם היו מאוחדים ביניהם כך שלא ניתן להפריד ביניהם - הרי שאין כל שהות של זמן במסירת הדבר בין הנותן והמקבל.
העולם הגשמי והשכינה האלוקית - הינם כשני דברים נפרדים, הם אינם מאוחדים ביניהם, ולכן תפלה ובקשה אל הקב"ה, הרוחני, שהוא ימלא את המבוקש, הגשמי, שלנו - אנו לא רואים כיצד הם "נענים מיד", כי הגשמי והרוחני אינם מאוחדים ביניהם, ואורך משך זמן עד שהדבר בא לידי מימוש בגלוי.
אך שלושת התפלות הללו, הינם שלוש בקשות העוסקות בביטוי גשמי של התאחדות בין השכינה הרוחנית והעולם הגשמי, וכיון שמדובר כאן בדברים שהם מאוחדים זה עם זה - לכן הם "נענו מיד".
שלושת התפלות עוסקות בגילוי אלוקי: בעולם, בבני אדם, ובתורה.
שלמה המלך מתפלל על השראת השכינה בעולם הגשמי, בבית המקדש, במקום עליו נאמר בתורה "ושכנתי בתוכם", השכינה שורה באופן גלוי בבית המקדש. הבית הגשמי, בית של אבן, היה מאוחד עם השכינה, עד כדי כך שהדבר בא לידי ביטוי בכך ש"מקום הארון - אינו מן המידה", המקום הגשמי של ארון הקודש בו היו לוחות הברית, לא תפס מקום בבית קודש הקדשים.
שלמה מתפלל אל הקב"ה: "בנה בניתי בית זבול לך, מכון לשבתך עולמים", ולכן הוא נענה מיד: "וככלות שלמה להתפלל, והאש ירדה מהשמים .. וכבוד ה' מלא את הבית. השכינה שרתה במקדש.
משה רבינו מבקש שהקב"ה יוכיח שהשכינה שורה על בני אדם, וכל מעשיו של משה הינם - אך ורק על פי נבואה מהקב"ה, וכי כל טענותיו של קורח כנגדו הינם משוללי יסוד.
על הנביא נאמר (עמוס ג, ז) "גלה סודו אל עבדיו הנביאים", הנביא מאוחד עם הקב"ה, והקב"ה מעביר את דבריו באמצעותם.
משה רבינו מצהיר "בזאת תדעו כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה" - ולכן מיד כאשר "ככלותו לדבר", אזי מיד "ותבקע האדמה אשר תחתיהם, ותפתח הארץ את פיה".
●
למרות ההתאחדות של בית המקדש עם השכינה, למרות שבני האדם, הנביאים, מאוחדים עם הקב"ה - עדיין מאוחדים הם כשני דברים, לא כדבר אחד. אמנם מאוחדים - אך ניתן להפריד ביניהם.
בבית המקדש שרתה השכינה - אך לאחר מכן נחרב הבית וכעת לא רואים בו גילוי אלוקות. הנביא אמנם מאוחד עם הקב"ה - אך אינו דומה הזמן בו הוא מתנבא ליתר שעות היום שלו. כך שאם יש הבדל ברמת הדבקות של הנביא, סימן שהדבר הינו כתוספת עליו, ולא שזו היא מהותו כל העת.
לעומת ההשראה האלוקית בבית המקדש, ולעומת ההשראה האלוקית בבני האדם - הרי שההשראה האלוקית בתורה, הינה דבר שלא נתון לשינוי, התורה מאוחדת עם הקב"ה במלוא המידה. "אורייתא וקוב"ה - כולא חד". על התורה כותב הרמב"ם (יסודי התורה ט) שהיא "עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת". כיון שהיא מאוחדת בתכלית - אין בה כל שינוי.
ענינה של התורה הוא: חיבור ה'עליונים', הרוחניות, עם ה'תחתונים', עם הגשמיות. התורה היא זו שנוטלת את חפצי העולם הגשמי, וכאשר מקיימים באמצעותם מצוות - הרי הם נעשים קדושים, הקדושה, הרוחניות, חודרת אותם, והם הופכים להיות "חפצי קדושה".
החיבור הראשון המופיע בתורה על "חיבור עליונים ותחתונים", שקדושה מתאחדת עם דברים נחותים - הרי זה בנישואי יצחק ורבקה.
יצחק היה בנו של אברהם אבינו, הוא היה היהודי הראשון שנימול לשמונה ימים, הוא זה שנעקד על המזבח ונחשב כ"עולה תמימה", עד כדי כך שבשל קדושתו זו אמר לו הקב"ה: "אין חוץ-לארץ כדאי לך", אסור לך לצאת מתחומי ארץ ישראל, יצחק היה כל כולו קודש.
ואילו רבקה, הינה תושבת חוץ לארץ, היא מתגוררת בחרן, בתו של בתואל הארמי, אחותו של לבן -
ושליחותו של אליעזר להביא את רבקה ליצחק, כדי שהיא תינשא לו - זהו ביטוי של "חיבור עליונים ותחתונים", זהו היסוד הראשון של ההכנה למתן תורה.
"מעשה אבות - סימן לבנים", מעשה זה של נישואי יצחק ורבקה, "מעשה אבות" זה של חיבור הרוחני והגשמי, הינו ה"סימן לבנים" של החיבור של רוחניות וגשמיות שייעשה באמצעות מתן תורה, של חיבור העולם הגשמי עם הרוחניות.
וכיון שתפלתו של אליעזר עסקה בחיבור אלוקות עם העולם הגשמי, אחדות הגשמיות והרוחנית של התורה, שאחדותה של התורה עם האלוקות - היא נעלית יותר מאשר בבית המקדש או עם הנביאים,
לכן תפלתו נענתה מהר יותר מאשר אצל שלמה המלך ומשה רבינו - "ויהי הוא טרם כילה לדבר".
(לקוטי שיחות חלק כ)
כאשר אליעזר מגיע בשליחותו של אברהם אבינו לחרן, כדי לחפש את בת-זוגו של יצחק אבינו, הוא פונה בתפילה אל הקב"ה ומבקש (כד, יג-יד): "הנה אנכי ניצב על עין המים .. והיה הנערה אשר אומר אליה: 'הטי נא כדך ואשתה', ואמרה: 'שתה אדוני וגם גמליך אשקה' - אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני".
התורה מספרת, כי בקשתו נענתה מיידית, ואפילו עוד לפני שהוא סיים לומר את בקשתו (טו-יט): "ויהי, הוא טרם כילה לדבר, והנה רבקה יוצאת .. וכדה על שכמה .. ויאמר: 'הגמיאיני נא מעט מים מכדך', ותאמר: 'שתה אדוני .. גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות'".
בקשתו של אליעזר נענתה באופן מיידי, ואפילו עוד "טרם כילה לדבר".
בקשר לסיפור זה מובא במדרש רבה (פרק ס, ד) מאמרו של רבי שמעון בר יוחאי האומר, ששלושה אישים נענו מן השמיים לבקשתם באופן מיידי : אליעזר, משה רבינו ושלמה המלך.
אליעזר, בסיפור בפרשתינו שם נאמר "ויהי הוא טרם כילה לדבר - והנה רבקה יוצאת",
משה רבינו בעת מחלוקת קרח, הוא פונה אל הקב"ה בבקשה שהאדמה תפתח את פיה ותבלע את קרח ועדתו, והתורה מספרת (קרח טז, לא) "ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה - ותבקע האדמה אשר תחתיהם, ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם".
שלמה המלך בעת סיום בנית בית המקדש הראשון, הוא פונה אל הקב"ה בבקשה שישרה את שכינתו בבית, ומסופר בספר דברי הימים ב' (ז, א): וככלות שלמה להתפלל אל ה' - והאש ירדה מן השמים".
בהיות ומשווים את שלושת האישים הללו כמי שנענו מיידית, למרות שאין כל מקום להשוות את מעלתם של דמויות נעלות כשלמה המלך ומשה רבינו - אל אליעזר עבד אברהם, ובפרט שהמענה לתפילתו של אליעזר יש בה מעלה על המענה לתפלתם של משה רבינו ושלמה המלך, שהוא נענה עוד "טרם כילה לדבר", ואילו משה רבינו נענה רק "ככלותו לדבר", וכן שלמה המלך נענה רק "ככלות שלמה להתפלל" -
מסתבר לומר, שהמענה המיידי על התפלות לא נבע בשל האישיות שהתפללה, אלא בעיקר בשל הנושא אודותיו הם התפללו.
יש להבין מה המכנה המשותף של שלושת התפלות הללו, ובמה היתה תפלתו של אליעזר חשובה יותר מהשניים האחרים, שבשלה הוא נענה עוד "טרם כילה לדבר".
●
כאשר ישנה שהות זמן בהעברת דבר בין הנותן למקבל - סימן שהם אינם דבוקים ומאוחדים זה עם זה. אילו הם היו דבר אחד, אילו הם היו מאוחדים ביניהם כך שלא ניתן להפריד ביניהם - הרי שאין כל שהות של זמן במסירת הדבר בין הנותן והמקבל.
העולם הגשמי והשכינה האלוקית - הינם כשני דברים נפרדים, הם אינם מאוחדים ביניהם, ולכן תפלה ובקשה אל הקב"ה, הרוחני, שהוא ימלא את המבוקש, הגשמי, שלנו - אנו לא רואים כיצד הם "נענים מיד", כי הגשמי והרוחני אינם מאוחדים ביניהם, ואורך משך זמן עד שהדבר בא לידי מימוש בגלוי.
אך שלושת התפלות הללו, הינם שלוש בקשות העוסקות בביטוי גשמי של התאחדות בין השכינה הרוחנית והעולם הגשמי, וכיון שמדובר כאן בדברים שהם מאוחדים זה עם זה - לכן הם "נענו מיד".
שלושת התפלות עוסקות בגילוי אלוקי: בעולם, בבני אדם, ובתורה.
שלמה המלך מתפלל על השראת השכינה בעולם הגשמי, בבית המקדש, במקום עליו נאמר בתורה "ושכנתי בתוכם", השכינה שורה באופן גלוי בבית המקדש. הבית הגשמי, בית של אבן, היה מאוחד עם השכינה, עד כדי כך שהדבר בא לידי ביטוי בכך ש"מקום הארון - אינו מן המידה", המקום הגשמי של ארון הקודש בו היו לוחות הברית, לא תפס מקום בבית קודש הקדשים.
שלמה מתפלל אל הקב"ה: "בנה בניתי בית זבול לך, מכון לשבתך עולמים", ולכן הוא נענה מיד: "וככלות שלמה להתפלל, והאש ירדה מהשמים .. וכבוד ה' מלא את הבית. השכינה שרתה במקדש.
משה רבינו מבקש שהקב"ה יוכיח שהשכינה שורה על בני אדם, וכל מעשיו של משה הינם - אך ורק על פי נבואה מהקב"ה, וכי כל טענותיו של קורח כנגדו הינם משוללי יסוד.
על הנביא נאמר (עמוס ג, ז) "גלה סודו אל עבדיו הנביאים", הנביא מאוחד עם הקב"ה, והקב"ה מעביר את דבריו באמצעותם.
משה רבינו מצהיר "בזאת תדעו כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה" - ולכן מיד כאשר "ככלותו לדבר", אזי מיד "ותבקע האדמה אשר תחתיהם, ותפתח הארץ את פיה".
●
למרות ההתאחדות של בית המקדש עם השכינה, למרות שבני האדם, הנביאים, מאוחדים עם הקב"ה - עדיין מאוחדים הם כשני דברים, לא כדבר אחד. אמנם מאוחדים - אך ניתן להפריד ביניהם.
בבית המקדש שרתה השכינה - אך לאחר מכן נחרב הבית וכעת לא רואים בו גילוי אלוקות. הנביא אמנם מאוחד עם הקב"ה - אך אינו דומה הזמן בו הוא מתנבא ליתר שעות היום שלו. כך שאם יש הבדל ברמת הדבקות של הנביא, סימן שהדבר הינו כתוספת עליו, ולא שזו היא מהותו כל העת.
לעומת ההשראה האלוקית בבית המקדש, ולעומת ההשראה האלוקית בבני האדם - הרי שההשראה האלוקית בתורה, הינה דבר שלא נתון לשינוי, התורה מאוחדת עם הקב"ה במלוא המידה. "אורייתא וקוב"ה - כולא חד". על התורה כותב הרמב"ם (יסודי התורה ט) שהיא "עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת". כיון שהיא מאוחדת בתכלית - אין בה כל שינוי.
ענינה של התורה הוא: חיבור ה'עליונים', הרוחניות, עם ה'תחתונים', עם הגשמיות. התורה היא זו שנוטלת את חפצי העולם הגשמי, וכאשר מקיימים באמצעותם מצוות - הרי הם נעשים קדושים, הקדושה, הרוחניות, חודרת אותם, והם הופכים להיות "חפצי קדושה".
החיבור הראשון המופיע בתורה על "חיבור עליונים ותחתונים", שקדושה מתאחדת עם דברים נחותים - הרי זה בנישואי יצחק ורבקה.
יצחק היה בנו של אברהם אבינו, הוא היה היהודי הראשון שנימול לשמונה ימים, הוא זה שנעקד על המזבח ונחשב כ"עולה תמימה", עד כדי כך שבשל קדושתו זו אמר לו הקב"ה: "אין חוץ-לארץ כדאי לך", אסור לך לצאת מתחומי ארץ ישראל, יצחק היה כל כולו קודש.
ואילו רבקה, הינה תושבת חוץ לארץ, היא מתגוררת בחרן, בתו של בתואל הארמי, אחותו של לבן -
ושליחותו של אליעזר להביא את רבקה ליצחק, כדי שהיא תינשא לו - זהו ביטוי של "חיבור עליונים ותחתונים", זהו היסוד הראשון של ההכנה למתן תורה.
"מעשה אבות - סימן לבנים", מעשה זה של נישואי יצחק ורבקה, "מעשה אבות" זה של חיבור הרוחני והגשמי, הינו ה"סימן לבנים" של החיבור של רוחניות וגשמיות שייעשה באמצעות מתן תורה, של חיבור העולם הגשמי עם הרוחניות.
וכיון שתפלתו של אליעזר עסקה בחיבור אלוקות עם העולם הגשמי, אחדות הגשמיות והרוחנית של התורה, שאחדותה של התורה עם האלוקות - היא נעלית יותר מאשר בבית המקדש או עם הנביאים,
לכן תפלתו נענתה מהר יותר מאשר אצל שלמה המלך ומשה רבינו - "ויהי הוא טרם כילה לדבר".
(לקוטי שיחות חלק כ)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה