אורות הגבעה פרשת ויקרא תשע"ח

  

ברכות לראש משביר למורי ורבי, אחד מחשובי-גדולי-אדירי מרביצי תורה בשכונתינו המעטירה, בנש"ק, מפארי הייחוס, מגזע תרשישים ואראלים, והולך ישר בדרכי אבות בצדקות ובעמלות בתורה, במעשים טובים ובתפילות הבוקעות רקיעים, אהוב למעלה ונחמד למטה, חכו ממתקים וכולו מחמדים, ותהילתו בקהל חסידים, הרב הגאון האהוב ונערץ רבי אשר זוננפלד שליט"א, לרגל הוצאת ספרו החדש "שערי אושר" על עניני פסח, שמצטרף לשלשת כרכי "שערי אושר" הנפלאים, מאירי העיניים ומשמחי לב. כל המעיין בספר יאמר "ברקאי" ויקבל תועלת עצומה בהבנת העניינים הנידונים בספר וגם ביראת שמים – והיא העיקר, ולא נברא העולם אלא בשביל  זה [עי' ברכות ו:]. אין לי אלא לברך את המחבר הדגול, הרב הגאון ר' אשר שליט"א, שימשיך להפיץ מעיינותיו חוצה מתוך בריאות ושמחה, "אושר" ועושר וכל טוב סלה, יחד עם נוות ביתו הרבנית החשובה שתחי' וכל אשר להם!!  

"אדם כי יקרב"

קשה על הרמב"ם שסובר שיאוש אינו קונה וא"כ למה אם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר?

בפסוק כתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן", ורש"י שואל - למה נאמר? ועונה רש"י שהפסוק בא ללמדנו, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל. והנה נאמר בב"ק [ס"ו ב'] "קרבנו ולא הגזול", היכי דמי? אילימא לפני יאוש, למה לי קרא, פשיטא?! אלא לאו לאחר יאוש, ש"מ יאוש לא קני וכו' עי"ש כל הסוגיא. וברמב"ם בהל' אסו"מ פ"ה ה"ז כ' הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו שנאמר "שונא גזל בעולה" ואין צ"ל שאינו מתקבל. ואם נתייאשו הבעלים, הקרבן כשר וכו' והכס"מ כ' דמקורו מדינא דקרבנו ולא הגזול. ומש"כ הר"מ דבנתיאשו הבעלים הקרבן כשר צ"ע, דהא הר"מ בעצמו פסק במקום אחר שיאוש אינו קונה וא"כ איך הקרבן כשר?

יסוד התירוץ – יאוש אינו קונה אבל יוצר מצב שכבר אינו נחשב גזול, נפק"מ לענין טומאת משכב הגזול לאחר יאוש ושהקרבן כשר לאחר יאוש

ונראה [עפ"י מש"כ בס' משא יד פ' ויקרא עיי"ש] בהקדם הגמרא בב"ק ס"ו: - בפסוק כתוב "ואיש אשר יגע במשכבו ... וטמא עד הערב" והברייתא דורשת "משכבו ולא הגזול". כותב רש"י שיש כאן גזירת הכתוב מיוחדת שאין משכב הזב נעשה אב הטומאה אלא אם כן היה זה המשכב שלו. ותוספות מתקשים בדברי רש"י "וזהו תימה". בדרך כלל תוספות מבארים את ה"תימה" אבל כאן באופן מאד נדיר הם מסתפקים בזה, כי מה ההיגיון לומר שאי אפשר לטמא את המשכב אם אינו שלו? איזה קשר יש בין דיני טומאה לדיני בעלות וגזילה? ועיי"ש שהביאו קושיית הרשב"ם ממשנה [טהרות ז,ו] שגנבים שנכנסו לבית וכו' אם הייתה עמהם אשה או עבד כנעני, המשכבות טמאים, כי חוששים שהאשה נדה ודין עבד כנעני כזב. נמצא שאפשר לטמא משכב שאינו שלו.

התוספות רי"ד הגן על רש"י וכתב שאע"פ שזב מטמא משכב שאינו שלו, מ"מ גזירת מלך הוא שלא יטמא משכב גזול, וזה דומה למה שנאמר בסוכה שנחלקו ר"א וחכמים אם אדם יוצא ביו"ט ראשון של חג בסוכתו של חבירו, דלר"א אינו יוצא ולחכמים יוצא. ומ"מ בסוכה גזולה לכו"ע אינו יוצא מגזיה"כ ד"לך". כך גם בנדוננו, אע"פ שזב מטמא משכב שאינו שלו, אינו מטמא משכב גזול מגזיה"כ ד"משכבו". ואולי זו גם שיטת הרמב"ם, כי הרמב"ם [בכלים כ"ד ז'] פסק את הדין שמשכב גזול אינו טמא, והעירו נושאי כליו שהרמב"ם הביא גם את הדין של גנבים שנכנסו לבית. הרי שלא צריך בעלות כדי לטמא אבל גזול אינו טמא, ואולי סובר הרמב"ם שיש דין מיוחד וגזירת הכתוב שגזול אינו טמא [ומ"מ כדי לטמא אינו צריך שיהיה שלו]. ואכן הלח"מ בפ"ב מהלכות גזילה כתב, שהמיעוט שאינו שלו הוא דווקא בגזול.

ולפ"ז נראה, שאפילו שפסק הר"מ שיאוש אינו קונה, היינו שאינו מועיל לענין שהגזלן יקנה את הגזילה כדי שיהיה שלו אבל מ"מ פקע ממנו שם גזול. וכיסוד התוס' [ב"ק ס"ז ודף ס"ט] שהיאוש מהני לענין שיוכל למוכרו ולענין שכ"א לזכות בו. וכבר ביארו האחרונים בדעת התוס' שלגבי הנגזל ישנה חלות יאוש שאינה מועילה לגבי הגזלן, והיינו שרק לגבי הגזלן הוי אינו שלו מחמת דבאיסורא וכו' מ"מ חל על הגזילה מצב של יאוש. ועי' בחזו"א [בסימן ט"ז סק"ד] שגם אם יאוש אינו קונה, הגזלן יכול להקנות ע"י סודר, הרי שנחשב דעת אחרת מקנה. ובחזו"א [שם ריש סי' טז] כתב שבגזלן שמת, זכה היורש לאחר יאוש בגזילה. [ועי' בשו"ע סימן שס"א סק"ז]. ומוכח שהיאוש מועיל לכ"ע. [ואמנם זה תלוי בב' תרוצי התוס' שם ס"ט למ"ד דיאוש ל"ק אם כל אחד יכול לזכות וביאורם, שתלוי אם היאוש לא מועיל כלל או רק דלא מועיל לגבי הגזלן]. ויש להאריך.

ולפ"ז ניחא מה שהקשו על הר"מ שכתב [כלים כ"ד ז'] שבנתייאשו הבעלים טמא משכב, וק' שהרי הר"מ פסק דיאוש אינו קונה? ולפי דברינו, י"ל שכיון שהמיעוט הוא שאינו יכול לטמא דבר הגזול ולא מחמת שהוא אינו שלו, שהרי בנכנס לבית חבירו מטמא אף מה שאינו שלו, ורק משום שיש עליו חלות שם גזול לא חלה עליה טומאת הגזלן, ואולי גם אם הנגזל יטמא לא מהני כיון שיש על הדבר שם גזול, אבל אם נתייאש הבעלים פקע ממנו שם גזול ושפיר מטמא.

לענין קרבן הגזול מבואר בתוס' רי"ד [ב"ק ע"ו] עפ"י הגמ' שבשחט לשם הבעלים, מהני לבעלים, אכן י"ל דבזה הוי קיום דין השבה. וברש"י [ב"ק ס"ו] כ' בל"א דקרבן הגזול אינו עולה אף לבעלים [והתוס' הקשו דבשחט לשם הבעלים אמרינן דחזרה קרן לבעלים וצ"ל בדעת רש"י שרק באופן ששחט לשם בעלים הוי השבה].  ומוכח ברש"י שגזול הוא פסול בחפצא של הקרבן, ומשום כך אינו עולה אף לבעלים. ולפ"ז י"ל שבאופן שהבעלים התייאשו, שפקע מיניה שם גזול, א"כ אף שהקרבן אינו עולה לגזלן דהוי אינו שלו, מ"מ יהני לבעלים באופן ששחטו לשם הבעלים כיון דבכה"ג פקע ממנו שם גזול וכמו שפירשתי. ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם גבי משכב הגזול, שאף שייאוש אינו קונה, מ"מ לאחר ייאוש אין על הדבר שם גזול, מכיון שהבעלים כבר נתייאשו ושפיר לא נתמעט מדין משכב הגזול.

וברוח דומה אפשר לבאר בדברי הר"מ בדין קרבן הגזול, שיש לומר שהמיעוט הוא שקרבן גזול פסול והוי מאיסורי מזבח אבל אין החסרון רק משום שהקרבן אינו של המקריב אלא פסולו הוא מחמת שם גזול שעל הקרבן, וא"כ י"ל שבנתייאשו הבעלים [היינו דהיאוש של הבעלים הוא וכלשון הר"מ שם אבל יאוש של הגזבר ה"נ ל"ה יאוש כלל ומטעמא דרש"י דלזה אמרי' דהוי בי גזא דרחמנא], מחמת היאוש פקע מיניה שם גזול, ולכן ל"ש לפסול הקרבן אבל אה"נ לענין רצוי כיון דהוי אינו שלו אין הקרבן מרצה לגזלן. ומדוייק כן היטב בלשון הרמב"ם דכ' רק ושנתייאשו הבעלים הקרבן כשר ולא כ' דהבעלים נתרצו כדכ' הר"מ ברישא דבקרבן גזול פסול ואינו עולה לבעלים, וע"כ משמע שבסיפא גם לאחר יאוש אינו מרצה לגזלן אלא רק שהקרבן כשר דאין בו פסול משום גזול. ונמצא לדעת הר"מ, שעיקר המיעוט דקרבנו ולא הגזול הוא לומר שגזול הוי קרבן פסול כשאר פסולי קרבן וכ"ז לפני יאוש אבל אין הפסול משום שהקרבן אינו שלו אלא משום דהוי גזול, ולכן אחר יאוש, אף דלגבי הגזלן הוי אינו שלו אבל מ"מ כיון דשוב אינו נחשב גזול, הקרבן כשר אלא דאינו מרצה.

למה הרמב"ם צריך לחדש שיאוש לא מהני בלולב הגזול

ומתבאר שדברי הר"מ בהל' כלים ובהל' אסו"מ נאמרו בדיוק לפי אותו קו מחשבה, דהיינו שיאוש אינו קונה אבל מפקיע שם גזול. ומדוייק כן גם בר"מ [בהל' לולב פ"ח ה"א] שכתב גבי לולב הגזול, דאף לאחר יאוש לא מהני. וכוונת הר"מ בזה אף דפשוט הוא לפי"מ דפסק שייאוש אינו קונה אלא שלא נטעה לומר שמכל מקום ע"י היאוש פקע מיניה שם גזול, וזהו שהשמיענו הר"מ דבלולב כיון דאיכא דין לכם הרי אף דאם נתייאש ל"ה גזול, מ"מ לגבי הגזלן הוי אינו שלו ולכן אינו יוצא בו. והדברים מתוקים ושמחים.  

ועי' בהערות הגרי"ש עמ"ס סוכה עמ' קמ"ו שהקשה מהלכות אסו"מ פ"ה ה"ט שפסל הקרבת טבל, חדש ערלה וכלאי הכרם, משום מצוה הבאה בעבירה, וביאר שאין הכוונה למובן הפשוט שא"כ למה גזול כשר ולא נפסל משום מצוה הבאה בעבירה, אלא הכוונה שהחפצים האלו מתועבים [עי' חולין קט"ו] ואילו גזול אינו מתועב עיי"ש.

למה צריך שני פסוקים למעט קרבן גזול?

ב]  הגמרא בסוכה [ל.] אומרת "בשלמא לפני יאוש [מובן שגזל פסול] משום שאדם כי יקריב מכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא [הקרבן הגזול ולא נחשב מכם]. ובתוס' [ד"ה כי יקריב מכם] כתבו "תימה דבמרובה [ב"ק ס"ו] ממעט גזול מדכתיב קרבנו והכא ממעט ליה מדכתיב מכם, ואע"ג דאיכא דמוקי לה התם בגזל קרבן דחבריה [וא"כ צריכים את שני הפסוקים, אחד לגזל בהמה והקדישה ואחד לגזל בהמה שכבר הוקדשה] מכל מקום קשה למאן דלא מוקי ליה הכי [ובאמת ממעטים גוזל בהמה והקדישה כמו כאן].

פסוק אחד ללמד שאינו עולה לבעלים ופסוק שני ללמד שפסול בעצם כי  ה' שונא גזל

וכתב בס' נתן פריו [עמ"ס סוכה] ליישב עפ"י מה שכתב הרמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח ה"ז הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה ואין צריך לומר שאינו מתקבל ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר עכ"ל. וכתב הכס"מ דמקורו מש"ס [ב"ק ס"ו] דקרבנו ולא הגזול. והקשה הרדב"ז שם, דכיון דקרא איירי לפני יאוש, א"כ פשיטא ולמה לי קרא ואף למאי שאמרו בגמרא שם דאיירי קרא בגזל קרבן דחבריה, מ"מ פשיטא כיון דמוקמינן לה לפני יאוש. ותירץ, דהוה אמינא נהי דלא עלה לרצון לגזלן, מכל מקום לא יהיה הקרבן פסול וכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתיה, קמ"ל קרבנו ולא הגזול דפסול כיון דשונא גזל בעולה עכ"ד.

ומבואר, דבקרבן הגזול ישנם שני דינים, חדא דאינו עולה לרצון להגזלן ועוד דאי אפשר להקריבו כלל והקרבן פסול ואף בגזל קרבן דחבריה שבעליו כבר הקדישוהו, אעפ"כ כיון שהגזלן הביאו להקרבה לשם עצמו הרי הוא פסול בעצמותו דכתיב שונא גזל בעולה.

ולפי זה זה יש ליישב קושיית התוס', דאמאי איצטרך תרי קראי 'אדם כי יקריב מכם' - ולא הגזול, וכן 'קרבנו' - ולא הגזול, דאי מאדם כי יקריב מכם, הוה אמינא שאינו עולה לרצון להגזלן ואם נדר להביא עולה אינו יוצא בזה שגזל אבל אפשר דהקרבן כשר ומותר להקריבו, ולכן איצטרך "קרבנו ולא הגזול" לומר דקרבן הגזול פסול לגמרי ואסור להקריבו ד"אני ה' שונא גזל בעולה", וכיון שהגזלן הביאו לעזרה הרי הוא פסול.

ולפ"ז זה יש ליישב לנכון הא דהש"ס הביא בשם ר' שמעון בן יוחי מאי דכתיב 'כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה' - משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו תנו מכס למוכסים. אמרו לו, והלא כל המכס כולו שלך הוא. אמר להם, ממני ילמדו כל עוברי דרכים ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקב"ה אמר 'אני ה' שונא גזל בעולה' ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל. וצריך ביאור אמאי הוצרך רשב"י לומר גם מימרא זו ומשל זה, הלא כבר למדו רשב"י מוהבאתם גזול ואת הפסח, דגזל אף אחר היאוש אין לו תקנה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. ולאור מה שכתב הרדב"ז - דבקרבן גזול יש שני דינים, חדא שאינו עולה לרצון הגזלן, ועוד שהקרבן פסול בעצמותו ואי אפשר להקריבו כלל ולא אמרינן דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא ויקריבו הקרבן אף שאינו עולה לרצון הגזלן - יובן הא דהוצרכו בגמרא לשני הלימודים, דהלימוד הראשון דגזול אין לו תקנה אף ביאוש משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, הנה מזה ידעינן רק שאינו עולה לרצון להגזלן דכיון דהגזלן עבר עבירה וגזל את הקרבן ולכן אין הקרבן מכפר עליו דהוי מצוה הבאה בעבירה. אבל אכתי הוה אמינא דאע"ג דאין הקרבן עולה לרצון לגזלן ולא קיים מצוה, מכל מקום נימא דיקריבו להקרבן היכי דכבר הקדישוהו הבעלים והגזלן גזל לקרבן דחבריה, דנימא דכיון דהוא בגזא דרחמנא דכבר הקדישוהו הבעלים יקריבוהו לקרבן ה' בעלמא, ועל כן הביאו מימרא שניה של רשב"י 'כי אני ה' שונא גזל בעולה', דכל עולה שנעשה בו מעשה גזל הוא שנאוי להקב"ה וע"כ אין הקב"ה רוצה לקבל קרבן שהביא גזלן לבית המקדש ואף אם לא יהא לרצון לגזלן והמשילו משל במלך שלא רצה לקבל את המכס כדי שממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל ואע"ג דהמכס כולו של המלך, אעפ"כ לא רצה לקבלו כיון שהגיע אליו בדרך הברחה. וזה למוד שאין הקב"ה רוצה לקבל כלל את הקרבן מידי הגזלן ואע"ג דהקרבן הוא בלאו הכי של הקב"ה שהרי כבר הקדישוהו הבעלים וכבר נכנס בי גזא דרחמנא אלא שהגזלן גזל את הקרבן מן הבעלים ואעפ"כ אין הקב"ה רוצה לקבלו כיון שבא ליד ההקדש בדרך גזלה ומזה ילמדו ישראל להבריח עצמן מן הגזל, דהרי הכא אע"ג שהקרבן הוא של הקב"ה מכבר וביה גזא דרחמנא איתא שהרי הקדישוהו הבעלים אעפ"כ לא רצה לקבלו כיון שבא ליד הקדש ע"י הגזלן. וע"ע בקובץ מוריה תשע"ג [מעמ' ק"כ] וי"ל ע"ד.   

ובדרכי המוסר למדנו שה' שונא גזל בעולה. יש אנשים שחושבים על עצמם שהם צדיקים מכיון שהם נותנים כסף לצדקה ולתמיכת עמלי תורה, אבל הכסף נכנס בדרכים לא ישרות. יתכן שאותו נותן יקבל הרבה כבוד, הרבה תהילה, יכתב עליו שבח שהוא רוצ"ח [רודף צדקה וחסד] אבל באמת השבח מטעה כי אין כאן רוצ"ח [עם או בלי הגרשיים] אלא גזלן, והקב"ה שונא גזל. במחשבה שניה, הוא כן רוצח [בלי גרשיים] במובן מסויים, כי כל הגוזל פרוטה מעני כאילו נוטל את נפשו [עי' ב"ק קי"ט ורמב"ם סוף פ"א מהל' גזילה ואבידה]. לא הייתי מעלה את הנושא אם לא הייתי יודע שגם במחוזותינו מוצאים מקרים לא מעטים של חוסר ישרות בענייני ממונות, וכבוד ה' הסתר דבר. 

"וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ" [ה, א]

"נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יְהוָה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם" [ה, ט"ו]

הנה אמרינן בגמרא פסחים (ל"ב ב') דילפינן מקרא 'וחטאה בשגגה' פרט למזיד, והיינו דבמעילה דוקא בשוגג חייב קרבן אבל במזיד פטור. אמנם לאידך גיסא אמרינן במשנה בכריתות (ט' א') דאיכא ד' שחייבין להביא קרבן גם על המזיד, ואלו הן, הבא על שפחה, ונזיר שנטמא, ושבועת העדות ושבועת הפקדון. וילפינן בגמרא לענין שבועת העדות, דבכולם נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם, ללמד שחייבין על השוגג במזיד. ולענין שבועת הפקדון יליף תחטא תחטא משבועת העדות.

והנה בגמרא כריתות (שם) ילפינן דגם שפחה חרופה ונזיר חייבים במזיד. [בשפחה חרופה דריש 'אשר חטא' לרבות זדון, וגבי נזיר דריש 'פתאום' לרבות זדון.] והקשו תוספות (פסחים שם ד"ה מעילה) למה לי קרא בשפחה חרופה ונזיר דמזיד חייב, נילף הכי משבועת העדות והפקדון, וכי תימא דאדרבה נילף ממעילה דפטור במזיד, אינו כן, דהרי אם אפשר ללמוד גזירה שוה והיקש או לחומרא או לקולא, לחומרא מקשינן , ואם כן נילף משבועת העדות והפקדון דחייב במזיד.

והנה יש לחקור בהאי כללא דאמרינן דאם אפשר ללמוד גזירה שוה והיקש או לחומרא או לקולא, ילפינן לחומרא, האם הוא בדרך ספק, דמחמרינן מספק דשמא ההיקש לחומרא, או דילמא הוא בתורת ודאי, דמידה היא בתורה.

תוספות דידן

הנה לכאורה יש ראיה מתוספות דידן כהצד השני, דהא הקשו בשפחה חרופה, דמפאת הא דלחומרא מקשינן יביא אשם במזיד, והאיך יוכל להביא אשם מספק, הא הוה ליה ספק חולין בעזרה. 

דעת הפרי מגדים

הנה בפרי מגדים (פתיחה כוללת ח"א אות י"ד ) כתב כהצד הראשון, דהאי כללא דלחומרא ולקולא לחומרא מקשינן, הוא רק מספיקא, והיינו מדין ספיקא דאורייתא לחומרא. [ומשום הכי כתב דבהצטרף עוד ספק הוה ספק ספיקא.]

הוכחת הגרע"א

אמנם הגרע"א (ח"ג סי' י"ז) אייתי מתוספות בבבא קמא (ג' א' ד"ה דומיא) כהצד השני, דהרי כתבו האי כללא דלחומרא מקשינן כדי להוציא ממון, דמדה הוא בתורה בין באיסור בין בממון. וכן הביא הגרע"א מתוספות בפסחים (מ"ג ב' ד"ה סד"א), דהקשו תוספות אמאי בעינן קרא דנשים מוזהרות באיסור חמץ, הא בלאו הכי נימא דמוזהרות מפאת דלחומרא מקשינן [שכמו שחייבות במצה, אסורות בחמץ], ואם נימא דמספק הוא, לא היו מקשים מידי, דהא מספק אם אכלו חמץ במזיד לא היינו מלקים אותם, ובשוגג לא היו מביאים חטאת מספק, ולזה אצטריך ילפותא דנדע דיהא בודאי לחומרא, אלא על כרחך דלחומרא מקשינן היא מדה.

פטור נשים במילה

הנה כתב השואל בתשובות הגרע"א (שם), דאם נימא דהוה ספיקא, יהא אתי שפיר דברי התוספות בקידושין (כ"ט א' ד"ה אותו), דהנה ילפינן בגמרא (שם) מקרא דאותו ולא אותה, דאשה פטורה מלמול את בנה, והקשו תוספות דתיפוק ליה דבלאו הכי נשים פטורות ממילה, דהרי מילה הוה מצות עשה שהזמן גרמא דהרי אינו נוהג בלילה. ותירצו דאתי כמאן דאמר דמילה שלא בזמנה נוהג בלילה . ואכתי תיקשי הא הוה הזמן גרמא דהרי מילה אינו נוהג בשבת. אך אם הא דלחומרא מקשינן הוא רק ספק, נמצא דהא דנשים מוזהרות באיסורי שבת הוי רק ספיקא. דהנה ילפינן בגמרא ברכות (כ' ב') דנשים חייבות בקידוש היום, דמקשינן זכור לשמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה. אך אם הא דלחומרא מקשינן הוא ספק, אם כן אפשר דההיקש בהיפך, כל שאינה בזכירה אינה בשמירה, ונמצא דנשים פטורות מאיסורים של שבת, אלא דאנן מחמרינן מספק, ואם כן ממילא לענין מילה היינו מחמרינן בהיפוך דדלמא נשים אינם במצות שבת ואם כן הוה מצוה עשה שאין הזמן גרמא וחייבות במילה, ועל כרחך בעינן קרא דאותה לפטור נשים במילה.

אך דוחה הגרע"א דלא קשה, דלא חשיב הזמן גרמא היכא דאינו אלא משום איסורא דרביע עלה, כגון הכא שאינו אלא משום שאינו יכול למול מפאת מלאכת שבת. אך באבני נזר (או"ח סי' תק"ט) כתב דנשים פטורות ממחיית עמלק דהוה ליה הזמן גרמא דאינו נוהג בשבת. [וצריך עיון ממעקה דחייבות], ולהגרע"א לא הוה זמן גרמא.

חייבות חטאת על הוצאה

הנה כתב הגרע"א דודאי אינו כדברי השואל הנ"ל, דהרי משנה ערוכה בשבת (ס"ב א') דאשה שעברה על מלאכת הוצאה בשבת חייבת חטאת, [דהרי מבואר התם דאשה היוצאת בשבת במחט נקובה וכדומה חייבת חטאת, וכן איתא בגמרא (שם נ"ט ב') דלר' מאיר היוצאת בירושלים של זהב חייבת חטאת], חזינן דנשים מוזהרות במלאכת שבת בתורת ודאי, דאם היה רק ספק, אינה מביאה ספק חטאת, דהרי דילמא הוה חולין בעזרה. אלא על כרחך או דבאמת מוכח מזה דלחומרא מקשינן הוא מדה. או אף אם נימא כהפרי מגדים דהוה ספק, מכל מקום הא דאינם בשמירה, היינו דוקא בלאו, אבל בעונש כרת ובחטאת ישנם, דכרת וחטאת לא בעי אזהרה, אם כן עכ"פ אזדא האי תירוצא על התוספות בקידושין.  

מוציאין בקידוש

הנה יש עוד ראיה כנגד השואל, דהא חזינן דנשים חייבות בקידוש בתורת ודאי, דהרי איתא בשולחן ערוך (סי' רע"א סעי' ב') דנשים מוציאות את האנשים בקידוש הואיל וחייבות מן התורה כמותם, ואם הוה רק ספק, אף אם ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא , היאך תוציא אחרים החייבים בתורת ודאי. [ויש לומר דאיירי שהאיש כבר התפלל, והשתא חיובו רק מדרבנן, ובחיוב דרבנן אמרינן דספיקו לקולא, וממילא מספק אשה יכולה להוציאו, אך דוחק לומר דאיירי השולחן ערוך דוקא כשהאיש כבר התפלל]. אך באמת תליא בפלוגתת הגרע"א והפרי חדש (מובא בתשובות הגרע"א קמא סי' ו') במי שחייב רק מספק אם יכול להוציא מי שחייב בתורת ודאי, ואין הכי נמי לדעת הפרי חדש דיכול להוציא, [אי נימא כהרשב"א וסייעתו דהספיקות לחומרא מן התורה], אם כן אתי שפיר, אמנם דעת הגרע"א דהחייב בתורת ספק אינו יכול להוציא מי שחייב בתורת ודאי, דדילמא אינו חייב, ואם כן עכ"פ להגרע"א לשיטתו, מוכח דנשים חייבות בקידוש בתורת ודאי, דאי חייבות רק מספק, לא היו יכולות להוציא אנשים. 

לפטור ערוה מחליצה

כמו כן אמרינן בגמרא יבמות (ח' א') מכדי, כל עריות איכא לאקושינהו לאשת אח ואיכא לאקושינהו לאחות אשה, מאי חזית דאקשת לאחות אשה אקשינהו לאשת אח, ומתרצת הגמרא בדרך אחת, דלחומרא מקשינן לאסור עריות לייבם, והרי עריות פטורות נמי מחליצה, חזינן דאינו רק בתורת ספק אלא בתורת ודאי.

דברי תוספות שלומדים בכור מתודה שיהיה נאכל רק ליום ולילה אע"פ שיסתבב מזה קולא ועוד ראוית

עיין תוספות [זבחים נ"ז ע"א ד"ה ואני] שכתבו דיש לנו ללמוד בכור מתודה שיהיה נאכל רק ליום ולילה ולא משלמים שיהיה נאכל לשני ימים ולילה אחד משום דלחומרא מקשינן עיי"ש, ואף על גב שיסתבב מזה קולא גם כן שהרי אם יותר מבשר הבכור אחרי יום ולילה ישרף ועם כל זה אמרינן לחומרא מקשינן.

עוד הוכחה דהא דלחומרא מקשינן הוי מטעם ודאי, מדהקשתה הגמ' חולין קל"ה אמאי צריך לכתוב עריסותיכם לחייב שותפים בחלה, הא אפשר ללמוד דין זה מדלחומרא מקשינן [דהיינו מתרומה שכתוב "ראשית" כמו שכתוב אצל חלה ולא נלמד לקולא ממה שכתוב "ראשית" אצל ראשית הגז לפטור שותפים]. ואי נאמר דהא דלחומרא מקשינן הוא רק מטעם ספק, אם כן מאי קושיא, הרי יש הרבה נפקותות בין ספק לודאי כגון לענין ספק ספיקא. ועוד דלולי קרא לעריסותיכם היו חייבין רק להפריש החלה מטעם ספק דלחומרא מקשינן אבל לא היו צריכין לתת לכהן בחינם כי אם למוכרה לו בדמים והדמים של המוכר וככל תרומה הנפרשת מספק שרק נפרשת להתיר הטבל ונמכרת והדמים שלו וכמבואר ביבמות צ"ט ע"ב במשנה עיין שם. ויש עוד הרבה נפקותות בין ספק לוודאי.

עוד יש להוכיח דהא דלחומרא מקשינן הוי מטעם ודאי, מכך שהקשתה הגמ' [חולין קל"ח] למה צריך לכתוב "מאת זובחי הזבח" לחייב בהמת שותפות במתנות, הא אפשר ללמוד דין זה מדלחומרא מקשינן ע"כ. והרי אין מוציאים מתנות מחמת ספק, ועל כרחך שלחומרא מקשינן מטעם ודאי.

הוכחה נוספת דהא דלחומרא מקשינן הוי מטעם ודאי מיבמות [נ"ט] שלומדים דאלמנה מן האירוסין אסורה לכהן גדול דומיא דגרושה מן האירוסין שאסורה. והקשו תוס' דאדרבה נילף גרושה מאלמנה דאינה אסורה מאירוסין ותירצו דלחומרא מקשינן. ואם זה הוי רק מספק, א"כ ראוי שלא יהיה מלקות באלמנה וגרושה מהאירוסין, וזה לא שמענו. ועוד דמדוע אינה מתייבמת [עי' יבמות כ:], הרי חייבי לאוין רק מדרבנן אינן מתייבמות ובאלמנה מן האירוסין הוי ספיקא דרבנן לקולא? ועל כרחך שלחומרא מקשינן מטעם ודאי.

ויש להכביר עוד בראיות לכאן ולכאן, הלא המה כתובות עלי ספר בדברי האחרונים, עי' אתוון דאורייתא [כלל י"ח] ועוד ועוד ואכמ"ל ובאתי רק לעורר. [עפ"י ה"אתוון דאורייתא" ודברי הגר"א גנחובסקי זצ"ל]. 

"דבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַי-ה-וָ-ה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם".

יש תופסים את ספר ויקרא כספר העוסק בעיקר בעבודת בית המקדש, וממילא בימינו הוא להלכה ולא למעשה. אבל כמובן שהתורה צריכה להיתפס בכמה רבדים. יש בספר ויקרא את הרובד ה"בריסקאי" – קרבנות, עבודה, רמב"ם, לומדות, וכו' וכו'. אבל קיימת גם זווית נוספת של עבודת ה' השייכת אף בימינו להלכה ולמעשה. ואני הקטן הצב"י קורא כאן את דברי קהלת " טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם". במיוחד לאנשים כמוני שאינם למדנים ואין להם סיכוי בחיים להתקבל לשום ישיבה בריסקאית J וממילא חייבים לחשוף בספר ויקרא את הרובד הפנימי.

אומר נכד הבעש"ט בעל הדגל מחנה אפרים:

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. יש בזה רמז לפי עניות דעתי בענין מדריגת הליכת האדם להתקרב עצמו להבורא ברוך הוא יש ג' מדריגות על דרך (תהלים ל"ו, ז) אדם ובהמה תושיע ה' ודרשו חז"ל (חולין ה:) אותן בני אדם שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה עד כאן עיין שם, והיינו שאינו נחשב כלום בעיניו כמו הבהמה שאינה יודעת כלום רק מרחיקה את עצמה מן מה שמזיק לה, כן הוא גם כן מסתכל תמיד על זה לשמור עצמו מן דברים המזיקים לו מן השקר או מן שאר שטותים המזיקים לעבודת הבורא ברוך הוא, מן הבהמה היינו בתחלה צריך להרחיק עצמו מן תאוות הבהמיות שלא יהיה כבהמה שמתאוה גם כן לתאוות שלה ואחר כך מן הבקר היינו שיהיה לומד התורה ויהיה בחינת תלמידי חכם שמנגחים זה לזה כבקר, (עיין סנהדרין כד. ותיקוני זוהר ע"ו.) גם יש לפרש שהוא לשון ביקור ודרישה שיתחיל ללמוד ולדרוש ולחקור איך לקרב עצמו להבורא ברוך הוא, ואחר כך מן הצאן כי שמעתי צאן הוא יחוד צ"א עם נ' והיינו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה שזהו המדריגה הגדולה שזוכה אחר כך ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בתפלתו ותורתו. זהו שכלל תחלה כל הג' מדריגות באלו ג' תיבות בהמה ובקר וצאן. ואחר כך מפרש יותר ואם מן העוף עולה קרבנו אין עוף אלא תורה והיינו כשירצה לקרב עצמו להיות עולה לה' תורתו, ושסע אותו בכנפיו היינו עשה יעשה לו כנפים לעוף מעולם לעולם והיינו על ידי שילמוד בדחילו ורחימו ובזה עושה כנפיים לתורתו להיות פורחת לעילא כנזכר בזוהר הקדוש ולא יבדיל היינו שלא יפריש ויבדיל את עצמו כלל ממנה אפילו רגע אחת, גם יש לפרש על פי ששמעתי מן אא"ז זללה"ה אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד (חגיגה ט:) היינו כשיש בו אחד דא קודשא בריך הוא והוא שאמר ולא יבדיל היינו שלא יפריש ויבדיל הקב"ה מן תורתו שלומד רק שיהיה בכוונה דלבא ורעותא לשם ה' ואחר כך מנחת קמח סולת שהוא רמז על רזא דיחודא"         (דגל מחנה אפרים, ויקרא).

קרבן הוא מלשון התקרבות. ספר ויקרא פותח בקביעה שצריך להתקרב לה' [באמצעות הבהמה].

ראשית העבודה היא להרחיק את עצמינו מתאוות בהמיות-גשמיות-חומריות-גופניות. בילדותי היו אומרים [באנגלית אבל מתורגם בסדר גם לעברית] "אל תהיה בהמה". ברגע שמתאווים למשהו, מאכל מסוים או כל תאווה אחרת [ולב יודע תאוות נפשו...], משתווים לבהמה. כל פעם שמתבגרים או שמחברים את ההנאה לה', מתעדנים ומתרוממים. ולא – נשארים בדרגה השפלה. רח"ל.

שלב שני דורש מהאדם לא רק להיות פסיבי, מבחינת "שב ואל תעשה" אלא להיות אקטיבי, ללמוד תורה [לנגח את החברותא כמו בהמת בקר!!], להתעסק בהתבוננות פנימית, להגביר את המודעות העצמית, לחקור ולדרוש בפנימיות הנפש על כל נבכיה, חולשותיה, ומעלותיה. ביקורת עצמית – מן הבקר!! המטרה – התקרבות לבורא עולם.

שלב שלישי:   ב'מן הצאן', יש כבר בחינה של השגה גבוהה. ייחוד קוב"ה ושכינתיה, בתפילה ובלימוד, החיבור בין העולם שבקרבו אנו חיים לבין האלוקית הרוחנית המרחפת מעלינו.

אחר כך "מן העוף" – תעופה רוחנית! טיפוס מעלה מעלה ע"י לימוד תורה. "ושסע אותו בכנפיו" – תלמד מתוך יראה ואהבה ובכך תיצור לעצמך כנפים לעוף גבוה. דבקות בה'. "ולא יבדיל" – תיזהר לא להבדיל בין הלימוד שלך לבין הקב"ה. תחבר הכל אליו. "אנכי עומד בין ה' וביניכם" – האנכיות עומדת בין ה' וביניכם. תקריב את עצמך וע"י כך תקרב את עצמך!

וכך כתב בס' באר מים חיים [פ' כי תצא]:   

"ועליו נאמר (ויקרא א', ב) אדם כי יקריב מכם קרבן וגו'. פירוש כי זה נקרא אדם אשר יקריב קרבנו לה' שמקרב ומדבק את לבו ומחשבתו אליו יתברך בקירוב ודיבוק עצום בתשוקת וחמדת לבבו בלי שום תערובת ומחשבת פסול חלילה. ומיחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו הנגלות והנסתרות ביחוד אליו יתברך באמת ובתמים בלי שום מסך המבדיל. ואז נקרא אדם דומה לעליונים שלא נמצא בו מחשבת פסול".

והבעיר השפ"א [ויקרא תרנ"ח]:

"במדרש אדם כי יקריב הדא הוא דכתיב אדם אחד מאלף מצאתי כו' זה אברהם כו' משה כו'. כי האדם כולל כל הברואים ולכן בידו לקרב הכל אל השורש. וכן היה אדם הראשון קודם החטא שהיה מקרב כל הבריאה אליו יתברך שמו ["והוו נטלין אבתריה כעבדין בתר מלכא והוא אמר לון אנא ואתון באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו וגו' (תהלים צה ו) ואזלו כלהו אבתריה" (זוהר ק"ז:). ועי' חנוכה תרמ"ח ד"ה בשם אדוני מו"ז ואיתא במדרש כי אדם הראשון אמר לכל הבריאה בואו נשתחוה נכרעה כו' והיינו שהוא היה כולל כל הברואים ובהכנעת עצמו נכנעו כולם] . אך אחר החטא ניטל זה הציור אדם שנקרא על שמו כדמותינו. ועל זה כתיב וירדו בדגת הים כו'. ובמדרש להיות רודה עליהם אם זכה. ואם לאו נעשה ירוד לפניהם. כי באמת האדם שליט על הכל כמו שכתוב עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. אך אם נמשך אחר היצר הרע נעשה עוד ירוד. ולכן כשבא אברהם ותיקן החטא חל עליו שם אדם כמו שכתוב האדם הגדול בענקים כו'. וכמו כן בני ישראל בכלל שנאמר עליהם אדם "אתם קרוין אדם". לפי שנעשו בני חורין ביציאת מצרים. וחל עליהם צורת אדם. לכן כי יקריב מכם. וכתיב התם לא דבר רק הוא מכם. הרמז כי אין שום דבר שאין לאיש ישראל בו חלק. הואיל והוא האדם כנ"ל. ולכן כתיב "אדם כי יקריב מכם".

אומר השפ"א עפ"י המדרש שה"אדם" כאן רומז לאדם הראשון שמקפל בתוכו את כל הבריאה, שהיה עליו לקרב את כל הבריאה לשורש. לצערנו, היה מחדל רציני ולא הצליח. ממלא מקומו בתיקון הבריאה היה אברהם אבינו "האדם הגדול בענקים". וההמשך הרוחני וביולוגי של אברהם אבינו שירשו את התפקיד הקוסמי לתקן ולקרב את כל הבריאה לבורא הם לא אחר מ... אנחנו. אתם קרויים אדם. רק מי שמגלם באישיותו צורת אדם אמיתית מסוגל לתקן את הבריאה. ונצרף לכאן את דברי בעל המחנה אפרים, שאם נישאר במישור הבהמי-גשמי ולא נתעלה, אין לנו סיכוי לתקן את הבריאה.

בפעם הבאה שאתה רואה פרוסת עוגה נוצצת או מתנסה בניסיון הסתכלות ברחוב, תזכיר לעצמך שעומד על כף המאזניים תיקון הבריאה כולה. 

בסוף הקטע, מדייק ה'שפת אמת' גם מן הביטוי השני המעורר תמיהה: 'מכם'. מה ה"מכם"? הוא מביא פסוק אחר: "כי לא דבר רֵק הוא מכם" (דברים ל"ב, מ"ז), אותו דורש ה'שפת אמת' שאין שום דבר בעולם שאין לאיש ישראל חלק בו, הכל מכם!! האחריות עצומה!!

ובתחילת הנהגתו כותב השפ"א:

"אדם כי יקריב מכם. הפשוט ליתן מפנימיות כחו ורצונו להשם יתברך. בטל רצונך כו'. והוא בחינת קרבן לקרב כל המעשים להשם יתברך. וכתב מכם כמו שכתב אא"ז בפירוש המשנה  אם אין אני לי [כותב החידושי הרי"ם בספר הזכות פ' כי תשא: והנה כל איש ישראל צריך לתקן ענין מיוחד שנברא אליו בפרט, ואין אחר יכול לתקנו, וזה אם אין אני לי מי, ואעפ"כ אין נחשב מעשה יחיד, רק שנעשה מכלל ישראל כלל מכל הפרטים, וזהו כשאני לעצמי מה אני] וזהו שאמר שהגם שכל אחד יתן ענין שלו, יהיה על ידי הכנסת עצמו בתוך כלל ישראל".          (שפת אמת, ויקרא תרל"א).

הפסוק פתח בלשון יחיד [אדם] ומסיים בלשון רבים. איך היחיד הפך להיות רבים? מתחילים עם התיקון הפרטי האינדיבידואלי, אבל מתוך כוונה לעשות זאת כחלק מכלל ישראל.

"בטל רצונך" – מלשון ביטול ברוב, שהמיעוט מאמץ זהות חדשה, דהיינו של הרוב אליו התבטל. כשאנחנו מבטלים רצוננו, אין לעשות זאת מתוך תחושת וויתור והפסד אלא אדרבה ואדרבה, אנחנו מקבלים עוצמות חדשות כי הפכנו להיות חלק מכלל ישראל וממילא כחלק מה', "כי חלק ה' עמו"! אם האדם לא נמצא במדריגה כזו לשמוח בביטול רצונו, לפחות ישאף לזה.

אפילו ביום הזה אפשר להקריב כמה וכמה קרבנות [בלי להסתבך בבעיית קדשי חוץ], וכדברי הבאר מים חיים [פ' ויקרא]:

"נחזור לענין כי זה עבודת האדם הנבחר לכבוש תאותו לה' בצנעה להיות זה נופל וזה קם להיות רוח הבהמה יורדת למטה לארץ ורוח בני אדם יעלה למעלה למעלה (על פי קהלת ג', כא). ולזה יאמר הכתוב אדם כי יקריב מכם קרבן לה' פירוש אם ירצה אדם להקריב מכם קרבן לה' כלומר מעצמיכם גופייכו קרבן לה', הנה זה הוא קרבנו מן הבהמה פירוש שיקריב לה' מן הבהמה שבו להמעיט מתאוות הבהמיות שבו בכל יום ויום באכילה ושתיה או כבוד או קנאה ושנאה או תאות אשה, זה הוא קרבן עצמו שעולה על כל הקרבנות שמקריב נפשו לה' ושמוע מזבח, ועל כן מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, כלומר מכל קרבנות בקר וצאן יותר טוב שתקריבו את קרבן עצמיכם כי זה עולה על כולנה".

נפלא!!  

שבת שלום ואורות אין סוף!!!