לע"נ הגה"צ
ר' אלטר יחזקאל אליהו מדז'יקוב בן הגה"צ ר' יהושע בעל ה"עטרת ישועה"
זצ"ל
לע"נ הגה"צ
ר' יחזקאל אליהו מדז'יקוב בן הגה"צ ר' יהושע בעל ה"אהל יהושע"
זצ"ל ואביו של יבדל לחיים טובים וארוכים מורינו ורבינו האהוב כ"ק
אדמו"ר שליט"א וגאב"ד ומנהיגה של קהילתנו הקדושה הממשיך את השושלת
הקדושה עד עת קץ בב"א
לזכות ידי"נ וידיד
עליון, כהן שדעתו יפה, חריף ובקי ומשנתו זך ונקי, אהוב למעלה ונחמד למטה, הרב
הגאון ר' יעקב הנדלר שליט"א לרגל לידת בנו במז"ט. יה"ר שהרה"ג
ר' יעקב שליט"א ורעייתו החשובה ירוו מהתינוק רוב נחת דקדושה יחד עם כל
צאצאיהם, כ"י!!
סדר
לבישת בגדי הכהונה
א] הנה
קיימא לן בבגדי כהונה, דמכנסיים קודמים לכל הבגדי כהונה, וכדאמרינן בגמרא יומא
(כ"ג ב') מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים, שנאמר 'ומכנסי בד ילבש על בשרו'.
אבל בשאר הבגדים אין קפידא באיזה סדר לובשם.
ודן
במנחת חינוך (מצוה צ"ט) אם הקדים ללבוש בגד אחר, האם איכא מצוה לפושטו כדי
שיהא כסדר. וכתב במנחת חינוך דיש ראיה מתפילין, דהנה ילפינן בגמרא מנחות (ל"ו
א') סדר הנחת תפילין, שמניח של יד ואחר כך מניח של ראש, דכתיב 'וקשרתם לאות על
ידך' והדר 'והיו לטוטפת בין עיניך'. ואם טעה ולקח של ראש קודם, צריך להעביר על
המצות ולהקדים של יד כיון דאקדמיה קרא, והכי נמי אפילו לקח בגד אחר קודם המכנסיים
צריך להעביר וללבוש המכנסיים קודם. אך אמרינן (משנה ברורה סי' כ"ה ס"ק
כ"ב, וביאור הלכה שם) דאם עבר ולבש של ראש קודם השל יד, אין צריך לחלוץ של
ראש, אלא לובש השל יד רק לאחר של ראש, דכיון דכבר לבש של ראש אינו מעכב הקדימה
[בסמוך נדון בזה]. ואם כן נימא דהכי נמי לענין בגדי כהונה, אם כבר קדם ולבש מלבוש
אחר אין צריך לפשוט הבגד וללבוש המכנסיים קודם, אלא לובש המכנסיים אחר כך. אך כתב
במנחת חינוך לחלק, דבשלמא התם דהקדים השל ראש, כבר קיים המצוה דשל ראש, ומה שעבר
על הקדימה לא יכול לתקן, דאף אם יחלוץ השל ראש מכל מקום כבר עבר על הקדימה, אבל
כאן דהעיקר קפידא שילבש כסדר לצורך העבודה, אם כן קודם העבודה דאכתי יכול לתקן למה
לא יתקן.
ולפי
זה, אם לבש כל הבגדים ואחר כך המכנסיים לא יצטרך לפושטם, דהרי כבר קיים מצות
הלבישה. אך יש לומר דגם בכהאי גוונא חייב לפושטם, דהרי הכל צורך עבודה וטרם עשה
העבודה. [וכן משמע לשון המנחת חינוך]. ואע"ג דבגדי כהונה הוה מצוה באפי נפשה,
וזה מתיר את הלאו של כלאים, מכל מקום הכל צורך העבודה. וצריך עיון בסברא זו. [עי'
לקמן אות ג'].
והנה,
הבאנו את הביאור הלכה דאם הניח תחילה תפילין של ראש, לא יסירם כדי לקיים המצוה מן
המובחר להניחם כסדר הנחתם, תפילין של יד ואחר כך תפילין של ראש, דהרי בכל רגע ורגע
שהוא נושא התפילין עליו הוא מקיים בזה מצוה, ואם כן בודאי אין לנו לומר שיסלק עתה
מצוה ממנו כדי שאחר כך יקיים מצוה יותר מן המובחר , והיינו דאינו מן הדין לבטל
מצוה דאורייתא דהנחת תפילין מפאת קדימת של יד לשל ראש. ותיקשי, דהא עיקר החיוב
דתפילין רק פעם אחת ביום, נמצא דאחרי דכבר הניחם לרגע, כבר לא הוה חיובא, אם כן
אמאי לא יסירם לקיים הדין דתפילין של יד קודם לשל ראש.
הנה
בשלמא לדעת הישועות יעקב, יש ליישב קושיין, דהרי חייב להניח תפילין כל רגע ורגע,
ואם כן אתי שפיר דברי הביאור הלכה, שלא יבטל מצוותו מפאת הדין קדימה, אך קושיין
לדעת הריטב"א ופרי מגדים, דאע"פ דסברי דאיכא עכ"פ מצוה מן המובחר
שיניחם ככל שיותר, וכלשון הריטב"א שהיא מידת חסידות, וכאשר מניחם מקיים מצות
עשה דאורייתא, אך עכ"פ לא הוה חיובא.
מצוה
קיומית חשיבא יותר
וכי
תימא דלא תיקשי, דמכל מקום יש כאן קיום מצוה דאורייתא, וזה חשיבא יותר מהאי דינא
דיקדים תפילין של יד. אמנם יש לעיין בזה, דהנה אם לא הניח כלל תפילין ביום זה, ויש
לפניו מצות תפילין ומצוה דרבנן, ודאי יניח תפילין. [והוא הדין במצוה דאורייתא אם
תפילין חשובה ממנה] . אבל אם כבר הניח תפילין, והנידון רק על ההמשך, ודאי מורינן
ליה שיחלוץ התפילין לקיים המצוה דרבנן. ואם כן אכתי תיקשי דברי המשנה ברורה, דהרי
גם כדי לקיים הדין דאורייתא דתפילין של יד תחילה ואחר כך של ראש, ודאי נחייבו
לחלוץ.
זריזין
או ריבוי מצוות
הנה
יש לחקור אם יכול להניח תפילין עכשיו לחצי שעה, או לאחר זמן להרבה זמן , [ובשני
האופנים יתפלל], איזה עדיפא, וצדדי הספק, מי אמרינן דעדיף להניח אחר כך, דהרי אחר
כך יהא לו יותר מצוות, דבכל רגע מקיים מצוה, ונהי שכתב הריטב"א דחיובא איכא
רק פעם אחת, והשאר מצוה קיומית, אך מכל מקום איכא קיום מצוה. או דילמא נימא דעדיף
להניח עכשיו, דזריזין מקדימין למצוות, והרי זריזין הוי חיובא, ולא מבטלינן לזריזין
משום מצוה דרשות, וכי תימא דהא חזינן בתרומת הדשן (סי' ל"ה) דמבטלינן לזריזין
משום הידור, שאני התם דאיכא חיובא להדר, משא"כ הכא דהנחת תפילין ליותר זמן
הוה רק קיומית. [הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל]
ב]
נחזור לענין סדר לבישת בגדי כהונה – הבאנו את הגמרא ביומא "מנין שלא יהא דבר
קודם למכנסים, שנאמר 'ומכנסי בד ילבש על בשרו'". וכתב בס' די באר תנינא [פ'
תצוה] שי"ל שאין זו גזיה"כ בעלמא בסדר לבישת הבגדים אלא שנאמר בזה שה"כהונתם
עליהם" שחלה ע"י הבגדים ליתא אלא בבגדים על כהן הלבוש במכנסיים, ובלא
מכנסיים אין הבגדים עושים אותו למי שיש לו את התפקיד של עבודה, והיינו מש"כ
על בשרו ולבשם דהיינו שהמכנסיים הם יוצרים מציאות בבשרו שלא יהי' בשר ערוה ורק אז
נעשה הכהן למי שנעשה ע"י הבגדים לכהן בכיהונו לתפקיד של עבודה. [ועיין במש"כ
ביד רמ"ה בסנהדרין דף מ"ט בביאור הדרשה ומש"כ א"ש יותר לפי
דבריו עיי"ש]. ויתבאר בזה מה שהוכיח הגבו"א ביומא שם מהסוגיא דסנהדרין
דף מ"ט שיש בזה עיכוב ואם לבש בגד אחד קודם למכנסים לא עשה ולא כלום
ועיי"ש בטורי אבן שכ' שהמקור הוא לזה הוא משני פסוקים שישנם בזה עיי"ש.
אבל לא כן מבואר בתוד"ה מניין שם עי"ש בטו"א. ויקשה דא"כ
מהיכ"ת לעכב מחד קרא וגם עצם הענין אינו מבואר, דמה עיכוב שייך בזה והרי כל
ענינו לכאורה הוא רק דין בסדר ובמצוה של לבישת הבגדים (וכמשמעות לשון הרמב"ם
בפ"י מהל' כלי המקדש ח"א דכייל בהדי הסדר של לבישת כל הבגד"כ
עיי"ש ובכס"מ ור"י קורקוס שם ושו"ר בחי' הרי"ז הלוי בריש
יומא שאכן תמה שדין זה של שלא יהא דבר קודם וכו' אינו דין סדר עי"ש) ואם לא
עשה כן עבר על מה שנתחייב בסדר הלבישה אבל מה עיכוב שייך בזה. ולמש"כ מבואר
היטב, שהרי כנת' נאמר בזה דין על שאר הבגדים שאינם פועלים להיות הכהן בכיהונו אלא
בהיות בו מכנסים בשעת לבישתם, ושפיר יש בזה עיכוב. וכן א"צ בזה ב' קראי לעכב
שהרי כל עיקר האי קרא הוא כלפי פעולת שאר הבגדים, וממילא נאמר בזה עיכוב בהאי קרא
אע"פ שלא שנה עליו הכתוב לעכב. וזה מבואר ג"כ ממה שדייק שם הגבו"א
דמאי טעמא תני שלא יהא דבר קודם למכנסיים, והרי הפסוק הוא על המכנסיים הקודמין
לשאר בגדים והו"ל לומר מניין שהמכנסיים קודמין עיי"ש. ולמש"כ הרי
כל ענינו הוא לא במכנסיים הקודמין אלא בשאר הבגדים שלא יהיו קודמין למכנסים משום
דאל"כ לא יפעלו את מה שיש להם לפעול ולכן שפיר תלי לה בשאר בגדים ולא
במכנסיים.
ג] בקשר
להשוואה של המנ"ח בין סדר לבישת בגדי כהונה לסדר הנחת תפילין, יש לדון - כתב
הרמב"ם בפ"י מכלאים הל"ב כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה
אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא
מ"ע כציצית. וכ"פ בהל' כלי המקדש פ"ח הי"ב. ואילו הראב"ד
השיגו בהל' כלאים וז"ל א"א טעה בזה שהרי אמרו ביומא בפרק בא לו
כה"ג במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר ומאי דקאמר מפני האבנט שהוא כלאים אינו
דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ"ל [מה שהעיר דאף בחושן ואפוד איכא כלאים
כבר יישב הכס"מ שם דלא עסק בבגדי כה"ג אלא בבגדי כהן הדיוט]. מבואר
שנחלקו הרמב"ם והראב"ד אם יש איסור כלאים שלא בשעת העבודה, לרמב"ם
כן לראב"ד לא. וכתבו רבים, שנחלקו אם לבישת הבגדים היא רק לצורך העבודה או שעצם
לבישתם הוי מצוה דלרמב"ם דסבר שלא בשעת עבודה יש בו איסור כלאים, נראה שסבר שאין
מצוה בעצם הלבישה אלא הבגדים הם הכשר לעבודה ולכך שלא בשעת עבודה יש בו איסור
כלאים. אך לראב"ד דאף שלא בשעת עבודה לית בהו איסור כלאים כנראה שסובר שיש
מצוה בעצם לבישת הבגדים. ולפ"ז כתב הגר"י אדלשטיין [בספרו בעקבי
המנ"ח פ' תצוה] שמה שכתב המנ"ח לחלק בין תפילין [שלא מסירים כי יש מצוה
בעצם הלבישה] לבין בגדי כהונה [שצריך להוריד את הבגדים שלבשו לפני המכנסיים, כי
אין מצוה בעצם הלבישה, וא"כ למה לא יתקן את הסדר] נכון לדעת הרמב"ם אבל
לדעת הראב"ד אפשר לסווג בגדי כהונה עם תפילין כי בשניהם יש מצוה בעצם הלבישה.
עוד כתב שתלוי בחקירת הגר"י ענגל באתוון דאורייתא אם בגדי כהונה הם דין
בעבודה או בקדושת כהן. אם הם דין בעבודה, מסתבר שהסדר מעכב, ואילו אם הם דין
בקדושת כהונה, יותר מסתבר שאין הסדר מעכב, כי סוף סוף, הוא לבוש בבגדי כהונה
המקדשים אותו [ודוחק קצת לומר שמעשה הלבישה מקדש אותו אלא עצם היותו לבוש בהם
מקדש]. הגר"י ענגל הוכיח שהבגדים הם דין בעבודה, שהרי אוכל תרומה וקדשים בלי
בגדים. ואם הם דין בקדושת כהן איך שייך לאכול בלי בגדים, שעליהם נאמר שכל זמן שבגדיהם
עליהם, כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם, אין כהונתם עליהם? אלא מוכח שהם דין
בעבודה. ודחה הגר"י אדלשטיין שאפשר לומר שהם דין בקדושת כהן לעבודה, ולכן
מובן שגם בלי הבגדים אפשר לאכול קדשים ותרומה, אבל לעולם אין הם דין בעבודה עצמה,
ולפי"ז, אין הסדר מעכב.
"שֵׁשֶׁת
יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת
שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת"
רושם
בשבת
לר'
יוסי חייב משום מדאורייתא רושם לפי הת"ק חייב משום שבות אבל בשמאל אינו שבות
דשבות
בשבת
[ק"ג] מבואר להדיא שדוקא בכותב יש חילוק בין ימין ושמאל, אבל ברושם אין
לחילוק בין ימין ושמאל. נאמר שם במשנה: הכותב ב' אותיות בין בימינו בין בשמאלו
חייב.
שואלת
הגמרא, "בשלמא אימין חייב, אלא שמאל הא לאו דרך כתיבה בכך?" ובהמשך
הגמרא מתרצת "הא מני? ר' יוסי היא, דאמר לא חייבו ב' אותיות אלא משום רושם
עכ"ד. הנה מפורש שברושם חייב גם בשמאל, וחידוש נוסף שלפי רבי יוסי אפילו
בכותב חייב בשמאל, שיש בכלל כתיבה רשימה, ורשימה דרכה גם בשמאל. והנה פשטות דברי
הגמרא משמע שלפי הת"ק החולק על ר' יוסי אין ברושם מלאכה דאורייתא. ראיה לכך,
שאם לדעת הת"ק חייב גם ברושם, למה הגמרא אומרת שדוקא לשיטת ר' יוסי חייב
בכותב בשמאל משום שלא גרע מרושם, הרי גם לדעת הת"ק יתחייב מאותו טעם?! אלא על
כרחינו אנו צריכים לומר שאין ברושם איסור דאורייתא אלא שבות בלבד.
עכ"פ
מדברי ר' יוסי אפשר להשליך על שיטת הת"ק, שאפילו רושם בשמאל הוא שבות גמורה,
ולא שבות דשבות, שברושם אין השמאל גורם קולא כלל [כדי ליצור שבות נוספת] מכיון
שהדרך היא לרשום בשמאל. שכמו שלדעת ר' יוסי חייב מדאורייתא אם רשם [וכתב] בשמאל, כך
לדעת הת"ק חייב מדרבנן ברושם וגם אם זה בשמאל.
רמב"ם
– לדעת הת"ק רושם חייב מדאורייתא משום תולדה של כותב והקושיא עליו מהגמרא
אמנם,
הרמב"ם בפירוש המשניות רוח אחרת עמו, שגם לדעת הת"ק יש ברושם איסור
דאורייתא אלא הוא תולדה של כותב. אלא שלפי דבריו חוזרת קושייתנו למקומה, שגם לדעת
הת"ק יתחייב משום בשמאל כנ"ל.
דברי
המנ"ח והקושיא עליו
במנ"ח
סוף מלאכת כותב, כתב: "ונראה דכל דין כותב יש לרושם כיון דהוא תולדת כותב
והרושם בשמאל פטור עי"ש בגמרא דדוקא לר"י חייב בשמאל ולא לת"ק
להר"מ עיין ותבין". וכוונתו שלפי המבואר בגמרא שדוקא ר"י הוא זה
שמחייב בשמאל אבל לת"ק הכותב בשמאל פטור, א"כ הרמב"ם שפסק
כת"ק שרושם הוא תולדת כותב, כיון שהאב עצמו פטור בשמאל, אין לחייב בתולדה
יותר מהאב וגם ברושם פטור בשמאל.
ודבריו
צריכים ביאור, שהרי סוף סוף, ברושם הדרך הוא גם בשמאל, ולמה ייפטר? מה זה משנה
שב"אב", דהיינו כתיבה, פטור בשמאל. שם יש היגיון – אין הדרך לכתוב בשמאל
ולכן נחשב "לאו אורחיה", אבל ברושם שהדרך לרשום בשמאל, למה לא יתחייב?
הולכים
אחר המקור ולא התולדה
בשו"ת
ארץ צבי [סי' ע"א] מצא ראיה מפתיעה לסברא זו: בתוספות ע"ז [י"ב:
אלא בוורד והדס] הסבירו למה אסור להריח יין נסך וז"ל [בסוף הדיבור]:
"וטעם האיסור משום דחשיב ליה כשתייה שהריח נכנס בגופו והוא חזק ביותר, ואפילו
אם תמצי לומר דשתייה גסה מותרת באיסורי הנאה, הכא כיון דאם היה שותה היין עצמו לא
היתה לו שתייה גסה, יש לאסור הריח הדומה לממש אע"פ שאינו נהנה". דהיינו
ששורש איסור הרחה היא שתייה, וא"כ אע"פ שהריח חזק מאד ונחשבת
ל"הרחה גסה", מכיון שאם היה שותה [כמות סבירה], לא הייתה שתייה גסה והיה
חייב עליה, כך גם חייב על ההרחה. איננו מתחשבים בעובדה שהתולדה [דהיינו ההרחה]
בפני עצמה היא שלא כדרך וגסה, אלא מביטים על מקור האיסור [השתייה] ומכיון שאין היא
גסה, גם ההרחה איננה נחשבת גסה. והנה, שם מחמירים עפ"י סברא זו וכאן אפשר
להשתמש באותה סברא כדי להקל. מכיון שב"אב" דהיינו כותב, פטור בשמאל, כך
גם בתולדה, דהיינו רושם, פטור בשמאל, אע"פ שטעם הפטור אינו שייך [כי כאן הדרך
היא לרשום בשמאל]. וכמובן שאפשר לחלק שמשתמשים בסברא מחודשת זו רק לחומרא ולא קולא
וא"כ אין ראיה לדין רושם.
סימוכין
נוספים למנ"ח מצא ה"ארץ צבי" מדברי הרא"ש [שבת ע"ה] הובא
ביתה יוסף, שבאמת היה ראוי לחייב במוחק גם באות אחת אלא שאי אפשר לחייב במוחק יותר
מאשר בכותב עיי"ש. וכך גם אצלנו, א"א לחייב יותר ברושם תולדות כותב יותר
מאשר בכותב עצמו. וכעי"ז בתוספות יבמות [ע"ז:] שחלל הבא מחייבי עשה אין
בו רק עשה משום שא"א לטפל להיות חמור מהעיקר. וכעי"ז בתוספות הרי"ד
[מ"א:] שגם בשוגג אין שליח לדבר עבירה אע"פ שלא שייך דברי הרב ודברי
התלמיד דברי מי שומעין, מ"מ השוגג נגרר אחר האב אע"פ שלא שייך הטעם
עכ"ד ועיי"ש עוד נפלאות מתורת ה'.
החולקים
על המנ"ח
אמנם
באפיקי ים ח"ב קונטרס ענף עץ אבות מלאכת כותב הקשה על דברי המנ"ח, שאין
דבריו עומדים במבחן ההיגיון הצרוף. שהרי סו"ס, הדרך היא לרשום בשמאל, ומה
שאין הדרך לכתוב בשמאל אינו נוגע, וחייב על רושם בשמאל. וכ"כ בספר דברי
יחזקאל [סי' ד']. ועוד האריכו בזה, ואנו לא באנו אלא כדי להעיר את לב המעיין. ישמע
חכם, דהיינו אתה הלומד היקר, ויוסף לקח – להגדיל תורה ולהאדירה!
בחירת
מנהיג
לפי
איזה קריטריונים בוחרים מנהיגי צבור? אפשר למנות שלש סיבות, סיבת ההמונים, סיבת
יחידי סגולה, וסיבת הקב"ה.
א]
העיקר בעיני ההמונים הוא ההופעה החיצונית, הכשרון הרטורי, גובהו ותואר פניו [עי'
סנהדרין י"ז.], האישיות, הכריזמה, הסיסמאות שמפריח בכל חוצות העיר [הריקות
מתוכן אמיתי] וכו' וכו' דברים שכל אדם יכול להבחין בהם די בקלות. רוב האנשים לא
מבינים לעומק את תורות הפוליטיקה, הכלכלה, יחסי חוץ ויחסי פנים, שאלות מדיניות כבדות
משקל, וכל נבכי הפוליטיקה המורכבים. אנשים קצת קוראים עיתון, שומעים חדשות אבל
אינם מבינים גדולים בכל הנושאים הנ"ל [חוץ מנהגי מונית רבים שהם מומחים
עולמיים....]. ולכן עיקר ההחלטה שלהם בקלפי מבוססת על ההתרשמות החיצונית. אסור
לזלזל בזה לגמרי כי סוף כל סוף, הציבור צריך לאהוב את מנהיגו אבל בוודאי שהתכונות
הנ"ל הם שוליות יחסית בקשר לתכונות היותר קריטיות הנצרכות למנהיג.
ב]
ישנם ייחודי סגולה שכן מתמצאים בכל המורכבות הפוליטית. כאשר הם ניגשים לבחור
מנהיגים, הם מסוגלים לשים דגש על כישרונותיהם הפוליטיים, חכמתם המדינית, כלכלית,
חברתית וכו' וכו' ולא מביטים רק ברובד החיצוני שהמון העם מושפע ממנו. ההצבעה של
אותם חכמים ויחידי סגולה מבוססת על כשירותו של המועמד להיות מנהיג טוב, נבון
ומשכיל.
ג]
העיקר, מעל ומעבר לכריזמה האישית, וליכולתו הפוליטית, הוא טהרת נפשו, צדקותו, אמינותו,
ישרותו וכו' וכו' של המנהיג. מי יודע באמת אם המנהיג הוא טוב וישר בעיני השם?
תשובה – רק ה' בכבודו ובעצמו!! אף אחד אחר לא יכול לדעת [אשתו קצת יותר אבל אפשר
"לעבוד עליה" גם כן]. לכן, אין ההמונים מייחסים חשיבות רבה לחסידותו
וצדקותו של המנהיג. וכי זה פלא שרואים כ"כ הרבה שחיתות במערכת הפוליטית? הם
אנשים שלא נבחרו מלכתחילה מחמת טוהר נפשם, וכשנוסיף המרכיבים של הכסף והכוח שהם
רכשו, התהילה הציבורית והגאווה הנלווית אליה, לעתים רבות השחיתות לא מתאחרת
להתגלות.
המצב
האידאלי הוא שמנהיג נבחר בראש וראשונה עבור טהרת נפשו, ובדרגה נמוכה יותר –
הכישרון הפוליטי ותכונות מנהיגותיות. וברובד הנמוך עוד יותר, שיהיה מקובל על הצבור
ויהיה בעל חיצונית מרשימה.
אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן נמלכים בציבור
שנאמר "ראו קרא ה' בשם בצלאל". "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה,
הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון - לפני לא כל שכן? אמר לו:
אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל ? אמרו לו: אם
לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון - לפנינו לא כל שכן ?" [ברכות
נ"ה].
הגמרא
הזאת נראית סתומה וחתומה. הקב"ה, בוחן לבות וכליות, נזקק להתייעץ עם משה?
ומשה רבינו, איש האלקים, צריך להתייעץ עם המון העם??
והביאור
אולי: הקב"ה "התייעץ" עם משה להראות לו שגם הכישרונות הפוליטיים
והמנהיגותיים שמשה מסוגל להבחין בהם חשובים. ומשה ענה – אם לפניך הגון, כלומר, אם
אתה רבש"ע קבעת שהוא צדיק, חסיד, טהור וקדוש, שרק אתה הבוחן כליות ולב
וא"א "לעבוד עליך" בשום פנים ואתה יודע את רמתו המוסרית והרוחנית
של המועמד, לפני לא כל שכן, כלומר הרובד הנמוך יותר שאני מסוגל להבחין בו חשוב
הרבה פחות והוא בבחינת טפל לעיקר. משה פונה אח"כ לעם, לשאול אם בצלאל מקובל
עליהם. הם לא יודעים על רמתו הרוחנית באמת ואין להם גם הבנה עמוקה בכשירותו להיות
מנהיג אבל יש להם כן התרשמות חיצונית וחשוב שיהיה מקובל גם עליהם. והם עונים
"אם לפני הקב"ה הגון", דהיינו שהוא צדיק, חסיד ובעל מידות פנימיות
נעלות, שזה העיקר העיקרים, ולפניך הוא הגון, דהיינו שאתה החלטת שהוא ראוי להיות
מנהיג, לפנינו לא כל שכן, דהיינו מה חשוב החיצוניות שהיא טפלה לגמרי ביחס לתכונות
העיקריות. [עפ"י עי"א]
שבת
שלום ואורות אין סוף!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה