הרב חיים נבון
"הלכתי לאסוף את הילד ממסיבת בר מצווה", סיפר לי חבר. "נכנסתי לאולם וחטפתי הלם. אני ציפיתי לראות מעגל של ילדים חביבים שרים בקולות מתחלפים שמצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. זה ממש לא מה שהלך שם. הקירות רעדו מעוצמת המוזיקה. האורות הבהבו בטירוף. הילדים קיפצו מסוחררים לצלילי מוזיקת טרנס, שהודבקו לה בכוח מילים של פסוק כלשהו. כשתהיתי איך המארחים המאוד דוסים שמים מוזיקה כזו, הילד משך בכתפיו: ככה רוקדים בכל הבר מצוות. אני לא מבין את זה: האנשים הללו לא היו שמים מוזיקה כזו בחתונה".
גם לי הזדמן להיות באירועים כאלו, ואני מבין למה הוא כל כך הצטער. הורים מנסים לגדל את ילדם להיות אדם עדין, ופתאום מגלים שבמקום הכי לא צפוי חושפים אותו לגסות כזו. מוזיקה בסגנון הזה היא גסה, כלומר: לא עדינה, והיא נשארת גסה גם אם מדביקים לה מילים מהמקורות. גם אם תלביש לגמל ציצית, הוא לא יהיה הבעל-שם-טוב, אלא גמל עם ציצית.
מורי ורבי, הרב עמיטל זצ"ל, אמר לנו פעם: "כל מה שיש בתרבויות הכי מתירניות אפשר לקבל היום עם הכשר בד"צ. אפילו אותה מוזיקה, עם אותן תנועות ארוטיות, רק ששרים אותה זמרים עם זקנים וחליפות שחורות". בימים ההם מוזיקת הריקודים הפופולרית הייתה דיסקו, וזה היה קצת פחות גרוע. גם אז תהיתי איך המילים העדינות "מודה אני לפניך", שאדם אומר בכל בוקר בשקט עייף, הפכו לשיר דיסקו חתונות מקפיץ. התופעה הזו לא נבלמה אלא הִקצינה, וכך היום במקום ריקודי מצווה עדינים יש לנו קיפוצים פראיים של חיות הקודש.
במוצאִי המשפחתי אני חצי יקה וחצי חסיד. לא רק החצי הראשון שלי מתקומם כנגד הריקודים הללו, אלא גם החצי השני. לא רק הסבא-רבא הרופא מפרנקפורט היה מזדעזע לראות ריקודים מסוג זה, אלא גם הסבא-רבא החסיד מצ'ורטקוב. בכל פעם שסבא מנחם פגש אותנו, הנינים, היה קם לרקוד איתנו. הריקוד שלו היה תמיד עדין ומלא כוונה, לא רק משום שהיה כבר בן תשעים, אלא גם משום שכך רוקדים חסידים אמיתיים, שמאמינים בכוחו של ריקוד. פסוק לא יכול לגאול ריקוד גס מגסותו.
ר' יוסף בֶּר, מחבר הספר "בית הלוי", היה פעם אורח בחתונה שהופיע בה בדחן, כנהוג בימים ההם. הבדחן ראה עצמו כלמדן, ושילב בבדיחותיו המעליבות ציטוטים רבים מאמרות חז"ל. לאחר שסיים את ההופעה בא לשאול את "בית הלוי" מה הוא חושב על ידיעותיו התורניות. במקום תשובה, סיפר לו "בית הלוי" סיפור: "פעם הגעתי לפונדק אחד, וראיתי קיר מלא מדפים עם ספרי קודש גדולים. התפעלתי מאוד מהידע התורני של הפונדקאי. ואז הגיע בעל הבית, הוריד ארבעה כרכים גדולים של גמרא, הניח אותם על הרצפה, וטיפס עליהם כדי להוריד גוש גבינה ממדף גבוה". ר' יוסף בר לא הוסיף עוד מילה, והבדחן הסתלק נכלם. ונדמה לי שאותו משל רלוונטי גם לשירי טרנס תורניים: לא המוזיקה משרתת בהם את מילות הקודש, אלא הקודש משרת בהם את מכונות התופים.
הייתי מצפה שלפחות כשהרוקדים הם ילדים, ישתדלו בעלי השמחה שהמוזיקה תהיה עדינה יותר. אינני יודע האם צדק חברי שטען שההפך הוא הנכון, והמוזיקה הזו נפוצה בבר מצוות יותר מאשר בחתונות. אם הוא צודק, אולי פשוט אנשים מרגישים שאין מספיק תוכן אחר שימלא את ערב החגיגה הארוך. בר מצווה הרי אינה חתונה. זהו אירוע משמח מאוד, אך אין בו חופה, אין בו שתי משפחות מורחבות הנפגשות לראשונה, ואין בו התחלה חדשה בתכלית. כשכל אלו נעדרים, ובכל זאת רוצים למלא בתוכן ערב ארוך באולם יוקרתי, יש כנראה כאלו החשים שאין ברירה אלא להרקיד את הילדים לצלילי טרנס קוהלת. לשמחת בר מצווה יש תוכן מסורתי מוגדר - הנחת תפילין וקריאה בתורה; אך שתיהן לא רלוונטיות לחגיגה גרנדיוזית באולם. המסקנה המתבקשת בעיניי היא לצמצם את הגרנדיוזיוּת של החגיגה; אך לצערי לא נראה שזה הכיוון שאליו צועד היום העולם.
ברור שיש גם מסיבות מסוג שונה לחלוטין. אני משתתף בהרבה מסיבות בר מצווה עדינות ומרגשות, עם דברי תורה וסיום מסכת ומצגת נאה וריקודים נעימים. אך לעתים לא נדירות אני נוכח גם במסיבות מהסוג שנתקל בו חברי, עם אותה מוזיקה מטמטמת, שכל כך לא מתאימה לאירוע ולגיל החוגגים. מצד אחד, מה לי כי אלין על הבר-מצוות, כאשר השירים הללו הגיעו גם למסיבות הסיום של גני הילדים. אך מצד שני, בכל זאת הייתי רוצה לראות בבר-מצוות שלנו פחות בר ויותר מצוות.
(הטור השבועי במגזין מוצש של מקור ראשון)
"הלכתי לאסוף את הילד ממסיבת בר מצווה", סיפר לי חבר. "נכנסתי לאולם וחטפתי הלם. אני ציפיתי לראות מעגל של ילדים חביבים שרים בקולות מתחלפים שמצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. זה ממש לא מה שהלך שם. הקירות רעדו מעוצמת המוזיקה. האורות הבהבו בטירוף. הילדים קיפצו מסוחררים לצלילי מוזיקת טרנס, שהודבקו לה בכוח מילים של פסוק כלשהו. כשתהיתי איך המארחים המאוד דוסים שמים מוזיקה כזו, הילד משך בכתפיו: ככה רוקדים בכל הבר מצוות. אני לא מבין את זה: האנשים הללו לא היו שמים מוזיקה כזו בחתונה".
גם לי הזדמן להיות באירועים כאלו, ואני מבין למה הוא כל כך הצטער. הורים מנסים לגדל את ילדם להיות אדם עדין, ופתאום מגלים שבמקום הכי לא צפוי חושפים אותו לגסות כזו. מוזיקה בסגנון הזה היא גסה, כלומר: לא עדינה, והיא נשארת גסה גם אם מדביקים לה מילים מהמקורות. גם אם תלביש לגמל ציצית, הוא לא יהיה הבעל-שם-טוב, אלא גמל עם ציצית.
מורי ורבי, הרב עמיטל זצ"ל, אמר לנו פעם: "כל מה שיש בתרבויות הכי מתירניות אפשר לקבל היום עם הכשר בד"צ. אפילו אותה מוזיקה, עם אותן תנועות ארוטיות, רק ששרים אותה זמרים עם זקנים וחליפות שחורות". בימים ההם מוזיקת הריקודים הפופולרית הייתה דיסקו, וזה היה קצת פחות גרוע. גם אז תהיתי איך המילים העדינות "מודה אני לפניך", שאדם אומר בכל בוקר בשקט עייף, הפכו לשיר דיסקו חתונות מקפיץ. התופעה הזו לא נבלמה אלא הִקצינה, וכך היום במקום ריקודי מצווה עדינים יש לנו קיפוצים פראיים של חיות הקודש.
במוצאִי המשפחתי אני חצי יקה וחצי חסיד. לא רק החצי הראשון שלי מתקומם כנגד הריקודים הללו, אלא גם החצי השני. לא רק הסבא-רבא הרופא מפרנקפורט היה מזדעזע לראות ריקודים מסוג זה, אלא גם הסבא-רבא החסיד מצ'ורטקוב. בכל פעם שסבא מנחם פגש אותנו, הנינים, היה קם לרקוד איתנו. הריקוד שלו היה תמיד עדין ומלא כוונה, לא רק משום שהיה כבר בן תשעים, אלא גם משום שכך רוקדים חסידים אמיתיים, שמאמינים בכוחו של ריקוד. פסוק לא יכול לגאול ריקוד גס מגסותו.
ר' יוסף בֶּר, מחבר הספר "בית הלוי", היה פעם אורח בחתונה שהופיע בה בדחן, כנהוג בימים ההם. הבדחן ראה עצמו כלמדן, ושילב בבדיחותיו המעליבות ציטוטים רבים מאמרות חז"ל. לאחר שסיים את ההופעה בא לשאול את "בית הלוי" מה הוא חושב על ידיעותיו התורניות. במקום תשובה, סיפר לו "בית הלוי" סיפור: "פעם הגעתי לפונדק אחד, וראיתי קיר מלא מדפים עם ספרי קודש גדולים. התפעלתי מאוד מהידע התורני של הפונדקאי. ואז הגיע בעל הבית, הוריד ארבעה כרכים גדולים של גמרא, הניח אותם על הרצפה, וטיפס עליהם כדי להוריד גוש גבינה ממדף גבוה". ר' יוסף בר לא הוסיף עוד מילה, והבדחן הסתלק נכלם. ונדמה לי שאותו משל רלוונטי גם לשירי טרנס תורניים: לא המוזיקה משרתת בהם את מילות הקודש, אלא הקודש משרת בהם את מכונות התופים.
הייתי מצפה שלפחות כשהרוקדים הם ילדים, ישתדלו בעלי השמחה שהמוזיקה תהיה עדינה יותר. אינני יודע האם צדק חברי שטען שההפך הוא הנכון, והמוזיקה הזו נפוצה בבר מצוות יותר מאשר בחתונות. אם הוא צודק, אולי פשוט אנשים מרגישים שאין מספיק תוכן אחר שימלא את ערב החגיגה הארוך. בר מצווה הרי אינה חתונה. זהו אירוע משמח מאוד, אך אין בו חופה, אין בו שתי משפחות מורחבות הנפגשות לראשונה, ואין בו התחלה חדשה בתכלית. כשכל אלו נעדרים, ובכל זאת רוצים למלא בתוכן ערב ארוך באולם יוקרתי, יש כנראה כאלו החשים שאין ברירה אלא להרקיד את הילדים לצלילי טרנס קוהלת. לשמחת בר מצווה יש תוכן מסורתי מוגדר - הנחת תפילין וקריאה בתורה; אך שתיהן לא רלוונטיות לחגיגה גרנדיוזית באולם. המסקנה המתבקשת בעיניי היא לצמצם את הגרנדיוזיוּת של החגיגה; אך לצערי לא נראה שזה הכיוון שאליו צועד היום העולם.
ברור שיש גם מסיבות מסוג שונה לחלוטין. אני משתתף בהרבה מסיבות בר מצווה עדינות ומרגשות, עם דברי תורה וסיום מסכת ומצגת נאה וריקודים נעימים. אך לעתים לא נדירות אני נוכח גם במסיבות מהסוג שנתקל בו חברי, עם אותה מוזיקה מטמטמת, שכל כך לא מתאימה לאירוע ולגיל החוגגים. מצד אחד, מה לי כי אלין על הבר-מצוות, כאשר השירים הללו הגיעו גם למסיבות הסיום של גני הילדים. אך מצד שני, בכל זאת הייתי רוצה לראות בבר-מצוות שלנו פחות בר ויותר מצוות.
(הטור השבועי במגזין מוצש של מקור ראשון)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה