יצור משונה

במו"נ ג' נ"א כותב הרמב"ם על מי שלא מאמין בה' והשגחתו שהוא יצור משונה שבין קוף לאדם... והחזו"א כותב בקובץ איגרות ח"א איג' י"ד: "ההבדלים בין אלה שלבם משוכנע כי בירת העולם נתונה תחת פיקוח מפקח תמידי, ובין אלה שלבם מפוקפק הוא רב השטח, והמה מובדלים באיש, במין, בסוג, ואין לשניהם שום השתוות"!.

בל תוסיף

הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל

דין "בל תוסיף" לענין ארבעת המינים מתחלק לשניים: האחד- הוספת יחידות לכל מין ומין (ארבעה הדסים, חמש ערבות וכיו"ב), והשני - הוספת מינים חדשים.

מקורו של הדין הוא בשתי פרשיות בתורה: בפרשת ואתחנן נאמר (דברים ד', ב'): "לא תֹספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצוות ה' אלוקיכם אשר אנכי מצוה אתכם", ובפרשת ראה (שם, י"ג): "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות לא תסף עליו ולא תגרע ממנו".

רש"י בשני המקומות מצטט את לשון הספרי: "חמשה טוטפות, חמשה מינין בלולב, ארבע ברכות לברכת כהנים". בדוגמות שהובאו בפירוש רש"י, מוסיפים על ה"חפצא" של המצוה. 

הרמב"ם בהל' ממרים (פ"ב ה"ט) הביא את המצוה בהקשר שונה, וז"ל: "הואיל ויש לבית- דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה "לא תסף עליו ולא תגרע ממנו"? שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה. כיצד? הרי כתוב בתורה: "לא תבשל גדי בחלב אמו", מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה, בין בהמה חיה, אבל העוף מותר בחלב מן התורה. אם יבוא בית-דין ויתיר בשר חיה בחלב- הרי זה מוסיף" . הרי, שלדעת הרמב"ם זהו דין בבית-דין והוספה אינה ב"חפצא" של המצווה אלא בתהליך החקיקה. (אפשר, שאמנם יש שני סוגים של "בל תוסיף", אחד הנוגע ליחיד ואחד הנוגע לרבים- לבית דין. שוני זה נובע מן הפסוקים עצמם, שנאמרו פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים).

נימה דומה לזו של הרמב"ם. מעלה הרמב"ן בפירושו על התורה, אם כי מדבריו משתמע שלא רק בי"ד יכול לעבור על האיסור, אלא גם כל יחיד שיבדה חג מלבו - יעבור עליו.

על- מנת להתחייב באיסור "בל תוסיף" יש צורך בקביעת המסגרת הבסיסית שעליה מוסיפים בארבעת המינים - אפשר שאת המסגרת יקבע האגד, שלדעת ר' יהודה מהווה חובה במצוה. לדעת חכמים שאינם מצריכים אגד, ניתן לראות כל מין שנוסף כעומד ברשות עצמו, "האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי" ואין בו משום "בל תוסיף".

הנחה זו עולה בראשית דברי התוספות בסוגיה בסוכה (לא: ד"ה הואיל). אמנם, בהמשך מעלים התוספות אפשרות שדווקא לחכמים- אם יוסיף מין מחוץ לאגד- יחשב הדבר כ"בל תוסיף", משא"כ לר' יהודה שמצריך אגד- הרי כל הוספת מין מחוץ לו- לא נכללת במסגרת כלל, ואין לראותה כהוספה על המצוה.

הריטב"א בחידושיו לסוכה מביא רשימה של מקרים בהם ניתן, עקרונית, לעבור על "בל תוסיף": שינת לילה שמיני בסוכה, הוספת ברכה רביעית בברכת כהנים, הוספת תקיעות בראש-השנה. נתינת ארבע מתנות ע"ג המזבח במקום שאמרו ליתן אחת, ועוד.

עקרונית, יש מקום לשים לב לכך, שבחלק מן המקרים מוסיפים על ה"חפצא" של המצוה (חמש פרשיות בתפילין, חמש ציציות), ובמקרים אחרים, כמו "הישן לילה שמיני בסוכה", המצוה עומדת בעינה וההוספה נעשית ב"גברא".

גם התוס' במסכת ראש-השנה (כח:) מונים רשימה של המקרים, וקובעים: "לא שייך "בל תוסיף" בעשיית המצווה פעמיים. מסיבה זו, אין כל חסרון בכך שאדם יתפלל כל היום כולו. "תלת זימני"- זהו שיעור המינימום, אבל יכול להוסיף כמה שירצה, "ולוואי שיתפלל כל היום כולו".

מהי אמונת חכמים?

הרב ליכטנשטיין זצ"ל

לכאורה, יש במושג "אמונת חכמים" מן החידוש; אמונה צריכה להיות בקב"ה ולא בבו"ד ("ארור האיש אשר שם בשר זרועו"), ואלמלא מקרא כתוב א"א לאמרו! אך התורה מלמדתנו: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", וכך אמר הקב"ה למשה קודם מעמד הר- סיני, בחינת ייעוד לדורות: "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", ובמכילתא שם: "וגם בך - גם בנביאים הבאים אחריך".

הגמרא בפסחים (כב:) מספרת:
"שמעון העמסוני... היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע ל'את ה' אלקיך תירא' פירש...אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה עד שבא ר"ע ודרש: את ה' אלקיך תירא - לרבות תלמידי חכמים".

שמעון העמסוני חש, כי בשיתוף גורם נוסף למורא- שמים יש מימד של ע"ז. ומה באמת התשובה לתמיהתו? - אכן, הקב"ה הוא הנשוא הראשי למורא , אך יראת ת"ח מהווה נספח וחלק ממוראו.

הרמב"ם (פ"ו מהל' דעות הל' ב') כותב:
"מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם, כדי ללמוד ממעשיהם , כענין שנא': 'ובו תדבק'... וכן ציוו חכמים ואמרו: 'הוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם' '. מהרמב"ם, אמנם, עולה דוקא הנימה הפראגמטית, של דבקות בת"ח כאמצעי ללימוד מעשיהם. אך מדברי חז"ל על הפס' "ולדבקה בו" ('והלא הוא אש אוכלה אש? אלא הדבק בת"ח') קיימת גם הנימה הנפשית-חווייתית, של התקרבות לקב"ה באמצעות דיבוק בת"ח. ופעמים שחשיבות ת"ח עולה על חשיבות התורה עצמה, כפי שמשתקף מדברי הגמ' במכות (כב:): "כמה טיפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בס"ת כתיב ארבעים (=מלקות) ואתו רבנן בצרו חדא".

ניתן לדבר על שתי רמות באמונה. לעתים, מדברים על אמונה לדברי אדם, שאמת הם ולא שקר. ואכן מימד זה קיים באמונה בה', להאמין ש"ה' אלקים אמת" וש"משה אמת ותורתו אמת". אך אמונה הינה הרבה מעבר לענין אינפורמטיבי גרידא ובחינת אמיתות הדברים, והיא כוללת זיקה והזדהות נפשית. האמונה, בשורשה וביסודה, אינה לדברי הקב"ה אלא בו עצמו. היא קרובה יותר לבטחון ותלות בו מאשר לקביעת דבריו כאמת או שקר. היא ראיית הקב"ה כישות, כמציאות קיימת וכהתגלמות כל המציאות.

והשאלה היא, איזו משמעות מקבלת אותה אמונה כשהיא מתיחסת לא לקב"ה אלא לחכמים, יצורי אנוש, הרמב"ם, בדברו על נבואתו של משה רבנו, מתאר בהל' יסודות התורה (פ"ח, א-ב), איך זו התבססה: " משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה... ובמה האמינו בו - במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו... שנאמר:

..."בעבור ישמעו העם...וגם בך יאמינו לעולם". קיימת כאן דיאלקטיקה בין האמונה השכלתנית לזיקה הנפשית. כדי להגיע לאמונה במשה, היה צורך תחילה בבחינה אמפירית של הדברים ("שעינינו ראו ולא זר"), ומשאלו אומתו - התבססה האמונה במשה, בלי שיהא צורך לבדוק אחר דבריו. "משה רבנו - כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני, ואינו צריך לעשות להם אות". לכן חורה אף ה' באהרן ומרים: "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי משה"; הטענה איננה פורמאלית: "איך העזתם לערער על סמכותו", אלא בראש וראשונה, ראו והבינו מי הוא משה, "בכל ביתי נאמן הוא", וכיצד בכלל שייך לחלוק עליו?!

ישב לבחון כיצד אדם רואה עצמו מול חכמים ובהתאם, מה יחסו אליהם. כשמדברים על אמונת חכמים, לא מדובר על אדם החושב שהוא חכם מאביי ורבא ורק מוכן לקבל דעתם. כי מחוייב בכך. מדובר בתחושה פנימית, שהוא מתגמד כלפי ענקי הרוח שקמו לנו בכל הדורות. בעולם המודרני קיים ליקוי כללי, הנותן אותותיו גם בתחום זה. האדם המודרני אינו הולך כ"כ לקראת הגישה, שיש אנשים שאינו יכול לחלוק עליהם. מדען בן זמננו אינו חש קרוע בין אמונה לקודמים לו לבין גילויים שהשיג בשכלו, כיון שלא מרגיש כל מחוייבות לקודמיו. אך ליהודי, חיים ללא אמונת חכמים, זו הינתקות מכל המסורת והמורשת רבת השנים. התבטלות כלפי תלמידי-חכמים וקבלי דבריהם מתוך זיקה נפשית ואמונה בהם, חייבת להיות תכונה יסודית המנחה בן-תורה ומהווה נר לרגליו.

"א-להי, נשמה שנתת בי טהורה היא"

לזכות רפואת הרה"ח ר' דוד העניך מרדכי בן פרידה שמחה

ר' רפאל חיים דב בן ריסה שושנה 

ולזכות משה יהודה בן פשה דינה

 ראשון לציון הערה הלכתית: חייבים להפסיק בין "א-להי" ל"נשמה".

א] טהרה היא שלימות הנשמה

וזו לשון המהר"ל [חידושי אגדות למהר"ל בבא מציעא דף פו עמוד א]:

"וזה מה שבאו חכמים לבאר, עניין מעלת רבה בר נחמני ומדריגתו ודביקותו אשר היה קונה בעולם העליון ע"י השגה הזאת בעניין הטהרה, עד שיצאתה נשמתו בטהרה. כי הטהרה היא שלימות הנשמה כמו שאמרו אלקי נשמה שנתת בי טהורה וכו' ודבר זה ידוע לנבונים, ולפיכך כאשר יצאת נשמתו בטהרה היה לו דביקות עם השי"ת, כמו שמצינו (סנהדרין ס"ח) בר"א הגדול ג"כ שיצאה נשמתו בטהרה כי מדה זה אל דביקות הנשמה לגמרי בו יתברך. ודבר זה תבין ממה שאמ' [שבת דף ל"א] והיה אמונת עתיך וגו' והמדריגה האחרונה וזה טהרות והוא נקרא דעת, אשר על זה אמרו (ברכות ל"ג ע"א) גדולה דעה שנתנה בין ב' אותיות השם.

ב] הנשמה טהורה ולא מקוללת לאפוקי מטענת הנוצרים

הדין האלהי גזר קללה על האדמה ועל הנחש; אך אין בו רמז לקללה שנאמרה על האדם. האדם לא נתקלל כל עיקר. דבר לא נשתנה בייעודו הנעלה ובכשרו למלא את ייעודו. רק התנאים החיצוניים נשתנו - למענו ולטובתו; נתחלפה הזירה, שעליה ימלא את תפקידו. ואילו התפקיד עצמו, ייעודו האלהי וכושרו למלאו, לא נשתנו כמלוא נימה. גם היום נברא כל אדם בטהרה - כאדם הראשון בשעתו; גם היום נולד כל ילד כמלאך, למען יחיה ויהיה לאדם, הרי זו אחת מנקודות היסוד של תורת ישראל וחיי היהודי. אולם, מה נואשת תקות האדם, משטועים כפרו בטהרתו. הנה, על יסוד מעשה גן עדן בדו להם שקר, החותר תחת עתידו המוסרי של האדם. מכאן למדו את אמונת החטא הקדמון; על יסוד זה בנו בניין רוחני, אשר היהודי מתנגד לו מעצם מהותו. אמת, החטא הזה הוריש לכל צאצאי אדם תפקיד חדש בתכלית: עליהם לחיות באדמה, שניטלה ממנה ההרמוניה עם האדם; שכן החטא הזה חוזר ונשנה בכל עת; ובעצם הניגוד בין האדם לאדמה וב"אימוני ההתנזרות" התלויים בו יתחנך האדם לקראת השלמות המוסרית, שתסלול את הדרך לשובו אל גן עדן. אך אם סבורים על יסוד זה, שהחטא "טבוע" באדם, שאיבד את כשרו להיות טוב, שנאלץ מעתה לחטוא, - הרי היהדות מוחה על כך מחאה נמרצת. האדם כפרט והאנושות ככלל יכולים בכל עת לחזור אל ה' ולשוב לגן עדן עלי אדמות. לשם כך אין צורך באמצעי אחר, - פרט לנאמנות לחובה, שכל אדם מסוגל לה. לשם כך אין צורך במתווך שמת וחזר וקם לתחיה. על כך יעידו כל תולדות ישראל. מהן למדנו, כי ה' קרוב אל אדם טהור, - כדרך שהיה קרוב אל אדם הראשון קודם החטא. אברהם, משה, ישעיהו וירמיהו לא זכו בקרבת ה' אלא בזכות נאמנותם לחובתם.

העיקר הראשון של היהדות הוא האל היחיד החפשי; בצדו ובסמוך לו העיקר השני: האדם הטהור החפשי; תורת החטא הקדמון היא טעות מצערת של אמונה זרה. כסבורים הם שהחטא טבוע באדם כתוצאה מן החטא הזה, - ואין האדם יכול להינצל מקללת החטא, אלא בזכות האמונה בעובדה מסוימת. אולם, אין זכר במעשה גן עדן לקללה האמורה על האדם. וגם היום מתוודה כל יהודי לפני ה': "נשמה שנתת בי טהורה היא"; ואין הדבר תלוי אלא בי - לשמרה בקרבי בטהרה ולהחזירה לידך בטהרה. וכך הורו חכמינו: "אין דור שאין בו כאברהם, אין דור שאין בו כיעקב, כמשה כשמואל" (בראשית רבה נו, ט). בכל דור ובכל תקופה יכול האדם לעלות לפסגת המוסר והרוח. [פי' הרש"ר הירש בראשית ג']

ג] הזכרת השבועה

בביאור עיון תפילה (בסידור "אוצר התפילות") כתב שמה שתקנו לומר כל יום בברכת "אלקי נשמה" - "נשמה שנתת בי - טהורה היא", היא כדי להזכיר לאדם כל יום את השבועה שמשביעין אותו "והוי יודע כו' ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב וכו'".

ד] תחילת עבודת האדם ע"י חלק הנשמה המעוררת אותו

"וזהו ענין העבדות של כל אדם מדי יום ביומו בקומו בבקר לומר אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא וכו'. פי' התחלת העבדות של אדם הוא על ידי חלק הנשמה שהיא המעוררת אותו כי היא חלק אלהי ממעל בבחי' זריעה וירידת המטר הוא מ"נ וזה כי לא המטיר ה' על הארץ ואדם אין וגו' ואד יעלה מן הארץ וגו' כי בכל הענינים צריך להיות האתערותא דלתתא ואחר כך מתעורר למעלה". [תפארת שלמה וארא]

ה] לבטל הכל לנשמה

במדרש שיש אברים שהם ברשות האדם ידים ורגלים כו' ויש עין וחוטם ואוזן שאינם ברשותו ואם האדם זוכה הכל אינו ברשותו כו'. היפוך רצון הרשעים להיות הכל ברשותם. והצדיק שחפץ בכל לבו להיות בטל להקב"ה שלא יהי' ברשות עצמו זוכה לזה. ובאמת הכל ברשות הקדוש ברוך הוא רק שאיברים אלו מסרם להאדם שכפי רצונו יצאו מרשותו ויחזרו לרשות הקדוש ברוך הוא. וזה נקרא שהם ברשות האדם להכניסם ולקרבם להקב"ה.

וכמו שהי' ביצחק אחר החרדה הגדולה כו' אמר גם ברוך יהי' ע"י שהרגיל בנפשו לבטל כל הרצונות כרגע עבור רצון הש"י. זכה לזה שלא יאמר דבר שלא כרצון הקדוש ברוך הוא. וע"ז הי' עיקר בריאת האדם. כי וודאי עיקר הקדושה שבאדם נתן בו הקדוש ברוך הוא כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה כו'. ורק האדם לבוש גשמיי אל הפנימיות. וצריך לתקן לבוש הזה להיות בטל להפנימיות. וז"ש וירח את ריח בגדיו שהוא בחי' לבוש הנ"ל. עיקר עבודת האדם. ויברכהו. וכן איתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ושלום הוא ע"י הביטול רק לעבודת הש"י נמצא יש לו תמיד רק רצון א'. כי בלתי זה יש לאדם רצונות מהופכות. ומי שרוצה דבר פרטי יש דברים נגד רצונו. אבל מי שרוצה רק רצון הש"י נמצא יש לו רצון א' לכל דבר כי בכל דבר יש בו רצון הקדוש ברוך הוא ונק' שלום כנ"ל. [גם שמחבר הלבוש להפנימיות כנ"ל ונק' שלום]. [שפ"א תולדות]

ו] לברר שכל החיות מהנשמה הטהורה

שפת אמת בראשית לחנוכה – "כתיב נר ה' נשמת אדם חופש כו' חדרי בטן. ובגמ' חיפוש מנרות. נר מנר. אחפש ירושלים בנרות כו' ע"ש. כי ענין המשכן וביהמ"ק נמצא בכל איש ישראל ג"כ כענין ושכנתי בתוכם. וכפי מה שמברר האדם אצלו כי כל החיות מהנשמה שאומרים כל יום נשמה שנתת בי טהורה כו'. והיינו שיש נקודה א' טהורה בכל איש ישראל רק שהיא נסתרת וגנוזה באמת".

ז] אם מבטל עצמו לנקודת החיות של השי"ת זוכה להכיר את האמת

שפת אמת בראשית פרשת ויגש - והפירוש שעי"ז יכול כל אדם לתקן עצמו אף בעת ההסתר ע"י האמונה שהשי"ת משגיח בכל. ויאמין כי יש בו נשמת אל חי כמ"ש כל אחד מישראל נשמה שנתת בי טהורה. וע"י שמבטל עצמו לנקודה חיות מהשי"ת ורוצה להכיר את האמת. מתגלה לו כמו שמצינו ביהודה ולא יכול יוסף להתאפק כו' כמ"ש במ"א באורך שיוסף ויהודה הם כענין יום השבת עם ימי המעשה. ובכל ש"ק יורד נקודה לכל איש ישראל וצריך הוא להמשיך זאת הנקודה בכל ימי המעשה ואז זוכה בשבת הבא לקבל נקודה אחרת:

ח] כל הטהרה מכח הנשמה – תור מחזירה לבחינת נשמת חיים

שפת אמת שמות פרשת פרה - מים חיים אל כלי. דמת הוא אבי אבות הטומאה. וכל זה מצד הגוף שעומד למיתה. והנשמה כתיב בה ויפח באפיו נשמת חיים. והוא שורש כל הנשמות בחי' חי החיים. עמך מקור חיים. וכל הטהרה מכח הנשמה כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. ובשבת יש התגלות מנשמה זו. לכן אומרים נשמת כל חי תברך. כ"ל ח"י גי' חיי"ם. זה נשמת חיים. דאיתא בזו"ח שנתרעם הכ' במ"ש ויהי האדם לנפש חי'. כי נשתנה מבחי' נשמת חיים לנפש חיה ע"ש. וכפי התגברות הנשמה על הגוף כך זוכה לטהרה. ובמתן תורה נתחדש זו הנשמה באמרו אנכי ה' אלקיך. ולכן כתיב אמרתי אלקים אתם. ח"י חיי"ם גי' אלהי"ם. וזהו שורש כל המצות לדבק הגוף אל חיות הנשמה. כמ"ש וחי בהם שנעשה הגוף כלי. ע"י המצות. ואז הנשמה מים חיים אל כלי. וזה רמז המים ואפר התקשרות הנשמה בהגוף. שמזה בא הטהרה. זאת חקת התורה. דהתורה היא משיבת נפש והעוסק בתורה יוכל לחזור הנפש לבחי' נשמת חיים כבראשונה ואז נעשה טהור כמו נשיקה במים שמטהר:

ט] שני מיני אורות בכל אדם

שפת אמת במדבר שבועות - הענין הוא כי יש לכל איש ישראל ב' מיני אורות. אחד מה שניתן בו נקודה פנימיות קודש לה' כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. ועוד שנית מאיר עליו מלמעלה הארה עליונה למעלה מהשגתו [והוא בחי' אור מקיף] וב' הארות אלו הם תלוין זה בזה כפי מה שמברר האדם מעשיו לטוב ומוציא מכח אל הפועל הארה פנימיות שבו. כן שורה עליו הארה שלמעלה ג"כ.

י] הנשמה אינה מקבלת טומאה – תורה מוציאה מטומאה לטהרה כמו שהנשמה הופכת את הטיפה הטמאה לדבר טהור

שפת אמת במדבר פרשת חקת - זאת חקת התורה תלה הכתוב הטהרה בתורה שהוא עץ החיים ומזה בא הטהרה היפוך מעץ הדעת שע"י באה מיתה שהוא אבי אבות הטומאה וע"י התורה יכולין בנ"י להתטהר מן הטומאה והוא בחי' הנשמה שנתת בי טהורה היא. פי' טהורה שאינה מקבלת טומאה דכ' ויפח כו' נשמת חיים. והנשמה של איש ישראל הוא בחי' תורה דבר ה' ויש לכל נשמה חלק בתורה או באות או בנקודה והוא בחינת הנשמת חיים שבו ואינה מקבלת טומאה. כמ"ש חז"ל כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה אף ד"ת אין מקבלין טומאה. וז"ש מי יתן טהור מטמא דרשו חז"ל על טיפת ש"ז שהיא טמא ואדם נוצר ממנה והוא טהור שע"י שהנשמה באה אל הטיפה מקבל חיות ויוצא מטומאה לטהרה כן הוא לעולם העוסק בתורה זוכה לנשמה ולטהרה. ואמרו חז"ל אין לך אות בתורה שאין בה תחיית המתים אלא שאין אנו יודעין לדרוש:

י"א] צריך להוציא הטהרה לפועל

שפת אמת דברים פרשת האזינו - כי השי"ת נתן בכל איש ישראל קדושה וטהרה ויראת שמים ככל הצריך לו ורק שצריך האדם להוציאו מכח אל הפועל. וזה יגעתי ומצאתי תאמין פי' מצאתי בתוך גוף האדם כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. וז"ש שפעולת השי"ת בלי חסרון רק שהאדם צריך להתישב במקום הראוי.

י"ב] כל יום מתחדשת הטהרה  

אמרי אמת חיי שרה - אומרים בכל יום אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא ואיתא בשפת אמת (עי' מטות תרמ"ב, ואוצר מכתבים מכתב כב) שבכל יום מתחדשת הטהרה, זה הוא מכוחו של אברהם אבינו ע"ה כדאיתא (ברכת יוצר) המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ואיתא (בר"ר יב ח) בהבראם באברהם, הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח רמז לאברהם שעליו דרשו (שם ב ד) מי העיר ממזרח (ישעיה מא ב) אל תקרא העיר אלא האיר, איתא (רש"י דברים כו טז) בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

י"ג] הקדושה מתפשטת

אמרי אמת בראשית חנוכה - איתא (ברכות ס ב) נשמה שנתת בי טהורה היא ואיתא (קידושין ז א) שהמקדיש דבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה היינו שהנקודה מתפשטת בכל הגוף, וזהו שאיתא (מגילה כו ב) תשמישי מצוה נזרקין תשמישי קדושה נגנזין שהרשימה נשארת לתמיד והקדושה לא פקעה וזהו ענין הוקצה למצותו (שבת כב א) שההכנה וההתלהבות נשארים לתמיד.

י"ד] ע"י האמירה מגלים גדלות הנשמה

על ידי אמירה זו אנו מגלים את גדולתה של נשמתינו בקרבנו, ועל ידי התעמקות בגדולת טהרתה וע"י ההכרה שהיא נתונה בתוכנו, אנו מתחילים להרגיש מציאותה ועל ידי זה אנו מפנים לה דרכים שתקשיב כל מה שהיא צריכה להקשיב.

המדות הטובות נובעות מהנשמה

ר' פנחס בן יאיר היה מסדר סדר המעלות, זריזות זהירות נקיות פרישות מהרה חסידות ענוה יראת חטא וקדושה [ע"ז כ' ב']. אולם כל המדרגות שעד תהרה וטהרה בכלל, גמורות הן בנשמה, ואם הוא יודע לשמרה בטהרה, לא יהיה כח לשום התקוממות להתקומם נגדה וכל המעלות הללו יהיו נובעות ממנה ככנור המנגן מאליו בלי שום ליאות יגיעה ועמל. כי כל אלו המדות הגדולות הן המהות האמתית של הנשמה וממילא גם המדות שאחרי הטהרה יתגדלו בה ויציצו ויפרחו כשושנה להעלות ריח נחוח עד שפע הקדושה של נבואה ורוח הקדש בפילוש מרובה.

קדושת הנשמה תתגלה לעתיד

כיון שיוצא אדם לאויר העולם משביעין אותו "הוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה, מוטב [נדה ל ב]. מזכירין לו רק בחינת הטהרה ולא בחינת הקדושה "קדשים תהיו כי קדוש אני ד' אלקיכם" [ויקרא י"ט, ב], כי יסוד ההבחנה שבין הטהרה לקדושה הוא, דטהרה מכלל דאיכא טומאה וקדושה היא כשמשתחררים לגמרי מהטומאה לא רק מתרחקים ממנה אלא מעבירים אותה כליל מן העולם. וכל זמן שהנשמה היא מחוץ לגוף שהוא קרוץ מחומר, הרי יש כאן טומאה ורק הנשמה היא בטהרתה ואז משיגים גם את מציאותו ית"ש רק בבחינת טהור. אולם אחרי שהנשמה נכנסת לתוך הגוף ומתחברת עמו עד שגם הוא מתעלה לבחינת הנשמה אז אפשר להשיג את בחינת הקדושה "קדשים תהיו כי קדוש אני" ולעתיד לבוא עת אשר יקויים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" [זכריה יג ב] "ונשגב ד' לבדו ביום ההוא" [ישעיה ב' י"א וי"ז] אז תתגלה בחינת הקדושה במלואה. [מי מרום י"ג עמ' ל"ב ל"ג ועי' עוד מי מרום י"ג-י"ד].

ט"ו] כוח הזכרון לזמן ש"נפחתה בי"

ועלינו ללמוד עכשיו ברכת הנשמה כפי המטבע שטבעו חכמים בתיקונה. ברכת הנשמה מתוקנת היא בדרך דיבורו של אדם על אודות נשמתו, ובכן "נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי", כאן עומד הוא האדם העכשוי הנמצא באותו מצב של אחר ה"נפחתה בי" ומדבר על אודות מצב נשמתו בתקופה שלפני ה"נפחתה בי". ולא עוד אלא שמתאר הוא את המצב ההוא בתכונת הטהרה שבו. והלא אין בעולם שום סוג של חילוק, פילוג והבדלה שיהיה כל כך תהומי, נוקב עד השיתין כמו אותו חילוק פילוג והבדלה בין העבר של לפני ה"נפחתה" ובין ההוה שלאחר ה"נפחתה".

ואמנם כאן הוא שרש שרשו של כח הזכרון, במקום עליון שבעליונים המחבר את העבר המופלג ביותר עם ההוה המצוי ביותר. ואכן ישנן פרשיות בתורה הנקראות בטעם העליון ובטעם התחתון, ולעניננו אנו אומרים שגם פרשת הזכרון נבחנת היא במבחן זה. דבדברינו כאן קראנו את פרשת כח הזכרון בטעם העליון אבל גם כשפרשת כח הזכרון משתלשלת למטה והיא נקראת בטעם התחתון. אין כאן שום שינוי בכחו של הזכרון והוא הוא אותו כח הזכרון עצמו בין כשהוא נקרא בטעם העליון בין כשהוא נקרא בטעם התחתון.

ומעתה יפה קטרגו מלאכי השרת על בריאת אדם באמרם "מה אנוש כי תזכרנו" כלומר כיוונו את חוד הקטרוג כלפי הנקודה המרכזית ביצירת האדם, נקודה מרכזית זו היא היא יצירת גשר קשר בין אותו המצב של לפני ה"נפחתה" עם אותו המצב של לאחר ה"נפחתה". ומהותו של גשר קשר זה היא עצם עצמותו של כח הזכרון ועל כן עיקר הקטרוג על יצירת אדם הוא מזדהה עם הקטרוג על כח הזכרון. [פחד יצחק ראש השנה מאמר כ"ה אות ה']

ט"ז] רמב"ם פ"ז מהל' תשובה הל' ג' כותב "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה וכו' כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס וכו' וכן הוא אומר יעזוב רשע דרכו וכו' ע"כ. והיינו שפי' הרמב"ם "יעזוב רשע דרכו" על העבירות במעשה, "ואיש און מחשבותיו" על העבירות בדעת ובמדות.

אבל טעון ביאור לשון הרמב"ם 'אל תאמר' ומהיכי חיתי לן לחלק כן.

ועומק הדברים בזה, דתשובה פי' לחזור כדמעיקרא ובאופן שהאדם חטא במעשה למצבו קודם שחטא אבל לענין מדותיו "ועיר פרא אדם יולד" [איוב י"א י"ב] וא"כ ס"ד שאין מצב לחזור לה בתשובתו. ולכן הדגיש הרמב"ם 'אל תאמר' והתשובה שייכת ל'נשמה שנתת בי טהורה היא' שקדמה ללידתו. והיינו מעבר של שהנשמה שנתת בי טהורה היא שתפעול בהוה והיא קדושת הזכרון. וכפי שהאדם בעבודתו עובד בטהרה הוא בעל זכרון יותר. וכמו שכן קדושת הזכרון בפרט ישראל כפי הטהרה בהוה האדם דומה למלאך ה' צבאות. [רשימות לב עמ' 107]

י"ז] א-ל אישי

"א-להי" - קריאה קדושה זו שכל יחיד קורא בבטחה את ד' בתור אלהיו המיוחד והפרטי אליו היא הבעת הנשמה במקוריותה היא מכירה את עצמה ואת חסנה יודעת שעוזה, מציאותה, חיותה, עדנה וישעה אך אלהים חיים הוא. יודעת היא שאין שום התחלקות של אורה מגעת למקום סתר עליון ואם המון רבבות אין קץ של נשמות וברואים ויצורים ועולמות אין מספר כולם הם רוויי אור אלהי אמת החיות האלהית באהבה אין קץ מתפלשת בכולם באותה המידה כאילו רק נשמה אחת ויחידה היתה נמצאת במלא היקום כולו ורק לה חודרים כל קרני האורה ואין חושך ואין צלמות באותה ההארה אין עיכוב מצד שום הפרעה מצד שום קלקול מצד שום חטא ועון אשר יוכל לסתום את האור המקורי המפלש בתוכיותה של כל נשמה, ואשר מתוך עז גבורתה באה ההמיה הראשונה השחריתית הזכה, באמר סלה, במקוריות של אמת, האומר לאל עליון ואדון כל גדול ונורא קדוש הוא "א-להי". [סידור עולת ראיה]

כלומר, הקדושה האלוקית יורדת אלי באופן אישי ואין גירעון כלשהו מאורו יתברך בגלל מספר העצום של יצורים. הוא "א-להי" – הא-ל האישי שלי, כביכול. במבט אנושי היינו הולכים לאיבוד במדה זו או אחרת  מרוב יצורי עולם, אבל במבט א-להי, יצור אחד ומיליארדי יצורים שווים אצלו לטובה.      

י"ח] הנושא העצמותי של הרעיון הא-להי ביחוסו הפרטי אליו עד כדי החפש הקדוש והעליון המרשה אותו לאמר א-להי, הרי הוא הצד המחובר של התוכן העליון של האדם הדבק בא-להי אמת בדבקות אדירה הממולאה בתעצומותיה של ההשתאבות בגופא דמלכא והכליון הנפשי העליון באור אין סוף והתוכן המורגשי של האדם בהויתו הפרטית. ובין שני התכנים הללו המשולבים יחד נתן אלהים חיים את הנשמה העליונה באדם והיא קשורה בקשר קיים באור הדבקות הא-להית ומחוברת במאויים הנצחיים של ההתענגות על ד' והארת אור חכמה וחסד עד כל מרחבי התפשטותה. והנה עומד הפרט היחיד ואומר בפה מלא את האמת החודרת לפני רבון כל שהנשמה שנתת בי שהיא מתת א-להים נובעת מהצד העליון של העצמות האנושית מאותו הצד שהדבקות האלהית העליונה היא מהותה ותכונתה ואע"פ שהיא נתונה באותו התוכן שיש עמו ג"כ חבור להצד הפרטי המסמן את הפירוט היחידי של האדם באשר הוא מוגבל ומצומצם, לא ירדה הנשמה בשביל כך מטהרתה כי כל שאיפתה היא רק ההתרוממות אל עליונות מקורה ושיא גבה קדשה ועל כן לעדי עד טהורה היא. [סידור עולת ראיה]

כלומר, האדם חי בשני קטבים. מצד אחד, הצד העליון, יש לו רצון אדור וכלות הנפש להישאב בגוף המלך ולהיכלל באור אין סוף ב"ה עד כדי ביטול הפרטיות האינדיווידואלית. מצד שני, התחתון יותר, הוא מרגיש את פרטיותו והויתו האישית. ההכרזה "א-להי נשמה שנתת בי טהורה היא" נאמרת ע"י צדו העליון, המשתוקק להידבק בא-ל חי העולמים, ואין סתירה מכך שהוא גם נברא בפרטיותו. כי בסופו של דבר, שאיפתו העליונה היא לעלות אל-על   

לשיא גבהה, ועל כן הנשמה נשארת היא בטהרתה. נשמה שנתת בי טהורה היא. לעולם.  

עוד הרבה נאמר על מילים קדושות אלו ונעמוד כאן.

אורות התחיה ג'

"כשהחיים פורחים, כשיש להם גלויי היצירה והמדע הראויים, אי אפשר כלל שהדעות תהיינה קבועות רק ע"פ מטבע אחת וסגנון אחד. סדורי הצביון שבהם הולכים תמיד ממטה למעלה, ממלוי של חיים במדה מועטת למלוי חיים במדה מרובה, מזוהר קלוש לזהר עז ומקרין. אבל כל זה הוא כשיש להם, עם היצירה והמדע החפשים, הבסיס היסודי של רוח האומה היחידי, של השאיפה אל הטוב האלהי המונח בטבע נשמתה. 

אירופה נתיאשה בצדק מאלהים, אשר לא ידעתו מעולם. יחידי האנושיות הסתגלו אל הטוב העליון, אבל לא אומה שלמה. איך עורגים אל הטוב אל הכל לא תוכל כל אומה ולשון להבין, וקל וחומר שלא תוכל להטביע בזה את החותם של יסוד קיומה. ע"כ כשגברה בימינו הלאומיות וחדרה אל תוך מערכת הפלוסופיה, הוכרחה האחרונה להעמיד סמן שאלה גדול על כל התוכן של המוסר המוחלט, הבא באמת לאירופא רק בשאלה מאת היהדות, וככל זמורת זר לא יוכל עדיין להקלט ברוחה. אותנו, אם נהיה מה שהננו, אם לא נתגבר להתעטף בשמלת זרים, אין שאלת המוסר דוקרת כלל. הננו חשים בקרבנו כולנו, כללות אומתנו, שהטוב המוחלט, הטוב אל הכל, לזאת ראוי לכסוף, ועל יסוד זה ראוי ליסד ממלכה ולהנהיג פוליטיקה, ואנו רואים מבשרנו שהטוב המוחלט הוא הטוב האלהי הנצחי שבמציאות כולה, והננו שואפים תמיד לצאת בעקבותיו במובן לאומי וכללי. על כן האהבה האלהית והדבקות באלהים היא לנו דבר עצמי אשר לא יוכל להמחק ולהשתנות. לא היינו יכולים לעמוד נגד הזרמים הכלליים של העולם, שאין להם ביסודם כ"א האהבה העצמית הגסה, וכאשר התהלכנו עם הלאומים שכנינו קלטנו אל קרבנו את רוחם הזר, אשר לא היה יכול להמזג בנו והיה בעוכרינו. והנה נצטרפנו בכור עוני, עברו עלינו שנות אלפים שלא היה לנו מצד כללות האומה עסק עם דברים חמריים, היינו אומה פורחת באויר וחלמנו רק על דבר מלכות שמים, ע"ד הטוב האלהי המוחלט. מצב משונה זה היה לנו לרפואה יפה : הוקלטה בקרבנו פנימה השאיפה הטבעית לנו ע"ד הטוב האלהי הכללי. אבל עכשיו שוב אנו קרואים לגשמה בחיים, - זהו דבר התחיה אם חלקים רבים מהסתעפות חזיונותינו יתקטנו בכמותם בהפגשם עם המציאות, בראשית דרכנו, אין רע. המציאות אין לה כנפים מהירים כאלה אשר לחזיון. התחיה צוברת את כל אידיאלינו הנצחיים וגונזתם בהתחלתה במעשים קטנים, בהשתדלות מתנחלת לדורות לשוב אל הארץ אל המקום שזכויותינו וסגולותינו ממתינות לנו, בהתיחסות של כבוד לכל אוצרנו בעבר ורוח נשא לקראת ההרוממות האומה בעתיד, ההולך ומתעלה ע"פ חפצנו ועבודתנו. החבה ההסתורית לעם ולארץ מוכרחת להתפרנס מהאמונות והדעות של העבר, אמנם כל זמן שמתעלה שאיפת רוחנו מתגדל בנו אור העבר, וקל וחומר שלא יתקטן לא יסוף, ולעד לא תחזור בקרבנו הדעה האלהית למין מיכניקה טבעית עורת חרשת, אסורה בדעות עקרות, שאין להן מה להפרות ומה להחיות, כ"א "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". 

ואם גם נדמה בכהות עין שהעבר הוא, לפי עילוינו העתיד, מעורפל, יזרח עליו האור ויזהר ויוציא אל הפועל את גניזותיו. "אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור, אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים" - "עשיתים כבר לר' עקיבא וחבריו". אם היחש האישי, של כל פרט בכל דרכי החיים, במלואם ובטובם, בכל עדינותם ומתקם, בכל חום עדנת אהבתם ורעם עז גבורתם, אל הרוח הלאומי הכללי, השואף רק אל הטוב האלהי בכלל, בכל ועל כל, ואתו אל כל ארחות חייו ותכסיסיהם, לא פותח עדיין, - ילך הלוך והתפתח לפי תגבורת רוח עמנו, וכשיגיע בזה למדה זו שיהיה קולו נשמע בעולם המדיני, כשם שהוא נשמע בעולם המוסר והאלהות, אז יגלה את עצמו וכחו.




א. יחס הפרט לכלל בתנאים אידיאליים



הנושא של "אורות התחיה" הוא שאנחנו שוב חיים חיי עם. בסעיף א. "דעת אלהים", ה"סמפתיה" שבעם ישראל. בסעיף ב. דיברנו על הטבעיות של העם, וההסתגרות מפני ההשכלה. טבעיותינו חשה באופן אינסטינקטיבי את הסכנה שבהשכלה. בסעיף ג. נדון ב"מוסר המוחלט" של העם מול ה"מוסר המוסכם" של הפרט.

ג. "כשהחיים פורחים, כשיש להם גלויי היצירה והמדע הראויים, אי-אפשר כלל שהדעות תהיינה קבועות רק ע"פ מטבע אחת וסגנון אחד. סדורי הצביון שבהם הולכים תמיד ממטה למעלה, ממלוי של חיים במדה מועטת למלוי חיים במדה מרובה, מזהר קלוש לזהר עז ומקרין. אבל כל זה הוא כשיש להם, עִם היצירה והמדע החפשים, הבסיס היסודי של רוח האומה היחידי, של השאיפה אל הטוב האלהי המונח בטבע נשמתה".



הרב מציין כאן ש"החיים פורחים", של היחידים והחברה גם יחד. יש פעילות יצירה במדע ובחול האנושי. הם הולכים ומתפתחים. הדעות אינן קבועות. הכל מתפתח מלמטה למעלה, כי כל זה אנושי. המהלך הבריא של חברה תוססת ויוצרת חייב להיות מיוסד במהלך נשמתי-לאומי, קבוע-אלהי. הוא הכרחי, "הבסיס היסודי של רוח האומה היחידי". אז היחידים פורחים וכל אחד מוסיף את הגוון שלו, מתוך "השאיפה אל הטוב האלהי המונח בטבע נשמתה". לא יכול להיות מצב קלוש והפקרות, אלא צריך שורש אלהי.



ב. המוסר המוחלט והמוסר הלאומי


"אירופה נתיאשה בצדק מאלהים, אשר לא ידעתו מעולם",

ביטוי חריף; כשהרב אומר "אירופה", הוא מתכוון לאומות, לא ליחידים. אירופה הנהיגה את העולם ושלטה עלינו. בתחיתנו הלאומית אנחנו באים להחזיר לעולם את הבסיס היסודי-אלהי, בתנאי שהעולם יהיה סביבנו.

"יחידי האנושיות הסתגלו אל הטוב העליון, אבל לא אומה שלמה. איך עורגים אל הטוב-אל-הכל לא תוכל כל אומה ולשון להבין, וק"ו שלא תוכל להטביע בזה את החותם של יסוד קיומה",

על זה נאמר "כוונתך רצויה..., אבל מעשך אינו רצוי" [התחלת "ספר הכוזרי"]. הנבואה יכולה להקנות את המעשים הנכונים, דהיינו מוסר מוחלט. אירופה עוד לא הגיעה לזה. יחידים שהיגיעו אמנם לא יכולים לתת כמו משה רבנו, את ההנחיה איך האומה תהיה קדושה ושייכת למוסר המוחלט.

"ע"כ כשגברה בימינו הלאומיות",

בזמן הרב לפני כמאה שנה גברה הלאומיות בכל הגוים, בולגריה התחילה, ואחר כך כל העמים באירופה. מהר מאד הלאומיות נהפכה לפשיזם, לא יכלו לעמוד במוסר הלאומי, איך לאום יכול להחזיק במוסר ולהיות לברכה ולהתנהג על פי משפט וצדק. מהר מאד הם אצרו כוח, התעצמו והלכו לנצל אחרים, לגבור עליהם ולשדוד אותם.



"ע"כ כשגברה בימינו הלאומיות וחדרה אל תוך מערכת הפלוסופיה",

הלאומיות הזו צריכה חשיבה, מדיניות וצורת חיים, איך לנהל את המדינה, אז הפילוסופיה נדרשה לתת תשובה של מוסר מוחלט. לא מוסר של יחידים שכל אחד הולך לדרכו לפי הנטיות האישיות, אלא מוסר ששוה לכל. זה מוסר שבא מהשמימיות. הוא מוחלט, לא מוסכם לכל אחד לכשעצמו. והם לא ידעו למצוא מענה לזה.

"הוכרחה האחרונה להעמיד סימן־שאלה גדול על כל התוכן של המוסר המוחלט", האידיאלים העליונים; המצוות, "הבא באמת לאירופא רק בשאלה מאת היהדות, וככל זמורת זר לא יוכל עדיין להקלט ברוחה",


התעשיה וההשכלה התחילו לפתח את הלאומיות, ומהר מאד גרשו את המלכים. את זה היה שלטון של אצולה ללא לאומיות, והעם היה בור ולא ידע בכלל מה זה להיות לאום. מצב של שלטון משפחות של מלוכה, ואחר כך של בורגנים, ואחר כך סוציליזם. עם הבורגנים התחילה כבר הלאומיות. סוציליזם - לגמרי בידי העם. יש אומרים שנפוליון התחיל את המהפך הזה.

"אותנו, אם נהיה מה שהננו, אם לא נתגבר להתעטף בשמלת זרים, אין שאלת המוסר דוקרת" - שייכת - "כלל. הננו חשים בקרבנו כולנו, כללות אומתנו, שהטוב המוחלט, הטוב-אל-הכל, לזאת ראוי לכסוף, ועל יסוד זה ראוי ליסד ממלכה ולהנהיג פוליטיקה, ואנו רואים מבשרנו שהטוב המוחלט הוא הטוב האלהי הנצחי שבמציאות כולה, והננו שואפים תמיד לצאת בעקבותיו במובן לאומי וכללי",

יתרו אמר למשה: "לא תוכל לעמוד בזה, מה אתה עושה לעם?!" באמת הוא לא עושה שום דבר; "וַיֹּאמֶר מֹשֶה לְחֹתְנוֹ כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹש אֱלֹהִים" [שמות יח טו], זו דרישה של העם, לא מה שהוא עושה. הם באים אליי, אז מה אתה רוצה? אומר לו יתרו: לא, גם בזה צריך לעשות סדר. צריך לתת סדר לאומי מוסדותי, לא רק איזו דרישת אלהים אידיאלית. אם אנני טועה, הרב חרל"פ אמר שהם באמת כבר הסתדרו ביניהם במריבות שלהם. כבר הסכימו מה שהסכימו. אחר כך באו לשאול האם מה שהסכמנו, זה מה שרוצה האלהים? האם זה הסדר המוחלט? הם באים לדרוש את האלהים, לא להדיין. דרישה, "בית מדרש".

ג. מוסר מוחלט ומוסר הסכמי

לפרט אין מוסר מוחלט. לכל אחד תורה משלו, כל אחד תורתו, כל אחד שונה. המשותף לכולנו הוא בהיכל הקודש. תרי"ג מצוות הן מוסר הכלל. גם לגוים, שנעשו ללאומים, חיפשו איזה סדר לאומי במוסר. אבל הפילוסופיה לא יכולה להגיע למענה מה מותר ומה אסור, בתור מוחלט; אלא רק הסכמי. מסכימים, ובדור הבא משנים. חייב שיהיה סדר, לכן מסכימים. הלאומיות החדשה גרמה לחיפוש: אם יש לאומיות, אז יש לה גם סדר חיים מוחלט. לפני הלאומיות גם כן היו חיים ביחד, אלא שעשו הסכמים ללא דחיפה לאומית, ללא להרגיש דגל אחד, נשמה אחת, פטריוטים, להלחם ולמות עבור האומה וכו'. הנסיון של הגוים לקום בתור אומה, הוא נסיון מוטעה. הרב חרל"פ כתב שבגללנו קמו הפשיזם והנאציזם. כשעם ישראל חוזר להיות לנשמה, הוא משפיע על אחרים וגורם שגם הם מתעוררים לזה. אצלהם זה דעך מיד לרשעות עצומה. מבחינה כרונולוגית בולגריה היתה לפני הציונות, אפילו לפני הציונות המדינית, הקונגרס, אבל רוח כזו קמה בישראל כבר מזמן הגר"א, והם חשו אותה.



הגוים נלחמים לא בשביל מוסר מוחלט, אלא כדי שלו יהיה יותר כסף של השני. זה פשוט גזל. למה הגזלנים מוסרים את נפשם במחתרת? אין מוסר, רק מוסר מוסכם: אין לך מוסר יותר טוב ממוסר כנופיית הגנבים. ביניהם - אוי ואבוי למי שגונב מהשני. אי אפשר לחיות ככה!, יאמרו. זה לא מוחלט, זה לא אמת ערכי. אותו דבר בגדול אצל הגוים: הם מתקבצים ומתחברים כל כך חזק, שיהיה עוד יותר טוב להם, נעשים עוד יותר חזקים, ככה יכולים לגנוב מהאחרים, לעשות מלחמה, מתקיפים.



הרב מביא את הענין גם ב"אורות ישראל" פ"ד, ח.: "אהבת ישראל צריכה להתפרנס [ע"ע פ"ב, ד]", אנחנו כבר לא רחוקים מזה. "אינה דומה לאהבה הטבעית שבכל אומה, שנמצאת ביחידיה. כל אומה יסודה הוא רק טבעי פשוט", כמו להקת זאבים או מושבת נמלים, "הכרח החיים והקיבוץ, מילויי הרצונות הטבעיים, הנוחים ע"י קיבוץ שיש להם קשורים אמיצים זה לזה, והרצון הזה אינו צריך להיות מתעורר ע"י סיבות לימודיות וחינוכיות. אבל קישור של כנסת ישראל בנוי הוא ביותר על מאויים רוחניים משותפים", אצלנו הוא קורא לזה "ראוי לכסוף", "שבעצמם הם צריכים אימוץ וחיזוק רוחני מרובה מאד גם בלבו של כל יחיד, וכל־שכן בחיי הציבור כולו".

"על כן האהבה האלהית והדבקות באלהים היא לנו דבר עצמי אשר לא יוכל להמחק ולהשתנות".

"קֹדֶֹש יִשְֹרָאֵל לַה'" [ירמיהו ב ג], זה המציאות שלנו. "וּמִבְּשָֹרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" [איוב יט כו].

בסיני עם ישראל לא קם כמדינה בארץ, אלא כמדינה בשמיים. היא הלכה עם ארבע מחנות, עם שכינה באמצע, ענני הכבוד, צבא, משפט... מדינה! בלי ארץ, מדינה נודדת, מדינה מהלכת, מדינה שמימית. זו הממלכה שלנו, זו נשמת ישראל. אני מזכיר כאן פרק ד' "אהבת ישראל" של "אורות ישראל". אהבת ישראל היא אהבת השכינה. על זה הרב מדבר כאן. כשלא יכלנו לנהל מדינה בצורה של יושר וצדק, עזבנו את הפוליטיקה "מאונס שיש בו רצון פנימי" ["אורות", המלחמה פ"ג].

ד. תיקון השאיפה המוסרית בישראל בגלות

עכשיו הרב מדבר על חולשתנו:

"לא היינו יכולים לעמוד נגד הזרמים הכלליים של העולם, שאין להם ביסודם כ"א האהבה העצמית הגסה, וכאשר התהלכנו עם הלאומים שכנינו קלטנו אל קרבנו את רוחם הזר, אשר לא היה יכול להמזג בנו והיה בעוכרינו. והנה נצטרפנו בכור עוני, עברו עלינו שנות אלפים שלא היה לנו מצד כללות האומה עסק עם דברים חמריים, היינו אומה פורחת באויר וחלמנו רק על דבר מלכות שמים",

כמו במדבר, חזרנו להיות עצמנו. זו המציאות הערכית העצמית. אז חזרנו לבריאות.

"ע"ד הטוב האלהי המוחלט",

בלי שצריך ישומים במדינה, בכנסת, קואליציות...

"מצב משונה זה היה לנו לרפואה יפה: הוקלטה בקרבנו פנימה השאיפה הטבעית לנו ע"ד הטוב האלהי הכללי",

זו שוב הנשמה. היא דבר עליון מאד, ואנו רוצים לחזור למצב שהטבעיות הנשמתית שוב פועלת עלינו, בקיצור: להיות אומה. כשהצטרכנו לנהל אומה ברשעות, נשמתנו בחלה בזה ועזבה אותנו. התפרקנו ונזרינו בין העמים. שוב האומה מושפעת מהגלות, הגלות פועלת עלינו על ידי שחלמנו רק על ממלכה מוחלטת, אידיאלית ושמימית, כי לא היה לנו שום קשר מעשי עם זה. זה פעל עלינו לטובה להוריד את האלהי שוב בנשמתינו ולהוריד את הנשמה למודעותנו.

ה. תחית האומה אחרי התיקון הפנימי

"אבל עכשיו שוב אנו קרואים לגשמה בחיים", לא להשאר חולמניים, "- זהו דבר התחיה. אם חלקים רבים מהסתעפות חזיונותינו יתקטנו בכמותם בהפגשם עם המציאות, בראשית דרכנו, אין רע. המציאות אין לה כנפים מהירים כאלה אשר לחזיון",

לכן זה לוקח זמן. לאט לאט הדברים יתפתחו, המהלכים הללו יתפשטו והעם יחזור לרצות לנהל מדינה על פי הקודש, המוסר העליון והמצוות.

הסגנון, השפה, הביטוי הפרטי האישי של אלו שנושאים את הנשמה הם מבולבלים. אבל באמת, מעבר לבן-גוריון או ראש הממשלה הנוכחי, הנשמה פועלת. הנשמה מחדירה את העם לציון, בגלל שהיא היורדת והמעוררת אותו לחזור הביתה. אם היא המעוררת, זה המהלך האידיאלי. מצדנו אנחנו בכלל לא בענין. אפילו לא פרקטי. אנחנו עשינו את המלחמות? בן-גוריון עצמו נאלץ לומר, מי שלא מאמין בנסים אינו ריאליסט. ובזמננו, אי אפשר לתאר מה הנסים הולכים כל רגע. לפני שבוע אמרו שהיו 16000 מקרי ירי, צרורות בלתי פוסקות; כמה פגועים יש? אי אפשר להאמין איך אנחנו חיים ולומדים "אורות" פה בשקט. אני נותן שעור, ופתאום אני לא שומע מה אני מדבר כי יש צרורות מאחוריי, בגילה. ככה זה הולך. אנחנו לומדים, כששמה מפציצים את בית לחם. נו? אתם קצת לא כל כך בריאים שאתם יושבים פה באמצע של הערבים. לא חשבתם על זה רגע? אתם ככה קצת תמימים... מהלך פלא, פלאי, יותר ויותר.



בהמשך הרב ימשיך לתאר מהי התחיה.



סיכום:

1. האינסטינקט הקיומי דוחף את האדם להסדרים עם הזולת, כל אחד מסתדר לפי צורכיו האישיים. כך היה מצבם של העמים והממלכות לפני ההתעוררות הלאומית.

2. כשעם ישראל חוזר להיות לנשמה, הוא משפיע התעוררות לאומית גם על הגוים. הם מבינים שאפשר להסתדר יותר טוב בתור אומה, ולהיות יותר חזקים ומוצלחים.

3. אומה צריכה להתבסס על מוסר מוחלט ששוה לכל יחידיה ללא בחירה חופשית. מוסר מוחלט חייב להיות שמימי, והפילוסופיה לא יכלה לתת מענה כזה לעמים, אלא מוסר הסכמי בלבד שעלול להשתנות מדור לדור.

4. ללא מוסר מוחלט, העמים צברו כוח לאומי כדי לנצל ולהשתלט על אחרים, עד כדי פשיזם ונאציזם.

5. האומות צריכות ללמוד איך לאהוב את עצמן באופן פשוט, ואנחנו ביותר, בגלל עצמותנו האלהית. אהבה זו והלימוד איך להידבק לטוב האלהי צריכים פרנסה וחיזוק מיוחדים.

הכפירה בהבל

הרב יצחק חי זאגא

מידות הראי"ה - אמונה 

טז. אמונה בטהרתה על ידי כפירה בכל הבל ורשע. 

שיטות חדשות ישנות יש לה לרשעה, לנסות לבלבל את עם ישראל. מילים כמו ’הכלה‘ או ’סובלנות‘, שבעיקרן מציינות מידות טובות, מנוצלות היום בארסיות רבה, להשתקת כל מחאה כנגד מעשי רשעה, ואף להחדרת והפצת דברי הבל ורשע לתוככי מוסדות החינוך התורניים, הישיבות התיכוניות והאולפנות. מי שמכניס למוסדות החינוך מרצים שנואמים בעד משכב זכור מתוך ’הכלה וסובלנות‘, הריהו פוגע בטהרת אמונתם של צעירי ישראל. בהבל ורשע חובה לכפור. אמונה בטהרתה דורשת במפגיע, כפירה בכל הבל ורשע. ה‘הכלה‘ - אסורה, שבמהותה האמיתית אינה אלא הדחה, ’סובלנות‘ - רמאית שאינה אלא דיכוי התנגדות ערכית למעשי רשע, פוגעים בטהרת האמונה. כדי לזכות לאמונה טהורה ואמיתית, מוכרחים לכפור בכל הבל ובכל רשע. בלי זה אמונתנו לא תהיה טהורה. תורת ישראל קנאית היא באמונתה, וסובלנית בהתנהלותה. 

האמת האלוקית אינה נתונה לשום משא ומתן, לשום ’הכלה‘ או ’סובלנות‘. כל דבר המנוגד להלכה, הוא שקר מוחלט, ואנו נאמר זאת ונצהיר זאת - ללא שום משוא פנים. יחד עם זאת, כשפועלת התורה לתיקון עולם במלכות ד‘ על ידי ישראל, היא יודעת ומלמדת את עקרונות שלביות התיקון. העולם נפל ואנו צריכים לתקנו, ועל כן עלינו להיות עקרוניים ונאבקים, אך גם סבלניים, כלפי מהלכי התיקון המורכבים של עולמנו. תפקיד ה‘הכלה‘ ו‘הסובלנות‘ התורנית האמיתית, הוא בחינוך לניהול מאבק הסברתי בלתי אלים כנגד התופעה הרעה הזאת. בהנחלת סלידה ממעשי התועבה, במובחן מנשמתם הקדושה של אחינו המסכנים, אשר נפלו ברשתה של מחלת הנפש הזו. האמונה בד‘ אחד האמונה הטהורה היא אמונה בד‘ אחד, שאין עוד מלבדו. כל כפירה בתורה ובנצחיותה, היא כפירה באחדות הבורא, אחדות המקיפה את העבר ההווה והעתיד, השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר בם. מי שמנסה לעשות רפורמה בתורה בניגוד למצות הא-ל או לומר שמשכב זכור הוא דבר ראוי בניגוד למצות התורה, כופר הוא באחדות הבורא, באינסופיותו, בשליטתו הבלעדית והמוחלטת בכל פינות המציאות. להבל ורשע אין תרופה, מלבד הכפירה המוחלטת בהם, המביאה את האמונה הטהורה בד‘ אחד. 

על הטענות המזויפות כאילו מדובר בנטייה טבעית, כותב מרן הרב זצ“ל: ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטייה הטבעית שיש לאיזה בני אדם מראשית יצירתם למשכב זכר, ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה, אבל דבר אלהינו יקום לעולם. וכבר פירש בר קפרא על זה, ’תועבה‘ – ’תועה אתה בה‘, שהיא נטייה רעה, שצריך אדם וכללות האדם להילחם עליה... וכל הנותר בציון ונשאר בירושלם קדוש יאמר, וישנא תהפוכות, ודרך ישרים סלולה (אורות הקודש ג, פרישות, פרק לה). 

בעבר- נחשב הדבר למחלה בספר המחלות של הרפואה. יום אחד ’הוחלט‘ להוציא את התופעה הזו מספר המחלות, ללא שום מחקר מדעי. אומר הרב זצ“ל, הטענות ה“מדעיות“ להצדקת מעשי הטומאה האלה, כלל אינן מדעיות. על זה בדיוק אמר בר קפרא, ’תועבה‘ מלשון ’תועה אתה בה‘, מתבלבל לחשוב שזו נטיה טבעית, ואין זה נכון כלל ועיקר. שפע החיים הקדושים האמונה הטהורה אינה רק ענין פילוסופי שכלי אלא השער והכח המושך את שפע החיים הקדושים לשפוע משמי שמים אל תוך נשמות ישראל. כן כותב הרב, זצ“ל: החיים הקדושים, השופעים בפנימי פנימיות ההבהקה של אור אלהי אמת והולכים בדרך ישרה על כנסת ישראל ופתוח נשמתה, אחוזים בלשד החיים של קדושת אמונתה הטהורה בטהר עליון...(אורות, ישראל ותחייתו פרק ד).

זרימת החיים הקדושים בישראל, תלויה היא באמונה הטהורה. האמונה הטהורה זקוקה היא לכפירה מוחלטת בכל הבל ובכל רשע, לשם שמירת טהרתה המחיה. מתוך האמונה הטהורה, אנו זוכים לזרימת שפע החיים הקדושים בתוכנו במדינתנו. דברי ההבל והרשע אינם אלא כסות חיצונית מזוייפת למאבק האמתי. הדגל המונף אל על לתמיכה במשכב זכור, אינו אלא דגל כפירה בד‘. זאת ותו לא. המאבק היום נגד ההבל והרשע, הוא מאבק על דמותה של מדינת ישראל. זה הסיפור האמיתי. האם מדינת ישראל היא מדינת האמונה בד‘ או חלילה לא? מאז ראשית ימי הציונות של הרצל, לא הוכרעה השאלה ’התרבותית המהותית‘. עתה הגענו אל שלב הבירור הגדול. אנו כולנו, לרבות כלל הצבור המסורתי בישראל, צריכים לומר באופן ברור וללא חשש - מדינת ישראל היא מדינת האמונה בד‘. כדבריו הנצחיים של מרן הרב זצ“ל: מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד‘ בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד‘ אחד ושמו אחד (אורות ישראל פרק ו, ז).

האבות ומשה רבינו

 י"ד "שריד קטן מדבר גדול הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם. ניצוץ אחד מאור חיי האבות, מקדושתם וגבורת אלהים העליונה שבגדולתם, ההולך ואור באחרית הימים להשיב לתחית עולמים את ישראל, ועמו יחד את העולם כולו, ע"פ סדר והדרגה, הוא נעלה ונשגב מכל הקדושה הגלויה שבתוכן של אמונה ויראה, תורה ומצוה, של ההמשך המועתק מספיחי ספיחים של בנים, 'יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים'. ושיחה זו היא מחיה דור אחרון באהבה מסותרת, בה מתגלה התוכן הכביר של 'זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה'. נדחים הם האורים הקלושים, 'שרגא בטיהרא', החוצפא מגרשת אותם ובתוכה רוח ד' נוססת. גדולי קדושי עולם יכירו את הרז ויצדיקו קודש, הם, בתומתם העליונה, יחברו את תורת הבנים לשיחת האבות ועבדיהם, ותורה מעוטרת בכל הוד ובכל גבורה, בכל חן ובכל תפארה, תתגלה להיות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו. חזקו אל תיראו! אור משיח מתנוצץ, גאולת עולמים מופיעה מכל החרכים, מחושך הרשעה והכפירה המנוולת, הבזויה וחדלת אישים, בא יבא אור עליון, אשר יעמיד במרחב רגלי ישראל וירומם בכבוד קרן עם יודעי אלהיו, יאיר אור על כל מחשכים ויעודד קדישי עליונים בישועת אמת, רק חסדי אבות ישארו, וכל ענוי לב, אשר ידעו איך להיות בעיניהם דכאים וגבורים יחד, אלה הם אשר יכירו אור התורה העליונה הנובעת משיחתם של עבדי אבות, שהיא גאולתם של בנים".



ט"ו - "כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא, בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב, והתחום ארוך הוא: י"ב מיל כמחנה ישראל כולו, הכופל באמת את כל העולם באיכותו, 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל'. משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע. כל עז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסגוף, הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת ההרגשה, עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכח: 'הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש, וערים נשמות יושיבו'. והתחום של אלפים אמה הקצר הולך הוא ומתרחב, כמדת ישועתן של ישראל, שהולכת ואורה קמעא קמעא".

א. תכונת האבות פועלת

התכונה הקדושה של אבות האומה באה לעם ישראל כנחלה, ולא בזכות. היא פועלת בעם ישראל אפילו כשהוא מתנגד לה, לא רק כשהוא לא מודע לה. היא פועלת וגוברת, "אור משיח מתנוצץ" אפילו דרך יהודים שלא מדברים בשם מלכות ה'. מלך המשיח, זה מלכות ה' ולא דבר אחר, זה השכינה שפועלת למרות ההתנגדות. אפילו נגרמת סלידה של צדיקים מפני הופעות אלו, לכן הרב אומר לצדיקים: "חזקו אל תיראו!" יש להביט ולחתור לעומק, כי "שריד קטן מדבר גדול, הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם". השריד הקטן שמופיע בציונות, ואפילו ללא מודעות אישית, הוא שייך לדבר גדול שפועל. צריך להיות שותף ולחזק אותו.

תכונת האבות היא מוּלדת ("נחלה"). ההבדל בין אב לרב שהרב יכול להיות פרטי. הרב יכול לפתח ערכים רוחניים. האב "עושה" הסטוריה - הבדל מהותי. האב מחדיר את הערכים בחי, ביורשיו, כשהרב רק מקנה; היחיד צריך ללמוד, להפתח ולהשתייך. האב לא תלוי בבן; הבן הוא בן בגלל שיש לו אב, אבל הרב תלוי בתלמיד, עד כדי כך שאם התלמיד הורג בשוגג, הרב גולה עמו. הרב בא אחרי האב. הוא מסביר מה שהאב שתל. הרב מוציא לפועל מה שהאב קבע. "ישראל קדמו לתורה", זה הפשט. ישראל, בתור חי, קדמו לתורה המפרטת את מה שבישראל. "ישראל ואורייתא חד נינהו", כשישראל הוא החי והמציאות, והתורה היא הדרך של הופעת המציאות. הציונות היא מבחינת ה"עִברים", בני אברהם העברי, לעומת משה רבנו שייגלה מה טמון באברהם העברי ובבניו. עוד לא הגענו למצב של משה רבנו.


"ואור של משיח [ה]מקבץ נדחים מתחיל להופיע", זו המציאות שאנו לומדים אצלנו, קבוץ גלויות זה אורו של אברהם אבינו."וקול בכי תמרורים של רחל" אמנו, לא הרבנית, "המבכה על בניה מתמתק על-ידי שפעת [ת]נחומים, [של] 'מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאם ד', ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך, נאם ד', ושבו בנים לגבולם'. ויצירת החיים המיוחדים בכל מאורם וחטיביותם המיוחדה, רוויה בטל העושר הכללי של האדם הגדול בענקים, ברכת אברהם", לא משה רבנו, "חוזרת היא [דוקא ע"י שיבה זו להתגלות]. 'והיה ברכה - בך חותמים'" - "מביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה... מגן אברהם". לא חותמים במציאות אחרת, אלא דוקא של אברהם אבינו. כמובן קשה לצדיקים לקבל את הדברים האלה, מפני שהם כבר עם משה רבנו, ואז הם עלולים להעדיף את הטפל על העיקר, התורה על ישראל. כי התורה היא גילוי ישראל, היא אינה דבר שונה. אבל אם לפעמים הדברים בניגוד זה לזה, כשישראל לא עושה את התורה, אנו צריכים לדעת מה קודם למה, שישראל קדמו לתורה [תנא דבי אליהו יד]. או כמו שהרב אומר "יצירה עצמית ישראלית, במחשבה ובתקף החיים והמפעל, אי-אפשר לישראל אלא בארץ-ישראל", עשיית האומה ושיבת האומה לארצה זה בחינת אברהם אבינו. התכונה העברית פועלת ביהודים פרטיים ומעוררת אותם לשוב ארצה. 

ב. היחס בין טבע לתורה

וכן כתוב ב"אורות ישראל" פ"ד, ט. (עמ' קנ): "האבות משפיעים הם את הצד הטבעי שבכנס"י, ומשה רבנו את הצד הלמודי. והם ממוזגים זה בזה", כי התורה היא בנשמה, "ומשפיעים זה ע"ז", כי הנשמה משפיעה קדושה על המצוות, והמצוות מגלות את הנשמה ובזה מגדלות אותה. כשהנשמה עושה רצון ה', אז רצון ה', האין-סוף, מופיע בנשמה יותר. זה מהלך שהמצוות מועילות לנשמה, והנשמה היא מקור למצוות. כל המצוות הן "מעשה עם ישראל", לא של היחידים. היחיד אינו מצווה, הקב"ה אינו פונה ליהודי הפרטי. בסיני הוא פונה לאומה בכללותה, זה הגילוי הלאומי דרך הפרטים, דרך היחידים. אם היחידים רוצים לגלות את הנשמה, זה על ידי פעולות אלו. המצוות מגלות את התכונה הלאומית של האבות.

ג. היחס אבות/משה לעתיד

"ולעתיד לבא יתחבר לגמרי משה עם האבות", דהיינו המצוות עם הנשמה, לימוד התורה עם יסודה, מקורה הפנימי הנשמתי, "ויגלה במשיח בצורה כלולה מכל", גם הבחינה העברית בשלימותה, וגם שמירת קלה כחמורה, "ולמעלה ראש ינשא הצד הטבעי שבכנס"י, 'מחשבתם של ישראל קודמת לכל', ז"א שהמקור העליון הוא עוד הרבה יותר למעלה מאשר החיבור של התורה עם הנשמה, של משה עם אברהם. "ויתראה לעין כל שהוא", הצד הטבעי הזה, "שורש כל התורה כולה, וכפי תגבורת הצד הטבעי שבאומה יתגדל העונג של חייה", של חיי המצוות, "והקדושה תהי' מדושנת נחת ועונג לאין קץ ותכלית", כי אם הקדושה והמצוות יורגשו כטבעיות, כמגלות את המציאות הנשמתית הטבעית, אדם כזה הוא שמח. כשנכנסת שבת הוא שמח, הוא אוכל אוכל מאד טעים ומתאים ורצוי לו, כן כשיעשו את המצוות וילמדו את התורה, ממש ירגישו עונג לאין קץ ותכלית; כמו שהפסוק אומר: "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" [שיר השירים ז ז]. והתענוגים כמה רוממים הם, כמה נעימים הם, כמה מפוארים הם, כמה עדינים הם, "מבשמי עדניהם אנו מריחים קצת קליטת ריח טוב ריח גן עדן", המילה "להתבשם" תמיד מכוונת ל"תקון הגשמיות". הבשריות היום מעלה ריח די... לא טוב, מביש, אבל בגן עדן הצד הגשמי מגלה את העדינות הפנימית, עד כדי כך שהוא גם מריח טוב. גן עדן כולו הוא ריחות טובים, ז"א גשמיות מתוקנת, אין שם סרחון המוות. המוות הוא שיא הסרחון, כמו הוצאה של דבר מיותר בחיים מעלה ריח רע, כל טומאה מלווה בריח רע. גן עדן, גן בתוך עדן, "ואנו מתעדנים ומתמלאים גודל קודש, שפעת קודש, רוח הקודש", הצד הטבעי יוצא לפועל לגמרי על ידי התורה,"ניצוצות של אורו של משיח נכנסים בנשמתנו, 'והריחו ביראת אלהים [בפסוק: י-ה-ו-ה]", הוא יריח את הגוף של הנשפט בפניו, ומריח זה יחליטו "צדיק" או "רשע", "ולא למראה עיניו ישפוט", הוא מריח את המשפט ודן על פי זה, אם גופו מריח טוב, צדיק, ועל פי הריחות הוא מבחין מה פשע ומה שוגג, גניבה, רצח, שקר וכו'. היום אנו דנים על פי מראה עינינו, צריך עדים, ואחר כך עיני השכל של השופט. יהיו שופטים על פי הרוחני; קשה לשפוט על פי הגשמי. כשאדם "מתעסק", קשה לשפוט אותו. גופו עשה פעולה, שהוא בכלל לא יודע שעשה אותה. הגוף כל כך רחוק, אין כאן התחלה של מחשבה, אין פעולה רוחנית, רק גשמית, וזה כלום. לעתיד לבוא אין דבר כזה. כשאדם עושה פעולה רעה, היא תמיד מגלה עולם פנימי גדול. אמנם הוא סטה, אבל יש תמיד מציאות עליונה של גוף חושב, גוף-מגלה-רוחניות, לטובה ולרעה, מדריגות. אז אפשר להריח אפילו "מתעסק" ולראות מה מידת הרע במעשה הזה, מה מידת הרוחניות המקולקלת שבו. "ולא-למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי-ארץ, והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רָֹשָע' [ישעיהו יא ג-ד], ואין רשע, כי הרשעות תמחה, ועמך כולם צדיקים", חוזר הטבע.

 

הבעיה היא שהבחינה הטבעית עוד לו מופיעה די, לא רבים האנשים שברוח התרוממות ובשמחה כששוקעת השמש ביום ששי. אבל כתוב "ישמחו במלכותך שומרי שבת" [תפילת שחרית של שבת]; הרי הוא שומר שבת, וכתוב: "ישמחו במלכותך"...

ד. השלחות להיום

"ומי שריח טהרה מקליטת ריח גן עדן של משיח בו", מי שכבר מבין תורה זאת וקשור ל"עבריים", (לא רק בחינת "תורה") דהיינו תלמיד חכם, "אינו רואה חובה על שום אחד מישראל", זה הדרך של היום איך להתיחס לציונות, "ואהבתו לכל אחד מישראל גדולה היא לאין קץ וחקר. רואה הוא את האור הגדול שבנשמתם", לא את המעשים, אלא את הנשמה, "את סגולת פארם", את הטבע, "ואת זיו התשובה", השיבה לארץ, "החופף עליהם תמיד", אפילו לא עולים לארץ,"את ברק הקודש", האומץ, "ואת אור השכינה שאינה זזה מהם בכל עת ובכל זמן, בכל דרגה ובכל מקום, 'אני ד' השוכן אתם בתוך טומאותם', ובין כך ובין כך בנים אתם לד' אלהיכם [עיי' קדושין (לו.)]. אשריך ישראל".



עכשיו יותר ברור ש-

יד. "שריד קטן מדבר גדול הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם",

דהיינו איזה שארית ישראל של היום מ"דבר גדול", נשמת ישראל קודש, מאברהם אבינו, ולמרות שאנו כלום מזה, בכל אופן אנו "מזה". זה יותר מחלק גדול "מדבר קטן שלם". והדוגמה:

"'יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים' [ב"ר ס]",

"שיחה", דיבור סתמי, "שיחה קלה", של עבדים, לא של אבות עצמם, היא יותר חשובה לתורה מגופי תורה של בנים. אז נעדיף את ה"שריד", במיוחד שאותו שריד מנהל את ההסטוריה, הוא הפועל להחזיר את עם ישראל, על פיו היום ההשגחה פועלת.

"לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְֹרָאֵל" [דברים לב ח], "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" [בראשית טז י], אז זה מספר או לא-מספר? זה מספר שלא סופרים. המספר - זה התורה, האורייתא, מצוות, הגילוי; יש לזה איזה גבול. אבל המקור הוא מעל המספר, מעל הסדר, מעל הגילוי המדויק הנכון.



ה. הקשר בין הקודש לחול - המצב האידיאלי



נמשיך בכמה סעיפים שענינם הקשר בין הקודש לחול. הנושא שוב נידון בסעיפים כז., כח. ו-מו.

טו. "כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה",


זה החלק הראשון, "אברהם אבינו", הופעה מלמעלה למטה, והחלק השני:



"וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא",



זה "משה רבנו"; סה"כ המצב האידיאלי.



"בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה",



הצדדים המעשיים, ענפיה של הנשמה המופיעה, גם הסדר הלאומי הנכון בקדושה, (הכוונה של המילה "ביחוד" - עיי' סוף השעור),



"אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם",



החול, הטבע, הגוים, החושים, ענוגים, כל אלה מצויינים כי הם המשך של הנשמה ושל המצוות. אין לחול שום ניגוד לקודש, אדרבה, זה הקודש עצמו - שחל, מדריגות של הופעת הקודש. הוא כל כך רחוק מהמקור שמדברים על חלות. זה כאילו כבר לא הוא עצמו. אבל אין דבר כזה, הכל חי מהקודש, מהקדוש-ברוך-הוא. "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת-כֻּלָּם" [נחמיה ט ו]. כל כך הרבה לבושים, מדריגות מרוחקות מהמקור, עד שמדברים על פעולה של הקודש. גם זה קודש, אבל לא הקודש עצמו. כך הגדרת החול: פעולת הקודש. כמובן הקודש מתאחד לגמרי בחול.

"ומסוגלים להרחיב את אור הטוב",

החול הזה מוסיף, כי הרי הוא הקודש שחל, לכן כמה שיש יותר חול, יותר קודש מתגלה, וזה גורם למעיין, למקור, להתחזק.

"והתחום ארוך הוא:",



דאורייתא ודרבנן,



"י"ב מיל כמחנה ישראל כולו",

מחנה ישראל, שבתוכו מחנה שכינה, אוהל מועד, זה תמצית כל העולם כולו. אין דבר בחוץ, אין דבר לא כלול, כל החול הוא מרוכז בקודש, במחנה ישראל. וה"תחום", "תחום שבת", הוא תחום של היחודיות, שישראל הוא עִם עצמו, עִם הקודש, ובשבת אין לחלל את השבת, אין לצאת מחוץ לתחום, יש להשאר ברשות היחיד, כי השבת היא מציאות של התכנסות של כל הקודש, וממילא כל החול כלול בו. עוד צריך להבין מהו הרמז ב"יב' מיל". הרב רוצה לומר שמחנה ישראל, שבתוכו מחנה שכינה, כולל את החול.

"הכופל באמת את כל העולם באיכותו, 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל'",

שבעים לאומים וחול, לפי שבעים בני ישראל שירדו מצריימה.

ו. הקשר בין קודש לחול - בגלות

אבל אנו לא במצב כזה שנשמתו של כל ישראל מופיעה בסידורי מצוות:

"משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע",

אי אפשר להתפשט ל-יב' מיל, התחום הופך להיות שני מיל, אי אפשר הרחבת הקודש שיתפשט על כל מחנה ישראל, אלא צריך להצתמצם במחנה שכינה לבדו,

"כל עז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש",

כי החול כבר לא יונק מהקודש, ואז נעשה לו לצרה. החול נוגד ולוחם בקודש,

"ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסגוף",

אפילו ביהדות יש ספרים שמדברים על כך, כמובן ספרי גלות, ספרי רבותינו בגלות, 

"הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת ההרגשה",

דהיינו לצמצמם, כי הרי סיגוף מצמצם חיי הגוף, אבל אם חיי הגוף לא פורצים והאפיקים לא מתרבים, אז גם המעיין נאטם.

ז. קודש וחול שוב מתקרבים בזמן הגאולה

"עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכח: 'הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש, וערים נשמות יושיבו' [ישעיהו נד ב-ג]. והתחום של אלפים אמה הקצר",

שישבו היום הלכה,

"הולך הוא ומתרחב, כמדת ישועתן של ישראל",

והרב כאן רומז על דברים,

"שהולכת ואורה קמעא קמעא".

כותרת לסעיף: טבעיות הקדושה של האבות (של הסעיפים הקודמים) היא מקור לחוֹל בארץ ישראל. - של ארץ של גשמיות, שניהם מצטמצמים בגלות, שניהם נפרדים ומצטמצמים בגלות. אי אפשר לדבר על מושג של "טבעיות קדושה" בחו"ל, רק בתוך מחנה ישראל הדבר מתאפשר. פה אנחנו חוזרים לפוליטיקה, לחקלאות, לצבאיות, ובכלל לא עוסקים בזה בחו"ל. שם אנו פוגשים תרבויות ודתות שמפרידים בין קודש לחול. כשהחול לא יונק מהקודש, מה מקיימו? והקודש, שאין לו גילוי, גם הוא מצטמצם ונשאר בריכוזו.

מה משמעות של "ביחוד" [שורה שניה]? "בקדושה ביחוד ובברכה"; יש כמה פרקים ב"אורות הקודש" שמדברים על קדושה וברכה, מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת", שגם הקודש מתברך [בבא מציעא (קיד.)].

"אורות הקודש" ב' (עמ' תקלד) [ב(שטו)], "התעלות העולם" יח.: "[יחוד והתעלות:] יחוד ברכה קדושה. באור אין סוף אין שייך הוספה, והתעלות, מצד עצמו, אבל באמת אי אפשר שהיתרון של ההתעלות הנצחית תחסר מהשלמות המוחלטת.

וזאת היא תורת ההויה, הופעות אורות חיות הויתיות, על ידי רושם של ירידה, במדה כזאת, שלעולם תהיה אפשרות לתוספ[ו]ת ועליה, שהיא בעצמותה סילוק מכל ירידה ושפלות.

והפירודים בעולמים יתיחדו כאחד במקורם האחדותי, וההתאחדות תוסיף אור ויתרון בלא הפסק, ברכה תמידית, ותוכן הברכה היא התעלות, והבדלה מכל פחיתות ורשעה, מכל חושך וצמצום, קדושה".

[ע"ע ע"ר א קפא-ב, ד"ה כלל ופרט וכלל, וד"ה מכלל שהוא צריך לפרט. א"ק א מד. ע"ע ע"ח, דרוש עיגולים ויושר, ענף א.; מילון הראיה, עמ' תכג]



סיכום:

1. התכונה הקדושה של האבות באה לעם ישראל כנחלה. מלך המשיח, הוא מלכות ה', שכינה. התכונה פועלת תמיד.

2. התורה מפרטת מה שיש בתכונה. אבל כל אחד צריך לפתח אותה אצל עצמו, משה רבנו, הצד הלמודי, מול אברהם אבינו, הצד הטבעי.

3. במצב האידיאלי הטבע בא לביטוי על ידי התורה, וגם החול הוא ביטוי של הקודש, הוא פעולה של הקודש, בכל מקום בעולם.

4. בגלות החול מנותק מהקודש ומתנגד לו, וצדיקים מתרגלים לא לייחס קודש לחול בכלל, הם מתרחקים מהחול בעוצב וסיגוף.

5. התכונה העברית פועלת ביהודים פרטיים ומעוררת אותם לציונות, לשוב ארצה, ושוב הקודש מתגלה בחול, בהדרגה.

[kimizion]