הגאון הצדיק רבי יהודה זרחיה סגל זצ"ל

הרב אורי דסברג ז"ל
בשנות החמישים במאה הקודמת הוקמה בדרום תל-אביב השכונה קרית שלום. השכונה אוכלסה על ידי ותיקי הארץ, חברי ההסתדרות אנשי צבא הקבע וחניכי בית"ר, וכן הוקם בסמוך לשכונה זו שיכון הפועל המזרחי הראשון. לרבה של שכונה זו נתמנה הרב יהודה זרחיה סג"ל. אביו, הרב שפטיה, היה תלמיד-חבר של האור-שמח בדווינסק.
הרב יהודה זרחיה נולד בירושלים, ובינקותו עברו הוריו לגור בנוה-שלום שביפו. בהיותו בן שנה וחצי הוא נחטף, וכפסע היה שאנחנו כבר לא נדע מיהו. אביו מצאו בתוך שק על שכמו של ערבי. כבר בהיותו ילד כבן 8-7 היה הציבור נהנה מדרשותיו. כשהתבגר למד בישיבת לומז'ה שבפתח-תקוה. החזון-איש אמר עליו שהוא ארי בין אריות. אבל הוא עצמו כתב: "אני מכריז ומודיע שאני לצערי מקטני בני ישראל - גם במעשים טובים וגם בהשגות וגם בתורה וביראת שמים...".
בסוף ספרו "ראשית העבודה" העתיקו מכתב ידו, שלמד "דף היומי למשך שנותי עד כה (56)", וקיבל עליו "להשלים ולהמשיך עד 120 בעז"ה ללמוד כל יום 2 דף עם תוס' לאט ועיון בראשונים ולחזור 11 פעמים ולעבור במהירות 5 דפים עם פרש"י ועיון היטב בכל התוס' ורא"ש ולחזרם 11 פעמים", ולמה דווקא 11 פעמים? כי כך במשך 3 שנים יימצא שלמד את הש"ס 33 פעמים, כש-20 מתוכם משלימים שנים שלא למד בהן. פעם אחת ענה לשאלת קרובו שמאמר חז"ל מסוים נמצא בסנהדרין דף קי"ד, כשבאמת הוא נמצא בדף קי"א. כעבור שלוש שנים הגיע אליו אותו קרוב משפחה והתלונן שהוא שוכח כל מה שלמד. ענה לו הרי"ז סגל: אתה מתלונן?! הרי נוכחת לדעת שגם אני שוכח. התפלא אותו קרוב: הרי החטאת את המטרה רק בשלושה דפים! אבל אחרי שלומדים אותה מסכת ארבע מאות פעם, ענה לו הרב סגל, גם שכחה כזאת היא אסון.
הרב סג"ל כתב מאמרים בעשרות כתבי עת היוצאים לאור על ידי חוגים שונים, כי הוא לא השתייך לאף חוג, אלא היה כלל ישראלי. מאמריו קובצו לספריו "חידושי רבי יהודה זרחיה" ו"צמח יהודה" (5 חלקים). "בחג העצמאות תשל"ז" (כך בלשונו) כתב לרצי"ה קוק מכתב ברכה, ובו שיבח אותו על שהוא "משמש אורה זו תורה לאלפי צעירים ומתסיס לאהבת ארץ ישראל", על כל חלקיה (שני עברי הירדן), "ובלי ספק זכותו רבה מאד והמקום יעזרנו לשמש בכהונה גדולה בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו". את יום העצמאות עצמו הוא מכתיר כ"יום גדול זה אשר בו מוקם כבוד שמים ומוחזרת השכינה לישראל כי כבוד ה' המחולל בגויים הולך ומתקדש בעצם קיום המדינה ומרכז לנדחי ישראל וממנה יתד וממנה פנה לחלות הנבואה בעמנו."
על ראיה חודרת ושמימית יש ללמוד מסיפורו של אחד מבני קהילתו שבאמצע התפילה ניגש אליו הרב ואמר לו: "קח את הטלית ולך הביתה". הלה התפלא על שהוא כביכול מגורש מבית הכנסת, ופנה אל ביתו. שם מצא את אשתו מחוסרת הכרה. "משמים שלחו אותך הביתה להזעיק עזרה" אמרו לו הרופאים בבית החולים לאחר שחיי אשתו ניצלו.
הרב נפטר לפני 10 שנים, בט' באדר תשס"א. הוא לא השאיר אחריו צאצאים, ואולי דווקא בשל כך היה מקרב אליו ילדים, ועל אף מעמדו הרם כרב שכונה היה אוהב לשיר איתם ביחד בקולו הערב.
לז' באדר. נפסק בשו"ע (יו"ד רמב,לו): "האומר לחבירו איני מקבל ממך אם היית כמשה - מלקין אותו, משום בזיון". המפרשים ביארו שהבזיון הוא שכאילו יכול מישהו להיות כמשה רבנו, והרי כתוב "לא קם כמשה עוד". אמנם הרמב"ם כתב (הל' תשובה ה,ב): "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו", אבל זה רק בתחום אחד, בצדיקות. שכן הגמרא (ר"ה כא,ב) אומרת שמשה רבנו זכה לכל נ' שערי הבינה חסר אחד. לשאוף להיות כמשה רבנו בכל שערי הבינה שזכה להם - בזה יש משום בזיון.

האם אשה נאמנת להעיד על תינוק שהוא בכור ויטול פי שנים בנחלה

הגאון הגדול רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א






בפרשתינו אמרה תורתינו הקדושה ויהי בלדתה ויתן יד ותקח המילדת ותקשור על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה. והנה במדרש בראשית רבה בפרשתן פרשה פ"ה אמרי' "ויהי בלדתה ויתן יד, אמר רבא בר רב חסדא ג' נאמנין לאלתר ואלו הן החיה והשיירא [פירוש – אסופי] והמטהרת את חברתה. חיה, דכתיב ותקח המילדת ותקשור על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה". וכ"ה בירושלמי פ"ד דקידושין ה"ב ובירושלמי בבבא בתרא פ"ג ה"א.


והנה מרהיטת דברי המדרש והירושלמי נראה דהא דחיה נאמנת היינו נאמנות מדאורייתא, ותו מדכייל לה המדרש בהדי שיירא ומטהרת את חברתה דהוי נאמנות מדאורייתא, ש"מ דגם נאמנות החיה הוי מדאורייתא. אמנם הפני משה ז"ל שם בירושלמי במראה"פ כתב דבהכרח דאין זה אלא אסמכתא בעלמא, דשאני התם דהמילדת קשרה על ידו שני, יעו"ש.


והנה בקידושין ע"ג ב' אמרי' אמר רב חסדא שלשה נאמנים לאלתר אלו הן אסופי חיה ופוטרת חברותיה, ובתר הכי אייתינן "ת"ר נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר" וכתב הר"ן ז"ל [ל"א ב' מדפי הרי"ף] לענין נאמנותה של חיה לומר זה כהן וזה לוי וז"ל בד"ה נאמנת, "ולא מדינא אלא דהימנוה רבנן לפי שעל הרוב א"א בענין אחר". והט"ז ז"ל באהע"ז סי' ד' סק"כ, כתב דאע"ג דהר"ן ז"ל לא מיירי להדיא לענין נאמנות החיה לגבי בכורה מ"מ דברי הר"ן ז"ל קאי נמי אבכורה, יעו"ש. והרשב"א ז"ל בקידושין ע"ג ב' ד"ה ת"ר כתב וז"ל בא"ד "ותקנת חכמים הוא כעין נאמן הדיין וכעין נאמנותה של חיה ואם", ומדבריו ז"ל נראה דנאמנותה של חיה הוי רק מדרבנן. אלא דגם הוא ז"ל לא פירש, האם מיירי נמי לענין בכורה ועי' לקמן.


אמנם התשב"ץ ז"ל בתשו' ח"א סי' פ"ד כתב וז"ל "מה שאמרת שלא נמצא שיאמרו חכמים שנתנה תורה נאמנות לעד אחד אלא בשני מקומות וכו', לאו כללא הוא, שהרי האמינה תורה עד אחד באיסורין וכו', ועוד והא איכא נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי ושלשה נאמנין על הבכור חיה ואמו ואביו". ומוכח מדבריו ז"ל להדיא דנאמנות החיה הוי נאמנות מדאורייתא.


והנה בדבריו ז"ל קשיא טובא, היאך יתכן שתהא החיה נאמנת מדאורייתא על הבכור, הא הוי עדות על דבר שבממון היינו חלק בכורה, ואפי' איש אינו נאמן דע"א הוא, וכ"ש אשה דאינה בתורת עדות בדבר שבממון, וצ"ע.


ברם, מצינו להרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל נ"ב ס"ב וז"ל, "שלשה נאמנים על הבכור חיה ואביו ואמו. והתם גופי' לא אמרי' הכי אלא משום דגלי קרא יכירנו לאחרים, ובשביל שהאמינה תורה לאב אף על פי שהוא קרוב ויחיד וטעמא שאין להעיד אלא הוא ואין אחר יכול להכירו ילפינן מינה הוא הדין חיה ואמו", וכ"ה בתוס' הרא"ש ז"ל בקידושין ע"ד א' בד"ה חיה וז"ל "כולהו ילפינן להו מדחזינן שהאמינה תורה לאב להעיד על בנו ובכור אף על פי שהוא קרוב לפי שרגיל האב להכיר בבניו יותר מאחר, ילפינן נמי מיניה להאמין חיה לאלתר ואמו כל שבעה לפי שאין רגיל לידע אחר שהוא לשם".


ומדברי הרא"ש ז"ל נמצינו למדים טעם חדש בהא דחיה נאמנת מדאורייתא, והיינו משום דרק היא יכולה להכיר הולד כשנולד. וכבר מצינו דוגמתו בדברי הרמב"ן ז"ל בגיטין ב' ב' ד"ה עד, דמה"ט האמינה תורה לאשה בספירת ז' נקיים וז"ל, "אי אפשר שתביא עדים לפסיקת זיבתה ונדתה ולספירתה ולטבילתה ולפיכך האמינתה תורה".


והנה יש להוציא מדברי הרא"ש ז"ל, דגם לענין הא דאמרי' התם דנאמנת החיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר וכ' רש"י ז"ל בד"ה זה, דמיירי בכמה נשים שילדו בבית אחת, ולדעת הרא"ש ז"ל גם בזה החיה נאמנת מדאורייתא, דגם לענין זה רק המיילדת יכולה לדעת.


וקשיא לי טובא לפי"ז, דהנה אמרי' התם, נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר, בד"א שלא קרא עליה שם ערער אבל קרא עליה ערער אינה נאמנת ערער דמאי אלימא ערער חד והאמר ר' יוחנן אין ערער פחות משנים, וכו' ואיבעית אימא לעולם אימא לך ערער חד וכי אמר ר"י אין ערער פחות משנים הני מילי היכא דאיכא חזקה דכשרות אבל היכא דליכא חזקה דכשרות חד נמי מהימן", וכן פסק מרן המחבר ז"ל באהע"ז סי' ד' סל"ה.


והק' הר"ן ז"ל שם [ל"א א' מדפי הרי"ף] אמאי בקרא עליה ערער דחד אינה נאמנת, הא קיי"ל דכל מקום שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים. ותי' דמה שהחיה נאמנת לומר שזה כהן וזה לוי היינו רק מדרבנן משום דא"א בלאו הכי, וע"כ לא נתנו חז"ל נאמנות לחיה אלא כשלא קרא ערער ואפי' דחד, כן ביאר הט"ז ז"ל שם כונת הר"ן ז"ל [ועי' בדברי המל"מ ז"ל בפט"ו מאיסו"ב הי"א].


ומעתה לפי"ז, צ"ע היאך יפרנס הרא"ש ז"ל הא דקתני דבקרא עלי' ערער אין החיה נאמנת, ולהנ"ל צ"ע כיון דנאמנת מדאורייתא הדרי קושית הר"ן ז"ל לדוכתא, שו"ר דהרא"ש ז"ל בתוהרא"ש לעיל ע"ג ב' הק' נמי קושית הר"ן ז"ל, ותי' וז"ל "משום דאין כאן נאמנות גמורה אלא לפי שבאותה שעה א"א אלא בעדות החיה" וכונתו ז"ל לא זכיתי להבין, הא לקמן כתב דהוי נאמנות מדאורייתא וילפי' לה מנאמנות האב דגילתה התורה 'יכיר', והרי בהא דהאב נאמן מדין 'יכיר' ודאי דבקרא עלי' ערער דחד, האב נאמן, וצ"ע.


והנה הבית שמואל ז"ל באהע"ז סי' ד' סק"ס חידש דלדעת הרמב"ם ז"ל בפי"ב מגירושין הכ"א, דאשה שהעידה שמת בעלה של פלוני ובא עד כשר והכחישה אפי' אחר שהתירוה בבי"ד תצא, וכ' הב"ש ז"ל דה"ה לענין איסורים דעד כשר נאמן יותר מאשה, וממילא לא קשיא קושית הר"ן ז"ל, דהא דאמרי' כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים היינו באיש שהוא בר עדות, ולא באשה, יעו"ש, והנה לפי"ז יש ליישב בעז"ה באופן נכון, דהנה הטור ז"ל באהע"ז סי"ז סל"ח פסק כהרמב"ם ז"ל, וא"כ שפיר י"ל דמסתמא הרא"ש ז"ל נמי ס"ל הכי, וממילא לא קשיא קושית הר"ן ז"ל, ודו"ק.


והנה יש לחדש בעז"ה ב' נפק"מ נפלאות בהא דהחיה נאמנת מדאורייתא.


א] הנה לדעת הט"ז ז"ל דגם לענין בכור נאמנת החיה רק מדרבנן, בהכרח דהא דנוטל פי שנים הוי מדין הפקר בי"ד, דהא מדאורייתא אינה נאמנת ואינו אלא ספק בכור והמוציא מחבירו עליו הראי', וא"כ אם הבכור יקדש אשה בדמי בכורתו אינה מקודשת אלא מדרבנן לדעת רבינו ירוחם ז"ל בח"א נכ"ב דהמקדש אשה בחפץ שקנה אותו רק מדרבנן אינה מקודשת אלא מדרבנן, אבל להרא"ש והתשב"ץ ז"ל דנאמנת מדאורייתא א"כ האשה מקודשת מה"ת. וזה חדש.


ב] תו י"ל בעז"ה דבר מחודד. דהנה הפתחי תשובה ז"ל בחו"מ סי' רפ"א סק"ז הביא דעת השבות יעקב ז"ל דגם יורש יחידי יש לו דין בכור יעוש"ה, וכתב הדבר אברהם ז"ל בח"א סכ"ז דלפי"ז יורש יחידי פטור ממעשר בהמה, דחלק הבכורה הוי בגדר מתנה דהוי כלקוח דפטור ממעשר בהמה, וממילא חלק הפשוט נמי פטור לפי שמעורבין ב' החלקים יחד כיון דהוא יורש יחידי יעוש"ה, והשתא לפי"ז משכח"ל נפק"מ נפלאה, בבן ובת תאומים, שהחיה העידה שהבן נולד הראשון והוא בכור ונוטל כל הנכסים, ולהנ"ל יהי' הדין דמ"מ חייב במעשר בהמה, דמדאורייתא אינה נאמנת ואין זה חלק בכורה. [והוצרכנו לאופן זה, דאי מיירי בב' בנים תאומים, הרי בכל ענין פטור ממעשר בהמה דגם על הצד שאינו בכור נמצא דקיבל מאחיו חלק בכורה במתנה ובלא"ה פטור, אבל בבן ובת א"כ על הצד שאינו בכור הרי קיבל חלק בכורה מדין פשוט ושפיר חייב במע"ב].


וליכא למימר דעכ"פ נפטרנו משום תקנת חז"ל, הא ליתא, דהא כתב הר"ן ז"ל בנדרים מ"ד ב' ד"ה ופרכינן דאין לפטור אדם מתרו"מ משום הפקר בי"ד דלא באו חכמים להקל ולפטור מן המעשר מה שהוא חייב בו מן התורה, וא"כ ה"נ דכותה דלא יפטר ממעשר בהמה משום הפקר בי"ד כיון שחייב בה מן התורה, אבל להרא"ש והתשב"ץ ז"ל דהחיה נאמנת מדאורייתא א"כ החלק בכורה הוי מדאורייתא ושפיר פטור ממעשר בהמה, ודו"ק היטב כי קצרתי.


ונלע"ד בעז"ה ליתן טעם חדש בהא דהחיה נאמנת מדאורייתא, ובו יבוארו כמה יסודות בדיני נאמנות ע"א בממון.




הנה המהרי"ק ז"ל בשורש ע"ב יצא ללמד בדבר החדש, דהא דבדבר שבערוה צריך ב' עדים היינו דוקא במקום דהוי איתחזק איסורא, אבל היכא דלא איתחזיק איסורא גם ע"א נאמן, דהדר דינו כשאר איסורים דילפי' מ'וספרה לה' דע"א נאמן. וכ' המהרי"ק ז"ל שם וז"ל, "ועוד כיון דגמרינן דבר דבר מממון איכא למימר דון מינה ומינה, מה התם להוציא מחזקתו אף כאן להוציא אשה מחזקת איסור". והיינו דס"ל דגם בממון הא דבעי' ב' עדים היינו דוקא בדהוי נגד חזקת ממון, אבל בליכא חזקת ממון ע"א נאמן יעוש"ה. ועי' בדברי הש"ש ש"ו פ"ג, ובדברי האמרי בינה ז"ל ז"ל בהל' עדות סי' כ"ט.


ומעתה נלע"ד בעז"ה לחדש, דבממון היכא דליכא חזקת ממון, לא די דעד אחד נאמן, אלא אפי' אשה נאמנת. ואמינא מילתא בטעמא, דהנה תורתינו הקדושה נתנה כללים לדבר, דבממון ובדבר שבערוה בעי' ב' עדים ובאיסורים ע"א נאמן ואפי' אשה, וכל שלא נכלל בממון או בדשב"ע הדר דינו ככל איסורי התורה דאשה נאמנת, ומגוף דברי המהרי"ק ז"ל אנו למדים דכל עדות שבממון שאינו מנגד לחזקה הוי כאיסורים יעו"ש, וממילא דאשה נמי נאמנת.


והשתא, בהא דחיה נאמנת לומר זה יצא ראשון וזה יצא שני, הרי התם ליכא נפק"מ בעדות זו לממון אלא באחת משתי פנים, או לענין שיטול פי שנים לאחר מיתת אביו, או לענין שיתחייב האב לפדותו בחמש סלעים. ונחזי אנן, הנה לענין פדיון הבן הרי אין זה נגד חזקה דהא כ' הט"ז ז"ל הנ"ל דהכא מיירי בשילדה תאומים, וא"כ ממ"נ האב חייב חמשה סלעים או משום הראשון או משום השני, אלא דא"כ בשנולדו תאומים בן ובת אין החיה נאמנת לומר דהבן נולד ראשון.


אלא דבזה גופא יש להסתפק, בעד אחד שמעיד שהילד הזה הוא בכור, האם נחשב כעדות שבממון או עדות באיסורים, דהרי חיוב הממון נגזר מכח חיוב המצוה, ונמצא עיקר העדות הוי לגבי המצוה, ותליא בספיקא דהמנח"ח ז"ל במצוה שצ"ב אות ב' לענין בכור קטן שפדה עצמו בקטנותו. [ולא דמיא לדברי הר"ן ז"ל בחי' לסנהדרין ל' א' לענין ע"א שמעיד דמעות אלו הם של מעשר שני, דהתם האיסור והממון חלים בב"א ודין מעשר שני נוגע בין לאיסור בין לממון, משא"כ בפדה"ב דעיקר העדות הוי על חיוב המצוה].


ולענין שיטול פי שנים בנחלה, גם זה אינו מנגד להחזקה, דכיון דעתה האב חי ואין נדון זה עומד לפנינו השתא, וירושת בכור הוא דבר המתחדש לאחר מיתת אביו, וזה מתנה שהיורשים נותנים לבכור וכדאמרי' בב"ב קכ"ד א' דמתנה קריא רחמנא, ומה"ט כתב הקצוה"ח ז"ל בסי' רע"ח סקי"ג דמהני סילוק הבכור בחיי האב מחלק הבכורה, ומה"ט כתב הנתה"מ ז"ל שם סק"ט דבספק מי הבכור אין הפשוטים חייבים להוציא הממון מרשותם ושיחלוקו המסופקים ביניהם.


וראי' גדולה יש להביא בעז"ה ליסוד זה, מהא דכ' הנתה"מ ז"ל בספרו נחלת יעקב בחי' לגיטין ב' ב' דע"א שמעיד על מקוה שהוא כשר אין זה נחשב כעדות נגד איתחזק איסורא. ואע"ג דהעדות שהמקוה כשר נוגעת רק לטהר הטובל בה והרי הטובל בה אית לי' חזקת טומאה, והיינו משום דהשתא מיהת אין הטובל לפנינו יעו"ש, וכ"כ הגרעק"א ז"ל בגליון לשו"ע יור"ד סי' ט"ו על הט"ז סק"ד בד"ה אולם.


נמצינו למדים מכל זה, דהא דהחיה נאמנת לומר זה יצא ראשון הוי נאמנות מדאורייתא כיון דאין זה עדות נגד חזקה וכנ"ל מדברי המהרי"ק ז"ל, והא דבעי' קרא לאב שנאמן לומר זה בכור היינו משום דאינו נאמן בתורת עדות דקרוב הוא, ולגבי ממונו לענין ירושה פסול נמי משום בעל דבר.


אמנם א"כ צ"ע אמאי רק חיה נאמנת ואמאי הוצרך הרא"ש ז"ל להא דהאמינתה התורה לפי שאין אחר יכול להכיר הולד, ולדברינו הא כל אשה נאמנת בזה כדין ע"א באיסורין. ולאו קושיא היא, דכבר כתב הט"ז ז"ל באהע"ז סי' ד' סוף סק"כ, דהא דנאמנת החיה לומר זה יצא ראשון הרי מיירי באשה שילדה תאומים ורגיל להיות להם דמיון בצורתם וצריך הבחנה גדולה להבחין ביניהם יעו"ש.


ובתוס' ישנים בכריתות י"ב ב' כתב וז"ל "מכאן אמר רבי וכן דן הלכה למעשה בעדים ששמעו הדבר מפי בעלי המעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו שם לשום עדות אין בעדותן כלום אם באים לאחר זמן להעיד בפני בית דין", והבית מאיר ז"ל באהע"ז סי' מ"ב ס"ד כתב דכונת התו"י היינו דהוי מילתא דלא רמיא עלי' ולאו אדעתי' ולכך אינו נאמן להעיד לאחר זמן [ועי' בהגהת הברוך טעם ז"ל שם], והשתא לפי"ז א"ש הא דרק החיה נאמנת, דכיון דצריך הבחנה גדולה בתאומים לדעת מי יצא ראשון, ושאר אנשים הוי מילתא דלא רמיא עלייהו, ע"כ רק החיה נאמנת, דכיון דיודעת שסומכים עליה דרק היא יכולה להבחין ע"כ נותנת דעתה לזה.


והשתא אי כנים אנו בעז"ה בזה, נמצינו למדים דבר נפלא דרק בהכרת בכורה נאמנת מדאורייתא, אבל בהא דקתני דנאמנת לומר זה כהן וזה לוי וזה ממזר וזה נתין, אין החיה נאמנת מדאורייתא, ואמינא מילתא בטעמא, דכיון דמיירי באופן שד' נשים ילדו בבית אחת וכנ"ל מדברי רש"י ז"ל, הנה לפי"ז נמצא דמה שהחיה מעידה דתינוק זה כהן הוא או ממזר הוא הרי זה עדות נגד הרוב דעל כ"א איכא רוב שאינו כן, ודעת הבית שמואל ז"ל באהע"ז סי' ד' סקל"ט דע"א אינו נאמן נגד רובא דאיתא קמן, [ועי' בדברי הנוב"י ז"ל באהע"ז קמא סי' ס"ט, ועי' בדברי הפנ"י ז"ל קידושין ס"ג ב' ובחי' הגרעק"א ז"ל בכתובות י"ג א'], וליכא למימר דהוי קבוע והוי כמחצה על מחצה ושוב נאמנת מדאורייתא, הא ליתא, דהרי כתבו התוס' בחולין צ"ה א' ד"ה ספקו, ובנזיר י"ב א' ד"ה אסור, דקבוע שאינו ניכר לא הוי קבוע מדאורייתא. [ושו"מ ת"ל דגוף הסברא דהכא הוי עדות נגד רובא כבר כתב המקנה ז"ל בקידושין ע"ג ב' בד"ה ת"ר יעו"ש]


ומעתה, למאי דהבאנו לעיל מדברי הר"ן ז"ל דהא דבקרא עליה ערער דחד אינה נאמנת היינו משום דנאמנות החיה היינו רק מדרבנן, והנה לדברינו השתא נמצא דלענין בכורה כיון דנאמנת מדאורייתא א"כ גם בקרא עלי' ערער דחד הרי היא נאמנת, אבל לענין הא דהחיה נאמנת לומר זה כהן וזה לוי וכו' דהתם אינה נאמנת מדאורייתא דהוי נגד הרוב, ונאמנותה היינו רק מדרבנן, א"כ אם קרא עליה ערער דחד אינה נאמנת.


דו"ק ותשכח דבחו"מ סי' רע"ז סי"ב כשהביא מרן המחבר ז"ל הא דהחיה נאמנת על הבכור לא כתב דבד"א כשלא קרא עליה ערער, ובאהע"ז לענין זה כהן וזה לוי וכו' כתב דבד"א כשלא קרא עליה ערער, ולהנ"ל ה"ז ניחא מאד [והנה הט"ז ז"ל בחו"מ ובאהע"ז שם כתב מכח קושיא אחרת, דגם לענין בכור מיירי מרן המחבר ז"ל כשהחיה לא הוכחשה, ולהנ"ל ניחא מאד, דהרי הט"ז ז"ל שם ס"ל דגם לענין בכור החיה נאמנת רק מדרבנן, ודו"ק היטב].


תמצית העולה מהדברים.


א] במדרש למדו מהא דכתיב זה יצא ראשון, דמיילדת נאמנת לומר שזה בכור, וכ' הפ"מ ז"ל, דהוי אסמכתא, דהא קשרה על ידו שני. וכ"נ מדברי הרשב"א והר"ן ז"ל דנאמנת רק מדרבנן.


ב] אולם מדברי התשב"ץ ז"ל מוכח דהוי מדאורייתא, וצ"ע הא דבר שבממון בעי ב' עדים ועוד דאשה פסולה לעדות ממון.


ג] ומצינו בדברי הרא"ש ז"ל טעם חדש דכיון דהרגילות הוא שרק המילדת יכולה להבחין ע"כ נאמנת מדאורייתא וילפי' לה מהא דהאב נאמן, ויש להוציא מדבריו ז"ל דגם לענין נאמנותה לומר זה כהן וזה לוי נאמנת מדאורייתא.


ד] ולפי"ז צ"ע אמאי אמרי' דבקרא עלי' ערער דחד אינה נאמנת, וביאר הר"ן ז"ל דהיינו משום דנאמנות החיה רק מדרבנן, ולהרא"ש ז"ל דלענין זה כהן וכו' נאמנת מדאורייתא הדק"ל.


ה] וי"ל דהרא"ש ז"ל ס"ל כהרמב"ם ז"ל דעד אחד נאמן יותר מאשה גם באיסורים דלפי"ז א"צ לתרץ כהר"ן ז"ל וכדכ' הב"ש ז"ל.


ו] י"ל ב' נפק"מ בהא דהחיה נאמנת מה"ת, א] בקידש אשה בדמי בכורתו שקיבל מכח עדות החיה, להסוברים דהוי מדרבנן א"כ מקודשת רק מדרבנן לדעת רבינו ירוחם ז"ל, ולהסוברים דנאמנת מדאורייתא מקודשת מדאורייתא.


ז] תו י"ל נפק"מ נפלאה, לדעת השבות יעקב ז"ל דיורש יחידי נמי יש לו דין בכור, וכתב הדב"א ז"ל דלפי"ז פטור ממע"ב דבכור מתנה קריא רחמנא וחלק הפשוט מעורב בחלק המתנה, ולפי"ז נפק"מ בנולדו בן ובת תאומים והחיה מעידה שהבן יצא ראשון והוא בכור, א"כ להסוברים דנאמנת רק מדרבנן שפיר חייב במע"ב.


ח] נלע"ד בעז"ה טעם חדש להא דהוי מדאורייתא, למש"כ המהרי"ק ז"ל דע"א נאמן לדבר שבממון בדליכא חזקת ממון כנגדו, ולפי"ז יש לחדש דבכה"ג גם אשה נאמנת.


ט] ומעתה כשאומרת זה יצא ראשון ליכא חזקה כנגדה, דלענין פדה"ב הרי ממ"נ אחד מהם בכור, וגם יתכן דפדה"ב הוי עדות על המצוה וממילא חייב ממון, ולענין שיטול פי שנים, כיון דעתה האב חי וחלק בכורה הוי מתנה של היורשים, אינו נחשב השתא כעדות על ממון.


י] ויש ללמוד כן מהא דכ' הנתה"מ והגרעק"א ז"ל דעד שמעיד על מקוה שהיא כשרה אין זה נחשב נגד חזקת טומאה דאין הטובל לפנינו.


י"א] והא דרק חיה נאמנת, היינו משום דצריך הבחנה גדולה להכיר בין התאומים, והתו"י בכריתות כ' דבמקום דלא רמיא עלי' אין האדם נאמן באיסורים.


י"ב] והנה לפי"ז י"ל דלענין נאמנותה לומר זה כהן וזה לוי וכו', כיון דמיירי התם בד' נשים שילדו בבית אחד, א"כ אינה נאמנת דהוי ע"א נגד רוב דאיכא רוב תינוקות בבית זה שאינם כהנים ואינם לוים, וקבוע נמי לא הוי מה"ת כיון דאינו ניכר.


י"ג] ולפי"ז הא דקרא עליה ערער דחד דאינה נאמנת היינו רק בזה כהן וזה לוי אבל לענין בכורה נאמנת אפי' בקרא עלי' ערער דחד, ובזה יש ליישב הא דמרן המחבר ז"ל הביא הא דקרא עלי' ערער דחד רק לענין זה כהן וכו' ולא לענין בכורה.

הרב משולם ראטה ז"ל

הרב טוביה פרשל 

ביקרתי אצלו בפעם הראשונה בביקורי הראשונים בירושלים. באתי בשנת תש”ח מאנגליה עם המתנדבים לצה”ל. רוב שרותי עשיתי בגליל. לימים עליתי לירושלים ועשיתי דרכי אל בית הרב ברחוב הישיבה.
הרבנית ע”ה פתחה את הדלת. נתנה עיניה בתמיה בצעיר הלבוש קצרות ושאלה: “האם באת לשאול ‘שאלה’ “. “לא”, עניתי “באתי לשוחח עם הרב”.
היא הכניסתני לחדר. כעבור רגעים מספר הופיע הרב מעוטר הזקן הלבן והרחב ובעל הפנים המפיקות עדנה ורוך.
הרב משולם ראטה הנו היום הזקן בין רבני גליציה שנשרדו מן השואה. עוד לפני ששים שנה יצא שמו לפניו כאחד העלויים הגדולים הבקיאים להפליא בש”ס ופוסקים.
כאשר גלה במלחמת העולם הראשונה עם גולת גליציה לווינה צירפו אותו לדיוניהם זקני רבני גליציה שמצאו להם מקלט באותה העיר.
והרי כך הוא מספר בתשובה שכתב כעבור ארבעים שנה על היתר קיטניות בפסח: “בדור שלפנינו בזמן מלחמת העולם הראשונה בהיותי בגולה בווינא ישבו על מדוכה זו רבנים מפורסמים ובראשם הגאונים הר’ מאיר אריק מבוטשאטש והרא”מ שטיינבערג מבראד והר’ יוסף ענגיל מקראקא ז”ל וגם אני הצעיר נמניתי עמהם ואחר המשא ומתן והויכוחים החלטנו להתיר בשעת הדחק”.
הוא שימש רב ואב”ד בכמה קהילות בגליציה – במילניצא, חראסקוב ושאץ עד שנתקבל כרב ואב”ד בצ’רנוביץ, קהילה גדולה בישראל בת שבעים אלף נפש. בימי מלחמת העולם השניה היה עד לחורבן קהילתו, סבל בכל צרותיה ותלאותיה עד שנמלט מגיא ההריגה ועלה לארץ ישראל בה הוא משמש כיום כחבר מועצת הרבנות הראשית.
הרב ראטה מסמל באישיותו את תפארת גדולי גליציה של העבר הלא-רחוק. גאוני וגדולי גליציה הרבה פנים היו להם ובדעותיהם ושיטותיהם היו שונים זה מזה–אך קו אחד היה משותף לכולם: הם לא הסתפקו במקצוע אחד בתורה. ידם היתה נטויה על חלקיה המרובים של תורת ישראל. עינם היתה בכל: הלכה ואגדה, מפרשים ופוסקים, ראשונים ואחרונים. לא רק בש”ס אלא גם במדרשים היו בקיאים נפלאים. לא רק דרכי המפרשים ושל קובצי ההלכה היו נהירות להם אלא גם ספרות השאלות ותשובות של ארצות ותקופות שונות היתה פרושה וברורה לפניהם כשלמה.
נפשו והגותו של הרב ראטה – שלא מנע עינו גם מספרות ההשכלה ומספרות אירופה – פזורים על שטחים רבים. על ודו”ק במהרש”א, על ביאורי הגר”א מווילנא, על שנינה של האבן-עזרא, על מקום סתום במורה נבוכים, על דבר תימה בתוספות יום טוב, על רמז דק במאור עינים לר’ עזריה מן האדומים – על כל אלה היה עמל ויגע. בכל מקצועות התורה עסק ובכולם ירד לעומקו של דבר.
שנינו: “אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו”. היה מפרש ר’ נפתלי כ”ץ: תדבר עמו בדבר הלכה שמתוך כך אתה מזכיר אותו, מזכיר אותו דברים הרבה, דברי תורה הגנוזים עמו יעלו ויעברו אותו.
נתקיימו בי הדברים וראיתים במו עיני. יושב הייתי לפני הרב ובכל דבר שהייתי נוגע בו, היה עונה לעומתי בחבילות, בחבילות של דברי תורה. ובכל דבר שהיה אומר החלטיות ותקיפות דעתו היו מדברות מתוכו.
השיחה נתגלגלה על המהר”ץ חיות. ילדות היתה בי ואמרתי: דומה עלי שיש דמיון רב בין הגהות הרש”ש ובין הגהות המהר”ץ חיות. חשבתי כך מכיון שחידושי הש”ס של שני הגדולים האלה היו חביבים עלי במאד.
רק יצאו הדברים מפי והוא נתן בי עינים של תימה. “כיצד אפשר לומר כדבר הזה” אמר כשידוע האחת שלוחה לפניו, “הגהות המהר”ץ לא ספריו הן ליקוט, הרש”ש הוא כולו מקור!”
וכך דרכו לדבר בכל דבר – בתוקף הדעת. תוקף הדעת הבא לו מידיעתו העמוקה והרחבה.
מאז ביקורי הראשון אצלו הייתי בא אליו לעתים תכופות, עושה הייתי אזני כאפרכסת לשמוע אמרי פיו. זקן וחולה הוא האיש והדיבור קשה עליו ביותר. בעד רגעים של שיחה הוא משלם בשתיקה ממושכת. כל אימת שהיה מפסיק בדיבורו והיה רואה עיני כשהן עדיין תלויות בשפתיו, היה שולח בי מבט כאילו רצה לומר: עכשיו באת? עכשיו כשאין כוחי עוד עמי…
אמנם עוד לפני שנים רבות הגה תכנית-לימודים חדשה שעשויה היתה להכניס ולהשליט צעירי ישראל בכל מקצועות התורה: תנ”ך ומבאריו, ש”ס ומפרשיו, פוסקים וספרות המחקר.
הוא הציע ופרסם תכניתו ברבים – אך לא זכה לראות בהגשמתו. את בנו יחידו לימד וחינך לפי תכנית זו. והבן היקר והמצויין מת עליו בבחרותו והוא רק בן י”ט שנה.
הרבה עמל ראה הרב בחייו. רבות סבל. תורתו קנה מתוך יסורין, והאבל על הבן ליווה אותו בכל מהלכיו.
ב.
פעם כתבתי מאמר על חרם ספרד, בו הבאתי דעות רבנים וחוקרים שחרם כזה לא הוכרז מעולם והוספתי קצת ממה שהיה נראה לי כסיוע לדבריהם.
הרציתי דברי לפני הרב. הוא האזין בקשב ולאחר מכן העיר: “אראה לך מקור, ממנו יוצא במפורש, שלא היה חרם כזה – ואשר לא עמדו עליו הדנים בענין”.
הוא פקד עלי להוציא את שו”ת המבי”ט ח”א ולעיין בסימן ש”ז.
והרי תורף השאלה והתשובה.
יהודי עיר אחת עשו הסכמה שכל מי שבא לעיר והוא ואביו נולדו באיטליה, אע”פ שאבי אביו בא מפורטוגל, קשטיליה, אראגון או מלכות אחרת, עליו להצטרף לעדה האיטלקית. בני העדה האראגונית מחו נגד הסכמה זו בטענה כי אינו מן הדין שאיש ממוצא משפחה אראגונית יצטרך להצטרף לעדה האיטלקית רק בשביל שהוא ואביו נולדו באיטליה.
המבי”ט פסק כי הצדק עם עדת אראגון, ואחד מנימוקיו היה כי ההסכמה פועלת רק לטובת העדה האיטלקית ולא לטובת עדת אראגון. קורה אמנם כי יהודי יוצא אראגון מקים משפחה באיטליה, אך אין מזדמן כי יהודי איטלקי ילך לאראגון ויוליד שם בן ונכד, אשר בבואו לעיר עליה המדובר יצטרך להצטרף – לפי ההסכמה – לעדת אראגון, כי: “אין שם יהודים באראגון זה שבעים שנה. ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי, כי הא-ל יתברך הוא מקבץ עמו ישראל בזמן קרוב”.
“מתשובה זאת ברור כי למבי”ט לא היה ידוע דבר על אודות חרם על ספרד” – הסביר לי הרב – “כי אם היה קיים חרם כזה, אז היה המבי”ט כותב בפשטות כי לידתו של בן משפחה איטלקית באראגון לא תתכן בגלל החרם האוסר דריכת כף ורגל יהודית שם לעולמי עולמים. ובכן כתב המבי”ט כי אם גם יתבטלו הגזירות בעתיד לא יבוא יהודי לשם כי הרי ה’ יקבצנו לציון. צריכים גם להדגיש כי ר’ משה מטראני כתב הדברים האלה בימי העליה הגדולה לצפת”.
פעם סיפרתי לו את שקראתי על רוכל יהודי מצפון אפריקה בתיאור אנגלי של לפני מאה שנה. מסופר שם כי הרוכל היהודי היה מכפתר – שלא כדרך כל העולם – את צד ימינו של מעילו על צדו השמאלי. למקרא הדברים האלה עלתה בי המחשבה כי אולי גם היהודים הספרדים היו פעם נוהגים – בדומה למנהג יהודי מזרח אירופה – לכפתר את בגדיהם צד ימין על צד שמאל מטעם “להגביר את הימין על השמאל”, אשר יסודו בקבלה.
רק סיימתי דברי והרב כבר מעיר: “הזכרת הגברת ימין על שמאל. בוא ואראה לך דבר מענין ברמב”ם”.
פתח את משנה תורה (הלכות תפילה פרק ה’ הלכה ד’) ונתן לי לקרוא:
“תיקון הגוף כיצד: כשהוא עומד בתפילה צריך לכוון את רגליו זו בצד זו ונותן עיניו למטה כאלו הוא מביט לארץ. ויהיה לבו פנוי למעלה כאלו הוא עומד בשמים ומניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד ולא יניח ידיו על חלציו”.
והרי הדברים “הימנית על השמאלית” אינם מצויים בתלמוד (ראה כסף משנה שם) והם הוספה של הרמב”ם. וכבר העירו על כך כמה מן הפוסקים – ממשיך הרב – בקשר ליסוד הגברת הימין על השמאל.
כאלה וכאלה שמעתי מן הרב. הערות והארות יקרות על כל דבר שהבאתי לפניו. כאן הערה בדברי החתם סופר, כאן ביאור של דברי הגר”א, כן הדבר בנודע ביהודה – מרגליות יקרות, יקרוב עד מאד. לא הייתי בא לספור אותן לא הייתי מספיק.
ג.
לימים עבר לבני ברק ולא יכולתי עוד לבקרו. לעתים קרובות היה בא לירושלים להשתתף בישיבות מועצת הרבנות הראשית, ואז הייתי נמצא שוב במחיצתו. הייתי יושב אצלו בחדר מלונו והייתי מטייל עמו ברחובות.
ממעט היה בדיבור כי היה קשה עליו מאד. ובכל זאת מתאמץ היה להנות אותי בכמה “דברים יקרים”.
פתח את חומש מקראות גדולות שתמיד היה נושא עמו ופקד עלי לעיין באחד המפרשים. קראתי וחכיתי למוצא פיו. “נו, כבר קראת והבנת”–שאל–”אבן עזרא או רמב”ן כזה מסתכלים בו כלאחר יד ומבינים?”
עיינתי שוב, והפעם נדמה היה עלי כאילו לא למדתי מעודי אלף-בית. מסתכל הייתי בדברי המפרש כתרנגול ב”בני אדם”. גמגמתי: נו.
הוא הסביר לי. ודברים היו צהירים ונהירים. לאחר שגמר את דבריו, הוסיף בשארית כוחו בשפה רפה: “דאס וועט שוין זיין שכר שימוש פאר היינט” (זה יהיה כבר שכר שימוש להיום).
הרבה ממה ששמעתי ממנו כבר שכחתי, הרבה בודאי עוד אשכח – אך מלים אלה: “זה יהיה כבר שכר שימוש להיום”, לא אשכח לעולם.
הרי האיש הזה שתורתו קנה בעמל וביסורין, שלוה לא ידע וצער סבל היו תמיד מנת חלקו, ולא נהנה אפילו מקצת שבמקצת מכבוד התורה שמגיע לו – הרי הוא מסרב לקבל ללא תמורה אפילו שימוש קל מהדיוט שבהדיוטות, והוא מתאמץ בשארית כוחו להעניק לו את שכרו! כאלה הם גדולי ישראל האמיתיים!

ל”ו צדיקים נסתרים
רבי יצחק יעקב ריינס היה אומר: לפי מסורת עתיקה שתולים בכל דור ודור ל”ו צדיקים (סוכה מ”ה), שבזכותם העולם מתקיים, והם צדיקים נסתרים. מדוע דווקא נסתרים? כי יש ומשאת נפש נשגבה נראית בעיני ההמונים כדעה נפסדת, והם מרננים אחרי נושאיה ורודפים אותם. לפיכך אותם יחידי-סגולה הדבקים בשאיפה, שאין דעת הבריות נוחה ממנה, ואינם חסים על חילול כבודם ברבים, הם מן הצדיקים הנסתרים, הואיל ובגלוי אינם נחשבים בעיני העם לצדיקים, ועליהם העולם עומד, כי לקיומו הרוחני של העולם דרושים בני-עליה מעטים אלה, השמים נפשם בכפם במלחמתם לאמת שלהם… (מהרי”ל מימון בפתיחה לספרו “אנשים של צורה”)

חובב מחברים
בשנות הארבעים הגיע הרב י. ל. מימון ללונדון לרגל עבודתו הפוליטית. בשהותו בעיר הוזמן לדרוש בבית הכנסת הגדול “מחזיקי הדת”.
הלכתי לשמוע אותו בלוית מורי ורבי, הרב נחמן שלמה גרינשפאן,שנפטר לפני זמן קצר.
לאחר הדרשה התחבקו הרב מימון והרב גרינשפאן שזה שנים לא התראו איש את אחיו.
פתח הרב מימון שיחתו עם מורי: “מה הם הספרים החדשים שרכשת לך באחרונה?”
אינני יודע אם היה ביד רבי לספר להרב י. ל. מימון על ספרים חדשים שלא ידע עליהם מקודם. אך זה אני יודע.לא זז הרב מימון מלונדון עד שלקח עמו מספרי רבי, כלומר, מחיבוריו בכתב יד. ולא יצאו שנים מרובות והוא פרסם אחד מהם “משפט עם הארץ”, בהוצאתו, “מוסד הרב קוק”.
ט. פרשל

ב”ה, ירושלים עקו”ת, ט’ אייר תשכ”ב [2]
לכ’ מערכת “אור המזרח”, ניו יורק
רוב שלום מציון וירושלים.
התפלאתי לקרוא בחוברת האחרונה של “אור המזרח” במאמרו של ט’ פרשל על הגר”מ ראטה שליט”א על דבר ההבדל שבין הגהות מהר”ץ לבין הגהות הרש”ש. ש”הגהות המהר”ץ הן ליקוט והרש”ש הוא כולו מקור”. תמה תמה אקרא, כל המעיין בהגהות מהרצ”ח לא יראה זכר לליקוט, אדרבא הגהותיו טבועות בחותמו וזיוו המיוחד של המהר”ץ חיות הידוע לנו מספריו הנפלאים.
וביחס לשוני שבין שתי סוגי ההגהות הללו הרי זה ברור כדלהלן: הגהות מהרצ”ח הן הערות בהירות והגיוניות עם אב של מדעיות על טהרת הקודש כדרכו בקודש בספריו המצוינים, אלא ששם הוא בא בארוכה ובהגהותיו בא בקצרה. כמו כן אין הגהותיו רצופות על כל דברי הגמ’ אלא הערה מאירת עינים פה ושם. ואילו הגהות הרש”ש הן עמידה על המשמר בכל דיבור של הגמ’ רש”י ותוס’ לסלק כל מכשול הן בנוסח הדברים לתקן את הגירסא הנכונה והן לפענח כל סתום בהבנת הדברים, והכל בלשון קצרה שבקצרות, מלבד במקומות מיוחדים המחיבים אריכות כלשהי.
בשעה שהגהות המהר”ץ הן בבחינת תבלין הרי הגהותיו של הרש”ש הן לחם וצורך ראשון לכל לומד לפנות את העיקולי והפשורי בדרך לימודו.
בכבוד
הרב בנימין ליפקין, ירושלים

הערה:
לא היתה בכוונת הדברים שהבאנו משום שלילת מקוריותן של הגהות מהר”ץ חיות על ש”ס. ברם ברבות מהערותיו אין בדעת המהר”ץ להיות מקורי, אלא הוא מצטט או מציין, כיד בקיאותו הרחבה והגדולה בספרות התלמודית והרבנית, מקורות שיש בהם משום ענין לדברי הגמרא עליהם הוא מתעכב. מצד אופין זה של ההגהות נאמר שיש בהן משום לקוט בעוד שהרש”ש הוא כולו מקור.
לא באנו עם זה לחלוק על הגדרותיו היפות והנכונות, נכונות עד מאד, של הכותב הנכבד שהנהו ממצוייני החכמים, הן בתורה והן במדות, של עיר הקודש.



מאת טוביה פרשל

[1] הרב משולם ראטה והרב י. ל. מימוון חברים ותיקים הם, וידידות עמוקה ורבת בשנים מקשרת אותם. מן כתבי הרב ראטה פורסמו בקבצים שערך הרב מימון. כן יצא גם ספרו הגדול “קול מבשר” בהוצאת מוסד הרב קוק, שהרב י. ל. מימון הוא מיסדו ומנהלו.

[2] אור המזרח י. מכתבים למערכת.

שינה מחוץ לסוכה

"תניא אמר רבי יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו"

סוכה נג ע"א


שואלת הגמ': והרי "א"ר יוחנן: שבועה שלא אישן 3 ימים מלקין אותו וישן לאלתר, אלא הכי קאמר לא טעמנו טעם שנה דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי". רשי" אומר: שרבי יהושע בן חנניה "מן הלווים המשוררים היה כדאמרינן בערכין (י"א:) וכבר הלך ר"י בן גודגודא לסייע את ר"י בן חנניה בהגפת דלתות". האחרונים תמהים: מדוע היה על רש"י להזכיר שאותו ר"י בן חנניה היה מן הלווים המשוררים, שהרי מסתבר שרש"י לא התכוון להוסיף לנו ידיעה בעלמא, ובהכרח שרש"י הוצרך לומר זאת להבנת הפשט. 

יש הטוענים: שכוונת רש"י לבאר את דיוק דברי הברייתא, נאמר: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה, ולא כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה, דהיינו ר"י בן חנניה וחבריו יצרו את השמחה, ולא השתתפו בשמחת אחרים, ולכן הסביר רש"י: שכיון שר"י בן חנניה היה מן הלווים המשוררים, שפיר נאמר כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה בהיותנו מנגנים בכלי שיר. 

דבר נוסף שיש לעמוד עליו, הוא בעניין השינה, אנו יודעים שבחג הסוכות יש איסור לישון אפי' שינת ארעי חוץ לסוכה, וכדברי הגמ' בסוכה כ"ו. ת"ר אוכלים אכילת ארעי חוץ לסוכה ואין ישנים שינת ארעי חוץ לסוכה. והגמ' שם מסבירה: שאין זו מגזירה שמא ירדם, אלא משום ש"אין קבע לשינה", וכדברי רש"י "שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך הלכך זוהי שינתו". וכך גם נפסק בשו"ע "אין ישנים חוץ לסוכה אפי' שינת ארעי". וכדברי הבה"ל שם, ואפי' מניח ראשו בין ברכיו דודאי לא אתי להשתקע בשינה ג"כ אסור דאין קבע לשינה, כיצד א"כ התירו לעצמם ר"י בן חנניה וחבריו לנמנם אחד על כתפי חברו בבהמ"ק מחוץ לסוכה. 

יש שרוצים להכריע מגמ' זו את שאלתו של הפמ"ג בסי' רל"ט. הגמ' אומרת: שהשיעור של שינת ארעי הוא שיעור הילוך ק' אמה, והשאלה היא: מה הדין לשינה פחותה משיעור זה, האם שינה פחותה משיעור זה לא נחשבת לשינת ארעי, ומותר לישון חוץ לסוכה שינה פחותה מזו, או שלגבי סוכה כל ענין אפי' קל ביותר נחשב כבר לשינה חוץ לסוכה. הסמ"ג מסתפק בדבר: אם נכריע כצד הזה של הפמ"ג ששינה פחותה מהילוך ק' אמה לא נחשבת לשינת ארעי, ניתן ליישב את דברי גמרתינו באופן זה, שאותו נמנום אחד על כתפי חברו היה בשיעור פחות משיעור ק' אמה. אחרונים אחרים מיישבים את הקושיא בצורה אחרת: העוסק בשמחת בית השואבה נקבע כעוסק במצוה, והרי התבאר שהעוסק במצוה פטור ממצות סוכה, וכיון שר"י בן חנניה וחבריו היו עוסקים בשמחת בית השואבה, שוב לא היו חייבים כלל במצות סוכה, ושפיר נמנמו אחד על כתפי חברו אע"פ שהיו מחוץ לסוכה

(כ"ק האדמו"ר מטאלנא שליט"א)

ראשי פרקים לדרשה ביום א' דסוכות תש"פ בבית כנסת בית אליהו [לא נאמר]

רעיון האשופיזין:


רמב"ם מתנות עניים י-א: חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה.

מפתיע שהרמב"ם תולה חשיבות המצוה בכך שהוא סימן לזרע אברהם ולא מקשר את המצוה לעבודת הבורא [ישירה] כמו שאנו מורגלים להבין את חשיבות המצות.

רואים שהשיא של עבודת השם הוא להתחבר למידות האבות. בראשית נקרא "ספר הישר". דרך ארץ ומידות טובות.

אברהם – ה"רבי" במידות. משה רבינו ה"רבי" בתורה. שמע בני מוסר אביך [רש"י - תורה שכתב ושבעל פה] ואל תטוש תורת אמך [אין הכוונה לתורה כפשוטה כי אשה לא מצווה ללמד אלא להנהגות טובות. "תורה" מלשון הוראה. דרך חיים. או "אם" מלשון "אומה" דהיינו המדות של האומה].

א"א לגשת לתפילה בלי הקשר לאבות. ברכת אבות מעכבת. לא מספיק להזכיר, צריך להתחבר למידותיהם. הרב דסלר – "זכות אבות" פ' זכות [עם פתח] האבות. מתחברים לטהרה של האבות.

מובן לפ"ז המצוה לתת צדקה לפני התפילה [בבא בתרא י.]: ומובא להלכה באורח-חיים (הלכות תפלה) סי' צב (הטור: "וטוב ליתן צדקה קודם תפלה דר"א הוה יהיב פרוטה לעני ומצלי, דכתיב אני בצדק אחזה פניך", והשו"ע: "טוב ליתן צדקה קודם תפלה"), והן ביורה-דעה (הלכות צדקה) סי' רמט (בטור בסוף הסימן: "גדולי חכמים היו נותנין פרוטה לעני קודם כל תפלה שנאמר וגו'", ובשו"ע: "טוב ליתן פרוטה לעני קודם כל תפלה שנאמר וגו'").

דהיינו קודם מגשימים במעשה מדת האבות ורק אח"כ ניגשים להתפלל ולהזכיר זכות אבות.

עוד דוגמה לדבר: אמר רבי יוחנן: אילמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין עשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.
אמר רב יהודה ברית כרותה לי"ג מדות שאין חוזרות ריקם (ראש השנה י"ז:), שאם יזכירום ישראל בתפלת תעניתם אינן חוזרות ריקם (רש"י).

"יעשו לפני" – חייבים להגשים במעשה ולא רק באופן מילולי.

[הערה – רש"י אומר "בתפילת תעניתם". מהיכי תיתי?]




סוכות - נסכו מים בחג, אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי השנה [ר"ה ט"ז].




המקור הראשוני בתורה לתפילה קשור לגשם. וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה.




רש"י - כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם וכל עשב השדה עדיין לא צמח כמו שכתוב וַתּוֹצֵא לא יצאו אלא על פתח הקרקע, עמדו עד יום ו' ולמה כִּי לֹא הִמְטִיר ומה טעם לֹא הִמְטִיר לפי שאדם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים.




למדנו א"כ שאי אפשר לגשת לתפילה בלי האבות, ובסוכות מתפללים על הגשם [המקור לתפילה] – ממילא מזמינים את האבות לסוכה [אושפיזין] כדי ללכת בדרכם ולזכות שהתפילות שלנו ייענו בחיוב.




העבודה של סוכות – ללכת בדרכי אבות וללמוד ממידותיהם ומחייהם.




זה - ברמה הגלויה והפשוטה - רעיון הזמנת אושפיזן לסוכה.




יום א' – אברהם וכו' [כאן להרחיב על מידותיו של אברהם אבינו]. 

האוכל טבל אם עובר על איסור משמרת - הגאון הגדול רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א

בס"ד

האוכל טבל האם עובר על איסור משמרת

בפרשתנו ציונו הבורא ית"ש על ענין הפרשת תרומה גדולה, וכתבה תורתינו הק' "ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו", והנה בפסחים ל"ג א' ילפי' מפסוק זה דדגן שהחמיץ בעודו מחובר ולאחר שנתלש עשאו תרומה לא חל התרומה.

ונחלקו התם אמוראי בטעם הדבר, דעת רב נחמן בר יצחק דה"ט מדכתיב 'תתן לו' וילפי' תתן לו ולא לאורו דבעי' דיתן דבר הראוי לכהן לאכילה וחמץ כיון דדינו בשריפה לא הוי 'תתן לו' ואקשי' עלי' מהא דתנן דתרם מן הטמא על הטהור בדיעבד תרומתו תרומה ואע"ג דתרומה טמאה אינה ראוי' לו לאכילה ותרצי' דשאני התם דקודם שנטמא הי' לו שעת הכושר דהי' ראוי לחול עליו שם תרומה, אבל אחמיץ במחובר לא הי' לו שעת הכושר.

ודעת רב הונא ברי' דרב יהושע דה"ט מדכתיב 'ראשית דגנך' וילפי' ראשית ששיריה ניכרין שהפרשת התרומה מתירה השיריים לישראל, וחמץ בפסח כיון דגם השיריים אסורים באכילה אין שיריה ניכרים, והנה לפי טעם זה גם באחמיץ בתלוש א"א להפריש ממנו תרומה דבשעת הפרשה תליא מילתא וכל שבשעת הפרשה אין שיריה ניכרים לא חל התרומה.

והנה בדברי הגמרא קשיא לי קושיא עצומה, דהנה מרהיטת הסוגיא נראה דדגן שהחמיץ במחובר ונתלש ומירחוהו אינו מופקע אלא מחלות תרומה ומ"מ חל עליו איסור טבל. וכ"כ השאגת ארי' ז"ל בשו"ת סי' צ"ז.

וקשיא לי היאך חל איסור טבל על איסור חמץ הא איסור טבל על איסור חמץ לא הוי לא איסור מוסיף ולא איסור כולל, וגם להסוברים דאיסור חמור על איסור קל מצי חייל גם בלא כולל ומוסיף [עי' בדברי השיטמ"ק ז"ל בכריתות י"ד א' ד"ה אקדשי' ועי' בדברי החזו"א ז"ל אהע"ז סי' קל"ד בחי' ליבמות י"ג א'], הא טבל לא הוי איסור חמור, דאדרבא חמץ דהוא בכרת הוי איסור חמור יותר מאיסור טבל דהוי מיתה בידי שמים, וכדמוכח מדברי הגמ' בשבת כ"ה ב' ובפסחים ל"ב ב' יעו"ש ועי' ריש יבמות תוד"ה אשת. והנה קושיא זו היינו רק לטעמא דתתן לו ולא לאורו דלפי"ז מיירי בהכרח בהחמיץ במחובר אבל לטעמא דאין שיריה ניכרים לק"מ די"ל דבשעת מירוח לא החמיץ אלא קודם שעת ההפרשה החמיץ.

וליכא לתרץ דאיסור טבל הוי איסור מוסיף לענין לאחר הפסח דמשום איסור חמץ הא דעת ר"ש בפסחים כ"ח א' דמותר מדאורייתא, ומשום איסור טבל הרי אסור נמי לאחר הפסח, הא ליתא, לא מבעיא לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד משבועות ה"י דמה שנוסף איסור לאחר זמן לא מיקרי מוסיף וכדביאר הפמ"ג ז"ל ביור"ד סוף סי' ק"י בכללי אאחע"א ד"ה עמדתי, אלא אפי' לדעת הראב"ד ז"ל שם דמה שנוסף איסור לאחר זמן הוי איסור מוסיף, הא כבר כתב השאג"א ז"ל בשו"ת סי' צ"ז דבהכרח דהסוגיא בפסחים אתיא כר' יהודה דחמץ לאחר הפסח אסור מדאורייתא דאל"כ הא שפיר הוי שיריה ניכרים לאחר הפסח, וטעמא דתתן לו ולא לאורו נמי ליתא דהא לאחר הפסח מותר באכילה יעו"ש, וא"כ לדעת ר' יהודה ליכא למימר דאיסור טבל הוי איסור מוסיף לענין אחר הפסח דהא גם משום חמץ אסור לאחר הפסח.

וליכא לתרץ דמיירי בשעשה מירוח בדגן שחלק ממנו החמיץ וחלק לא החמיץ ומיגו דחל איסור טבל על מה שלא החמיץ חל נמי בכולל על מה שהחמיץ, דזה אינו, דאיסור כולל לא חל באיסור קל על החמור, וכדכ' התוס' ביבמות ל"ג ב' ד"ה אמר, ובשבועות כ"ד ב' ד"ה מיגו.

[והנה הגבורת ארי ז"ל ביומא ח' ב' ד"ה אלא [השלישי] כתב דאחמיץ במחובר לא חל שם טבל עלי' יעו"ש וכ"כ העונג יו"ט ז"ל סי' קי"ד והגרא"ו ז"ל בקוב"ש פסחים אות קנ"ב, אלא דהם ז"ל לא קאתי עלה משום אין איסור חל על איסור, אלא משום דמה שאינו יכול לחול ע"ז שם תרומה לא נעשה טבל].

ונלע"ד ליישב בעז"ה בג' אופנים.

א] קיי"ל דאסור לטמאות את התרומה, וילפי' לה בבכורות ל"ד א' מדכתיב 'משמרת' תרומותי אמר רחמנא עביד לה שימור, והמטמא תרומה עובר בעשה, והנה בתוספתא חלה פ"א הי"א איתא [והובא בע"ז נ"ו א' תוד"ה שמותר] דכשם שאסור לטמאות את התרומה כך אסור לטמאות את הטבל, וכ"כ רש"י ז"ל בנדה ו' ב' ד"ה תעשה. [אבל הרמב"ן ז"ל בע"ז נ"ו א' ד"ה ואין, הביא דעת הראב"ד ז"ל דלטמאות הטבל הוי רק איסור דרבנן].

ומעתה לפי"ז יש לתרץ בע"ה באופן נפלא דכיון דבאיסור טבל נוסף איסור לטמאותה משא"כ בחמץ, שפיר חל איסור טבל על איסור חמץ דהוי איסור מוסיף משום איסור לטמאותה.

ברם, תירוצינו לאו ככולי עלמא אתיא, דהנה למאי דכ' התוס' הרא"ש ז"ל בחולין ק"א א' וכ"כ השיטמ"ק ז"ל שם דאיסור שאינו מוסיף איסור לאדם אחר אינו נקרא 'מוסיף' ומה"ט איסור הנאה לא הוי איסור מוסיף יעו"ש [ועי' בדברי הפמ"ג ז"ל בשושנת העמקים כלל ט' ובדברי הבית הלוי ז"ל ח"א סי' מ"ו], ולפי"ז ליתא לתירוצינו דהא האיסור לטמאות הטבל אינו מוסיף איסור לאנשים אחרים, דהא כל ישראל היו אסורים בה בלא"ה משום חמץ.

תו יש לגמגם בתירוצינו, דהנה הלחם משנה ז"ל בפ"ט ממאכלות אסורות ה"ו כתב אהא דכ' הרמב"ם ז"ל דאיסור בשר בחלב לא חל על נבילה ותיקשי הא איכא מוסיף דהבשר נאסר בהנאה משום איסור בשר בחלב, ותי' הלח"מ ז"ל "דהכא באיסור הנאה ליכא לאו כדכתיבנא לעיל ולא לקי עליה אלא איסורא בעלמא כיון דאפקיה רחמנא באם אינו ענין וא"כ לא אמרינן מיגו דאיתוסף ביה איסור הנאה נוסיף עליו איסור אכילה דבשר בחלב דהוי לאו גמור ואיכא מלקות", וכ"כ המל"מ ז"ל בפ"ה מיסוה"ת ה"ו ד"ה והנה אף שלכאורה, להוכיח מזה כשי' הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על הנאה יעו"ש.

והשתא לפי"ז ליתא לתירוצינו, דהא האיסור לטמאות התרומה משום משמרת אינה אלא איסור עשה ואין בכחה לגרור איסור אכילת טבל דהוי לאו גמור ולוקין עליו וממילא לא הוי איסור מוסיף, ואע"ג דמדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מתרומות ה"א מוכח דלטמאות תרומה הוי איסור ל"ת דבכל קדש לא תגע וכר' יוחנן ביבמות ע"ה א' וכ"כ המל"מ ז"ל שם, מ"מ ליכא מלקות בזה וכדכ' התוס' במכות י"ד ב' ד"ה ההוא, בשם הר"ש מדרוייש ז"ל, [והמל"מ ז"ל שם כתב דמדברי התוס' בזבחים ל"ג ב' מוכח דאיכא נמי מלקות במטמא התרומה].

ב] נלע"ד בע"ה ליישב הקושיא הנ"ל באופן נכון ובהקדם ד' הקדמות.

א] הגרעק"א ז"ל בשו"ת וחי' רע"א [שי"ל ע"י הגרד"ג] סי' מ' דייק מדברי הר"ן ז"ל בחי' לנדה ל"ב ב' דלהאכיל תרומה לזר, לבד מאיסור זרות בתרומה איכא נמי ביטול מצות משמרת, דבמה שמאכילו לזר הרי מחלל קדושת התרומה. וכ"כ העונג יו"ט ז"ל סי' צ"ו והאבני נזר ז"ל אהע"ז סי' ר"ד-ר"ה יעו"ש.

ב] דברי התוספתא והראשונים ז"ל הנ"ל דגם בטבל איכא מצות משמרת. ולפי"ז האוכל טבל, לבד מהאיסור לאכול טבל הנלמד מקרא ד'ולא יחללו' עי' סנהדרין פ"ג א', קעבר נמי אמצות משמרת.

ג] הפמ"ג ז"ל בפתיחה להל' שחיטה השורש הב' כתב וז"ל "משא"כ אי הוה עשה וזבחת ודאי דעשה חייב על כל שהוא דלא כתיב ביה אכילה ואי דכתיב וזבחת ואכלת האי אכילת רשות הוא וע"כ לא אמרינן כל מקום שנאמר אכילה בכזית (אלא) במניעה או בציווי כמו בערב תאכלו מצות מה שא"כ באכילת רשות".

ד] ויש להוציא בע"ה מדברי הפמ"ג ז"ל, דבמצות 'משמרת' לאסור אכילת תרומה לזר אע"ג דיסודה שלא לבטל אכילת תרומה מהכהנים מ"מ כיון דלא כתיב בה אכילה בלשון ציווי או מניעה, הוי השיעור בכל שהוא, ולהיוצא מדברי הגרעק"א ז"ל דזר האוכל תרומה עובר על איסור משמרת, יהי' הדין דעובר אפי' על כל שהוא שאוכל, ולהנ"ל דגם בטבל איכא מצות משמרת, יהי' הדין דהאוכל טבל עובר על איסור משמרת אפי' בכל שהוא. אמנם על איסור ל"ת דאכילת טבל אינו עובר אלא בכזית. 

ומדאתי' בע"ה להכי, שפיר יש ליישב קושיתינו הנ"ל היאך חל איסור טבל על איסור חמץ, ולהנ"ל ניחא מאד, די"ל דאיסור ל"ת דאכילת טבל הוי איסור מוסיף דנוסף איסור משמרת לענין פחות מכזית, דהרי איסור משמרת שפיר חל על איסור חמץ דמוסיף איסור אכילה גם פחות מכזית משא"כ איסור חמץ שאינו אסור אלא בכזית, ואע"ג דגם בפחות מכזית חמץ איכא איסורא דחצי שיעור, מ"מ הא איסור חל על חצי שיעור וכדכ' התוס' בשבועות כ"ב ב' ד"ה אהתירא וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' שבועות ה"ז, ועי' בדברי הר"ן ז"ל בחי' לשבועות כ"ג ב'. ומיגו דחל איסור משמרת חל נמי איסור ל"ת דאכילת טבל.

איברא, גם תירוץ זה לאו ככולי עלמא אתיא, דהנה דעת התוס' ישנים בכריתות י"ד ב' ד"ה מודה, דאיסור קל על חמור לא חל אפי' באיסור מוסיף יעו"ש וכ"כ הרמב"ן ז"ל ביבמות ל"ג ב' ד"ה אי משמי' דהר"ת ז"ל, אבל דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד משגגות ה"ב דבאיסור מוסיף שפיר חל אפי' בקל על החמור, והשתא לדעת התו"י והר"ת ז"ל ליתא לתירוצינו, דהא טבל הוי איסור קל דאין בה אלא מיתה בידי שמים, אבל איסור חמץ יש בה כרת, וכרת חמור ממיתה ביד"ש וכנ"ל.

וסברת הלח"מ ז"ל הנ"ל נמי נוגדת תירוצינו, דכיון דאיסור משמרת באכילת טבל לזר הוי רק איסור עשה, אין בכחה לגרור איסור ל"ת דאכילת טבל, וכנ"ל.

ובעיקר הדבר שכתבנו דבטבל של חמץ איכא מצות משמרת, הנה לאחר העיון נראה דזה אינו, דהנה הרמב"ן ז"ל בע"ז שם והר"ש ז"ל בפ"ג דחלה מ"ב הביאו דברי הירושלמי פ"ג דחלה ה"ב "רבי יוסי בשם רבי הילא בדין היה שיטמא אדם טבלו דבר תורה דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי תרומה צריכה שימור אין הטבל צריכה שימור מה אני מקיים ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, עשה שינתן לו לאהרן הכהן בכהונתו. וכאן הואיל ואין את יכול ליתנו לכהן בכהונתו רשאי את לטמותו".

ונראה בע"ה להוציא מדברי הירושלמי דדוקא טבל שראוי לכהן אסור לטמאותו, ולפי"ז בטבל של חמץ דמצותו בשריפה ואסור לכהן ליהנות ממנו כלל מותר לטמאותו, ובתרומה גופא מצינו כן דהשורף תרומת חמץ מותר לשרפו עם תרומה טמאה אע"ג דעי"ז נטמאת התרומה הטהורה כיון דבלא"ה הולך לאיבוד וכדאמר ר' יוחנן בפסחים ט"ו ב' דבשעה שביעית לכו"ע שורפין הטהורה עם הטמאה יעו"ש.

ולפי"ז יש לדון בתירוצינו הנ"ל, דמסתברא דכי היכא דליכא מצות שימור לטבל שהולך לאיבוד ושרי לטמאותו, ה"ה דליכא איסור אכילת טבל לזר משום משמרת, דנהי דאיסור ל"ת דאכילת טבל איכא איסור אפי' בטבל שהולך לאיבוד, מ"מ איסור אכילת טבל הנובע מדין משמרת ליתא בטבל שהולך לאיבוד, ודו"ק.

ג] נלע"ד בע"ה לתרץ הקושיא באופן נכון, ובהקדם ג' הקדמות.

א] קיי"ל דטבל אסור להאכיל לבהמה, והתוס' בפסחים ט' א' ד"ה כדי, ושם ל"ד א' ד"ה מחמין וביבמות ס"ו ב' ד"ה לא יאכילנה כתבו דה"ט כיון דהוי הנאה של כילוי וס"ל דגם בטבל טהור איכא איסור הנאה של כילוי.

אולם מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג ממעשר ה"כ דכתב דמותר להאכיל טבל לבהמתו אכילת עראי יעו"ש מוכח דהא דאסור להאכיל לבהמה אכילת קבע אין זה משום דהוי הנאה של כילוי דא"כ גם עראי ליתסר וכדהוכיח הקרן אורה ז"ל במנחות ס"ז ב' ד"ה כדי, והשפ"א ז"ל בפסחים ט' א' ד"ה כדי, והאור שמח ז"ל בהל' מעשר שם. ובע"כ דהא דאסור להאכיל לבהמה אכילת קבע היינו או משום גזל השבט כדכ' המאירי ז"ל בברכות ל"א א', או משום דכיון דהפירות נתחייבו במעשר אסור לו להאכיל מהם לבהמה כשם שאסור להפקיר עד שיעשר וכדכ' השפ"א ז"ל שם והגרי"ז ז"ל על הרמב"ם בהל' מעשר יעוש"ה.

ב] מרן המחבר ז"ל באו"ח סי' תמ"ח ס"ו פסק דאסור להאכיל חמץ אפי' לבהמה של הפקר וכתב הלבוש ז"ל וז"ל "דעל כל פנים יש לו הנאה ממה שמאכיל ומשביע את הבהמה ואפילו היא הפקר" וכ"כ המג"א ז"ל בסי' תמ"ח סק"ט יעו"ש. ולפי"ז לדעת ר' יוסי הגלילי דחמץ מותר בהנאה מותר להאכילו לכלבים, ובפסחים ל"ב א' אמרי' דתרומת חמץ בפסח, לדעת ר"א חסמא, האוכל תרומת חמץ בפסח חייב בתשלומים דאם רצה הכהן מריצה לפני כלבו, וכתבו הראשונים ז"ל דטעמא דר"א חסמא היינו משום דס"ל כריה"ג דחמץ מותר בהנאה ומשו"ה מותר להאכיל החמץ לכלבו.

ג] התוס' בפסחים ל"ג א' ד"ה תתן, כתבו דהסוגיא דתרומת חמץ דלא חל שם תרומה משום תתן לו ולא לאורו ומשום דבעי' שיריה ניכרים, אתיא בהכרח כדעת ר' יוסי הגלילי דחמץ מותר בהנאה להסוברים דחמץ אסור בהנאה בלא"ה א"א ליתן תרומת חמץ לכהן דבעי' דבר הראוי להיות קודש ובעי' נמי שיהי' מותר בהנאה דאל"כ לא הוי נתינה יעו"ש.

ומדאתי' בע"ה להכי יש ליישב בע"ה קושיתינו היאך חל איסור טבל על איסור חמץ באופן נפלא, די"ל דכיון דהסוגיא התם אתיא כדעת ריה"ג דחמץ מותר בהנאה וממילא מותר להאכיל החמץ לכלבים, וא"כ טבל הוי איסור מוסיף משום האיסור להאכיל לבהמה, דמיד כשנעשה טבל חל האיסור להוציאו מידי השבט וכנ"ל וכן חל האיסור להפקיעו מידי מעשר, אבל משום איסור חמץ מותר להאכיל לבהמתו.

איברא, יש לדון דכיון דתרומת חמץ לשריפה אזלא לא שייך בזה גזל השבט וא"כ י"ל דמותר נמי להאכילו לכלבים דבלא"ה אין התרומה שיופרש מהטבל מיועד לשבט, וסברא דומה לזו הביא המנח"ח ז"ל במצוה רפ"ד אות ב' בשם הגנזי יוסף ז"ל דגם להסוברים דהנאה של כילוי אסור אפי' בתרומה טהורה מ"מ בתרומת חמץ שבלא"ה הולכת לאיבוד מותר ליהנות, אך המנח"ח ז"ל גופי' שדא בה נרגא.

ותו דכ"ז אי נימא דהא דאסור להאכיל לבהמתו הוי משום גזל השבט, אבל להטעם דכ' השפ"א והגרי"ז ז"ל דכיון דחל עליו חובת מעשר אסור להפקיעו ע"י האכלתו לכלבים, הנה לפי"ז גם בחמץ שעומד לשריפה דחייב לעשר לדעת הט"ז ז"ל ביור"ד סי' א' סקי"ז וכ"ה דעת הגר"א ז"ל בביאורו או"ח סי' ח' ממילא אסור להאכילו לכלבים, אבל לדעת המג"א ז"ל באו"ח ס"ח סק"ב וכ"ה דעת הגרעק"א ז"ל בגליון לשו"ע יור"ד ס"א דכשאינו רוצה לאכול אינו חייב לעשר לפי"ז יש לדון בטבל חמץ שהולך לשריפה דליכא חיוב עליו לעשר שמא מותר להאכילו לכלבים, או דילמא נהי דלא רמיא חיובא על הגברא, מ"מ סגי בהא דרמיא חיובא על הפירות לעשרם וממילא אסור להפקיע חיובם ע"י האכלתם לכלבים.

תמצית העולה מהדברים.

א] בפסחים ל"ג מבואר דא"א להפריש תרומה מדגן שהחמיץ במחובר ואיכא ב' טעמים א] משום דכתיב תתן לו ולא לאורו וחמץ לשריפה אזלא, ב] משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים ובדגן חמץ אין השירים ניכרים דאסורים משום חמץ

ב] צ"ע טובא, דמשמע דעכ"פ חל עליו איסור טבל, ותיקשי היאך איסור טבל חל על איסור חמץ הא אין כאן לא כולל ולא מוסיף.

ג] ואין לתרץ דמיירי בשחלק מהדגן לא החמיץ וממילא חל בכולל גם על מה שהחמיץ דהא באיסור קל על חמור לא חל בכולל וטבל הוי איסור קל מאיסור חמץ דחמץ בכרת וטבל הוי מיתה ביד"ש.

ד] ויש ליישב דטבל הוי מוסיף משום איסור משמרת דאסור לטמאות הטבל, ויש לגמגם בתי' זה להסוברים דבאיסור מוסיף בעי' שיתוסף איסור על אדם אחר, וכן מדברי הלח"מ ז"ל דאם מוסיף איסור קל אין בכוחה לגרור איסור חמור.

ה] יש לתרץ דזר שאוכל טבל עובר אאיסור משמרת ואיסור זה הוי אפי' בכל שהוא, וא"כ איסור טבל שפיר הוי מוסיף לענין איסור משמרת בפחות מכזית.

ו] יש להוכיח מדברי הירושלמי דבטבל שהולך לאיבוד ליכא כלל מצות משמרת.

ז] יש לתרץ, דהתוס' כתבו דהסוגיא דתרומת חמץ אתיא כריה"ג דחמץ מותר בהנאה, וא"כ לדידי' מותר להאכיל חמץ לכלבים, אבל טבל גם להשיטות דהנאה של כילוי מותר מ"מ להאכיל לכלבים אסור, וא"כ הוי טבל איסור מוסיף על חמץ להאכילו לכלבים.

ראיית השכוי

"כי שמע קול תרנגולא לימא "ברוך וכו' אשר נתן לַשֶׂכְוִי בינה להבחין בין יום ובין לילה".
צ"ע מדוע חז"ל קראו לעוף זה בשם המשונה "שֶׂכְוִי" ולא הסתפקו במלה השגורה "תרנגול"? והרי מלת "תרנגול" מופיעה בגמרא 36 פעמים ובמשנה סדר טהרות עוד ב' פעמים, ומלת "תרנגולת" עוד 13 פעם. אבל מלת "שכוי" רק כאן, ועוד פעם במסכת ראש השנה דף כו ע"א שם העיד רבי שמעון בן לקיש "כשהלכתי לתחום קן נשרייא היו קורין לכלה נינפי, ולתרנגול שכוי" משמע שהיא מלה זרה. ובכן מדוע לא השתמשו חז"ל במלת "תרנגול"? ועוד צ"ע מדוע הקדימו "יום" לפני "לילה"? הרי בזמן קריאתו הוא עדיין מוחזק ובא להיות לילה, והוא מבחין בביאה הקרובה של היום. לפי ההגיון היה ראוי יותר לברך "בין לילה ובין יום", כי הקודם קודם תחילה.

ונראה שיש כאן סוד גנוז בענין גאולתנו הנוכחית הממשמשת ובאה לקראתנו.

ראשית כל יש לשים לב שקריאת התרנגול היא לא בנץ החמה, ואף לא בעליית כוכב השחר, אלא אפילו מחצות הלילה ואילך (כדברי ספר הזוהר ח"א י ע"ב). ויש לשאול, זהו הנקרא "בקר"? אלא כשרונו של התרנגול הוא במה שמבחין באיכות של אפילת החושך, וחש בחושיו היחודיים שהאור כבר מתנוצץ, אמנם במדה זעירה ביותר, בתוככי החושך.

זה נקרא "סכה" (לראות) כמו שבטא רש"י (בראשית יא, כט) על שרה אמנו הנקראת "יסכה" שֶׁסוֹכָה ברוח הקודש, כלומר רואה ברוח הקודש. וכך לשון חז"ל ("בתי מדרשות" ח"ב, בעריכת רש"א ורטהיימר, מדרש שלשה וארבעה, אות
נ"ה): "ולמה נקרא שמה 'יסכה'? שהכל סוכין בה שנאמר (בראשית יב, טו) 'ויהללו אותה אל פרעה'. דבר אחר, יסכה שהיתה סוֹכָה בנבואה. עכ"ל.

וכן העיר "מוסף הערוך" לר' בנימין מוספיא (דבריו מובאים ב"ערוך השלם", ערך "סכוי") כי מלה זו ענינה "צפיה" (ראיה). שהוא צופה ומבחין גם בלילה.
וכן מצאנו בקונקורדנצית מנדלקורן על הפסוק "שְׂכִיוֹת החמדה" (ישעיה ב,
טז) שהם אבני חן הנחמדים למראה העין.
ובזה נבוא אל הענין. לילה ויום הם משל לגלותנו ולגאולתנו.
אמרו חז"ל: "מאי דכתיב 'הוי המתאוים את יום ה'. למה זה לכם יום ה'? הוא חשך ולא אור' (עמוס ה, יח). משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור. אמר ליה תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה, שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה?"
(סנהדרין צח סוף ע"ב).

כתב שם מהרש"א "למה זה לכם יום כו'. 'יום' בכמה מקומות נאמר על הגאולה, ו'לילה' על הגלות" עכ"ל.
כחו של התרנגול שהוא תוך-כדי-חושך הלילה כבר חש את התקרבותו של היום, כלומר הגאולה. הוא "שכוי" רואה הנסתרות. ולכן יש להקדים מלת "יום" שהוא עיקר. הוא רואה "יום" למרות שיש גם עכשיו אפלת הלילה.

ובזה היה גדול כחו של מרן הרב אברהם קוק. תוך כל מאפלי צרותינו, הוא כבר עכשיו הבחין נצנוצי זהר של הגאולה, וראה בצרות הכנות לגאולה. כך לשונו:
"אחת מההופעות שהאורה העליונה השמיימית מופיע בהן על הארץ קשורה באורו של משיח, שהוא אור הגאולה. מראשית צמיחתה של אורה זו היתה לוּטָה מאפלים עד בלי להכיר איזה אור מתנוצץ ממנה. וכן הולכות התעלומות בכל המדריגות עד אשר ביסוד הבית השני שנבנה על ידי עזרתו של כורש הפרסי, אותו הגוי שהחמיץ (=הערת המעתיק: ראש השנה ג ע"ב) גם כן, גם בו אור המשיח התנוצץ במסתרים.
וכו' וכו'. ובימינו אלה אין שום ספק שעוד הפעם אורו של משיח, אור של גאולה בבחינת תעלומה מופיע ומתנוצץ לפנינו. ומרוב הזוהר המעולף בעיקרו בעובי החושך, עד כדי הסתרה נוראה, שהיא הולכת ונמשכת מאז..." (מאמרי הראי"ה, עמ' 171).

ולכן נקרא הרב בראשי תיבות "הראי"ה" כי ראה, מאז בזמנו, מה שלא ראו רבים וטובים אחרים. ולכן גם שם משפחתו "קוק" (לשון אידיש של "ראיה"). הוא היה המבחין בין יום ובין לילה. תוך כדי צרותינו, והן רבות קשות ותקיפות, הוא הבחין שהם עצמם סימני הגאולה, הבא מתוך הנסיגות הללו שאנו עדים להם היום (וכמו שהוא עצמו כתב, מאמרי הראי"ה, עמ' 360). עוד עיין "דעת תבונות"
לרמח"ל, פסקא נד.

ולאלו שיש להם קצת ידיעה בעניני קבלה, אוסיף מה ששמעתי ממו"ר הרב שמואל טולדנו, כי "תרנגול" בחשבון של שבע שמות קודש. ארבעה מילואים של שמות קודש (ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן), ושלשה מילואים של שמות אהי"ה (קס"א, קמ"ג קנ"א) ועוד ב' כוללים של עצם השמות. דוק ותשכח. אותו תרנגול, שיש לו מוחין של חכמה ובינה, הוא המבחין תוך החושך את האור המוכרח להופיע. "להבחין בין יום ובין לילה".