במאמר זה נסקור את דיוני האחרונים על שיטת האגודה המפורמסת שאונס ביום אחרון לא חשיב אונס. וזה החלי בעזר צורי וגואלי, ויה"ר שנזכה לראות נפלאות מתורת ה'!
א] בבית יוסף חו"מ סי' ר"ז כתב, מצאתי כתוב בשם ספר אגודה אמ"ש ערכין ל"א: בראשונה היה נטמן ביום אחרון של י"ב חודש [מי שקונה בית בעיר המוקפת חומה, מותר למוכר לפדות אותו עד שנה, לכן ביום האחרון של השנה הקונה היה מתחבא] כדי שיהא חלוט לו [ולא יוכל המוכר לפדותו עוד] התקין הלל שיהא חולש [מטיל] מעותיו ללשכה ויהא שובר את הדלת [של הבית שמכר] ונכנס וכו' מכאן נראה שאדם שנדר לעשות דבר בתוך ל' יום או זמן אחר, ולא נאנס בתוך הזמן והיה יכול לעשות, וביומא דמישלם זמניה נאנס, לא קרי אונס, מדהוצרך הלל לתיקון, דהא הכא נאנס ביום האחרון עכ"ד.
ב] והקשה רעק"א [בהגהותיו לשו"ע סי' ק"ח], דמה ראיה הביא האגודה מדין בתי ערי חומה לדין נדר שאונס ביום האחרון לא חשיב אונס, דבבתי ערי חומה המכר נגמר מיד, אלא דרחמנא זיכה למוכר כאילו התנה הלוקח עמו שדה זו שלקחתי ממך אם תתן לי מעות עד י"ב חודש מכורה לך מעכשיו, ובקנו מידו על תנאי זה, וכן כתב להדיא בחידושי הרשב"א פ"ז דגיטין ע"ה. שבכהאי גוונא לא מהני טענת אונס דסוף סוף לא אקני ביתיה אלא אם יתן לו מעות, אבל אם לא יתן לו אף שהוא אונס אינו מקנה לו בשביל כך את שלו, כמו שכתב הש"ך [חו"מ סי' כ"א] דאונס רחמנא פטריה אבל לא חייביה עכ"ד.
ג] והיטיב לבאר זאת מרן הגאון ר' נתן גשטטנער זצ"ל [שו"ת להורות נתן חט"ו סי' קכ"ד] דיש לחקור בהך דינא דמוכר יכול לגאול את הבית עד שנה, מי נימא דבאמת הבית נקנה לגמרי לקונה מיד כשקנאו, אלא דדינא היא שאם המוכר יביא מעות עד שנה חייב הקונה להחזירו, אבל אם אינו מביא מעות אז הקנין נשאר כמו שהיה והוחלט לקונה, ואין הקונה צריך להוסיף כלום על קניינו כי כבר קנה את הבית מאז שנתן את המעות למוכר. או דנימא דכל זמן שלא עברה שנה מאת מכירת הבית, עדיין אגיד הבית בידו של מוכר ולא נכנס לגמרי לרשותו של לוקח, ורק אם עברה שנה ולא הביא מעות אז נגמר הקנין ונכנס הבית לרשות הלוקח במוחלט. והנה הש"ך [חו"מ סי' כ"א ס"ג] כתב דאונס רחמנא פטריה אמרינן אבל אונס רחמנא חייביה לא אמרינן עיי"ש, והשתא נימא דאם בבתי ערי חומה נקנה הבית לגמרי ללוקח, אלא דדינא הוא שאם המוכר הביא מעות לפני סוף השנה הרי הוא חייב להחזירו, א"כ אם המוכר לא הביא מעות יהא מאיזה טעם שיהא אם באונס אם ברצון, אין הלוקח חייב להחזירו, דאונסא רחמנא חייביה לא אמרינן, ואין הלוקח חייב להחזיר את הבית מחמת אונסו של המוכר, אבל אם נימא דהבית עדיין אגיד למוכר כל זמן שלא עברה שנה, ועל ידי שהמוכר אינו מביא מעות עד סוף שנה הוחלט הבית ללוקח, א"כ כשהמוכר היה אנוס מלהביא מעות אמרינן אונס רחמנא פטריה ואינו חייב להקנות את הבית ללוקח, והרי נשאר כמו שהיה מקודם ונשאר ברשות המוכר.
ד] והנה בחידושי הרשב"א מוצאים אנו הכרעה אם בתי ערי חומה נקנים ללוקח לפני תום השנה, וכה כתב [גיטין ע"ה.] "בית בבתי ערי חומה דממכר קרייה רחמנא ולא משכונא, אלא דזכי ליה רחמנא למוכר שיכול למכור עד תום שנת ממכרו, מכל מקום מכר הוא ומכר קרייה רחמנא, ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה קם הבית לחלוטין ביד הקונה אותו ואינו צריך למכרו לו פעם שניה, אלמא מוכר גמור הוא, ומה שזיכה לו רחמנא לגאול תוך שנה אינו אלא כמי שהתנה לחבירו שדה זו שלקחתי ממך אם יהיו לי מעות מכאן ועד שנים עשר חודש תחזירום לי" עיי"ש. הרי דהוי מכירה גמורה, אלא שאם המוכר יביא מעות חייב הלוקח להחזיר לו, אבל אם המוכר אינו מביא מעות – יהא מאיזה טעם שיהא, ואף אם הלוקח הטמין עצמו והמוכר נאנס ולא היה יכול להביא מעות – אמרינן בזה דאונס רחמנא לא אמרינן, ואין בכחו של האונס לעשות כאילו הביא מעות, ועל כן הוצרך הלל לתקן. אבל לענין שאר מילי אף שנאנס ביום האחרון אפשר דדינו כאונס. וא"כ דברי האגודה קשין. ולאחר הרחבה זו מובן שזו גם כוונת הגרע"א הנ"ל.
ה] וכדברי הגרע"א השיג גם הקצות [ריש סימן נ"ה], ועוד הקשה הקצות מסוגיית הגמ' ריש פרק קמא דכתובות, דמוכח משם דהיכא דמהני טענת אונס, אף אונס ביום האחרון חשיב אונס, מהא דפריך התם מדתנן הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש, דאם חלה בסוף ולא בא הויא בזה טענת אונס, וא"כ משמע דבאונס ביום אחרון הויא אונס. והנתיבות הוסיף שם בביאורים סק"א, דכן מוכח מכל הסוגיא דשם גם מההיא עובדא דאתאי קמיה דשמואל, דאמר הר"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד תלתין יומין ואתא ופסקיה מברא, ומשמע התם דאי הויא אונס דלא שכיח הויא אונס אף דהיה אונס רק ביום אחרון והיה יכול לבוא מקודם.
ו] והנתיבות בתוך דבריו שם העלה עוד השגה: דהא בבתי ערי חומה אם אין לו מעות כל השנים עשר חודש אין לך אונס גדול מזה ואפ"ה אינו יכול לפדותו אחר י"ב חודש כו', כיון דכתביה רחמנא שאם לא יגאל תוך שנה שיהיה מוחלט, ולא אתני באונס שלא יהיה מוחלט, משמע דרחמנא קפיד שיהיה מוחלט אפילו אם יהיה אונס כו' דאפילו אם לא יגאל מחמת אונס שיהיה לו – שיהיה מוחלט עכ"ד.
ז] ובסיכום ראינו שלש קושיות על האגודה: א) קושיית רעק"א והקצות, דהא קיי"ל אונס רחמנא פטרי אמרינן אבל לחייב את חבירו לא אמרינן, דלא אמרינן אונס כמאן דעבד. וכדי שיועיל טענת אונס דשל המוכר בתי ערי חומה כפי שהם פירשו, נצטרך לחייב את חבירו הלוקח, ובכגון זה הא קיי"ל דלא אמרינן אונס כמאן דעבד. ב) קושיית הקצות והנתיבות, דמהסוגיא דרפ"ק דכתובות מוכח דהיכא דמהני טענת אונס, אז אף אונס ביום אחרון חשיב אונס. ג) קושיית הנתיבות, דמהא גופא דאם אין לו מעות כל השנים עשר חודש, אף דאין לך אונס גדול מזה, ואפ"ה אינו יכול לפדותו אחר י"ב חודש, איכא למילף דרחמנא הקפיד שיהיה מוחלט ללוקח אפילו אם לא יגאל המוכר מחמת אונס שיהא לו. ח] והאריך הנתיבות ליישב את האגודה מכל הקושיות, בנוגע לקושיא הראשונה מרעק"א והקצות כתב הנתיבות שאין דבריהם נכונים. שאין הפשט כמו שהם הבינו שהמכר נגמר מיד והבית נחלט לקונה אלא שהתורה זיכתה למוכר כאילו התנה הלוקח עמו, שאם יתן מעות עד י"ב חודש יהא הבית קנוי לו מחדש, ובמקרה כזה אם נאנס המוכר בנתינת הדמים, בכדי לחייב את חבירו הלוקח לא אמרינן טענת אונס. הנתיבות אינו מקבל הבנה זו, דמהגמרא מוכח איפכא מדבריהם דהויא כמו הלואה מותנית [עי' במשנה בעמוד א' שנאמר שם דרבית גמורה היא והתורה התירה], וחשיב כאילו התנה המוכר ואמר הריני מוכר לך בית זה בתנאי אם לא אתן דמים עד שנה, ובכזה אם נאנס המוכר בנתינת הדמים ראוי לומר דלא יפסיד בגין כך דאונס רחמנא פטריה, ע"ש.
ט] בנוגע לקושיא השלישית שהעלה, הנתיבות עצמו תירץ, דס"ל להאגודה דדוקא באונס שהיה למוכר מחמת עצמו כו', בזה הוא דכתבה רחמנא שאם לא יגאל תוך שנה שיהיה מוחלט כו' אפילו יהיה באונס וכו'. אבל במקרה שהמוכר לא היה הגורם לביטול התנאי, אלא שהלוקח נטמן הוי אונס דאתי ליה ע"י הלוקח כו', בזה אם הלוקח נטמן כל הי"ב חודש איה"נ דמהני בזה טענת אונס, דאדעתא דהכי לא אמרה תורה דיהא מוחלט, ואז שייך גביה לומר אונס רחמנא פטריה, ע"כ.
י] ובנוגע לקושיה השניה שהובאה בקצות, כתב הנתיבות, שנראה דודאי גם האגודה מודה דבגיטין קידושין וממון שנעשו על תנאי הקשור בזמן מסויים, דאיכא בהו אומדנא דאעתא דאונס דלא שכיח לא אתני, בהנך היכא דמהנו בהו טענת אונס, אפילו נאנס בסוף סגי כדמוכח ברפ"ק דכתובות, מטעם דאדעתא דהכי ודאי לא אתני, ואומדנא דמוכח הוא וכו' [דבעיקרו סמך את תנאו על היום האחרון וגם לא אדעתא דאונס, וכדברי הט"ז ביו"ד סי' רל"ב סקי"ט בתו"ד שם "וכאילו לא היה שם רק אותו יום, וכיון שיש בו אונס פטור כו' בכל מה שנתקשר כו' באותו יום"].
י-א] ונראה דדוקא כגון בנדרים ס"ל לאגודה סברא זו [דאונס ביום אחרון לא מקרי אונס] כו', דהא בנדרים כשנאנס מותר, אינו משום דאדעתא דהכי לא נדר, דכל כה"ג כו' צריך היתר חכם, דכל שאלת נדרים הוא כך דמשוה ליה לנדר טעות כמבואר כו' ואפילו הכי צריך היתר חכם, רק כו' מטעם דאונס רחמנא פטריה. וס"ל לאגודה דלא מקרי אנוס שלא יהיה צריך היתר חכם, רק שיהיה אנוס דלא היה אפשר כלל לקיים, דאז שייך לומר אונס רחמנא פטריה, אבל כשהיה אפשר לו לקיים נדרו רק שפשע ודחה על יום האחרון ואז נאנס, לא מקרי אנוס לגמרי, ולא שייך בזה לומר אונס רחמנא פטריה כו'. [אף דבנדרים עדיין] איכא למימר אדעתא דהכי לא נדר, דאי הוי ידע שיאנס ביום אחרון כו' [לא היה נודר, איה"נ דטענה זו תועיל לו ל]היתר חכם, כמו בכל נדר [דאית ביה טענה] דאדעתא דהכי לא נדר.
י"א] ומביא ראיה מבית בבע"ח כו' כיון דהלואה גמורה היא [ורחמנא אתני עליה עד י"ב חודש, וגבי רחמנא לא שייך לומר דאדעתא דיום אחרון סמכה רחמנא, אמרינן] כיון דבמשך כל הזמן [לא היה אנוס, אם קרה אונס ביום האחרון] לא מקרי אונס גמור כו' ולא שייך גביה לומר אונס רחמנא פטריה, וה"נ דכוותיה דלא מיקרי אונס גמור, ע"כ מדבריו.
י"ב] והגאון ר' אליהו דוד רייכמן ב'הפלאת ערכין' [עמ' ר"ג] הקשה על מה שכתב הנתיבות 'דהא דבנדרים כשנאנס מותר, אינו משום דאדעתא דהכי לא נדר, דכל כה"ג צריך היתר חכם', דברים אלו תמוהים דבראשונים מפורש שלא כדבריו, דעל מתניתין דנדרי אונסין [בנדרים כ"ז.] כתב הרא"ש, וז"ל: נדרי אונסין חלה הוא וכו', דמעיקרא לא היה בדעתו שיחול הנדר אם יעכבנו אונס, ודברים שבלב כי האי דמוכחי וידיעי לכל הויין דברים ע"כ, וכ"כ שם בפי' הר"ן ובתוס' ועי' גם בריטב"א. וכך סיכם הדברים בהגהות בית לחם יהודה על שו"ע יו"ד סי' רל"ב סעיף ט"ו, וז"ל: אונס של נדרים אינן כשאר אונסין בשאר איסורין, דאמרינן [בהו מטעם] אונס רחמנא פטריה, שצריך שיהא אונס גדול שא"א בענין אחר. אבל בעניני נדרים כו' אנו הולכין בהם אחר אומד דעתו וכו' הרא"ש והר"ן עכ"ד, היינו דבדין אונס בנדרים אזלינן בהו בתר אומד דעתו ולא בעינן בהו אונס גמור מדין אונס רחמנא פטריה כמו בשאר איסורין, וכל זה דלא כש"כ בנתיבות. ובהפלאת ערכין הלך בדרך ארוכה מעצמו כעין מש"כ הנתיבות עיי"ש.
י"ג] בחי' הגר"ח הלוי על הש"ס ריש כתובות תירץ את הקושיה השניה מהקצות ונתיבות כך: דהנה בתנאי על זמן איכא תרי גווני, חדא, היכא דעיקר קיום התנאי הוא מעשה שצריך לעשות וכו' פעם אחת, והזמן הוא רק כו' דבמשך זמן זה הוא יכול לקיים תנאו. ועוד תנאי על זמן, באופן שהזמן הוא מעצם קיום התנאי, כגון ע"מ שתשמשי את אבא ג' שנים, דהתנאי הוא שימוש של ג' שנים, וכשחסר יום אחד מהשלש שנים כאילו לא קיים כל התנאי.
י"ד] והנה חידש ה'אגודה', דאונס לא מקרי אלא היכא שהוא אנוס כל הזמן, אבל אם נאנס יום אחד אין זה אנוס, כל זה לא שייך אלא היכא דהזמן לא הוי אלא מעצם התנאי כו', על זה אמרינן שפיר דכיון דהיה לו זמן דהיה יכול לקיים התנאי בלא אונס, אין זה אונס [ועל כן בנדר לעשות איזה דבר תוך ל' יום, דאין הזמן מעצם קיום הנדר כי אם דבמשך זמן זה יכול לקיים נדרו, דאם נאנס יום אחד אין זה אונס כיון דהיה יכול לקיים נדרו בלא אונס].
ט"ו] אבל היכא דהזמן הוא מעצם קיום התנאי, ולקיום התנאי בעינן כל הזמן, א"כ מה לי שנאנס רק יום אחד מ"מ הא הוי אונס. והנה לגבי אם לא באתי מכאן עד תלתין יומין [רפ"ק דכתובות], הלא קיום התנאי הוא האי ביאה, והזמן הוא מעצם קיום התנאי כו', דמה שלא בא כל שלשים יום יקיים הגט כו' ואם פסקיה מברא והאי ביאה היה באונס, חסר כאן קיום התנאי, דקיום התנאי באונס לאו קיום הוא, ואפילו נאנס רק יום אחד מ"מ הא התנאי לא נתקיים, דהא מה שלא בא כל שלשים יום מקיים התנאי, [וכשחסר קיום אפילו יום אחד] חסר כאן אי ביאה של שלשים.
ט"ז] אכן אכתי לענין בתי ערי חומה יש לחקור אי הוי כמו תנאי על מעשה פעם אחת במשך זמן מסויים, דהמכר נגמר עכשיו, ורק שיש למוכר זכות לגאול במשך שנה אחת. או דהתם נמי הוי הזמן מעצם התנאי, דהתנאי הוא שע"י אי גאולה במשך י"ב חודש נחלט לו הבית.
י"ז] ומדברי האגודה דהוכיח משם דאונס ביום אחרון לא מקרי אונס, מוכח דסובר דהמכר נגמר עתה, ורק דיש לו זכות גאולה במשך שנה אחת, ולכן שפיר כתב דכיון דהיה יכול לעשות מעשה הגאולה קודם, תו לא חשיב אונס על המעשה. דאי נימא דהזמן הוי מעצם התנאי דע"י 'אי גאולה' של י"ב חודש נחלט לו, הא אפילו אונס ביום אחרון הוי אונס כמ"ש.
י"ח] אך הקצות הקשה, דהתם גבי בתי ערי חומה הרי לא שייך כלל דין אונס, דאפילו אם היה אנוס כל הי"ב חודש נמי אינו חוזר למוכר, דהא הוי כמו המגרש אשתו ע"מ שתתן לו מאתיים זוז, דאפילו אם מחמת אונס לא נתנה לו אינה מגורשת, כל זמן דלא נתנה לו, דאונס כמאן דעבד לא אמרינן. וה"נ בבתי ערי חומה, כיון דתיכף נקנה ללוקח, ורק שנתנה לו תורה זכות לגאול תוך י"ב חודש, הרי כל שעבר י"ב חודש ולא פדאו, פקע ליה זכותיה, ולא אכפת לן שהיה אונס.
י"ט] ואיך הוכיח האגודה משם דאונס ביום אחרון לא הוי אונס, כיון דהא אפילו אי הוי אונס נמי לא היה מהני כמש"נ.
כ] ולכאורה מכח קושיא זו מוכרח דהאגודה סובר דהדין גאולה לא הוי רק דין זכות גאולה אלא הוי תנאי במכר, דאם לא יפדה במשך י"ב חודש יהיה נחלט לו. [דהקצות סובר דאין זה תנאי במכר רק דין זכות לגאול, ולכן הקשה דלא שייך בזה אונס דכיון דעכ"פ עבר י"ב חודש פקע זכותו. אבל האגודה סובר דהוי תנאי במכר דאם לא יפדה י"ב חודש יגאל לו, דלכן שייך בזה דין אונס דלא חשיב שנתקיים התנאי. ולעיל הבאנו מרעק"א שסובר כמו הקצות, ובית אב להם מדברי הרשב"א בגיטין].
כ"א] אכן א"כ הדרא קושיא לדוכתיה, דהא דמי זה לסוגיא בכתובות גבי אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש, דנתבאר דכיון דהתנאי הוי שיהא לא באתי י"ב חודש מודה האגודה דאפילו אונס ביום אחרון הוי אונס, כיון דעכ"פ לא נתקיים אי ביאה י"ב חודש, וה"נ הרי לא נתקיים אי גאולה י"ב חודש.
כ"ב] וא"כ הרי ממנ"פ קשה קושיית הקצות, דאי הכא הוי תנאי במכר, דהמכר נחלט ע"י 'אי גאולה' של י"ב חודש, הרי קשה מהגמרא בכתובות דמוכח דבכה"ג מקרי אונס.
כ"ג] ואי דלא הוי תנאי במכר אלא דין זכות גאולה [דהמכר נגמר עכשיו בלא דין תנאי ורק שנתנה לו תורה זכות לגאול במשך י"ב חודש], א"כ הרי קשה קושיית הקצות דלא שייך בזה כלל דין אונס, כיון דעכ"פ פקע זכותו.
כ"ד] וביאר בזה הגר"ח דבאמת האגודה סובר דהוי תנאי במכר, אלא דהתנאי לא הוי על המוכר, דאם הוא לא יעשה מעשה פדייה י"ב חודש יהא נחלט, אלא דהוי דין על ה ב י ת , דאם יעבור שנה ולא יהא פדייה על הבית, [דהבית לא יהא נפדה בתוך שנה], יהא נחלט לו.
כ"ה] וא"כ תו לא קשה מהגמ' בכתובות דדוקא התם דהתנאי הוא שלא יבוא תוך י"ב חודש, א"כ אפילו אם רק יום אחד היה אנוס מלבוא, חסר בקיום התנאי.
כ"ו] משא"כ הכא דהתנאי הוא בבית, דאם הבית לא יהא נפדה בתוך שנה נתקיים שפיר התנאי, ורק אם לא היה אפשר כלל, כגון שהיה אנוס כל השנה, לא נתקיים התנאי כיון דרק מחמת אונס לא נעשה בו פדייה.
כ"ז] אבל אם היה אפשר לפדות גם בלא אונס, א"כ אף שהיה אנוס לבסוף, נתקיים שפיר התנאי והוכיח שפיר דאונס ביום האחרון לא חשיב אונס, לכן כתב דה"ה בנדר לעשות בתוך ל' יום ונאנס ביום אחרון, לא הוי אונס עכ"ד הגר"ח.
כ"ח] ואחרי ככלות הכל בשכלי הקט והמוגבל לא זכיתי להבין דבריו, דסוף כל סוף צריך לעבור שנה של אי גאולה על הבית כדי שהבית יוחלט ללוקח, וא"כ הזמן הוי מעצם התנאי, ואם אירע אונס נמצא שלא עבר שנה שלימה של קיום התאי של אי גאולה, ומוכח בפ"ק דכתובות דחשיב אונס ולא נתקיים התנאי, וצ"ע. ומצאתי שאני אינני יחיד באי הבנתי, דבס' הפלאת ערכין [עמ' ר"ה] כן הקשה, ונשאר בתמיהה.
כ"ט] והנה הגרמ"א עמיאל [המדות-לחקר-ההלכה ח"א עמ' ק"ט-ק"י] כתב כעין דברי הגר"ח, שיש הבדל בין זמן שבא לסמן את 'האימתי' של הפעולה, במשך איזה זמן היא צריכה להעשות, ובין זמן שהוא בעצמו מסבב את הפועל יוצא. לפ"ד הבנתי יותר את דברי הגר"ח, שאם התנאי הוא ב ב י ת, ולא בזמן של אי הגאולה, נמצא שהזמן הוא רק ה'אימתי' לקיים את התנאי של הגאולה ולא מעצם התנאי. וכמו נדר שזמן הקיום הוא רק ה'אימתי' משא"כ בגמרא בתחילת פרק א' דכתובות שהזמן הוא מעצם קיום התנאי, דהיינו שצריך לעבור י"ב חודש שלימים, ועדיין צ"ע.
ל] בשיעורו בזמן חורף שנת תשט"ז [הובא בס' הפלאת ערכין] הקשה הגרש"ר על דברי הגר"ח אלו, דלדבריו היה צריך להיות בההיא דרפ"ק דכתובות, דגם אם יהא אנוס רק ביום הראשון אף דבשאר הימים היה יכול לבוא, דיהא נמי כאנוס, דהא איכא כאן אי ביאה באונס של יום אחד, וא"כ הרי חסר כאן אי ביאה באונס של שלשים יום, דאיכא רק אי ביאה של כ"ט יום, דהא דימה זאת לע"מ שתשמשי את אבא שלש שנים, דכשחסר יום אחד מהג' שנים אפילו דשל יום ראשון כאילו לא קיים כל התנאי. וזה ודאי לא יתכן, דכל מה שדנו היינו רק אונס דביום אחרון, אבל אונס ביום ראשון בפשוטו משמע דלא הויא אנוס כיון דיכול לבוא בימים דלאחריו, עכ"ק הגרש"ר זצ"ל. וכן הקשה הג"ר ראובן גרוזובסקי [כתובות סי' ד'] עיי"ש מש"כ בזה.
ל"א] והאיר ה' עיני ומצאתי שכך הקשה הגה"ח ר' יהודה עבער זצ"ל הי"ד [היה משגיח בישיבת תומכי תמימים בפולין לפני המלחמה, בספרו שערי יהודה עמ' י"ח] ותירץ די"ל כשנסבור דיש אונס וכל שנתקיים מחמת אונס הוי כאילו לא נתקיים, מ"מ אם הוא היה רוצה לקיים תנאו בלא אונס, הנה אף שבפועל היה סיבה צדדית ואונס שהכריחו בקיום התנאי, מ"מ כיון שבפועל היה מקיים תנאו אף בלי אונס לא מקרי משום זה שלא נתקיים.
ל"ב] ויש להביא סימוכין לזה מהא דקיי"ל דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, הנה אם היא היתה מרוצה לו בלאו הכי והיא שמחה מהאונס אז אסורה, וזה מוכח מהסוגיא בכתובות [דף ג:] בהא דקאמר שם איכא פרוצות ופיר רש"י שם איכא פרוצות דעבדי ברצון ונאסרות לבעליהן כו', עיי"ש במפרשים שכתבו שאין כוונת רש"י כפשוטו שעי"ז יעברו ברצון בפעם אחרת להבעל בזנות דלהא לא חיישינן, וגם בכגון דא אמרינן הלעיטהו לרשע וימות. אלא כוונת רש"י דכשהפרוצות סוברות דגם באונס נאסרות לבעליהן אז אינן שמחות מהבעילה כיון דעי"ז נאסרות לבעליהן וממילא עושות זה רק מחמת האונס ולכן באמת מותרות הנה, משא"כ אי ידעי האמת דבאונס הן מותרות, אז הן שמחות מהבעילה כיון שלא יפסידו מאומה דבפועל יהיו מותרות, וממילא אז באמת אסורות הנה, והב"ד מכל מקום יתירו אותן בפועל דעל כל אחד בפרט צריכים להעמידן בחזקת כשרות דנבעלו רק באונס, וא"כ מוכח משם להדיא דאף דבפועל אנוסות הנה, מ"מ כיון שהן שמחות ומרוצות מהאונס לא מקרי אונס ואסורות. ובאמת כן מוכח ג"כ מהא דאבוה דשמואל ס"ל [כתובות נ"א:] דאשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה דחיישינן דתחילתה באונס וסופה ברצון, והרי מ"מ כל פועל הביאה היה רק ע"י אונס, אלא בע"כ דבכה"ג לא חשיב אונס. [ועי' בית הלוי בפ' שמות, ויש לחלק בין מה שכתב שם למה שכתוב כאן, ודוק]. ולזאת כל היכא דנאנס לא היה בדעתו לבוא דבודאי היא מציאות רחוקה דכ"ז האונס היה בדעתו לבוא ואח"כ כשהבריא תיכף נשתנה דעתו, וכיון דגם בשעת האונס לא היה בדעתו לבוא, ממילא אף שבפועל היה אונס לא אכפת לן, משא"כ היכא שנאנס לבסוף הזמן בזה שפיר י"ל דכל הזמן היה בדעתו לבוא ורק שחשב שיבוא לסוף הזמן, דנהי דס"ל דזה לא חשיב אונס מה שחיכה על סוף הזמן, אבל מ"מ אין זה שום הוכחה כלל שלא היה בדעתו לבוא. ולזאת כל היכא שאומר אח"כ שמה שלא בא הוא משום האונס אין לנו שום הוכחה שבלאו הכי לא היה בא, ולכן אמרינן שפיר יש אונס, כיון דיום האחרון הוא נאנס משום שיש לנו לומר שכל הזמן היה בדעתו לבוא וגם ביום האחרון רצה לבוא לולא האונס, עכ"ד הגה"ח ר' עבער זצ"ל.
ל"ג] ועינא דשפיר חזי שהגאון ר' ברוך מרדכי אזרחי שליט"א [קונטרסי שיעורים עמ"ס גיטין עמ' קנ"ג] הוסיף תוספת גוון לדברי הגר"ח, דלו יצוייר שנתן גט, ובשעת מעשה התנה שלשים תנאים נפרדים, שכל תנאי כולל 'אם לא באתי יום אחד", ובצירוף, עליו לבוא ל' יום, ונאנס [ביום אחד מהם או] ביום אחרון. האם יעלה על הדעת לומר, שמאחר שהיה בידו לבוא יום קודם, שוב אין היום האחר או האחרון, בכלל אונס [לדברי האגודה]. נראה פשוט, שעיקר השאלה לא היתה נשאלת, משום שכל יום ויום הוא קיום דין בפני עצמו, ואין שייך קיום יום אחד לקיום יום אחר. ואע"פ שאם בא באחד הימים, גיטו בטל, אכן זה רק משום שבטל אחד מן התנאים, ומיהו אחד מן התנאים בטל, הוא ולא אחר. ל"ד] אשר לפ"ז נראה, דכשהתנה שלא לבוא ל' יום, הוו"ל כאילו התנה תנאי על כל רגע ורגע מהנך ל' יום, ושוב לא שייך לומר, שמכיון שהיה יכול לבוא בימים הקודמים, שוב אין זה אונס ביום אחרון דמה שייכות יש ליום אחד אל היום השני, סוכ"ס, בתנאי זה של היום האחרון, היה אנוס וחסר קיום התנאי ביום הזה.
ל"ה] לא כן בהך דנשבע, או בבתי ערי חומה, הלא התם, מעשה אחד הוא, שאפשר לקיימו בכל זמן מתוך הזמן שהקציב, ועל זה הוא שאמר ה'אגודה', שמכיון שהיה יכול לעשות מה שקיבל על עצמו בזמן מוקדם, שוב אין על האונס דין 'אנוס'. [בפשוטו, חילק הגר"ח בין היכא שהוא מעשה במשך זמן, לבין היכא שהזמן הוא החפצא. וספק אם יש להכליל כוונתו את הנאמר.]
ל"ו] והוסיף הגר"מ אזרחי להעמיק ולהוסיף תוספת גוון, עפ"י מה שנראה, שדבריו של האגודה מיוסדים הם בטעמם, [ולא משום שאם אך היה בידו לעשות את קבלתו או מעשהו בעוד מועד, שוב אין על האונס ביום אחרון שם של 'אונס', אלא דיסוד טעמו הוא] שהוו"ל כ'מכניס עצמו לתוך אונס', ואשר לכן, אף אם בשעתו אנוס הוא, אפ"ה אין לו פטורים של אונס, שהרי הוא עצמו, ע"י פשיעתו בעוד מועד, גרם לעצמו, וע"י פשיעתו בא לו האונס. [אף לא עצם אונס, אבל ודאי יש לו דין מכניס עצמו לאונס ודו"ק].
ל"ז] ולהכי, כל זה שייך רק גבי בתי ערי חומה, או נשבע וכדומה, משא"כ גבי אם לא באתי, דלא שייך לומר הוא גרם את פשיעתו, שהרי כאמור, אין יום אחד שייך ליום אחר, ודו"ק.
ל"ח] ועוד תירץ קושיה זו [מפ"ק דכתובות] באופן נפלא בקהילות יעקב [כתובות סי' ב'], דיש לחלק בין אומר 'שאעשה' או ע"מ שאעשה בתוך י"ב חודש, להיכא שמתנה 'אם לא אעשה', דכשאומר אעשה או אם אעשה בתוך זמן פלוני הרי א"צ לקיימו כל הזמן כולו, רק פעם אחת בתוך אותו הזמן, וכל שבתוך הזמן היה שעה שהיה יכול לעשותו כבר אינו יכול לטעון שהיה אנוס על מניעת המעשה, אבל כשאומר אם לא אעשה בתוך י"ב חודש הרי צריך שיתקיים ה'לא אעשה' כל רגע ורגע של אותה שנה [שאם פעם אחת עשה הרי אין כאן 'לא אעשה' כל י"ב חודש] ורק בצירוף מניעת עשייתו כל הזמן כולו, הוא דמתקיים התנאי, והיכא שהיה אנוס ביום האחרון הא פשיטא דעכ"פ באותו יום אנוס הוא וכיון דקי"ל דקיום התנאי באונס לא חשיב קיום נמצא שעכ"פ ביום האחרון חסר קיום התנאי של 'לא אעשה'. דמה שחידש האגודה דאנוס ביום האחרון לא חשיב אונס היינו שאינו נחשב אנוס על מניעת המעשה בכללו, לפי שהיה אפשר לומר דמחשב אונס על עיקר מניעת המעשה מאחר שע"פ תנאו יש לו פנאי ויכול לדחות המעשה לסוף הזמן לבו אנסו לסמוך על סוף הזמן, ואהא חידש האגודה דלא חשיב אנוס במניעת עיקר המעשה מכיון דעכ"פ היה יכול לעשותו בתוך הזמן, אבל הא מיהא פשיטא דעכ"פ במניעת עשייתו של יום אחרון היה אנוס ומשום הכי כשמתנה אם לא אעשה תוך שנה דצריך שיקיים ה'לא אעשה' כל השנה כולה, כשנאנס ביום אחרון חסר קיום התנאי דעכ"פ ביום אחרון לא נתקיים הלא אעשה, אלא מתוך אונס שאינו נחשב קיום. אבל בההיא דהאגודה דמיירי שנדר לעשות דבר תוך שלשים שקיומו אינו רק פעם אחת בתוך הזמן, שפיר י"ל דאין כאן טענת אונס כל היכא שבתוך הזמן היה יכול לעשות שהרי יכול היה לקיים מה שנדר בפעם אחת בתוך הזמן.
ל"ט] אלא שאכתי צ"ע הראי' שהביא האגודה מבתי ערי חומה דלכאורה התם לא הוי מכירה חלוטה אלא בתנאי אם לא אפדה תוך שנתו וכל היכא דהתנאי הוא באם לא אעשה הרי מוכח מריש כתובות דאנוס ביום אחרון מחשב אונס, ונראה די"ל ע"פ מש"כ בקצות דמוכר בית בבתי ערי חומה הוא מכירה מוחלטת לעולם וכשגאולה תוך שנה הרי הוא חוזר וקונהו שכך צותה התורה שיש לו הזכות לחזור ולקנותה, ולפ"ז לא שייך כלל טענת אונס בבתי ערי חומה כיון דבטענת אונס הוא רוצה לזכות בבית שכבר קנוי ללוקח ואונס רחמנא חייביה [לאחרינא] לא אמרינן דאונס רחמנא פטריה אמרינן היינו שלא יתחייב הוא ע"י האונס, כמבואר בש"ך סי' כ"א.
מ] וליישב דעת האגודה י"ל דסובר כו' דקיי"ל כר"ל בירושלמי דמהני אונס גם לחייב אחרים דאמרינן אונסא כמאן דעבד וכאילו קיים התנאי בפועל. נמצא שלדעת האגודה שייך [עקרונית] טענת אונס בבתי ערי חומה. ולדעת הקצות שהמכירה חלוטה, התנאי אינו אם ל א אפדה תהא מכירה רק התנאי שנתנה תורה הוא שבאם יפדה תוך שנתו הוא חוזר וקונה, והו"ל כתנאי דאם אעשה דכה"ג כל היכא שבאמצע הזמן היה יכול לעשותו לא מחשב אונס לפי האגודה לפמש"נ, עכ"ד הקה"י ועיי"ש מה שהאריך.
מ"א] והנה בגמרא בב"ב [ל"א.] אי' ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא, א"ל מינך זבינתיה ואכלתיה שני חזקה. א"ל בשוקי בראי הואי, א"ל והא אית לי סהדי דכל שתא הוה אתית תלתין יומי, א"ל תלתין יומי בשוקאי הוה טרידנא. אמר רבא עביד איניש דכל תלתין יומי טריד בשוקא, ע"כ.
מ"ב] וכתב הנימוקי יוסף בזה"ל: "ומשמע מהכא דאין צריך שיהא המערער כל השלש במקום שיכול למחות, אלא דוקא בסוף שלש, ואפילו היה בתחילת שלש במקום הראוי למחות ולא מיחה, והלך במקום שלא היה יכול למחות, לא עלתה לזה חזקה כלום, דאימא בדעתו היה לשוב אלא שלא נזדמן לו".
מ"ג] חזינן דס"ל לנמוק"י דכיון דנאנס לבסוף הוי אונס. ודין זה הוא בעניני ממונות ומסתבר דגם לענייני נדרים הדין כן, שאם נדר שיבוא ממקום פלוני תוך ל' ונאנס ביום אחרון הוי אונס, אף שבתחילה יכול היה לקיים תנאו.
מ"ד] נמצא שיש מחלוקת בין האגודה לבין הנמוק"י, דהאגודה סובר דאונס ביום האחרון לא הוי אונס והנמוק"י סובר דהוי אונס.
מ"ה] בספר היקר נשך כסף [להרב הגאון ר' אלחנן פרץ שליט"א עמ' רפ"ז] ביאר את מחלוקת הראשונים ע"פ מה שיש לחקור בגדר תנאי, דמהו עומק כוונת המתנה לעשות מעשה, וכגון שנשבע שיגיע מעיר פלונית תוך ל' יום. אפשר לומר שכוונתו שאמר לבוא בתוך הזמן הזה או היום או מחר, והיינו שבשעת נדרו נתן לעצמו זמנים רבים להגיע, וכל זמן שלא הגיע אין זה ביטול התנאי, דהרי אמר היום או מחר וכו', משום שמשמעות תנאו שבכל הל' יום האלו ניתן לו אפשרות להגיע מתי שירצה, ושיש לו מספר זמנים כמנין האפשרויות לקיים תנאו בתוך ל' יום. א"כ כל אפשרות לקיים תנאו הוא זמן בפני עצמו, וכשביטלו לזמן זה אינו עובר על התנאי, משום דזהו תנאו שאם לא יעשה בזמן הראשון יקיימו בזמן השני וכן הלאה.
מ"ו] או דנימא, דגדר תנאי אינו 'זמנים רבים', אלא כל הל' יום הוא 'זמן אחד' לקיימו, והיינו שיבוא בתוך ל' יום וזהו זמן אחד להגיע, ובדומה לשנת השמיטה, שכל רגע ורגע מחוייב לשמור שמיטה, ואם לא שמר בתחילת השנה אף אם ישמור בסוף השנה נחשב שלא שמר שחיטה. ואף בנדר, מתחילת הזמן יש חובה 'אחת' לקיים תנאו, והיינו חובה וזמן אחד, וכשלא קיים חובתו בתחילה הוי פושע, ואף שלבסוף נאנס, סו"ס פשע בשליחותו.
מ"ז] ועפי"ז ניתן לבאר את יסוד מחלוקת האגודה והנמוק"י, האגודה שסובר שאונס בסוף הזמן אינו אונס, משום דס"ל דתנאו הוי 'זמן אחד', ולכן כשלא קיים תנאו בתחילת הזמן הרי שעבר על התנאי במה שמחייבו כבר מתחלית הזמן לקיים דבריו. ואף שלבסוף היה לו אונס, מ"מ לא היה אנוס כשעבר על חובתו לקיים תנאו.
מ"ח] ומאידך הנמוק"י סובר שגדר תנאי הוא 'זמנים הרבה'. וכשאדם קובע ל' יום, כוונתו לל' אפשרויות, ונחשב דלא הגיע הזמן, ולכך כשלא עשה בזמן הראשון ודחה כדי לעשות בזמן אחר, נתבטל החיוב של הזמן ההוא ועתה מחוייב מחמת הזמן החדש, ושנאנס בזמן האחרון הוי אונס. דזהו תנאו, שיהא לו הרבה אפשרויות לקיים תנאו, ולכן אין חיסרון במה שלא קיים תנאו מתחילה.
מ"ט] וניתן להוכיח ביאור זה באופן נפלא ע"פ מה שהביא הנמוק"י ראיה לשיטתו שאונס ביום האחרון הוי אונס, דבגמ' [ב"ק כ"ו:] איתא, אמר רבא היתה אבן מונחת לו בחיקו, ולא הכיר בה ועמד ונפלה, לענין נזיקין חייב, לענין ארבעה דברים פטור. וביאר רש"י דבנזק חייב משום דאסקינן שוגג כמזיד ואונס כרצון.
נ] [ובספר קונטרסי שיעורים מוכיח מזה דתשלום נזק הוי חיוב מחמת עצם החסרון לחבירו, אך חיוב תשלומי ארבעה דברים הוי מתורת 'עונש' על מעשיו ומוכיח כן מהרמב"ם שכתב בפיהמ"ש [ר"פ החובל] על המשנה דחובל בחבירו חייב בחמשה דברים, וז"ל "דהיינו חמשה עונשין", ומבואר דאם בתחילה ידע על חובתו בשמירה ובסוף שכח הוי אנוס, משום שעונש מענישים 'פושע', אך את האנוס שהזיק שלא באשמתו אין להעניש].
נ"א] וע"פ ביאור מחלוקת האגודה והנמוק"י דלעיל אתי שפיר, דהאגודה דס"ל שגדר התנאי הוא זמן אחד לקיום התנאי, הרי אינו אנוס מאחר שפשע בתחילת זמנו, ואף דלבסוף היה אנוס אך מתחילה פושע הוי, משא"כ בדין אבן בחיקו לא היה לו חיוב מסויים בתחילה שלא קיימו, ולכן אזלינן בתר הנפילה בלבד שהיתה באונס, וזו קושיא עצומה על הנמוק"י.
נ"ב] אכן לסברת הנמוק"י אתי שפיר, דבכל תנאי יש לאדם זמנים רבים, ואם דחה את הזמן הראשון שוב אין זו פשיעה כלל וכדין אבן ממש, כמו דהתם לא פשע בהנחת אבן בחיקו, אף בנדר אם דחה יום אחד אין בזה חיסרון, עכ"ד הספר 'נשך כסף' וזכה לכוון לדברי הגרב"מ אזרחי שהבאנו לעיל אלא שהרחיב להסביר גם את דעת הנמוקי יוסף.
נ"ג] והנה, בשו"ע [או"ח סי' ק"ח סעיף ה'] כתב מי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל מפני שסבור שעדיין שיש לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו ובין כך ובין כך עברו לו השעה וכו' כולם חשובים אנוסים ויש להם תשלומין, ובמג"א העיר דביו"ד סי' רל"ב לענין נדר באונס ביום אחרון הובא מחלוקת בזה וצ"ל דגבי שבועה חוששין לחומרא טפי ע"ש.
נ"ד] וכתב הגאון ר' שמעון משה דיסקין זצ"ל [משאת המלך ח"א סי' פ"ו] דצ"ע מאי מדמי לה לכאן הא הכא לכאורה לא בעינן אונס כדי שיהא לו תשלומין דהרי אף בלא התפלל משום דברים שאינם חשובים אונס בכל מקום נמי יש לו תשלומין דכאן העיקר שלא יהא מזיד, וכמו שכתב בסעיף ז' הזיד ולא התפלל, ובודאי באונס בשעה אחרונה אינו חשוב מזיד שהרי סמך על אח"כ אבל לענין לשוויה אונס בודאי חלוק מכאן ואפשר שאין חשוב אונס בזה וצ"ע.
נ"ה] והמשיך הגרש"מ דיסקין שעוד יש לדון בקושיה דהנה כל עת ועת מזמן התפילה מחייבתו בתפילה וגורם לדין תשלומין והשתא י"ל דהן אמת שהזמן שסמך שיתפלל אח"כ וזכור היה אין חשוב אונס שיחול עליו דין תשלומין אבל גם הזמן שאחר כך מחייב אותו בתפילה וממילא נותן לו חיוב זה דין תשלומין וא"כ מצד חיוב של זמן זה יוכל להתפלל תשלומין, ואין נראה לומר דמה שלא התפלל מקודם שהיה יכול לצאת בזה חובת תפילה של שעה זו סגי להחשיבו פושע. וכ"כ הג"ר פוברסקי בשיעוריו על גיטין [עמ' רס"ז] יעו"ש.
נ"ו] ונפ"מ בין שני הישובים הוא במה שנחלקו הט"ז והדרישה ביו"ד סי' שמ"א בעוסק במצוה אי חייב בתשלומין, ולכאורה תלוי אי הוי מדין פטור או שהוא כאונס שצריך לקיים המצוה שעסוק בה. הנה נראה לפי הסברא דלעיל דכל שעה ושעה מחייבו בתפילה וממילא כל זמן כשלעצמו יש דין תשלומין אשר לפ"ז היינו דוקא כשהיה עסוק כל זמן התפילה במצוה דאזי י"ל דליכא תשלומין שהרי פטור היה מתפילה אבל אי מתחילה שכח ואח"כ היה עסוק במצוה יתחייב בתשלומין.
נ"ז] אולם לסברת האגודה, הרי מה שהיה זכור מקודם וסמך על אח"כ אין חשוב זה כאונס וא"כ אין לו להשלים דהרי על הזמן הקודם לא היה אנוס ובזמן שאח"כ הרי הוא פטור, וכאן מעיקר הדין הדבר ספק אי קי"ל כסברת האגודה אלא משום דהזמן שאח"כ נמי מחייבו לכן לא הובאה בהל' תפילה שיטת האגודה, הרי בנידון דידן שהיה אח"כ עסוק במצוה יש לחוש לשיטת האגודה שאינו נחשב אונס. אולם לתירוץ הראשון דלעיל לפי שאינו מזיד א"כ אף בכאן לא היה מזיד וצריך להשלים, עכ"ד הגרש"מ דיסקין.
נ"ח] והנה, בקצות החושן [סי' קמ"ב] מדמה את הדין של הנמוק"י [דאין צריך שיהא המערער כל השלש במקום שיכול למחות, אלא דוקא בסוף שלש, ואפילו היה בתחילת שלש במקום הראוי למחות ולא מיחה, והלך במקום שלא היה יכול למחות, לא עלתה לזה חזקה כלום, דאימא בדעתו היה לשוב אלא שלא נזדמן לו, הרי שאונס בסוף הזמן חשיב אונס], לדין תפילה שדחאה לשעה אחרונה ואז נאנס דגם הוי אונס. והג"ר שלמה ברמן [בשיעורי הגרמ"ש עמ' י"ב] דחה את הדמיון משני טעמים, שיכול להיות שלגבי תפילה חשוב פשיעה שאסור לו לסמוך על שעה אחרונה [בניגוד לסברא שראינו מהגרמ"ש דיסקין שמותר לו לדחות את התפילה] אבל חזקה שאני, דאה"נ מה שלא מחה בשנתיים הראשונות אינו באונס אבל לא היו ג' שני חזקה אלא ב' שנים שהרי בשנה האחרונה היה אונס ואין כאן אי מחאה של שלש שנים אלא של שנתיים.
נ"ט] וכן בהיפוך קשה דתפילה כדי שיוכל להתפלל אין צריך להחשיבו כאונס אלא מספיק שלא יהיה פושע וא"כ יכול להיות שזה שסמך על שעה אחרונה אה"נ אונס אינו, אבל פשיעה ג"כ אינו, וא"כ יכול להתפלל תפילת תשלומין, אבל הכא בעי שיהא אנוס בזה שלא מיחה ואנוס אינו בזה, שהרי סמך על שנה אחרונה וא"כ הוי חזקה, ואין ראיה מחזקה לתפילה, וכן אין ראיה מתפילה לחזקה, ע"כ.
ס] ואפשר להאריך בזה מאד אבל קנצי למילין אשים. ועיין עוד בשו"ת להורות נתן [חט"ו סי' קכ"ד-קכ"ז] שכתב דברים נפלאים והאיר את הסוגיא מזויות חדשות, בקובץ תשובות לג"ר יוסף שלום אלישיב שליט"א [ח"ב סי' י"א], אוצרות יהושע [גיטין סי' כ"ט], בית אליהו [סי' ל"ט], שערי לימוד [נדרים עמ' 46 והלאה], שערי יצחק [גיטין סי' מ'], משפט ליעקב [חו"מ סי' מ"א, חקר אם נחשב אונס כאשר יום אחרון של גאולת בית בעיר חומה חל בשבת]. ויה"ר שנזכה תמיד להגדיל תורה ולהאדירה מתוך שמחת הלב ומנוחת הנפש.
סיימתי ב' שבט התשע"א
ירושלים העתיקה תובב"א
ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה
