אורות הגבעה: בהר-בחוקתי

 

לזכות מו"ר שליט"א

 

לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה

 

"ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאלתו עד תם שנת ממכרו
ימים תהיה גאלתו" [כ"ה כ"ט]

 

אונס ביום אחרון

 

במאמר זה נסקור בקצרה את דיוני האחרונים על שיטת האגודה המפורמסת שאונס ביום אחרון לא חשיב אונס. וזה החלי בעזר צורי וגואלי, ויה"ר שנזכה לראות נפלאות מתורת ה'!

 

א] בבית יוסף חו"מ סי' ר"ז כתב, מצאתי כתוב בשם ספר אגודה על מש"כ בערכין [ל"א:] 'בראשונה היה נטמן ביום אחרון של י"ב חודש [מי שקונה בית בעיר המוקפת חומה, מותר למוכר לפדות אותו עד שנה, לכן ביום האחרון של השנה הקונה היה מתחבא] כדי שיהא חלוט לו [ולא יוכל המוכר לפדותו עוד], התקין הלל שיהא חולש [מטיל] מעותיו ללשכה ויהא שובר את הדלת [של הבית שמכר] ונכנס וכו'' מכאן נראה שאדם שנדר לעשות דבר בתוך ל' יום או זמן אחר, ולא נאנס בתוך הזמן והיה יכול לעשות, וביומא דמישלם זמניה נאנס, לא קרי אונס, מדהוצרך הלל לתיקון, דהא הכא נאנס ביום האחרון עכ"ד.

 

ב] והקשה רעק"א [בהגהותיו לשו"ע סי' ק"ח], דמה ראיה הביא האגודה מדין בתי ערי חומה לדין נדר שאונס ביום האחרון לא חשיב אונס, דבבתי ערי חומה המכר נגמר מיד, אלא דרחמנא זיכה למוכר כאילו התנה הלוקח עמו, 'שדה זו שלקחתי ממך אם תתן לי מעות עד י"ב חודש מכורה לך מעכשיו', ובקנו מידו על תנאי זה, וכן כתב להדיא בחידושי הרשב"א [פ"ז דגיטין ע"ה.] שבכהאי גוונא לא מהני טענת אונס דסוף סוף לא אקני ביתיה אלא אם יתן לו מעות, אבל אם לא יתן לו אף שהוא אונס אינו מקנה לו בשביל כך את שלו, כמו שכתב הש"ך [חו"מ סי' כ"א ס"ג] דאונס רחמנא פטריה אבל לא חייביה עכ"ד.

 

ג] והיטיב לבאר זאת מרן הגאון ר' נתן גשטטנער זצ"ל [שו"ת להורות נתן חט"ו סי' קכ"ד] דיש לחקור בהך דינא דמוכר יכול לגאול את הבית עד שנה, מי נימא דבאמת הבית נקנה לגמרי לקונה מיד כשקנאו, אלא דדינא היא שאם המוכר יביא מעות עד שנה חייב הקונה להחזירו, אבל אם אינו מביא מעות אז הקנין נשאר כמו שהיה והוחלט לקונה, ואין הקונה צריך להוסיף כלום על קניינו כי כבר קנה את הבית מאז שנתן את המעות למוכר. או דנימא דכל זמן שלא עברה שנה מאת מכירת הבית, עדיין אגיד הבית בידו של מוכר ולא נכנס לגמרי לרשותו של לוקח, ורק אם עברה שנה ולא הביא מעות אז נגמר הקנין ונכנס הבית לרשות הלוקח במוחלט. והנה הש"ך [חו"מ סי' כ"א ס"ג] כתב דאונס רחמנא פטריה אמרינן אבל אונס רחמנא חייביה לא אמרינן עיי"ש, והשתא נימא דאם בבתי ערי חומה נקנה הבית לגמרי ללוקח, אלא דדינא הוא שאם המוכר הביא מעות לפני סוף השנה הרי הוא חייב להחזירו, א"כ אם המוכר לא הביא מעות יהא מאיזה טעם שיהא אם באונס אם ברצון, אין הלוקח חייב להחזירו, דאונסא רחמנא חייביה לא אמרינן, ואין הלוקח חייב להחזיר את הבית מחמת אונסו של המוכר, אבל אם נימא דהבית עדיין אגיד למוכר כל זמן שלא עברה שנה, ועל ידי שהמוכר אינו מביא מעות עד סוף שנה הוחלט הבית ללוקח, א"כ כשהמוכר היה אנוס מלהביא מעות אמרינן אונס רחמנא פטריה ואינו חייב להקנות את הבית ללוקח, והרי נשאר כמו שהיה מקודם ונשאר ברשות המוכר.

 

ד] והנה בחידושי הרשב"א מוצאים אנו הכרעה אם בתי ערי חומה נקנים ללוקח לפני תום השנה, וכה כתב [גיטין ע"ה.] "בית בבתי ערי חומה דממכר קרייה רחמנא ולא משכונא, אלא דזכי ליה רחמנא למוכר שיכול למכור עד תום שנת ממכרו, מכל מקום מכר הוא ומכר קרייה רחמנא, ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה קם הבית לחלוטין ביד הקונה אותו ואינו צריך למכרו לו פעם שניה, אלמא מוכר גמור הוא, ומה שזיכה לו רחמנא לגאול תוך שנה אינו אלא כמי שהתנה לחבירו שדה זו שלקחתי ממך אם יהיו לי מעות מכאן ועד שנים עשר חודש תחזירום לי" עיי"ש. הרי דהוי מכירה גמורה, אלא שאם המוכר יביא מעות חייב הלוקח להחזיר לו, אבל אם המוכר אינו מביא מעות – יהא מאיזה טעם שיהא, ואף אם הלוקח הטמין עצמו והמוכר נאנס ולא היה יכול להביא מעות – אמרינן בזה דאונס רחמנא לא אמרינן, ואין בכחו של האונס לעשות כאילו הביא מעות, ועל כן הוצרך הלל לתקן. אבל לענין שאר מילי אף שנאנס ביום האחרון אפשר דדינו כאונס. וא"כ דברי האגודה קשין. ולאחר הרחבה זו מובן שזו גם כוונת הגרע"א הנ"ל.

 

ה] וכדברי הגרע"א השיג גם הקצות [ריש סימן נ"ה], ועוד הקשה הקצות מסוגיית הגמ' ריש פרק קמא דכתובות, דמוכח משם דהיכא דמהני טענת אונס, אף אונס ביום האחרון חשיב אונס, מהא דפריך התם מדתנן הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש, דאם חלה בסוף ולא בא הויא בזה טענת אונס, וא"כ משמע דבאונס ביום אחרון הויא אונס. והנתיבות הוסיף שם בביאורים [סק"א], דכן מוכח מכל הסוגיא דשם גם מההיא עובדא דאתאי קמיה דשמואל, דאמר הר"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד תלתין יומין ואתא ופסקיה מברא, ומשמע התם דאי הויא אונס דלא שכיח הויא אונס אף דהיה אונס רק ביום אחרון והיה יכול לבוא מקודם.

 

ו] והנתיבות בתוך דבריו שם העלה עוד השגה: דהא בבתי ערי חומה אם אין לו מעות כל השנים עשר חודש אין לך אונס גדול מזה ואפ"ה אינו יכול לפדותו אחר י"ב חודש כו', כיון דכתביה רחמנא שאם לא יגאל תוך שנה שיהיה מוחלט, ולא אתני באונס שלא יהיה מוחלט, משמע דרחמנא קפיד שיהיה מוחלט אפילו אם יהיה אונס כו' דאפילו אם לא יגאל מחמת אונס שיהיה לו – שיהיה מוחלט עכ"ד.

 

ז] ובסיכום ראינו שלש קושיות על האגודה: א) קושיית רעק"א והקצות, דהא קיי"ל אונס רחמנא פטרי אמרינן אבל לחייב את חבירו לא אמרינן, דלא אמרינן אונס כמאן דעבד. וכדי שיועיל טענת אונס דשל המוכר בתי ערי חומה כפי שהם פירשו, נצטרך לחייב את חבירו הלוקח, ובכגון זה הא קיי"ל דלא אמרינן אונס כמאן דעבד. ב) קושיית הקצות והנתיבות, דמהסוגיא דרפ"ק דכתובות מוכח דהיכא דמהני טענת אונס, אז אף אונס ביום אחרון חשיב אונס. ג) קושיית הנתיבות, דמהא גופא דאם אין לו מעות כל השנים עשר חודש, אף דאין לך אונס גדול מזה, ואפ"ה אינו יכול לפדותו אחר י"ב חודש, אפשר ללמוד שהתורה הקפידה שיהיה מוחלט ללוקח אפילו אם לא יגאל המוכר מחמת אונס שיהא לו.

 

ח] והאריך הנתיבות ליישב את האגודה מכל הקושיות, בנוגע לקושיא הראשונה מרעק"א והקצות כתב הנתיבות שאין דבריהם נכונים. שאין הפשט כמו שהם הבינו שהמכר נגמר מיד והבית נחלט לקונה אלא שהתורה זיכתה למוכר כאילו התנה הלוקח עמו, שאם יתן מעות עד י"ב חודש יהא הבית קנוי לו מחדש, ובמקרה כזה אם נאנס המוכר בנתינת הדמים, בכדי לחייב את חבירו הלוקח לא אמרינן טענת אונס. הנתיבות אינו מקבל הבנה זו, דמהגמרא מוכח איפכא מדבריהם דהויא כמו הלואה מותנית [עי' במשנה בעמוד א' שנאמר שם דרבית גמורה היא והתורה התירה], וחשיב כאילו התנה המוכר ואמר הריני מוכר לך בית זה בתנאי אם לא אתן דמים עד שנה, ובכזה אם נאנס המוכר בנתינת הדמים ראוי לומר דלא יפסיד בגין כך דאונס רחמנא פטריה, ע"ש.

 

ט] בנוגע לקושיא השלישית שהעלה, הנתיבות עצמו תירץ, דס"ל להאגודה דדוקא באונס שהיה למוכר מחמת עצמו כו', בזה הוא דכתבה רחמנא שאם לא יגאל תוך שנה שיהיה מוחלט כו' אפילו יהיה באונס וכו'. אבל במקרה שהמוכר לא היה הגורם לביטול התנאי, אלא שהלוקח נטמן הוי אונס דאתי ליה ע"י הלוקח כו', בזה אם הלוקח נטמן כל הי"ב חודש איה"נ דמהני בזה טענת אונס, דאדעתא דהכי לא אמרה תורה דיהא מוחלט, ואז שייך גביה לומר אונס רחמנא פטריה, ע"כ.

 

י] ובנוגע לקושיה השניה שהובאה בקצות, כתב הנתיבות, שנראה דודאי גם האגודה מודה דבגיטין קידושין וממון שנעשו על תנאי הקשור בזמן מסויים, דאיכא בהו אומדנא דאדעתא דאונס דלא שכיח לא אתני, בהנך היכא דמהנו בהו טענת אונס, אפילו נאנס בסוף סגי כדמוכח ברפ"ק דכתובות, מטעם דאדעתא דהכי ודאי לא אתני, ואומדנא דמוכח הוא וכו' [דבעיקרו סמך את תנאו על היום האחרון וגם לא אדעתא דאונס, וכדברי הט"ז ביו"ד סי' רל"ב סקי"ט בתו"ד שם "וכאילו לא היה שם רק אותו יום, וכיון שיש בו אונס פטור כו' בכל מה שנתקשר כו' באותו יום"].

 

י"א] ונראה דדוקא כגון בנדרים ס"ל לאגודה סברא זו [דאונס ביום אחרון לא מקרי אונס] כו', דהא בנדרים כשנאנס מותר, אינו משום דאדעתא דהכי לא נדר, דכל כה"ג כו' צריך היתר חכם, דכל שאלת נדרים הוא כך דמשוה ליה לנדר טעות כמבואר כו' ואפילו הכי צריך היתר חכם, רק דנדרי אונסין התירה רחמנא מטעם דאונס רחמנא פטריה. וס"ל לאגודה דלא מקרי אנוס שלא יהיה צריך היתר חכם, רק שיהיה אנוס דלא היה אפשר כלל לקיים, דאז שייך לומר אונס רחמנא פטריה, אבל כשהיה אפשר לו לקיים נדרו רק שפשע ודחה על יום האחרון ואז נאנס, לא מקרי אנוס לגמרי, ולא שייך בזה לומר אונס רחמנא פטריה כו' אף דבנדרים עדיין איכא למימר אדעתא דהכי לא נדר, דאי הוי ידע שיאנס ביום אחרון כו' לא היה נודר, איה"נ דטענה זו תועיל לו להיתר חכם, כמו בכל נדר דאית ביה טענה דאדעתא דהכי לא נדר.

 

י"ב] ומביא ראיה מבית בבתי ערי חומה כו' דאף דשם לא מהני אונס, אם נאנס הלוקח כל השנה, ס"ל להאגודה דדוקא אונס שהיה ללוקח מחמת עצמו כיון דכתביה רחמנא שאם לא יגאל תוך שנה שיהיה מוחלט, ולא התנה תנאי שבאונס לא יהיה מוחלט, משמע דרחמנא הקפיד שיהיה מוחלט אפילו כשיהיה אונס, דגבי רחמנא לא שייך שיהיה חילוק בין אונס דשכיח ובין אונס דלא שכיח, ולומר דלא אסיק אדעתיה להתנות כיון דלא שכיח, אלא מדלא אתני רחמנא באונס ש"מ דאפילו אם לא יגאל מחמת אונס שהיה לו שיהיה מוחלט, ומ"מ ס"ל לבעל האגודה כיון דהלואה גמורה היא והוא לא ביטל התנאי וכשנטמן הוי אונס דאתי ליה ע"י לוקח, וע"כ כיון דבמשך כל הזמן לא היה אונס לא מקרי אונס גמור מחמת הלוקח, ולא שייך גביה לומר דאונס רחמנא פטריה והכא נמי דכותיה דלא מיקרי אונס גמור להיות ניתר בלי היתר חכם, אבל בהיתר חכם בודאי דניתר דהא איכא למימר דאדעתא דהכי לא נדר, והכא נמי בקנין וגיטין בתנאי ודאי דבטל אפילו נאנס ביום אחרון דאדעתא דהכי לא אתני כנ"ל עכ"ד הנתיבות.   

 

י"ג] והגאון ר' אליהו דוד רייכמן ב'הפלאת ערכין' [עמ' ר"ג] הקשה על מה שכתב הנתיבות 'דהא דבנדרים כשנאנס מותר, אינו משום דאדעתא דהכי לא נדר, דכל כה"ג צריך היתר חכם', דדברים אלו תמוהים דבראשונים מפורש שלא כדבריו, דעל מתניתין דנדרי אונסין [בנדרים כ"ז.] כתב הרא"ש, וז"ל: נדרי אונסין, חלה הוא וכו', דמעיקרא לא היה בדעתו שיחול הנדר אם יעכבנו אונס, ודברים שבלב כי האי דמוכחי וידיעי לכל הויין דברים ע"כ, וכ"כ שם בפי' הר"ן ובתוס' ועי' גם בריטב"א. וכך סיכם הדברים בהגהות בית לחם יהודה על שו"ע יו"ד סי' רל"ב סעיף ט"ו, וז"ל: אונס של נדרים אינן כשאר אונסין בשאר איסורין, דאמרינן [בהו מטעם] אונס רחמנא פטריה, שצריך שיהא אונס גדול שא"א בענין אחר. אבל בעניני נדרים כו' אנו הולכין בהם אחר אומד דעתו וכו' הרא"ש והר"ן עכ"ד, היינו דבדין אונס בנדרים אזלינן בהו בתר אומד דעתו ולא בעינן בהו אונס גמור מדין אונס רחמנא פטריה כמו בשאר איסורין, וכל זה דלא כש"כ בנתיבות. ובהפלאת ערכין הלך בדרך ארוכה מעצמו כעין מש"כ הנתיבות עיי"ש.

 

י"ד] ועוד תירץ קושיה זו [מפ"ק דכתובות] באופן נפלא בקהילות יעקב [כתובות סי' ב'], דיש לחלק בין אומר 'שאעשה' או ע"מ שאעשה בתוך י"ב חודש, להיכא שמתנה 'אם לא אעשה', דכשאומר אעשה או אם אעשה בתוך זמן פלוני הרי א"צ לקיימו כל הזמן כולו, רק פעם אחת בתוך אותו הזמן, וכל שבתוך הזמן היה שעה שהיה יכול לעשותו כבר אינו יכול לטעון שהיה אנוס על מניעת המעשה, אבל כשאומר אם לא אעשה בתוך י"ב חודש הרי צריך שיתקיים ה'לא אעשה' כל רגע ורגע של אותה שנה [שאם פעם אחת עשה הרי אין כאן 'לא אעשה' כל י"ב חודש] ורק בצירוף מניעת עשייתו כל הזמן כולו, הוא דמתקיים התנאי, והיכא שהיה אנוס ביום האחרון הא פשיטא דעכ"פ באותו יום אנוס הוא וכיון דקי"ל דקיום התנאי באונס לא חשיב קיום נמצא שעכ"פ ביום האחרון חסר קיום התנאי של 'לא אעשה'. דמה שחידש האגודה דאנוס ביום האחרון לא חשיב אונס היינו שאינו נחשב אנוס על מניעת המעשה בכללו, לפי שהיה אפשר לומר דמחשב אונס על עיקר מניעת המעשה מאחר שע"פ תנאו יש לו פנאי ויכול לדחות המעשה לסוף הזמן לבו אנסו לסמוך על סוף הזמן, ואהא חידש האגודה דלא חשיב אנוס במניעת עיקר המעשה מכיון דעכ"פ היה יכול לעשותו בתוך הזמן, אבל הא מיהא פשיטא דעכ"פ במניעת עשייתו של יום אחרון היה אנוס ומשום הכי כשמתנה אם לא אעשה תוך שנה דצריך שיקיים ה'לא אעשה' כל השנה כולה, כשנאנס ביום אחרון חסר קיום התנאי דעכ"פ ביום אחרון לא נתקיים הלא אעשה, אלא מתוך אונס שאינו נחשב קיום. אבל בההיא דהאגודה דמיירי שנדר לעשות דבר תוך שלשים שקיומו אינו רק פעם אחת בתוך הזמן, שפיר י"ל דאין כאן טענת אונס כל היכא שבתוך הזמן היה יכול לעשות שהרי יכול היה לקיים מה שנדר בפעם אחת בתוך הזמן.

 

ט"ו] אלא שאכתי צ"ע הראי' שהביא האגודה מבתי ערי חומה, דלכאורה התם לא הוי מכירה חלוטה אלא בתנאי אם לא אפדה תוך שנתו וכל היכא דהתנאי הוא באם לא אעשה הרי מוכח מריש כתובות דאנוס ביום אחרון מחשב אונס, ונראה די"ל ע"פ מש"כ בקצות דמוכר בית בבתי ערי חומה הוא מכירה מוחלטת לעולם וכשגואלה תוך שנה הרי הוא חוזר וקונהו שכך צותה התורה שיש לו הזכות לחזור ולקנותה, ולפ"ז לא שייך כלל טענת אונס בבתי ערי חומה כיון דבטענת אונס הוא רוצה לזכות בבית שכבר קנוי ללוקח ואונס רחמנא חייביה [לאחרינא] לא אמרינן דאונס רחמנא פטריה אמרינן היינו שלא יתחייב הוא ע"י האונס, כמבואר בש"ך סי' כ"א, וא"כ כיצד הוכיח משם בעל האגודה שאונס ביום האחרון הוי לא אונס?

 

ט"ז] וליישב דעת האגודה י"ל דסובר כו' דקיי"ל כר"ל בירושלמי דמהני אונס גם לחייב אחרים דאמרינן אונסא כמאן דעבד וכאילו קיים התנאי בפועל. נמצא שלדעת האגודה שייך [עקרונית] טענת אונס בבתי ערי חומה. ולדעת הקצות שהמכירה חלוטה, התנאי אינו אם לא אפדה תהא מכירה רק התנאי שנתנה תורה הוא שבאם יפדה תוך שנתו הוא חוזר וקונה, והו"ל כתנאי דאם אעשה דכה"ג כל היכא שבאמצע הזמן היה יכול לעשותו לא מחשב אונס לפי האגודה לפמש"נ, עכ"ד הקה"י ועיי"ש מה שהאריך.

 

 

 

 

י"ז] והנה, בשו"ע [או"ח סי' ק"ח סעיף ה'] כתב מי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל מפני שסבור שעדיין יש לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו ובין כך ובין כך עברו לו השעה וכו' כולם חשובים אנוסים ויש להם תשלומין, ובמג"א העיר דביו"ד סי' רל"ב לענין נדר באונס ביום אחרון הובא מחלוקת בזה וצ"ל דגבי שבועה חוששין לחומרא טפי ע"ש.

 

י"ח] וכתב הגאון ר' שמעון משה דיסקין זצ"ל [משאת המלך ח"א סי' פ"ו] דצ"ע מאי מדמי לה לכאן הא הכא לכאורה לא בעינן אונס כדי שיהא לו תשלומין דהרי אף בלא התפלל משום דברים שאינם חשובים אונס בכל מקום נמי יש לו תשלומין דכאן העיקר שלא יהא מזיד, וכמו שכתב בסעיף ז' הזיד ולא התפלל, ובודאי באונס בשעה אחרונה אינו חשוב מזיד שהרי סמך על אח"כ אבל לענין לשוויה אונס בודאי חלוק מכאן ואפשר שאין חשוב אונס בזה וצ"ע.

 

י"ט] והמשיך הגרש"מ דיסקין שעוד יש לדון בקושיה דהנה כל עת ועת מזמן התפילה מחייבתו בתפילה וגורם לדין תשלומין. והשתא י"ל דהן אמת שהזמן שסמך שיתפלל אח"כ וזכור היה אין חשוב אונס שיחול עליו דין תשלומין אבל גם הזמן שאחר כך מחייב אותו בתפילה וממילא נותן לו חיוב זה דין תשלומין וא"כ מצד חיוב של זמן זה יוכל להתפלל תשלומין, ואין נראה לומר דמה שלא התפלל מקודם שהיה יכול לצאת בזה חובת תפילה של שעה זו, סגי להחשיבו פושע. וכ"כ הג"ר פוברסקי בשיעוריו על גיטין [עמ' רס"ז] יעו"ש.

 

כ'] והנה, בקצות החושן [סי' קמ"ב] מדמה את הדין של הנמוק"י [דאין צריך שיהא המערער כל השלש במקום שיכול למחות, אלא דוקא בסוף שלש, ואפילו היה בתחילת שלש במקום הראוי למחות ולא מיחה, והלך במקום שלא היה יכול למחות, לא עלתה לזה חזקה כלום, דאימא בדעתו היה לשוב אלא שלא נזדמן לו, הרי שאונס בסוף הזמן חשיב אונס], לדין תפילה שדחאה לשעה אחרונה ואז נאנס דגם הוי אונס. והג"ר שלמה ברמן [בשיעורי הגרמ"ש עמ' י"ב] דחה את הדמיון משני טעמים, שיכול להיות שלגבי תפילה חשוב פשיעה שאסור לו לסמוך על שעה אחרונה [בניגוד לסברא שראינו מהגרמ"ש דיסקין שמותר לו לדחות את התפילה] אבל חזקה שאני, דאה"נ מה שלא מחה בשנתיים הראשונות אינו באונס אבל לא היו ג' שני חזקה אלא ב' שנים שהרי בשנה האחרונה היה אונס ואין כאן אי מחאה של שלש שנים אלא של שנתיים.

 

כ"א] וכן בהיפוך קשה דתפילה כדי שיוכל להתפלל אין צריך להחשיבו כאונס אלא מספיק שלא יהיה פושע וא"כ יכול להיות שזה שסמך על שעה אחרונה אה"נ אונס אינו, אבל פשיעה ג"כ אינו, וא"כ יכול להתפלל תפילת תשלומין, אבל הכא בעי שיהא אנוס בזה שלא מיחה ואנוס אינו בזה, שהרי סמך על שנה אחרונה וא"כ הוי חזקה, ואין ראיה מחזקה לתפילה, וכן אין ראיה מתפילה לחזקה, ע"כ.

 

כ"ב] ואפשר להאריך בזה מאד אבל קנצי למילין אשים. ועיין עוד בשו"ת להורות נתן [חט"ו סי' קכ"ד-קכ"ז] שכתב דברים נפלאים והאיר את הסוגיא מזויות חדשות, שערי חיים [לגר"ח שמואלביץ סי' ח' [דן בארוכה ביסוד של מכניס עצמו לאונס עיי"ש וינעם לך], אהל אברהם כתובות [עמ' ק"ס ועמ' תיח שיעור מהגרב"ד לייבוביץ' זצוק"ל] בקובץ תשובות לג"ר יוסף שלום אלישיב שליט"א [ח"ב סי' י"א], אוצרות יהושע [גיטין סי' כ"ט], בית אליהו [סי' ל"ט], שערי לימוד [נדרים עמ' 46 והלאה], שערי יצחק [גיטין סי' מ'], משפט ליעקב [חו"מ סי' מ"א, חקר אם נחשב אונס כאשר יום אחרון של גאולת בית בעיר חומה חל בשבת] ועוד ועוד. ויה"ר שנזכה תמיד להגדיל תורה ולהאדירה מתוך שמחת הלב ומנוחת הנפש.

ולא המדרש העיקר אלא המעשה שמספרים....

 

 

 לרב חיים זבולון חרל"פ, רבה של ראשון לציון, ולרעייתו רבקה סירקה נולד בן לאחר חמש בנות. רבקה סירקה רצתה בכל מאודה לקרוא לתינוק מאיר, על שם סבה. היא ובעלה רצו לכבד בסנדקאות את סבו של התינוק, הרב יעקב משה חרל"פ. אולם להפתעתם החליט הסב לוותר על הסנדקאות והעדיף לומר את הברכות.

כאשר הגיע לרגע קריאת השם, הסב לא המתין שבנו ילחש לו את השם באוזנו, והכריז: "וייקרא שמו בישראל - יצחק!". שמעה האם את השם שנקבע לבנה במפתיע והתעצבה אל ליבה. מזה שנים רבות היא חולמת שייוולד לה בן זכר שתזכה לקרוא על שם סבה שכה אהבה, מאיר, והנה חותנה קורא לבנה בשם של סבו שלו, יצחק.

אכזבתה היתה כה רבה עד שלא הצליחה לעצור את פרץ דמעותיה. כאשר הרב חרל"פ ראה את כלתו בוכה, ידע את הסיבה ואמר לה ברוך: "רבקה, אל תבכי. אני עוד אחזיר לך את השם שרצית בו", ובו במקום פנה לשני חתניו - הרב ורנר והרב שדמי שנכחו במקום - ואמר להם: "ואתם עדים בדבר הזה".

הדבר היה תמוה לכולם, לאם התינוק וגם לעדים. הם לא הבינו את פשר הבטחתו של הרב. קודם כל, כיצד ניתן להחזיר שם?! ועוד תמהו על כך שהרב סומך את הבטחתו באופן מחייב על ידי עדים.

חלפו השנים והבן יצחק גדל והגיע לפרקו. הוא התארס עם בחורה בשם מנוחה, ששם אביה היה גם כן יצחק. מובא בספר חסידים, שחיבר רבי יהודה החסיד, שאסור ששם החתן יהיה זהה לשם חותנו. ניגש יצחק לסבו הרב חרל"פ וסיפר לו על כך שהוא אינו יודע איך יוכל לשאת את ארוסתו ששם אביה כשמו - יצחק.

הרב חרל"פ קרא מיד לשני חתניו, הרב ורנר והרב שדמי, ואמר להם: "זוכרים אתם שלפני שמונה עשרה שנה מיניתי אתכם בברית של נכדי יצחק שתהיו עדים להתחייבותי?" לאחר שהחתנים המופתעים השיבו בחיוב, המשיך הרב: "ראו שכעת אקיים את הבטחתי". הוא הוסיף לשמו של הנכד את השם מאיר ואמר לו: "כבר הבטחתי לאמך שאחזיר לך את השם מאיר, על שם סבה שכה רצתה שיקראו לך על שמו".

הנכד יצחק מאיר התחתן עם מנוחה וברבות הימים הפך לרבה של יקנעם, רב חברת 'אסם' והמושב בית מאיר.

בתקופת חגי תשרי תשי"ב היתה מנוחה מעוברת ולא חשה בטוב. באותן שנים לא היה מכשיר אולטרסאונד המברר את מצבו של העובר, והיא ביקשה מבעלה יצחק מאיר שייגש לסבו לבקש ממנו ברכה לרפואת התינוק. יצחק מאיר ניגש לסבו שיברך אותם שהלידה תעבור בשלום. הסבא הרגיע באומרו "הכל יהיה בסדר", ולפתע הוסיף: "יצחק מאיר נכדי, עליך לדעת כבר מעכשיו איזה שם לתת לבן שייוולד!"

הנכד נבהל מאוד מדברי סבו, כי הבין שהם רומזים לכך שהרב חרל"פ לא יהיה בין החיים בעת הלידה, ואמר: "סבא, איך אתה מדבר?!"

"יצחק מאיר, שמעת מה שאמרתי לך!" אמר הסב ולא יסף.

באותה שנה בז' בכסלו נפטר הרב יעקב משה חרל"פ בגיל ששים ותשע. כמה חודשים לאחר מכן, בראש חודש ניסן, נולד בן בכור ליצחק מאיר ומנוחה. כאשר הרב חיים זבולון, בנו של הרב חרל"פ, הכריז בעמידה לברכות "וייקרא שמו בישראל יעקב משה", פרץ בבכי תמרורים.

היה זה הנין הראשון שנקרא על שם הרב חרל"פ. לאחר מכן נקראו צאצאים נוספים של הרב על שמו. באחת מהבריתות הללו השתתף גם הרב דב בעריש וידנפלד, הגאון מטשבין. כאשר המברך הכריז "וייקרא שמו בישראל יעקב משה" נזעק הגאון מטשבין וקרא: "וייקרא שמו בישראל רבי יעקב משה! איך אפשר לומר שם כזה בלי התוספת 'רבי'?!".

 

שבת שלום ואורות אין-סוף!!!:)