אורות
הגבעה שבועות
תשע"ג לזכות כ"ק מו"ר ועט"ר הגה"צ
מרן אדמו"ר מטאלנא שליט"א ולרפואת א"מ הענא מרים בת חנה
|
א
|
יתא בשבת [פח] 'ויתיצבו בתחתית ההר' א"ר
אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים
את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב מכאן מודעה רבה לאורייתא.
ופרש"י שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה שקבלוה באונס.
והקשו האחרונים [חמדת שלמה חו"מ י"ג ב, הבית אפרים בהקדמתו, והבית מאיר
שבת פ"ח.] מה בכך שקבלוה באונס, הא קיי"ל תליוהו וזבין, זביניה זביני?
בשיחות רבי ראובן [גרוזובסקי עמ' קיח] תירץ דאין זה קבלת שעבוד [דהיינו שמוכר
עצמו] אלא קבלת קדושת התורה וכדאמרינן על מתן תורתנו, כי לקח טוב נתתי לכם [משלי ד'
ב'] וההיא קבלת ברכה ועונג אין סוף שמחה ונצחיות, ואף כי גם את הקב"ה קונים עם
התורה כדאמרינן [בשמו"ר ל"ג א'] אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול
נמכרתי עמה שנא' ויקחו לי תרומה [שמות כ"ה ב'] דכתיב חלקי ה' אמרה נפשי [איכה
ג' כ"ד] אף נחלת שפרה עלי [תהלים ט"ז י']. ולא רק התורה כולה אלא כל מעשה
דיבור ומחשבה של מצוה כ' בנפש החיים [א' י"ב] שלא נאמר שפעולת המצוה היא דבר אחד
ובעבור זה משתלם השכר אלא שהמצוה שורשה למעלה היא קנית גן עדן ועוה"ב וזה החלק
שמכין האדם לעוה"ב זהו חלקו וגם זה העול והשעבוד גופו בעצם אי"ז אלא זכית
הטוב וא"כ אין כאן השתעבדות ומכירה שמשלמים שכר בעד זה אלא תליוהו וקני דלדעת
העיטור [עי' רשב"א קידושין ב:] לא מהני. נמצא, שיש טענת אונס אם לא קיימנו מה
שקיבלנו.
ויש להבין את ההבדל בין תליוהו וזבין –
דזביניה זביני, ואילו תליוהו וקני - לא קנה, ומאי שנא. והנה, ברור שהמוכר הנאנס
למכור אינו רוצה למכור, ולולא האונס לא היה מוכר, וא"כ איך אומרים דאגב
אונסיה וזוזי גמר ומקנה. הוא מעוניין לסלק את האונס והאיום ולא למכור! הסביר החתם
סופר [ב"ב מ"ח] שעיקר הקנין נפעל ע"י הקונה ומצד המוכר כל מה
שצריכים הוא שיסלק עצמו אגב אונסיה וממילא זכה אידך. לא דעת חיובית צריכים כאן אלא
שלא יתנגד בפועל ודי בכך. לעומת זאת הקונה שצריך לפעול את הקנין צריך דעת חיובית
לקנות. אשר על כן מובן כמאליו החילוק: תליוהו וזבין זביניה זביני כי ע"י
האונס וקבלת המעות הסיר את התנגדותו למכירה, וזה מספיק לנו. תליוהו וקני אינו קונה
כי אין לו דעת חיובית לקנות ועושה כן מחמת ההכרח והאונס.
נחזור למתן תורה [תמיד כדאי לחזור
לשם...]. כשכפה עלינו הר כגיגית קנינו את התורה בעל כרחינו, ובכך התאפשר לנו לטעון
שאין הקנין חל, ומכאן מודעה רבה לאורייתא. ממשיך רבא ואומר "ואעפ"כ הדור
קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר". ויש
מקשים, הרי רק מזמן אחשורוש והלאה היינו מחוייבים בשמירת תורה ומצות? התשובה היא
שכשקבלנו את התורה בפורים גילינו בנפשותינו [מאהבת הנס – רש"י שם] שהתורה היא
בעצם חלק ממהותנו. וא"כ התברר למפרע שהקבלה בסיני נבעה מתוך רצון פנימי
ואמיתי לקבל תורה וכל מטרת האונס היתה אך לסלק את ההתנגדות ולחשוף את הרצון הפנימי
לקבל תורה. [שוב מצאתי כן בשם הספר שם דרך – כתר תורה עמ' צב, לגרש"ז ברוידא
זצ"ל וששתי כעל כל הון].
ויובן יותר עפ"י דברי הרמב"ם
המפורסמים בהלכות גירושין [ב כ] "אין אומרים אנוס אלא
למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה... אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל
מצווה או לעשות
עברה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו... אין זאת אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו
בדעתו הרעה. לפיכך, זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא
לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העברות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו
ואמר: רוצה אני - כבר
גרש לרצונו."
הרי שבפנימיות יהודי רוצה לקיים את המצוות והכפיה נועדה לסלק את יצרו הרע. ולדרכינו
למדנו שכאן, תליוהו וקני – קונה, שאחרי סילוק היצר החוסם, התגלה הרצון האמיתי
לקנות. ובירור זה נעשה דורות אחר כך, אחרי נס פורים, שמאהבת הנס קיבלנו את התורה
בלי שום כפיה חיצונית. כשנכנס היין – יצא הסוד שחפצנו האמיתי הוא להשתכר באותו
מרתף של יין, כדאי' 'הביאני אל בית היין – מרתף גדול של יין זה סיני' [שה"ש
רבה ב' י"ג].
עשרת הדברות
א] מאמר זה נכתב בעיקר עפ"י מה שכתב הגאון ר' בנימין סורוצקין שליט"א בספר 'נחלת בנימין' [יתרו], והגאון ר' דוד הקשר זצ"ל בספר מנחת ביכורים. והדברים נפלאים ומאירי עיניים.
ב] הרמב"ם כתב [פ"י מהל' ס"ת ה"י] וז"ל: מצוה לייחד לספר תורה מקום ולכבדו ולהדרו יותר מדאי, דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר עכ"ל. ונראה ללמוד ולהוכיח מדברי הרמב"ם אלו דשאני עשרת הדברות שהן דברים שבלוחות משאר דברים הכתובים בתורה, דאילו שאר דברים הכתובים בתורה שהקב"ה אומר ומשה כותב, נחשבים נבואת משה וחפצא דתורה, אולם עשרת הדברות לא ניתנו למשה בנבואה ומשה אינו אלא כמעתיק הדברים האלו מלוחות עצמן, וזהו מש"כ הרמב"ם דברים שבלוחות הן שבכל ספר וספר דעשרת הדברים הכתובים בתורת משה הן הן הדברים שבלוחות עצמם והם דברי אלוקים חיים ולא נבואת משה.
ג] והדברים מתבארים עפ"י מה דאי' בב"ב [דף י"ד.] משה כתב ספרו וספר בלעם. והקשו ע"ז דהרי משה כתב גם ספר אברהם ויצחק וכל שאר נבואות המבוארות בתורה ומאו שנא דנתייחד ספר בלעם בזה. וכבר האריך בזה הגר"ח לבאר, דשאני נבואת בלעם משאר כל הנביאים דרק נבואת משה יש עליה דין תורה ואילו שאר נביאים אין על נבואתם דין תורה כי אם דין נביאים [והרי חלוקים הם תורה ונביאים בעיקר קדושתם] והא דחלה על נבואת אברהם דין תורה הוא משום דחזר וניתן למשה [דהקב"ה אומר ומשה כותב] בתורת נבואת משה ורק אז חל על הנבואה דין תורה אבל בשעתה כשאמרו אברהם וכיו"ב לא היה ע"ז דין תורה. ושאני בזה נבואת בלעם דהא דחל ע"ז דין תורה אינו משום דחזר וניתן למשה בתורת נבואת משה כ"א דנבואת בלעם בשעתה חל ע"ז דין תורה ומשה איננו אלא כותב ספרו וספר בלעם.
ד] ונראה פשוט דה"ה הדברים שבלוחות חל עליהם דין תורה קודם נתינתן להכתב בתורה והרי הם תורת ה' ודברי אלקים חיים ולא תורת משה, וכמו שמשה כתב ספרו וספר בלעם ה"נ כתב ספרו וספר הקב"ה.
ה] ובכך יובנו דברי הגמרא בברכות [ה.] וא"ר ר' לוי בר חמא אמר רשב"ל מאי דכתיב "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם", לוחות אלו עשרת הדברות תורה זו מקרא וכו' וכבר הקשו בזה דהרי עשרת הדברות כלולות בתורה וא"כ למה נתייחדה להן נתינה בפני עצמה? אולם לפי מה שנתבאר אדרבה עיקר הנתינה היתה על הלוחות ועשרת הדברות, דניתנו בתורת דברות ודברי אלקים חיים וזהו עיקר הדין בזה דניתנו גם קודם נתינת התורה בתורת לוחות, וגם כשנכתבו בתורה אין זה אלא בתורת דברים שבלוחות, שכבר חל עליהם דין תורה בשעת אמירתם ונתינתן ולא בשעה שכתבם משה בספר תורה, ועשרת הדברות שבתורה הם בחפצא דברים שבלוחות הברית, והן הן דברי הרמב"ם שמשום הכי חייבים לכבדו ולהדרו יותר מדאי וממילא דדינם בארון כדין לוחות שאין זה רק תורת משה כ"א דיש בו גם דברי הקב"ה ודברי הלוחות עצמן וכמש"נ.
ו] ובדברים אלו יוארו באור חדש מה שאנחנו אומרים בתפילת שחרית של שבת "ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת וכן כתוב בתורתך ושמרו בני ישראל את השבת" וכו' וכבר הקשו ע"ז דהלא גם דברים שבלוחות כתובים בתורה ומה שייך תו לומר 'וכן כתוב בתורתך'? אולם לפי מה שכתבתי הרי הדבר מבואר היטב, דשני ענינים הם, דמה שכתוב בעשרת הדברות הן הן דברים שבלוחות וגם כשהם כתובים בתורה יש לה דין בפני עצמה בתורת לוחות ולכן הוסיפו דגם בתורת משה כתוב בהם ענין שמירת שבת מלבד מה שכתוב בלוחות הברית ומה שכתוב בעשרת הדברות הן הן הדברים שבלוחות. ומובן גם מה שאחרי שאומרים "ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת" והיינו מצפים שיובא פסוק מאותן לוחות, מביאים כסייעתא, למרבה ההפתעה, פסוקים מפרשת כי תשא? אבל לפי מה שנתבאר הם שני דברים שונים – מה שכתוב על שני הלוחות, ומה שכתוב בתורתך.
ז] ולפי מה שכתבנו יתבאר היטב הא דאיתא במס' סופרים [פי"ב ה"ג] ובירושלמי [פ"ג ממגילה ה"ז הובא בס' המנהיג הל' חג סי' סב] לוי בר פסטי שאל לר' חנינא אילין ארוריי' מהו דיקרינון חד ויברך לפניהן ולאחריהן א"ל אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא קללות שבתורת כהנים וקללות שבמשנה תורה וכו' א"ל ר' סימון בשם ריב"ל אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וכו' א"ר אבהו אני לא שמעתי אלא נראים הדברים בעשרת הדברות, והיינו דהמנהג הקדום היה דראשון העולה לתורה היה מברך לפניו והעולה לתורה אחרון היה מברך לאחריו וע"ז אמר ר' אבהו שבקריאת עשרת הדברות העולה מברך לפניו ואחריו.
ח] והנראה בזה דבאמת ב' דינים נאמרו בקריאה של עשרת הדברות חדא דין קריאת התורה, ושנית קריאת החפצא של הדברים שבלוחות לא כתורת משה כ"א כחפצא דלוחות.
ט] וזהו דין קריאה שמצינו בשבועות, דהנה בקריאת עשרת הדברות מצינו שני מנהגים דמנהג אשכנז לקרוא בשבועות בטעם עליון [שבו כל דברה היא פסוק בפני עצמו] ואילו בפ' יתרו ובפ' ואתחנן לקרוא בטעם התחתון [שחלוקת הפסוקים שונה] כמבואר בחזקוני פ' יתרו ומובא במג"א וביאור הלכה סי' תצ"ד [ע"ש לעוד הבדלים בין טעם עליון לטעם תחתון], ואילו מנהג ספרד דלעולם קוראים הדברות בטעם עליון, וצ"ב מנהג אשכנז, מ"ש דבכל השנה שקוראים בטעם תחתון משבועות שקוראים בטעם עליון.
י] ולפמש"כ הדבר מבואר היטב, דבכל השנה קוראים מדין קריאת התורה הרגילה, ולכן קוראים ע"פ הטעמים הרגילים שנמסרו לנו לקרוא בהם את התורה. ואילו בשבועות ישנו דין קריאה מיוחד מדין קריאת עשרת הדברים שבלוחות, ובזה מתאים לקרוא ע"פ טעם העליון דייקא, שמחלק את הדברות לעשר פסוקים. ומסתבר ששמענו את עשרת הדברות בהר סיני בטעם העליון והקריאה בשבועות אמורה להחיות מחדש את המעמד. [ומנהג ספרד הוא גם מובן בפשטות, דתמיד כשמגיעים לעשרת הדברות צריך להדגיש את המעמד הנשגב ששמעו עשרת הדברות ולא לקרוא סתם מדין קריאה רגילה. או שכל קריאה בתורה היא חזרה על מעמד הר סיני. ולכן כתוב בפוסקים שצריכים שלשה אנשים ליד ספר התורה – אחד כנגד ה' אחד כנגד משה ואחד כנגד עם ישראל. ויש נוהגים שיחיד תמיד קורא בטעם התחתון, וגם זה מובן, דאין זכר למעמד הר סיני ואמירת עשרת הדברות ביחידות כאשר מהותו של המעמד היה 'יום הקהל' כמודגש בתורה.]
יא] ובתשובות הרמב"ם [פאר הדור רס"ד] ביטל המנהג שיעמדו בעת קריאת עשרת הדברות בציבור עיי"ש, ובאמת לפי דברינו ראוי לפחות בשבועות לעמוד, כי אז קוראים בטעם העליון זכר למעמד ההוד [ולמנהג ספרד אולי מן הנכון שתמיד יעמדו].
יב] ולפ"ז נראה דזהו הביאור במס' סופרים שר' אבהו אמר שבקריאת עשרת הדברות מברכים לפניהן ואחריהן. דלפי מנהג אשכנז כוונתו לשבועות שאז זהו דין קריאה בפנ"ע שקוראים בתורת חפצא של עשרת הדברות, וכדי להדגיש את המיוחד שבזה צריכים לברך לפניהן ואחריהן. ולפי מנהג ספרד יתכן לומר שכוונתו גם לקריאת פרשת יתרו ופ' ואתחנן, שתמיד קוראים בתורת חפצא של עשרת הדברות, ובעי ברכות כדי להדגיש זאת.
יג] ומעתה הדרך סלולה בפנינו לתרץ את מה שהקשו הפוסקים דאיך קוראים לא תרצח בטעם עליון ועושים ממנו פסוק שלם, הלא קיי"ל כל פסוק דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. ולפי מש"כ מבואר באר היטב, דכל הדין של כל פסוק הוא דין האמור בקריאת תורת משה, אולם בקריאת תורת הלוחות לא נאמר בזה דין פיסוק כ"א כמו שניתנה בתורת עשרת הדברות, ואילו היה שייך היינו קוראים את הלוחות עצמן בשבועות אך עכ"פ כיון שהדברים שבלוחות הן הן בכל ספר וספר קוראים את עשרת הדברות בתורה בתורת חפצא דעשרת הדברות וכש"נ.
יד] והנה מצאנו בס"ת של המלך שנושא עמו תמיד כתבו הגאונים [הובא בערוך ערך תפל וכן בפי' הרא"ש על התורה פ' יתרו וכן הוא בדעת זקנים מבעלי התוס' דברים יז כ] דרק את עשרת הדברות, שבהן נכללו כל התרי"ג מצוות היה נושא עמו, וקצת צריך עיון הרי אין כותבין מגילה מהתורה בפני עצמה [גיטין ס.] ואיך כתבו את עשרת הדברות בלבד.
טו] ולאור האמור מובן דכל הדין שאין כותבין מגילה מגילה נאמר על שאר חלקי ספר התורה אבל עשרת הדברות מותר לכתוב בפני עצמה כי יש לו מעמד עצמאי בתורת עשרת הדברות שבלוחות.
ואפשר להאריך עוד בזה - עיין בספר תפארת ישראל פרק ל"ה שהסביר את ההבדל בין עשרת הדברות ושאר מצוות התורה, בס' זאב יטרף [שמות פרק ס"ו], חבצלת השרון [פ' ואתחנן], טל לישראל [סי' כ"ב], מועדים וזמנים [ח"ז סי' רל"ד], שו"ת שואלין ודורשין [ח"ה סי' י"ד], ובאור אברהם [רות בהקדמה].
מגילת רות
א] ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם
יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו [א' א']
אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי הדור היה והיו בני המדינה
סבורין עליו ואומרים שאם יבואו שני בצורת יכול הוא לספק את המדינה עשר שנים מזון וכיון
שבאו שני רעבון, אמר עכשיו יהיו כל ישראל מסובין בקופתן על פתחי מה עשה עמד וברח לו
מפניהם הה"ד וילך איש מבית לחם יהודה [רו"ר וילקוט תקצ"ח]. יש שתי
גישות לכסף. גישה אחת גורסת שכספי הוא שלי. על פי גישה זו אדם צריך לשמור מכל משמר
לא לאבד את ממונו ולשומרו לעצמו. גישה שניה גורסת שכספי הוא שלו ואני כעין פקיד בבנק שתפקידי לחלק
את הכסף לכל מאן דבעי. השם נתן לי עודף כסף אך ורק על מנת לחלק לנצרכים. אילו כך
האמין אלימלך, לא היה בורח לחו"ל אלא היה ממלא תפקידו בשמחה, נשאר בארץ
ישראל, עוזר ליהודים בעת מצוקתם, והיה מציל את חייו וחיי בניו אתו. המעניין הוא,
שעוון זה של בריחה מאחריות, ויציאה לחו"ל [עי' ב"ב צ"א] הוביל
בסופו של דבר ללידתו של מלך המשיח [בזיווג בועז ורות] שעתיד לכנס את כולנו
בא"י. לאלפנו דעת, שההשגחה העליונה פועלת לפעמים בדרכים מפותלות להביא את
הישועה המיוחלת. הבחירה בידינו לפעול כפי רצוננו, אבל התוצאות נתונות כולן ביד
השם.
ב] "ותאמר [נעמי לרות], הנה
שבה יבמתך [ערפה] אל עמה ואל אלהיה, שובי אחר יבמתך" [א' ט"ו].
לפי מקורות רבים, מחלון וכליון נשאו את
רות וערפה כשהן עדיין בגיותן [עי' בתרגום בפסוק א' ד', זוהר בלק דף קצ., מדרש רבה
בפרק א' פסוק ד', רש"י א' י"ב]. ואילו בזוהר חדש [רות פרשה א'] כתוב
שהתגיירו קודם. וכן משמע בגמרא [בב"ב צ"א.] ובעקבותה הרמב"ם [בהלכות
מלכים] שנימקו את מותם של מחלון וכליון ביציאתם לחו"ל בשעת הרעב ולא קיימו את
מדת החסידות להישאר בארץ. ומכך שלא נקטו סיבה יותר פשוטה וברורה – נישואין עם נשים
נכריות – משמע שבחטא הזה לא היו אשמים. וכ"כ האבן עזרא [פסוק ב']. והאריכו
בספרים שונים לדון בזה ואכמ"ל. אחד מילדי שאל אותי על מה שכתוב בפרק א' פסוק
ט"ו "ותאמר [נעמי לרות], הנה שבה יבמתך [ערפה] אל עמה ואל אלהיה, שובי
אחר יבמתך". איך יתכן שנעמי מעודדת את רות לשוב לעבוד עבודה זרה? וזה קשה בין
אם נאמר שהתגיירה כבר ובין אם נאמר שטרם התגיירה, שהרי אסור גם לבן נח לעבוד
ע"ז. וראיתי מפלפלים בזה ולעת עתה עדיין צ"ע. עוד העיר בס' אמרי חן [רות
סי' ד'] איך התגיירו, הרי מעשה רות וערפה אירע בזמן משכן שילה, וגר בזמן הבית טעון
קרבן. ודעת השיטמ"ק לכריתות ח דקודם הבאת הקרבן אסור בקהל אף לעיכובא. ובאבני
נזר [יו"ד סי שמ"ג שמ"ד] כתב כן לדעת הרמב"ם שאסור בקהל קודם הבאת
הקרבן וצ"ע.
ג] "ותאמר רות, אל תפגעי בי
לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי"
[א' ט"ז]
רש"י: מכאן אמרו רבותינו, גר שבא
להתגייר מודיעין לו קצת עונשים וכו' שמתוך דבריה של רות את למד מה שאמרה לה נעמי,
אסור לנו לצאת חוץ לתחום, אמרה לה באשר תלכי אלך, אמרה לה, אסור לנו להתייחד נקבה
עם זכר שאינו אישה, אמרה לה באשר תליני אלין וכו'" עיי"ש.
וברמב"ם [איסו"ב פי"ד]
כתוב "ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור
עכו"ם, ומאריכין בדבר הזה ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות
חמורות, ואין מאריכין בדבר זה". ותימה שלא מודיעים למועמד לגיור את כל
הי"ג עיקרים. [ראיתי מי שטען שכוונת הרמב"ם במילים "ומאריכין בדבר הזה"
היינו ללמדו שאר עיקרי אמונה, ועדיין צ"ע]. וביותר לפי דעת הגר"ח שלא רק
מי שמכחיש אחד מי"ג העיקרים אלא גם מי שאינו יודע [אפילו באונס] אחד מהם,
נחשב לאפיקורס ויצא מכלל ישראל. וראיתי שהעיר בזה בס' משנת יעקב [הל' רוצח עמ'
ש"א] והוסיף לתמוה שהרמב"ם השמיט את י"ג העיקרים מכל ספר הי"ד
והביא אותם רק בפירוש המשניות לסנהדרין. וצע"ג.
ולא
המדרש הוא העיקר אלא המעשה שמספרים....
בשבועות חל יום פטירתו של הבעל שם טוב
הקדוש וגם של האדמו"ר מגור בעל האמרי אמת: צער רב נצטער רבינו בעל אמרי אמת זצ"ל
בגלל מספר אנשים מחוגי החרדים שלא עמדו אפילו על תחילת דעתו, ומשום כך הפריעו להתפתחות
האגודה ופירסמו ברבים כל מיני שמועות פורחות שנקשרו בשמו, לרבות דברים שהיו לגמרי מחוץ
לשיטה. בשיחה עם ידידו הטוב האדמו"ר מנובומינסק זצ"ל בעל תפארת איש, השיח
פעם רבינו זצ"ל לפניו את צערו שמצטער בגלל המתנגדים האלה. נענה האדמו"ר מנובומינסק
ואמר "יש לי קורת רוח מזה, הרדיפות נגדו גורמות לי שמחה". ברגע זה חוורו
קימעא פני רבינו זצ"ל אך הרבי מנובומינסק הוסיף בנשימה אחת, כי קבלה בידינו מהבעש"ט
הקדוש שכל צדיק שאין עליו בעוה"ז שום התנגדות לא יוכל להאריך ימים, עכשיו שיש
מתנגדים למר, יזכה בודאי לאריכות ימים. [מפי אדמו"ר הבית ישראל זי"ע שציין
כי האדמו"ר מנובומינסק היה מידידי נפשו של אביו רבינו זצ"ל, בלש"ק פונ"ם
טאטענ"ס לייב"ס גוטע פריינד. גם אמר שאביו זצ"ל אמר אז לאדמו"ר
מנובומינסק שע"פ הקדמה זו יש לפרש את דברי המדרש בנח 'יש דורשין אותו לגנאי',
ולמה אפשר שעשו זאת כדי שיאריך ימים. ואמנם חי נח אחר המבול עוד כ350 שנה אף שביציאתו מן התיבה היה
גונח וכוהה דם כדבריהם ז"ל. מפי ר' אברהם יוסף אירנשטיין ששמע מפ"ק]. עפ"י הספר 'ראש גולת אריאל' גור ח"ב
ע' שצ"ח. ועוד מאותו ספר..
פעם בבוא הגה"ק בעל אמרי אמת מגור
זצוק"ל לעיר קילץ, שם התגוררו אחדים מקרובי משפחתו, ביניהם דודיו ר' יחיאל שיינפלד
ר' העניך קמינר ר' משה חיים ור' ליפא קמינר, שמע שיש ביניהם דין ודברים אצל מי יתאכסן,
פתח ואמר, חז"ל מספרים ביעקב אבינו ע"ה שהיו האבנים מריבות ביניהן 'עלי יניח
צדיק את ראשו' עד שעשה הקב"ה מכולן אבן אחת ושככה המריבה. לכאורה, למה חדלו לריב,
הרי גם עכשיו יכולה לבקש כל אבן שישים ראשו דוקא בחלק שלה? אלא אם יש אחדות והלבבות
מתמזגים כאיש אחד הנגיעות מסתלקות, ושוב אין זה משנה לאף אחד ע"י מי תיעשה הפעולה
הטובה ובלבד שתיעשה.
בחסות שמעתתא בעי צלותא – עריכת ספרים ומאמרים תורניים טל' 02
587 0080
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה