שני סוגי לימוד

זאת חוקת התורה

מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר זאת חוקת התורה, אדם כי ימות האהל [ברכות ס"ג:]

יש מי שלומד תורה כדי לקיים את המצוות, וכן לומד מוסר כדי להיות אדם מוסרי ולחיות חיים מתוקנים מלאי משמעות רוחנית. ויש מי שלומד כדי להדבק בחי העולמים, לקשר נשמתו עדי מרום, להעפיל לפסגי גבהות של המציאות. הדרך השניה היא כמובן יותר נשגבה ונעלה. הלומד כדי לקיים ולתת תוכן לחייו פה על כל ארציותה וחומריותה לא יהיה מוכן לבטל את חייו על כל עינוגיהם ונוחיותיהם. מי שמתחבר רק עם הצד הנמוך של חיים, כגון תיקון מידותיו והחברה, לא יגרום לקיום התורה. לעומת זאת, מי שנשמתו שוקקת אל-על, ישלם כל מחיר, ויקריב את כל רצונותיו החומריים על מזבח קדושת נשגביות-רוממות התורה. אדם כזה ממית את עצמו ברובד הנמוך יותר כדי להגיע לרבדים גבוהים ועמוקים שהם מעבר לחיי עולם הזה הפשוט והבנאלי. תורה כזו תתקיים לאורך ימים ושנים. אכן, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה.

ובית אב ליסוד דברינו מובא בכתבי החתם סופר בחידושיו למסכת נדרים [פ"א] שביאר את חטאם של עם ישראל שלא בירכו בתורה תחילה, שלמדו רק כדי לדעת איך לקיים את המצוות, וקי"ל [מנחות מ"ב:] דכל מצוה שעשייתה גמר מצוותה מברכין עליה, ושאין עשייתה גמר מצוותה אין מברכין עליה, ואם כל כוונת הלימוד היא על מנת לקיים מצוות אין עשייתה גמר מצוותה, ואין לברך. אבל המברך מודה שהלימוד הוא תכלית בפני עצמה וראוי לברכה עכ"ד. [ואולי זה הדגש בברכת התורה "ברוך אתה השם, נותן התורה". השם הוא נותן התורה, ואנכי נוטריקון 'אנא נפשי כתבית יהבית', ואני לומד כדי להתחבר עם הבורא יתעלה, ולא רק על מנת לקיים.]

ועפ"ז נבין דברי חז"ל [שבת פ"ג:] אמר רבי יוחנן, לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל, אפילו בשעת מיתה תהיה עוסק בתורה ע"כ. כלומר, סוג הלימוד שאין לו כל זיקה ושייכות לעולם, כי כאן מדובר באדם שעוד מעט לא יהיה בעולם, אלא לימוד לשם לימוד, לימוד לשם חיבור עם נותן התורה.

זאת חוקת התורה. יש כתיבה ויש חקיקה. כתיבה היא מעל לשטח וחקיקה היא בתוך השטח. הרוצה שתורה תהיה חקוקה בו ילמד בדרך השניה הנ"ל, באופן שממית עצמו עליה. 

 

[עפ"י עין איה ברכות ס"ג ולהורות נתן על חוקת]