אורות
הגבעה פרשת
במדבר בחסות
"שמעתתא בעי צלותא"- עריכת מאמרים וספרים טל':02-5870080 לזכות
כ"ק מרן אדמו"ר מטאלנא שליט"א לרפואת
א"מ הענא מרים בת חנה
|
ב
|
פרשת במדבר [פרק ג פסוק מד] נצטווה משה
על פדיון הבכורים ע"י הלוים כמו שנאמר שם "וידבר
ה' אל משה וגו' קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל וגו" ועל אותן הבכורים העודפים
על הלוים נצטווה לפדותן בכסף וליתן הכסף לאהרן ובניו כמו שנאמר שם "ולקחת חמשת
חמשת שקלים לגלגלת וגו' ונתת הכסף לאהרן ובניו וגו' ויקח משה את כסף הפדיום מאת העודפים
על פדויי הלוים וגו' ויתן משה את כסף הפדוים לאהרן ולבניו על פי' ה' וגו" ועי'
בדעת זקנים מבעלי התוס' וכן בפי' הרמב"ן שמתבאר מדבריהם שענין מצוה זו הוא מה
שנצטוו בנ"י על פדיון הבן הבכור וכן מה שנתנו חמשת שקלים לאהרן ובניו הוא כמו
שנצטוו לדורות.
והנה הפנים יפות הקשה על שיטת הריב"ש המובא ברמ"א
[יו"ד סי' ש"ה] שאי אפשר לפדות את הבן ע"י שליח, דהא חזינן דכאן
היה משה שליח לפדות את הבכורים, והוא אשר נתן את כסף הפדויים לאהרן ולבניו
ע"כ. וכבר תירצו רבים דשאני משה שהמצוה הייתה מוטלת עליו כמו שנאמר בפסוק
"כאשר צוה השם את משה" אבל אה"נ אב לא יכול למנות שליח כי המצוה
מוטלת עליו. ויש שתירצו דשאני הפדיון דאז מפדיון הבן רגיל [עי' בחי' גרי"ז
בכורות ד ולהלן]. וההפלאה תירץ דנתינת מעות יכולה להיות ע"י שליח אלא דהאמירה
של הפדיון צריך להיות בעצמו, וא"כ י"ל דהאמירה הייתה ע"י הבכורים
בעצמם אלא שמשה לקח את הכסף ונתן לאהרן ולבניו עיי"ש. אלא שהקשו על זה שלא
מצינו כזאת בפסוקים שהבכורים אמרו דברי פדיון לאהרן ולבניו ובפשטות משה רבינו עשה
גם הנתינה וגם אמר את נוסח הפדיון. אבל כאמור הוא היה מצווה בכך ולא קשה מידי
מדברי הריב"ש.
והנה הקשה השער המלך [אישות פ"ו ה"ב] על הריב"ש שאין
פודין ע"י שליח, דהא חזינן דמהני בה תנאי דעל מנת להחזיר [קדושין ו:] ואי'
בכתובות דדבר שאי אפשר ע"י תנאי אי אפשר גם על ידי שליח. ומוכח שפדיון הבן אפשר
על ידי שליח משום שאפשר בתנאי. [השער המלך נקט בקושייתו ש'מתנה על מנת להחזיר'
מסווגת בדיני תנאים. אבל בס' באר מרים (וייס עמ' תק"כ) העיר מדברי הקצות (רמ"א
סק"ד) שכתב דלולי דברי הראשונים היה אפשר לומר דמתנה על מנת להחזיר אינה
מדיני תנאים אלא הוא מתנה לזמן ע"כ. ולפ"ז אין מקום לקושיית השער המלך,
דבאמת לא מועיל תנאי בפדיון הבן.] ותירץ
הגרע"א [בחי' לסי' ש"ה סי' י' – וכמו שראינו בהפלאה] וז"ל
"ולענ"ד לא קשה מידי, דהא ודאי מה דסבירא ליה לשיטה שאינו יכול לפדות
ע"י שליח, היינו שהשליח יעשה מעשה הפדיון שיאמר לכהן בזה המעות יהיה הבן
פדוי, אבל פשיטא דיכול ליתן את המעות ע"י שליח, והוא בעצמו אומר, במעות אלו
שאני מקנה לך ע"י שליח יהא בנו פדוי, וא"כ במתנה על מנת להחזיר אין
התנאי על הפדיון דאם לא יחזיר לא יהיה פדוי, אלא דהתנאי על הקנאת הממון שיקנה בעל
מנת להחזיר ואם לא יחזיר לא יקנה המעות, ובזה תנאי קיים דבהקנאה אפשר ע"י
שליח, ואב יאמר לכהן דבמעות הללו שהקניתי לך בעל מנת יהא הבן פדוי עכ"ד.
וכעין זה בגליון מהרש"א ליו"ד שם. וכ"כ באבני מילואים [ל"ח
סק"ה] עיי"ש. ומבואר מדבריהם דאע"ג דיכול האב לשלוח את המעות
ע"י שליח, מ"מ האמירה לכהן צריכה להתקיים ע"י האב, שיאמר שבמעות
שאני מקנה לך ע"י שליח, יהא בני פדוי. הרי לנו יסוד דנתינת המעות לכהן
והפדיון הם שני דברים שונים, ועד כאן לא אמרה הגמרא שאפשר להטיל תנאי בפדיון הבן
[בעל מנת להחזיר] אלא בנתינת המעות, ואכן אם לא יחזיר המעות לא יהא בנו פדוי, אבל
על האמירה והפדיון לא מועיל תנאי. וא"כ אין סתירה מדברי הריב"ש [שאין
שליחות בפדיון הבן] לדברי הגמרא דהיכא דליתא שליחות ליתא תנאי, דבפדיון הבן ליתא תנאי
[וגם שליחות] בעצם הפדיון, וכדברי הריב"ש, והגמרא בקדושין [ו:] שאומרת
שיש תנאי [של על מנת להחזיר] מתייחסת לנתינת המעות שהוא חלק נפרד [ובזה יש
שליחות].
וחזי הוית בס' דברי יוסף [לגר"י קונוויץ עמ' 47] שהעיר על הנחת
הגרעק"א שאמירת האב מעכבת, והביא ראיה ממשנה מפורשת במסכת מע"ש [פ"ד]: "הפודה מע"ש
ולא קרא שם ר' יוסי אומר דיו, ר' יהודה אומר צריך לפרש". והלכה כר' יוסי דאין
צריך לפרש. וכולם כאחד פירשו דלאו דוקא גבי מע"ש ס"ל לר"י כן אלא בכ"מ
גבי שאר הפרשות ונתינות ג"כ ס"ל לר"י כן והלכה כמותו מלבד גבי גיטין
וקידושין. ואם כן נראה דאמירת הפודה אינה לעיכובא עכ"ד.
גם בספר ראשית ביכורים [בכורות נא. ד"ה
ראיתי] תמה דהיכן מצינו דין דיבור לגבי פדיון הבן ובשלמא לגבי קידושין מבואר בתוס'
ר"י הזקן [קידושין מ"ה] דאמירת הרי את מקודשת לי מעכבת הקידושין משום דהתם
הוא ענין הנוגע בין אדם לחבירו ובלא דיבור אין אדם יודע מה שבלב חבירו. ועוד דבלא דיבור
אין העדים יודעים כוונתם וממילא הרי זה מקדש בלא עדים שאין חוששין לקידושין. אבל לגבי
פדיון הבן הסברא נותנת דכל שיש לו בכור לפדותו והוא נותן לכהן חמשה סלעים מסתמא נתנו
לשם פדיון ולא לשם מתנה בעלמא וא"כ מהיכי תיתי דיהא צריך לדין דיבור. וכתב לתרץ
עפ"י מש"כ בשו"ת הרדב"ז [ח"א סי' קנד] דכל דבר שצריך לעשותו
לשמה צריך שיאמר כן בפיו ולא סגי במחשבה גרידא כיון שהדיבור עושה רושם גדול וכן לגבי
כתיבת גט לשמה צריך שיאמר בפה משום שע"י הגט צריך לפעול ענין גדול לנתק החיבור
בינו לבינה ואין הדברים מתקיימים במחשבה לבד כי אם ע"י דיבור שעושה רושם גדול
וא"כ ה"ה גבי פדיון הבן דהפדיון פועל להחזיר הבן לשורשו וכמש"כ רבינו
בחיי פ' תשא דכל בכור שלא נפדה אינו ראוי לקבל פני שכינה ולראות בנין ביהמ"ק.
ובענין גדול כזה אינו מתקיים במחשבה לבד כי אם בדיבור, וזהו ביאור דברי הרע"א
שהדיבור מוכרח לעיקר הפדיון ולזה כיוון הרמ"א שאין מועיל שליחות משום שכל ענין
הדיבור צריך לעצם פעולת הפדיון ודבר שצריך לעשותו בגופו אינו מועיל בו שליחות.
והנה בס' זכרון דוד [לג"ר שלמה סופר עמ' נ"ח] תירץ קושיית השער המלך על הריב"ש [שאם אין
שליחות בפדיון הבן איך מהני תנאי של ע"מ להחזיר] פי מה שכתב בשו"ת חתם סופר
[יו"ד סי' רצ"ה] בטעמו של הריב"ש דאינו יוכל לפדות את הבן על ידי שליח,
דכללא הוא דכל מידי דהשליח לאו בר חיובא הוא, אינו יוכל להעשות שליח, ומי שנפדה על
ידי אביו נמצא שלא נתחייב מעולם במצות פדיון לפדות את עצמו וממילא אינו יוכל להעשות
שליח לגדול שרוצה לפדות את עצמו. אלא דלכאורה עדיין היה יוכל להיות שליח לפדות למי
שרוצה לפדות את בנו אבל מכיון דבש"ס קידושין אמרו דאשה פטורה מפדיון בנה דכל שאינו
בתפדה [פ' קמוצה דהיינו לפדות את עצמה] אינו בתפדה [פ' שוואית דהיינו בפדיון בנו] ממילא
אמרינן גם לגבי השליח דכל שאינו בשליחות בתפדה [דהיינו כשפודה את עצמו] כך אין שליחות
בתפדה שאינו יוכל להיות שליח לפדות בנו של אחרים עכתו"ד החת"ס.
והנה בתוס' כתובות [ע"ד ד"ה תנאי]
מבואר הטעם דדבר שאי אפשר על ידי שליח אינו יוכל להטיל בו תנאי, דכיון שהמעשה אינו
בידו כל כך שיוכל לעשות על ידי שליח כמו כן אינו בידו להטיל בו תנאי. ומעתה דוקא בחליצה
וכדומה שאי אפשר לעשותה ע"י שליח משום שהחסרון הוא מצד המשלח שאין לו הכח לעשותו
ע"י שליח לכן אינו יוכל להטיל בו תנאי משא"כ בפדיון הבן דהא שאינו ע"י
שליח הוא מחמת חסרונו של השליח וכמש"כ החת"ס דהשליח אינו בר חיובא בזה וא"כ
איך יתחייב מזה שלא יהא להמשלח כח להטיל בו תנאי, הלא מה שאי אפשר לעשותו ע"י
שליח אינו מצד חסרון המשלח ועל כן בפדיון הבן שפיר שייך בו תנאי ואע"ג שאי אפשר
לעשותו ע"י שליח עכ"ד דפח"ח.
אולם ביסוד דברי החתם סופר ז"ל הקשה
הגר"נ געשטטנר זצ"ל [להורות נתן פ' במדבר] במה שנראה מדבריו דהמצוה לפדות
את עצמו ולפדות את בנו הם שתי מצות שונות עד דנימא דמי שנפדה ע"י אביו אינו יכול
להיות שליח למי שרוצה לפדות את עצמו משום שאין לו שייכות למצות פדיון ע"י עצמו
[עיין בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רצ"ה ד"ה נראה וסי' רצו ד"ה
תו כתב] דהרי כתב הרמב"ם [פי"א מהל' ביכורים ה"א] מצות עשה לפדות כל
איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית שנאמר כל פטר רחם לי ונאמר אך פדה תפדה את
בכור האדם וכו' עבר האב ולא פדהו כשיגדיל יפדה את עצמו עכ"ל. הרי שהביא קרא דאך
פדה תפדה לענין לחייב את האב לפדות את בנו ואע"ג דבקידושין [כ"ט.] למדו מקרא
זה דהיכא דלא פרקיה אבוה מיחייב איהו למפרקיה דכתיב פדה תפדה
עיי"ש אין זה בא לומר דקרא זה לא מיירי בפדיון בנו אלא דקרא זה הוי הוספה על המצוה
של כל בכור בניך תפדה [שמות י"ג] וקרא זה כולל הן פדיון בנו והן פדיון עצמו. וכן
הוא בספר המצות להרמב"ם [עשין פ'] 'שציונו לפדות בכור אדם ושנתן הדמים ההם לכהן
והוא אמרו יתעלה [משפטים כ"ב] 'בכור בניך תתן לי' וביאר לנו הנתינה הזאת איך תהיה
והוא שנפדהו מן הכהן וכאילו הוא כבר זכה בו ונקנהו ממנו בחמש סלעים והוא אמרו [סו"פ
קרח] 'אך פדה תפדה את בכור האדם'. ומצוה זו הוא מצות פדיון הבן'. הרי דקרא דאך פדה
תפדה קאי על מצות פדיון בנו. ועיין סמ"ג [עשין קמ"ד] שמנה ג"כ מצוה
לפדות בנו ולפדות את עצמו למצות עשה אחת. גם בספר החינוך [מצוה שצ"ב] הביא קרא
דאך פדה תפדה למצות האב לפדות את בנו עיי"ש. ונמצא דמי שנפדה ע"י אביו נתקיים
בו המצוה דאך פדה תפדה וא"כ שפיר נעשה שליח למי שרוצה לפדות את עצמו דזה שבא לפדות
את עצמו ציוויו הוא ג"כ מקרא דאך פדה תפדה ונמצא דהשליח איתיה במצות המשלח.
ומה שהוסיף עוד החת"ס דהואיל והוא
נפדה ע"י אביו ונמצא שאינו בר שליחות למי שרוצה לפדות את עצמו ולכן אינו נעשה
שליח גם למי שרוצה לפדות את בנו מחמת הלימוד של תפדה תפדה כל שאינו בשליחות בתפדה [פ'
קמוצה] כך אינו בשליחות בתפדה [פ' שוואית] וכמו שפטרו אשה ממצוה זו ע"י לימוד
זה עכ"ד באמת י"ל דאשה שאני שהיא אינה בתפדה כלל שהרי היא עצמה אין צריכין
לפדותה לא ע"י אביה ולא ע"י עצמה, אבל בנידון דידן הרי שליח זה ודאי שהוא
בכלל תפדה ותפדה שהרי אביו חייב לפדותו ואם לא פדאו אביו חייב הוא לפדות את עצמו. אלא
שהחת"ס ז"ל חידש דהיכא שפדאו אביו שוב לא נעשה שליח למי שרוצה לפדות את עצמו
משום שאינו בגדר תפדה שהרי פדאו אביו ועפ"ז חידש החת"ס דממילא אינו נעשה
שליח גם לאב שרוצה לפדות את בנו מכח הלימוד דתפדה תפדה. ובאמת קשה לחדש הלכה על פי
דרש מן הכתובים ושמא לא אמרינן דמי שאינו בתפדה [חיוב לפדות עצמו] אינו בתפדה [חיוב
לפדות בנו] אלא באשה שאינה בתפדה כלל אבל היכא דאיתא בתפדה אלא דאינו בשליחות של תפדה
מנלן דגם בכהאי גונא ממעטינן עכ"ד.
עוד אפשר להסביר למה אין שליחות בפדיון הבן בהקדם מה שהאריכו האחרונים [בשערי ישר שער ז' פרק ו'-ח' ובקובץ הערות סי'
ע"ו ובמנחת אשר דברים סי' ס"ט] ויסוד הדברים דשאני חליצה משאר חלות
שעושה האדם כגון קידושין גירושין וקנינים, דבכל הני האדם הוא בעל המעשה והוא בכחו
מחדש ופועל חלות הדינים אבל בחליצה אין האדם אלא עושה דברים בעלמא וגזירת התורה
דע"י עשיית מעשה החליצה נפקעת זיקת היבמין ואין היבם מתיר את יבמתו אלא מקיים
את מצות החליצה שבתורה והיתר היבמה נפעלת מאליה ע"י דין תורה, ויסוד זה הוא
הטעם דלא מהני שליחות בחליצה דבשליחות האדם מוסר כחו לשליחו ולפיכך לא מהני שליחות
אלא בקידושין וגירושין וקנין שבהם האדם בכחו פועל הדברים וכח זה הוא מוסר לשליחו
אבל בחליצה שבה אין האדם בעל המעשה ולא בכחו הוא פועל החלות אין לו כח למסור
לשליחו. וזו כוונת תוס' [בכתובות ע"ד] דבדבר שאין בכחו לעשות שליח אין בכחו
גם לעשות תנאי דכיון שאין הוא בעל המעשה אין בידו להגבילו ע"י תנאי ורק
כשהאדם פועל ומחדש את חלות הדברים, יש לו גם כח להטיל תנאי.
וביתר ביאור: הגר"ח יסד [הל' חליצה פ"ד הל' ט"ז
ועי' גם בעונג יו"ט סי' ב'] שיש שני מצבים עקרוניים השונים זה מזה. יש מצב
שהאדם יוצר מציאות, ויש מצב שהאדם יוצר חלות. למשל כשהאדם הורג בהמה, אין הבהמה
נעשית נבילה בגלל רצונו, דאפילו אם הרג אותה באונס נהיית נבילה. לעומת זאת,
בקידושין האדם מרצונו מקדש אשה, שכאן האדם יוצר חלות.
חליצה - מגדיר הגר"ח כמצב שדרוש כוונה בלבד לעצם המעשה אבל
יצירת החלות נעשית ע"י התורה ולא ע"י האדם. בקידושין בנוסף לכוונה לעצם
המעשה צריך גם רצון ליצירת החלות. אם החלות ביד האדם הוא יכול גם למנות שליח כי
החלות מסורה בידו. אם חלות נוצרת מאיליה [כגון בחליצה] אין ביד האדם למנות שליח.
הקדמה זו תסלול את הדרך להבין את מה שכתב בס' מועדים וזמנים בקיצור
אמרים [ח"ד סי' רפ"ה בהערה] שכיון שיש כאן חלות דממילא לא שייך שליחות ודומה
לחליצה והיינו שיש כאן בפדיון הבן חלות הפקעת קדושה ולא דמי לפדיון הקדש שהוא פועל
החלות רק בפדיון הבן הוא מקיים מצוה והחלות מדין תורה מאיליה וכה"ג לא שייך גדר שליחות [אלא בנתינת הממון כדלעיל מדברי הגרע"א].
והוכיח במוע"ז שמפקיע קדושה ממש דבקידושין [כ"ט] מסקינן שאם אין לו אלא חמש סלעים
הוא קודם לבנו, מאי טעמא, מצוה דגופיה עדיף ע"ש. וקשה בשלמא אי יש כאן ענין הפקעת
קדושה שפיר אית לן למימר שגופו קודם אבל אי יסודו קיום מ"ע מאי שנא הוא מבנו והא
בתרוייהו מקיים המ"ע ומה שייך בדידיה עדיף [ואולי להיפך והו"א שבנו עדיף
שהמצוה עוברת מעליו כשהבן הגדיל לרוב הפוסקים משא"כ בדידיה המצוה לעולם] אבל אם
נפרש שיש כאן ענין הפקעת קדושה א"ש שגופו עדיף [עי' סנהדרין מ"ד.]. וכן בבכורות
[ט.] מייתינן מקרא דשרי לעבוד בבכור בנו ומשמע בלי רבוי קרא אסור וע"כ יש לפני
פדיון קדושה ממש. וכן מוכח ברא"ש פ"ח דבכורות בכהן שמת אחר שלשים והניח בן
חלל שהבן מפריש אף שאינו נותן לכהן וקשה כיון שאינו נותן לכהן והוא חלל מה שייך חובת
הפרשה וע"כ נראה שצריך בכל מקום הפרשה להפקיע הקדושה שחל וא"ש ע"ש. [ובשו"ת
הריב"ש סי' קל"א כתב וז"ל: "ואשר שאלת למה תקנו ברכה לכהן בפדיון
יותר מבשאר מתנות כהונה כשזוכה בהן וי"ל דבשאר מתנות כהונה אינו עושה הכהן כלום
רק שזוכה במתנות משלחן גבוה אבל בפדיון אע"פ שאין עושה מצוה ... מ"מ זכה
בבן ונותנו לאב בפדיונו" ומבואר דהכהן זכה בו ובפדיון הוא מפקיע אותו ממנו,
ודברי הרמ"א שאין שליחות מתבססים על דברי הריב"ש וא"ש דלא שייך
שליחות כאשר התורה פועלת את חלות ההפקעה]. ועי' בבינת ראובן [לג"ר ראובן טרופ
עמ"ס בב"מ עמ' ס"א] שגם דימה פדיון בכור לחליצה אבל רצה לומר שכאן
אין שום חלות [גם לא בידי התורה] כי אין לבכור שום קדושה ואין כאן אלא מעשה גרידא
בלי שום תוצאות ולא שייך בכה"ג שליחות עיי"ש וצ"ע.
ובדרך קצת שונה כתב בס' זהב מרדכי [לג"ר מרדכי אוליפנט בפרשת במדבר] שביאר דמה שנכנסו הלויים תחת
כל בכור בבני ישראל לא היה בגדר חילול קדושת בכור שלהם על הלויים, שהרי הלויים לא נכנסו
בקדושה שוה לקדושת הבכורים, דלבכורים היתה קדושה לגבי דין עבודת הקרבנות ואילו קדושת
הלויים היתה רק לשרת במקדש ולא לעבודה והיא סוג אחר של קדושה. אלא היה זה דין מיוחד
של הפקעת השם בכור מעליהם ע"י שנכנסו הלויים תחתיהם וממילא פקעה קדושתם של הבכורים,
ולזה לא בעינן שיכנסו באותה קדושה ממש. וא"כ גם במצות פדיון הבן לדורות אף דגם
קודם הפדיון אין להם קדושה מ"מ המצוה היא להפקיע השם בכור מעליהם ע"י הפדיון
עכ"ד. עכ"פ בין אם נאמר שיש כאן הפקעת קדושה ובין אם נאמר שיש הפקעת שם
בכור, אם ההפקעה נעשית ע"י התורה, ממילא אין שייך שליחות.
והנה האחרונים הוכיחו שאין פדיון הבן פרעון חוב בלבד מכמה דוכתי: מכך שמצאנו שיש דינים מסוימים איך לפדות היינו רק
בכסף ובשוה כסף למיעוטי קרקעות ודבר שאין גופו ממון, אף שבהלכות פרעון חוב אין
כל נפק"מ במה העמיד הלוה את ערך חובו למלוה והדין שאין פודין בקרקעות אין ענינו
רק זכות הכהן שלא יסלקנו בקרקע ושטר אלא אף אם נתרצה כהן לקבל קרקע בפדיון הבן לא קיים
אב מצות פדיון, ש"מ שיש עוד תורת פדיון פרט לתשלום חוב גרידא.
ובדף מ"ט. מבואר שיש אפשרות לעשות
מעשה פדיון לאחר זמן ולרב אפילו בתוך ל' שיחול לאחר הל' ובפרעון חוב אין נראה שיש אפשרות
לעשות פרעון לאחר זמן שאין בפרעון חוב מעבר להעמדת המעות למלוה כלום, והמקנה מעות למלוה
כבר פרע החוב, ואין כל משמעות לומר שיהא הפרעון חייל לאחר זמן אבל בפדיון מתבאר בגמ'
שישנה אפשרות לעשות הקנאת המעות לכהן מהשתא ולא יחול הפדיון אלא לאחר זמן לפי שמעכב
הוא את זמן הפדיון לאחר זמן.
ובדף נ"א: נראה ברש"י שאין אפשרות
לפדות בן ע"י נתינה לעשרה כהנים בזא"ז ש"מ שיש דין שיהא צירוף לכל החמשה
סלעים להיות הפדיון חל וזה משום שיש תורת מעשה פדיון בנתינת המעות ולא רק פרעון מעות
לרשות כהונה, שלענין פרעון חוב כל שהעמיד את כל חמשת הסלעים לכהן קיים מצות הפדיון.
והנה השערי יושר [בש"ה פכ"ה]
יצא לחדש יותר, שאחר שיש בפדיון הבן שני חלקים דין חוב ודין פדיון י"ל שהדין לפדות
לבן שמת לאחר יום הל' אינו מעשה פדיון שאין כבר את מי לפדות אלא ענינו שהחוב שחל לא
פקע ואחר שאין במת אלא פרעון חוב יוכלו לפדות המת אף בקרקע ושטרות דהשתא אין כאן אלא
פרעון חוב וכשאר כל הפרעונות כולם שאפשר לשלם בכל דבר. אלא שכתב שבראשונים לא משמע
כן שהרי מבואר שיש ברכת פדיון אף על פדיון של מת ש"מ שיש תורת פדיון אף לאחר מיתה
וממילא שיהא בזה הדין לפדות בדבר המטלטל וגופו ממון. [המנ"ח כותב שאפשר לשלם לכהן חמשת הסלעים ע"י שחוק לפני
או רקוד לפני כמו בקדושי אשה. והקשה ב'הר צבי' שמפורש בגמרא שצריך לשלם בדבר
המטלטל וגופו ממון וא"כ איך מהני הנאה מופשטת של שחוק וריקוד. ולפי יסודו של
הגרש"ש אחרי שמת הבן ולא שייך מעשה הפדיון וכל מה שנשאר הוא פריעת החוב אולי
יהיה אפשר ע"י שחוק ורקוד].
והנה אחר שנתבאר שיש תורת פדיון לפדיון
הבן ונעשה החילול הזה עם הכהן, כתב החת"ס [ביו"ד רצ"ב] שאי אפשר לפדות
בע"כ של כהן וכנ"ל ואף לא לפדות ע"י כהן קטן דנהי ויכול לזכות במעות
ע"י דעת אחרת מקנה אבל מאחר דלשון הפדיון מאי בעית טפי משמע שהכהן כאילו מוכר
לו הבכור, קטן אינו בר הכי.
והנה דנו האחרונים האם כהן יכול להיות שליח
לפדיון הבן ומשום דמילתא דלא מצי עביד לא מצי למהוי שליח. וכן הביא באמרי בינה [דיני
פדיון הבן סי' ד'] מתשובות פני אריה וטען עליו שהרי כהן ישנו בכלל הקנאת ממון ולמה
לא יהא שליח להקנאת דמי הפדיון לכהן אחר. אבל למה שנתבאר, כתב בס' היקר 'זהב
הקודש' [עמ"ס בכורות ח"ב עמ' קמד] אינו כן, דמאחר דבעינן בפדיון הבן לא רק
זכיית מעות לידו של כהן אלא למעשה פדיון י"ל שאחר שאינו בכלל חובת פדיון לא מצי
למהוי שליח לזה. [ואולי סובר האמרי בינה שהיסוד הוא החוב ממון והמצוה נובעת ממנו –
וכבר האריכו בזה האחרונים]. והחת"ס [ביו"ד רצ"ו] כתב שכהן מצי למהוי
שליח על הפדיון אף דאינו בכלל חובת הפדיון אבל לאידך גיסא הא נתבאר שהכהן הינו חלק
מן הפדיון היינו שקבלתו למעות הינו עושה הפדיון וי"ל דסגי במה שישנו בכלל קבלת
מעות הפדיון לדונו כמי שישנו בכלל הפדיון להיות שליח אף לאב.
וכתב ב'זהב הקודש' שעצם הנידון האם כהן
יכול להיות שליח לפדיון משום מילתא דלא מצי עביד אינו נראה כלל שמה שהכהן הינו פטור
מפדיון הוא משום שבנו כהן ואינו מחויב בפדיון אבל כהן שיש לו בן חלל מתבאר בדף מ"ז:
שהוא מחויב בפדיונו אלא שאינו מחויב בנתינת הפדיון לפי שיש לאב הכהן זכות לקבל מתנו"כ
אינו מחיוב לפדות לבנו אבל שיטת הרא"ש שם שמחויב הוא בהפרשה וא"כ אין לקרותו
אינו בתורת פדיון ופשיטא דמצי להיות שליח לפדיון את"ל מהני שליחות בפדיון הבן
וז"פ עכ"ד. ושו"מ שכ"כ בשו"ת כתב סופר ס"ס קנב.
שבת שלום ואורות אין סוף!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה