אורות
הגבעה פרשת
בהעלותך - זעקה והרעה בחצוצרות
לזכות הגה"צ כ"ק מרן אדמו"ר מטאלנא שליט"א לרפואת
א"מ הענא מרים בת חנה בחסות:
שמעתתא בעי צילותא - עריכת ספרים ומאמרים טל': 02-5870080
|
א] ה
|
רמב"ם בהלכות תשובה [פ"ב ה"ו]
כתב דאף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים
היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר [ישעיה נה ו] 'דרשו ה' בהמצאו'. במה דברים אמורים
ביחיד אבל ציבור כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין שנאמר [דברים
ד ז] 'כה' אלקינו בכל קראנו אליו'.
הקשה הגרע"א [גליון הרמב"ם כאן]
הלא מפורש שנינו בגמרא תענית [ח] "אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם
כן משים נפשו בכפו, שנאמר [איכה ג מא] נשא לבבנו אל כפים. איני, והא אוקים שמואל אמורא
עליה ודרש 'ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו וגו'' [תהלים ע"ח
לו לז], ואף על פי כן, 'והוא רחום יכפר עון וגו'' [שם לח]. לא קשיא, כאן ביחיד כאן
בציבור".
מפורש, איפוא, שהנאמר 'אין תפלתו של אדם
נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו', אינו אלא ביחיד ואילו בציבור גם כשליבם לא נכון עמם
גם אז והוא רחום יכפר עון. וזה
לכאורה סותר את מה שכתוב ברמב"ם שבצבור צריכים לצעוק בלב שלם.
ותירץ בס' ברכת מרדכי [בפ' נצבים] על פי מה שיש להבחין בכך שהרמב"ם לא נקט כאן לשון תפילה
אלא לשון צעקה או זעקה. וצריך תלמוד מהי המשמעות המיוחדת של מילים אלו. יעויין כמו
כן בריש הלכות תעניות פ"א ה"א "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות
על כל צרה שתבוא על הציבור שנאמר [במדבר י ט] 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'
כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו".
וצריך עיון, כמו כן, אמאי נקט לשון זעקה דווקא הלא לכאורה בתפילה איירינן. על כרחך
תפילה לחוד וצעקה לחוד. יש תפילה מתורת תפילה ויש תפילה מתורת זעקה, ההבדל ביניהם
הוא שתורת תפילה אם אך שם תפילה עלה, עבודה שבלב היא זאת. והתפילה מוגדרת היא ומקבלת
את חלות שמה על ידי הכלול בחפצא של התפילה על ידי אותם דברים שמתפללים לבורא עולם המורכבת
משבח הודאה ובקשה. לא כן הזעקה, זו אינה מקבלת את שמה אלא אם כן פורצת היא מתוך כאב
כשאר זעקות הבאות מתוך מיצר שבגוף או בנפש. זהו שדקדק הרמב"ם לומר שהמצות עשה
המיוחדת הבאה על הצר הצורר אינה רק תפילה אלא זעקה וזה נלמד מהילפותא של והרעותם בחצוצרות
"כלומר זעקו עליהן והריעו".
בא הרמב"ם ואילפנו דעת, שמה ששנינו
שגם כשפיהם ולשונם אינם שוים תפילת הציבור נשמעת אין הדברים אמורים אלא כשהמבוקש הוא
תפילה. לא כן כשהנדרש הוא זעקה, לא תיתכן זעקה שלא בלב שלם שהרי זהו טיבה וטבעה של
הצעקה שהיא פורצת מתוך הכאב והמיצר ואין לב שלם גדול מזה. לכן כתב הרמב"ם שכיון
שהמדובר כאן הלא הוא בתפילה כחלק מהתשובה, תפילה זאת של הציבור חייבת להיות מתורת זעקה,
וזעקה על כרחך היא בלב שלם ודו"ק. [ע"ע מה שכתב בזאב יטרף ראש השנה פרק
נ שחילק בין לפני גזר דין לבין לאחריו, ובס' משיב נפש ע"ו-ע"ז שחילק בין
תפילה מדין תפילה שמתקבלת גם בלי לב שלם לבין תפילה מדין תשובה שצריכה לב שלם, עוד
תירץ שהרמב"ם למד שהגמרא בתענית מדברת – כדברי המהר"ץ חיות בסוגיא - על
גזלנים ולא על מי שאינו מתפלל בלב שלם עיי"ש. ובס' נחלי מים (להרב הגאון ר'
אליעזר גינזבורג עמ"ס תענית עמ' לג) חילק בין לפני חורבן הבית שהתפילה נשמעת
גם בלי לב שלם לבין לאחר החורבן שבו שערי תפילה ננעלו (בב"מ נ"ט) וגם
ציבור צריך לב שלם. בס' עבודת דוד (לגאון ר' אהרן דוד גולדברג שליט"א
עמ"ס ר"ה עמ' קנ"ד) כתב עפ"י הגרי"ז לחלק בין י"ג
מדות שנענין גם בלא לב שלם לבין תפילה שצריכה לב שלם. וע"ע מש"כ בס' רנת
יצחק על סידור התפילה עמ' ר"ז].
ובספר עבודת המלך ועוד אחרונים מתרצים באופן
אחר, והוא דודאי יש כח בציבור לפעמים להיות נענים אע"פ שאין לבם שלם אבל זה לא
באופן תמידי כדמוכח מכמה מקומות בחז"ל שאפילו בציבור לא נענו כיון שלא היה בלב
שלם, וא"כ הרמב"ם שכתב בלשונו דציבור כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם
הן נענין, והיינו שזה באופן קבוע, ולכן כתב דהיינו דוקא שמתפללין בלב שלם ע"ש.
ויש להעיר מדברי הרמב"ם [פ"ח מהל' תפילה ה"א] שכתב "תפלת
הצבור נשמעת תמיד" משמע גם אם אין לב כולם שלם.
ובביאור כח תפילת הציבור, נראה
עפ"י מה שהארכנו בס"ד בפרשת כי תשא, שהמושג 'ציבור' הוא מושג מטאפיזי
הכולל הרבה יותר מהפרטים המרכיבים אותו. עשרת המתפללים, המורידים את השכינה ['כל
בי עשרה שכינתא שריא'] מייצגים את כנסת ישראל, שמקורה בגבהי מרומים, הרבה מעבר למה
שהחושים הגסים יכולים למשש. תפילה הנאמרת בציבור עולה שמימה עם עוצמה אדירה ואין
הפרטים נבדקים. אכן, כדברי הרמב"ם, 'תפילת הצבור תמיד נשמעת'.
ב] הרמב"ם כתב
[פ"א מהל' תפילה הלכה א'] שמצוה מן התורה להתפלל בכל יום. הרמב"ן חולק
עליו וכותב שהמצוה היא רק בעת צרה וז"ל :" או שנתפלל אליו בעת הצרות וכו' ככתוב וכי
תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם והיא
מצוה על צרה שתבוא על הציבור לזעוק לפניו בתפילה ובתרועה והוא העניין שבאר שלמה
וכו'". וראיתי בשם הג"ר יוסף רפפורט,
שאף אומנם כי המבט על המחלוקת הזו היא שהרמב"ם מחמיר כי סובר שתפילה מהתורה והרמב"ן
מיקל, אולם יש בין הרמב"ם לרמב"ן נפק"מ הפוכה, שהרמב"ן מחמיר,
שאדם שהתפלל ביום ואירעה לו צרה אחרי התפילה רח"ל מחוייב לדעת הרמב"ן להתפלל
מהתורה ואילו לדעת הרמב"ם לא, עכ"ד.
ויש להעיר מלשון הרמב"ם בתחילת
הל' תענית "מצות עשה מה"ת לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על
הציבור שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות כלמור כל דבר שייצר לכם כגון
בצורת ודבר ארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו וכו'". הרי ששתי מצוות נלמדות
מהפסוק [א זעקה בפה, ב] הרעה בחצוצרות. עולה מכאן שגם לדעת הרמב"ם יש מצוה
להתפלל [או ליתר דיוק 'לזעוק' – ולעיל הגדרנו בשם ה'ברכת מרדכי' שזעקה חייבת להיות
בלב שלם] בעת צרה. [ועי' בס' היקר 'אמרי דוד' לג"ר דוד מלינובסקי זצ"ל
ח"א עמ' י"ט שמצא כאן מקור לתפילת נעילה בימי תעניות, שעל אף שתפילות
נתקנו נגד הקרבנות, נעילה נתקנה מכח המ"ע של תפילה בעת צרה].
והנה בספר החינוך מצוה תל"ג כתב שמי
שלא התפלל יום שלם בטל מצות עשה כדעת הרמב"ם ומי שצר לו ולא קרא אל ה' להושיעו
בטל עשה זה כדעת הרמב"ן ועונשו גדול מאד שהוא כמסיר השגחת הי"ת מעליו'.
ובעניותי, אולי יש להעיר בתרתי: א] גם לפי הרמב"ם יש מצוה להתפלל בעת צרה ולא
רק לפי הרמב"ן, וכש"נ. ב] לפי החינוך המצוה היא גם על צרת היחיד ואילו
משמעות הרמב"ם והרמב"ן שהמצוה היא רק על צרת הצבור. ועיין.
ובדברי הרמב"ם "מצות עשה
מה"ת לזעוק ולהריע" יש לעיין מה מקורו שיש מצוה לזעוק כאשר בפסוק מדבר
רק על הרעה 'והרעותם בחצוצרות'.
והנה מפורסם מאד חידושו של הגרי"ז
שתקיעת שופר מוגדרת כסוג 'תפילה-לא- מילולית', והראיות רבות, ומהם: במס' ר"ה [כ"ו:]
שופר של ר"ה צריך להיות כפוף משום דכמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי ופירש"י
דכמה דכייף איניש בתפלתו פניו כבושין לארץ טפי עדיף משום והיו עיני ולבי שם, הלכך בר"ה
דלתפלה ולהזכרת עקדת יצחק בא, בעינן כפופין עיי"ש. הרי שיש בשופר גם ענין של תפלה.
ועוד ראיה לזה מחתימת ברכת שופרות במוסף דר"ה 'כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה
ואין דומה לך בא"י שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים'. הרי ששייך בתקיעת שופר לשון
שומע ומאזין אלמא דאין זה סתם עשיית מצוה אלא גדר של תפלה.
ולפ"ז כתב בס' זהב מרדכי
[לג"ר מרדכי אוליפנט עמ' פד] דגם בתקיעה בחצוצרות בעת צרה ישנו ענין זה של תפלה
וזהו מש"כ הרמב"ם דמצוה מה"ת לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה דכיון
שיש בחצוצרות ענין של תפלה, מינה ילפינן דצריך גם לזעוק בפה ולהתפלל, דחדא מילתא היא
עכ"ד. ובאותו כיוון צעד בהרחבה בס' אור אברהם בפרשתן עיי"ש נועם אמריו.
ג] והנה כתב הרמב"ם במנין המצות
שלפני החיבור לפי סדר ההלכות, "מצות עשה אחת והיא להתענות ולזעוק לפני
השם". ועינא דשפיר חזי בס' היקר מפז 'דרישת פקודיך' [ח"א עמ' ס"ה]
שהעיר דמה שכלל תענית בהדי מצוה זו מעורר תמיהה, שהרי התענית היא מדברי סופרים כמו
שכתב בעצמו בפרק א' הלכה ד', "ומדברי סופרים להתענות על כל צרה" ואיך
קבעו הרמב"ם בכלל המצ"ע לזעוק לפני השם בעת צרה. והוסיף להעיר, שבמנין
שלפני הל' תענית כתב שהמצוה היא לזעוק לפני השם בכל עת צרה, והמשיך שביאור מצוה
זו בפרקים אלו, ולכאורה אין זה מדוקדק דביאור מצ"ע זו דזעקה לפני השם
נגמר אחרי הלכה ג' בפרק א' ואחרי זה ממשיך בביאור הלכות תענית, ומפשטות לשונו נראה
דכל פרקי הלכות אלו הן ביאור מ"ע דזעקה, וצ"ב.
והערות אלו מובילות למסקנה פשוטה שתקנת
חכמים להתענות אינה תקנה חדשה מד"ס כמו נר חנוכה ומקרא, כ"א דכל עיקרו
הייתה תקנה בעיקר צורת המ"ע דאורייתא דזעקה לפני השם. וכך אנו מבינים היטב את
מה שכלל הרמב"ם יחד את המצוות "להתענות ולזעוק לפני השם", דנהי
דמצות תענית היא מדברי סופרים אבל קבעו חכמים שצורת הזעקה תתבטא גם בתענית. ומתבהר
גם מה שכתב על מצות הזעקה בעת צרה, ש'ביאור מצוה זו בפרקים אלו' כשבעיקר ביאר
הרמב"ם מצות תענית. ולאור האמור הדברים מאירים, שחלק מביאור מצות זעקה הוא
ביאור מצות התענית שהיא הצורה שקבעו חכמים לזעוק לפני השם [בנוסף למצות זעקה
כפשוטו]. והדברים מפורשים במ"מ, בהקדמה להלכות תענית " פרק ראשון נתבאר בו
ענין התענית מהו, וכיצד אדם מקבלו, ואיזה דבר אסור בכל תענית, ומה עושין צבור בכל תענית.
וסוף דבר נתבאר בו מה שהוא ביאור כללי לנמשך אחר מצות התורה, והוא לזעוק בעת
צרה". הרי שדיני התענית הן הן מחיובי המצות עשה של זעקה בעת צרה.
ובסוף מגילת אסתר כתוב 'וכאשר קיימו על
נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם". וביאר הגרמ"ש שפירא זצ"ל דכך
קבעו שהזעקה תבוא מתוך הצום, וא"כ ראוי להקדים הצומות לזעקתם, דהצום הלא היא
הצורה והאופן של הזעקה. והן הן דברי הרמב"ם במנין הנ"ל "להתענות
ולזעוק", ולא רק שכלל התענית בהדי המ"ע דאורייתא אלא הקדים התענית
להזעקה, ומבואר על דרך שכתבנו, עכת"ד הס' דרישת פקודיך ודפח"ח.
ד] "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר
אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויבכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם
ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם. והיו לכם לזכרון לפני
ה' אלקיכם, אני ה' אלקיכם" [במדבר י' ט-י]. הפסוק הראשון מתייחס לתרועה במצב של
סכנה וצרת מלחמה ומאותו פסוק לומדים ש"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות
על כל צרה שתבא על הציבור שנאמר 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות' כלומר כל דבר
שייצר לכם כגון בצורת דבר וארבה וכו" [רמב"ם ריש תענית]. כך שהתרועה דהך קרא באה מתוך לב דואג ומיצר ונפחד.
לעומת זאת הפסוק השני מתייחס לתקיעה של
שמחה "וביום שמחתכם גו' ותקעתם גו" תקיעות הבאות מתוך התעלות הנפש בזמנים
המיוחדים לשמחה. ובודאי כל משכיל דורש השם ירצה לשדד עמקים כדי להבין פשר דבר אשר התורה
דורשת מאתנו לעשות את אותו המעשה גם כשאנחנו נמצאים מטה מטה וגם כאשר אנחנו למעלה למעלה.
ומפורש שהתורה עצמה הסמיכה המצב של הצר הצורר בהדי המצב של וביום שמחתכם. וזה אומר
דרשני.
ויעויין בספר המצות להרמב"ם [מצוה
נ"ט] וז"ל היא שצונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת הקרבן מקרבני המועדות
כו' וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנזעק לפני השם יתעלה כו'
עכ"ל. והא קמן דהרמב"ם מונה מצוה אחת במנין המצות וזה הרי ודאי תמוה דהא
תרי קראי בפנ"ע נינהו ושני מצבים שונים לגמרי מחייבים את התקיעות ולמה יימנו כמצוה
אחת.
וכבר תמה על כך הרב המגיד וז"ל וראיתי
לרבינו בספר המצות שלו שמנה תרועה זו ותקיעה שבשעת הקרבנות ובעת הצרות בין במקדש בין
בגבולין במצוה אחת. ותמה אני למה, הרי שני פסוקים הם בכתוב. ונראה שדעתו ז"ל שהמצוה
היא אחת כללית לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין
ואין ראוי למנותן בשתי מצות ועוד צריך עיון עכ"ל.
ומו"ר כ"ק האדמו"ר
מטאלנא שליט"א אמר שהרמב"ם בא לומר שיש יסוד משותף בין התקיעה בשעת
התרוממות הרוח ושמחה של מועד לבין התקיעה בעת צרה, והוא, השמחה. גם בעת צרה אנו נדרשים להיות בשמחה ולתקוע לישועה מתוך שמחה. ובכך
מובן פשר סמיכות הפסוקים ודברי הרמב"ם על בוריים. אכן, מצוה אחת היא לתקוע
בשעת הקרבת הקרבן במועד ולתקוע בעתות מצוקה.
ויתירה מכך מבואר בדברי הראב"ע שהובאו
בזה ע"י גאון הדורות הרי"פ פערלא וז"ל וצוה להריע בחצוצרות על העולות
להיות לזכרון בהריעם במלחמה כו' עכ"ל והא קמן דנקט דלא זו בלבד שתרועות המלחמה
עניינם להזכיר את הקרבנות אלא דאדרבה כל עיקר התקיעה בחצוצרות על הקרבנות הוא כדי שהתרועות
דשעת מלחמה יוכלו להזכיר את הקרבנות, ע"י דגם הכא וגם התם איתנהו לחצוצרות. ואשר
לפ"ז הרי שניהם חלקי מצוה אחת ממש.
והקשה בס' וביום שמחתכם [לגר"י
וינפלד שליט"א עמ' ט"ו]: לכאורה הרי כשנמצאים במצב של מלחמה בארצכם על הצר
הצורר אתכם הרי נמצאים בהתעוררות תשובה גדולה ['ופרעה הקריב' שהקריב לבן של ישראל לאביהן
שבשמים] ולמה לן בהאי שעתא לאתויי עלה מכח זכות הקרבנות כדי לזכות בונושעתם. וכי לא
סגי בוהרעותם בחצוצרות מתוך התעוררות התשובה שמכח הדבר שייצר לכם עד דניבעי דוקא להתחבר
לזכרון ה'וביום שמחתכם' אתמהה.
וביאר בטוב טעם, שממוצא הדברים נלמד
דאומנם כן הוא דעיקר חשיבות העבודה היא בכך שהיא באה מן המרחב דוקא ולא מן המיצר. הזכות
של הקרבת החלב והדם. ביום שמחתכם דוקא היא שעומדת
לנו בעתות צרה וצוקה.
והמשיך בספר הנ"ל: ויאסר יוסף מרכבתו
ויעל לקראת ישראל אביו גשנה. וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד. ויאמר ישראל
אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי. והנראה בקישור הכתובים עפ"מ
דאחז"ל שיעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו שהיה קורא את שמע. דנראה ביאורו דק"ש
הרי ענינה מסירות נפש ובמשך השנים ש'ויתאבל על בנו וימאן להתנחם' כאשר יעקב אבינו ע"ה
חי בהרגשה של כי ארד אל בני אבל שאולה, הרי חייו לא היו חיים ואין חידוש ורבותא בכך
שהוא מוכן למסור את נפשו כי למה לו חיים. כי על כן לעת הזאת כאשר ראה את יוסף כי עודו
חי ושוב שרתה עליו שכינה מתוך שמחה התאפשר לו למסור את נפשו להקב"ה כאשר חייו
הם חיים. והיינו דקאמר יעקב 'אמותה הפעם' שעכשיו נאה לי למות למען שמו ית' אחרי ראותי
את פניך כי עודך חי. והיא היא מעלת העבודה של ביום שמחתכם על העבודה במצב של הצר הצורר
אתכם אשר בגללה מצווים אנו ועומדים בשעת הצרה להיזכר בעבודתנו מתוך רווחה. בדרך כלל
הזכרון בא לשם קיום העבר בההווה. אבל מצאנו גם 'זכור את יום השבת לקדשו' - זכרהו מאחר
שבא להשכיחו. לתחבל תחבולות בזמני עלייה ושמחה שלא יישכח מה שעלול לבא לידי שכחה. עלינו
לדעת כי לא לעולם חוסן ועלולים לבא ח"ו ימי הרעה ימים בהם הצר הצורר יהיה בא להשכיחו
ורק ע"י ההכנה הראויה נזכה לונזכרתם לפני ה' אלקיכם עכ"ד וש"י.
ובתוספת נופך. הבעיר השפת אמת: 'והנה ענין חלום פרעה לפי פשוטו בא להורות
דרך לעבודת השם יתברך, מאשר נודע לכל הבא בסוד ה' ועבודתו כי יש ימי הטובה וימי הרעה
כמ"ש בזוה"ק [פ' מצורע דף נ"ד]. והעיקר לאסוף בימים הטובים כל ההארות
אל עיקר נקודת לבבו עד שיהיה לו על ימי הרעה כמו שכתוב 'זכור את בוראך' כו' כמ"ש
בפי' בזוהר הקדוש שם כל זה הענין. וזה פירוש 'על זאת יתפלל כל חסיד כו' לעת מצוא' השעה
הטובה שאין לך אדם שאין לו שעה אחת ורצון לעבודת השם יתברך ואז בידו לנטוע ולקבוע הטוב
בלבו כנ"ל' [שפת אמת ליקוטים פ' מקץ].
ופתח לבך לדברי המגיד מקוזניץ [עבודת ישראל
ליום ב' דפסח] 'כתוב אומר 'ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה' דהיינו שיש באדם מוחין
דגדלות ושעות שיוכל לעבוד את בוראו בבהירות ובהתלהבות ויש עתים
וזמן שמסתלק ממנו המוחין ונשאר בקטנות. והכלל שצריך האדם לזכור בשעת מוחין דגדלות להכין
עצמו ולעשות רושם בקרבו הגם שיסתלק ממנו ההתלהבות לא יפול לגמרי ח"ו ויהיה מהמנצחים
קרבא ויתחזק וישען בה'. וזה רומז מה שכתוב 'אמור אל הכהנים ... ואמרת' ופירש רש"י
להזהיר הגדולים על הקטנים' דהיינו בשעת מוחין דגדלות להזהיר עצמו על שעת הקטנות ולחזק
את עצמו' עכ"ל. [ועי' בקובץ היקר ישורון כ' עמ' תר"ס והלאה שהסביר
עפ"י היסוד הזה את אכילת חזרת-המתוקה למצות מרור, בחינת זכירת ימי המתיקות
כדי לתת חיזוק לימי המרירות].
ולא המדרש העיקר אלא המעשה.....
פעם אחת נכנס למרן הרה"ק רבי אהרן
מבעלזא זי"ע אדם חשוב ששיכל רח"ל את כל משפחתו בניו ובני ביתו בגיא ההריגה
שואת יהודי אירופה הנוראה. והוא דואב ומר נפש שבור כאוב ורצוץ על כל התלאות והזוועות
אשר מצאוהו שם. שפך את דאבון לבו בפני מרן ז"ל ותחת אחד השיחים אמר למרן "ומי
הוא זה אשר יבין ללבי הפצוע כמו הרבי שאיבד אף הוא את משפחתו במלחמה ל"ע".
תיכף בשומעו זאת ניתר מרן ז"ל ממקומו בסערת רגשות עזה, והכריז מנהמת לבו "חס
ושלום מיט מיר האט דער רבש"ע קיינמאל נישט שלעכטס געטוהן, דער רבש"ע האט
אימער גוטס געטוהן, און נאר גוטס געטוהן". [חס ושלום, עמדי לא פעל ה' רעה אף פעם,
ואך טוב עשה עמי הרבש"ע]. וחזר שוב "מיט מיר האט דער רבש"ע קינמאל נישט
שלעכטס געטוהן". וציוה מרן ז"ל על זה האיש ליטול את ידיו ולחזור בו מדבריו.
וחלף זמן מה עד שמרן ז"ל שבה אליו רוחו ושככה סערת נפשו. [הגה"צ רבי יצחק
שלמה אונגר זצ"ל גאב"ד חוג חת"מ ב"ב. ס' רשומים בשמך ב"ב
תשס"ז ע' רמ"ב]
אני מודה שוב לכל הלמדנים המופלגים, המעירים, ומאירים, מחדשים,
ומחזקים את כותב העלון, עבדכם הנאמן. כל עצות לשיפור ולהשגת מימון להרחבה, תתקבלנה
בברכה, חיבה ואהבה.
שבת שלום ואורות אין סוף!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה