אורות הגבעה - אמור

שבועה על חצי שיעור

לרפואת מרת הענא מרים בת חנה, שרה לאה בת רבקה, דבורה בהמון בת אביגיל, ר' שלמה בן פייגע דינה, ר' יוסף בן רות, ר' אריה דב בן מלכה בתוך שח"י!

 

בס' לימודי ה' [לימוד קיד] נסתפק במי שנשבע שלא לאכול חצי זית נבילה [דחלה השבועה] ואח"כ אכל כזית נבילה, אי עבר על שבועתו באכילה זו או, דלמא הא לא נשבע כי אם על חצי זית ועל שיעור שלם הא לא נשבע כלל. המאמר בנוי בחלקו על דברים ששמעתי ממו"ר שליט"א.   

אי' ביומא [ע"ד] חצי שיעור, רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, ריש לקיש אמר מותר מן התורה, רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל. ריש לקיש אמר מותר מן התורה, אכילה אמר רחמנא וליכא. הרמב"ם [פ"ה מה' שבועות ה"ז] כתב וז"ל שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות 'ואכל פחות מכזית' חייב בשבועה. בשו"ת הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל [ח"א סי' ע"ו] כתב דמלשון הרמב"ם הנ"ל יש לדייק דאינו חייב על השבועה אלא כשאכל פחות מכזית נבלות וטריפות אבל אם אכל כזית אינו חייב על השבועה וכמו שכתב הרמב"ם 'ואכל פחות מכזית חייב בשבועה'.

ובאמת כן מבואר ברש"י [יומא עג:] כמו שיתבאר. הגמרא אומרת: אי הכי [שריש לקיש מודה שחצי שיעור אסור דרבנן] לא ניחייב עליה קרבן שבועה [אם נשבע שלא לאכול חצי שיעור מדבר איסור ואכל, לא יתחייב על כך קרבן שבועה, כדין העובר על שבועתו, הואיל ואכילת חצי שיעור היא אסורה מדרבנן, אין שבועה חלה על זה, כפי שהגמרא תבאר לקמן], אלמא תנן [האומר] שבועה שלא אכל, ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב [קרבן שבועה], ורבי שמעון פוטר. ומקשה הגמרא, אמאי חייב [לפי הת"ק], הרי מושבע ועמד מהר סיני [שלא לאכול נבילות וטריפות, ואין שבועה חלה על שבועה], ותירץ ריש לקיש שמדובר שנשבע שלא לאכול חצי שיעור של איסור, שבזה אין איסור אלא משום שבועתו, ותלוי בשתי דעות התנאים "אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור, ואליבא דרבנן [דאמרי שהנשבע שלא אוכל סתם אוסר עצמו בכשיעור, אבל אם פירש בשבועתו שלא לאכול אפילו חצי שיעור – חלה שבועתו] או בסתם [שנשבע סתם שלא יאכל] ואליבא דרבי עקיבא, דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא [ומכיון שאינו מושבע ועומד על חצי שיעור נבילות וטריפות, השבועה חלה]". וברש"י ד"ה או בסתם כתב "... ומיהו כשאכל לא אכל אלא חצי שיעור שאינו מושבע עליו מסיני" עיי"ש. הרי רק כשאכל חצי שיעור חייב אבל כשאוכל שיעור שלם, פטור. [אלא דרש"י מיירי שם אליבא דריש לקיש והרמב"ם כתב כן גם אליבא דרבי יוחנן דקיימא לן כותיה]. והעיר בזה השפת אמת שם ביומא.  

ומבואר מדברי רש"י והרמב"ם שהנשבע על חצי שיעור ואכל שיעור אינו חייב קרבן שבועה. וזה דורש התבוננות, שאיזה סברא יש בזה? הרי נשבע לא לאכול חצי שיעור ואכל ואיך המשך אכילתו יפקיע את האיסור? אתמהה.

והרגיש בזה כנראה הרש"ש וכתב "נראה דלא אתי לאפוקי אלא כשבלע בבת אחת" ע"ש.  והיינו דאם לא אכל כל הכזית בבת אחת אלא שאכל תחלה חצי זית נבלה ואחר כך השלים לכזית שלם כבר נתחייב משום נבלה על החצי זית שאכל אבל באוכל כל הכזית בבת אחת אינו חייב על הנבלה. ויש לדון שגם באכילה בבת אחת יהיה חייב על חצי נבילה משום חצי שיעור דיש בכלל מאתיים מנה, וכשאוכל כזית אוכל גם חצי זית וליחייב משום שבועה על חצי זית.

ואשור ברהטים, בס' היקר להורות נתן [מועדים ח"ד עמ' שנ"ו] שעמד בזה וביאר על פי מה שיש לחקור בהא דאמרינן דבאכל כזית שלם של איסור הרי הוא חייב מלקות וכשאוכל חצי זית עובר על איסור דאורייתא לר' יוחנן או מדרבנן לריש לקיש. האם הכונה שיש שני מיני איסורים דכשאכל כזית שלם הרי הוא עובר על הלאו ולוקה וכשאכל חצי שיעור הרי הוא עובר על 'כל חלב' או על איסור דרבנן והם שני איסורים שונים דיש איסור אחד לאכול כזית והוא חמור עד כדי שלוקין עליו. ויש איסור שני לאכול פחות מכזית והוא איסור דאורייתא לעצמו או מדרבנן ואכילת חצי הזית אינו חלק מאיסור אכילת הכזית השלם אלא הוא איסור בפני עצמו ואף כשאכל כזית שלם לא פקע האיסור חצי שיעור מהחצי זית שאכל כיון שהם שני איסורים שונים. או דנימא דליכא שני איסורים אלא דאיסור שלם של מלקות ליכא אלא בכזית וכשאוכל פחות מכזית הרי הוא התחלת האיסור ואסור מן התורה או מדרבנן וכשגמר לאכול כזית שלם כי אז נגמרה אכילת האיסור ולוקה וכשגמר לאכול כזית שלם אז הוברר למפרע שכל מה שאכל היה איסור דאורייתא ולוקין עליו ואינו לוקה על המשהו האחרון בלבד אלא שאחרי שגמר לאכול כזית שלם שוב לוקה על כל משהו שאכל דעל ידי גמר אכילת הכזית הוברר למפרע שהכל היה אכילת איסור.

ונראה לומר דבחקירה זו תליא מה שכתב רש"י והרמב"ם שאם נשבע שלא לאכול חצי זית נבלה ואכל כזית נבלה דאינו לוקה משום שבועה והקשינו דאמאי אינו לוקה על השבועה והלא אף שאכל כזית שלם, מכל מקום הרי אכל גם כחצי זית נבלה ויש בכלל מאתים מנה ולילקי על השבועה במה שאכל גם חצי זית נבלה, ולהנ"ל אתי שפיר דסבירא להו לרש"י ורמב"ם דהא דחצי שיעור אסור מדאורייתא או מדרבנן אינו איסור בפני עצמו אלא שהוא התחלת האיסור של אכילת כזית שלם וכשאכל כזית שלם הוברר למפרע שגם מה שאכל עד עכשיו נכלל בכלל איסור האכילה של כזית שלם ועל כן כשנשבע שלא לאכול חצי זית נבלה ואכל רק חצי זית שפיר לוקה משום שבועה, כיון דעדיין ליכא איסור שלם של אכילת נבלה אבל אחר שאכל כזית שלם הרי אז הוברר למפרע שכל מה שאכל עד עכשיו הוא בכלל אכילת האיסור של נבלה. וכעין מה שכתב המהרש"א במהדורא בתרא [חולין לו.] דאף למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף, מכל מקום מודה דאחר ששחט את רוב הסימנים וגמר את השחיטה כי אז הוברר למפרע שגם תחלת השחיטה הוא בכלל השחיטה עיי"ש. ועל כן כתבו רש"י ורמב"ם דבנשבע שלא לאכול חצי זית נבלה אינו לוקה על השבועה אלא אם אכל חצי זית בלבד אבל אם אכל כזית שלם אינו לוקה על השבועה כיון שהוא מושבע ועומד שלא לאכול כזית שלם, ולא תקשי מה שהקשינו דנימא דאעפ"כ לוקה על חצי זית נבלה משום שבועה דאף אחר שאכל כזית שלם לא נפקע איסור אכילת החצי זית דיש בכלל מאתים מנה. ולהמבואר אתי שפיר דאחר שאכל כזית שלם שוב ליכא איסור של אכילת חצי שיעור לעצמו, דאחרי שנגמרה אכילת השיעור השלם הוברר למפרע שהכל הוא אכילת איסור שלם של כזית דגם דמתחלה לא היתה איסור אכילת החצי שיעור איסור בפני עצמו אלא התחלה של אכילת איסור שלם, וכשגמרה אכילת האיסור עד כזית אז הוברר למפרע שהכל הוא בכלל איסור האכילה של נבלה וממילא אי אפשר לחייבו על שבועה באכילת חצי שיעור דאחרי שאכל שיעור שלם שוב נכלל כל האכילה בכלל אכילת השיעור השלם וחייב משום נבלה, וממילא אי אפשר לחייבו משום שבועה עכ"ד ה'להורות נתן' ודפח"ח. ומצאתי בס"ד שבאותו כיוון צעד הגרש"ר [שיעורי רבי שמואל יבמות עמ' קס"ט] בכותבו "דלאחר שאכל כזית הוי כל משהו ומשהו חלק מהאיסור השלם וגם על חלק מהאיסור לא חל איסור אחר ורק כשלא אכל אלא פחות מכזית דאז אין על זה עדיין שם האיסור השלם רק איסור דחצי שיעור, התם חייל על זה איסור אחר". וע"ע קובץ הערות [לגר"א וסרמן חולין אות מו].

כמדומני [ואינני בטוח בכך] ששמעתי ממו"ר שליט"א בנוסח אחר, שאיסור אכילת כזית הוא להשלים את שיעור הכזית ואילו כל האכילה "בדרך" לכזית הוא תנאי. לכן, ברגע שמשלימים את השיעור, התברר שכל האכילה הייתה בגדר תנאי להשלמת השיעור ולא איסור עצמי. אילו היה איסור עצמי לא היה אפשר להפקיע את איסור אכילת חצי שיעור.

ברמב"ם פ"י מהל' תרומות הי"א נאמר שנזיר ששגג ושתה יין של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, וכ' הכס"מ דכן גירסת הרמב"ם בתוספתא תרומות, והטעם הוא דכיון דנזיר אסור ביין אף אם הי' חולין לאו שתיה היא. והקשה האדמו"ר מגור בעל האמרי אמת זצ"ל [מכתבים – קלט], למה נזיר פטור, הרי שיעור שתיה לענין חומש הוא כזית [כמבואר באותה הלכה], א"כ כבר נתחייב חומש בכזית קודם ששתה עד רביעית לענין איסור נזיר [כמו שמפורש בפ"ו דנזיר], וא"כ קשה לר"ל דחצי שיעור מותר מן התורה, כיצד יפרנס תוספתא זו [לפי ר' יוחנן לא קשה, שמכיון שחצי שיעור אסור מן התורה לדעתו, גם שתיית כזית יין הייתה אסורה מן התורה ואינו חייב, איפוא, לשלם את החומש]? ותי' האמרי אמת עפ"י רש"י הנ"ל ביומא, שיסד שכשאכל שיעור שלם נפטר למפרע על אכילת חצי שיעור, וככל החזיון הנפלא שנגלה לעינינו. וא"כ אפשר קצת ליישב דהתוספתא איירי באופן שהנזיר שתה רביעית יין של תרומה ואז נפטר למפרע מלשלם החומש על שתיית הכזית.   

 

והנה, כיסוד הזה מצאנו גם בהלכות יום הכיפורים. כותב הביאור הלכה [סי' תרי"ח ד"ה ואם אמדוהו] "עיין בתשובות בנין ציון סימן ל"ד, דבכל אכילה ואכילה אף אם הותר לו לאכול פעם אחת יותר משיעור, מכל מקום על אכילה שניה אם היה די לו בפחות משיעור והוא יאכל כשיעור, חייב כרת. לכן צריך לשער בכל אכילה ואכילה אם די לו בפחות וכו' עכ"ד. הרי לנו חידוש מרעיש, דהיינו אם די לחולה בחצי כזית ואכל כזית, חייב כרת אף על פי שאכל רק חצי כזית באיסור. אלא שהחצי שאכל בהיתר מצטרף למפרע לחצי שאכל אח"כ באיסור. ומה שמעצים את החידוש הוא שהחצי הראשון שאכל היה קיום של מצות פיקוח נפש ואח"כ בהשלמת השיעור הופך אותו חצי להיות איסור [מו"ר שליט"א העיר שעיין בגוף דברי הבנין ציון וחידושו של הביאור הלכה לא מופיע שם. בזמנו הביא את התשובה של הבנין ציון והראה אותה לגר"ח קנייבסקי שליט"א שהופתע מאד והביא את התשובה להראות לאביו הסטייפלער זצ"ל ולא מצאו פתרון לדבר. גם אני הקטן הצעיר באלפי ישראל עיינתי שם ולא מצאתי חידושו של הביאור הלכה, שכתב שם בזה"ל  ולכן צריך לשער באכילת החולה ביוהכ"פ שלא להאכילו בין כשיעור שיש בו איסור כרת ובין פחות מכשיעור שעכ"פ אסור מה"ת רק מה שמספיק להוציא מספק נפשות וכו' עכ"ל. הרי שלא כתב דאם משלים לכשיעור מתחייב כרת כלשון הבאה"ל אלא כתב דאין לו לאכול בחינם לא כשיעור ולא חצי שיעור אלא שהבאה"ל העתיק לשון הפתחי תשובה עיי"ש]. ועי' בס' זרע אברהם סי' ב', שו"ת חתם סופר או"ח סי' קנ"ז, דעת סופר לז, יד סופר סי' ז אות ב.

 

ואנכי הרואה בס' אמרי יצחק [וייס עמ' קמד] שכתב שאין להביא ראיה מהביאור הלכה לשאר איסורים, די"ל דדעת הבאה"ל כדעת הבנין שלמה [סי' מא] והכת"ס [סי' לא] דביוה"כ מתחייב אף שאכל קודם יוה"כ רוב השיעור, ולפי"ז פשוט דכ"ש שמה שאכל לצורך פקו"נ מצטרף, אך בשאר איסורים שצריך לאכול כל השיעור בזמן איסור אפשר דגם הבאה"ל יודה דאינו מצטרף מה שאכל בהיתר משום פקו"נ ודו"ק עכ"ד.

 

ותבט עיני בשורי בס' יהודה לקדשו [עמ' תלז במאמרו של הגר"א גנחובסקי זצ"ל] שהתקשה בהבנת דברי הביאור הלכה, דלכאורה הא ודאי אם יאכל חצי שיעור בעודו עכו"ם ויתגייר ויאכל חצי שיעור נוסף בודאי לא יתחייב, דאכילה הראשונה לא היתה באיסור כלל א"כ למה יצטרף כאן החלק שאכל בהיתר של פיקו"נ לענין עונש [א.ה. ויש לעיין לפי דעת הבנין שלמה והכתב סופר הנ"ל, שאולי כמו שמצטרף לאיסור מה שאכל קודם יו"כ בהיתר גמור, כך יצטרף מה שאכל בגיותו, דסוף סוף ביטל את העינוי]. וצ"ל דכאן בתחילה כשבא לאכול היתה דעתו לאכול שיעור שלם בו בזמן שהותר לו רק חלק מן השיעור א"כ נמצא שהעוולה היא על כל מעשה אכילה זו ושם אכילת איסור עלה דהחצי שיעור הראשון היה יכול לאכול בתור חצי שיעור ואכלו בתור חלק משיעור שלם.

 

 והנה, במס' שבועות [כ"ד:] אי' ואמר רבא, למאן דאית ליה איסור כולל [שאיסור חל על איסור כאשר האיסור השני מוסיף על האיסור הראשון כגון נבילה כשנכנסה יום כיפור], אמר שבועה שלא אוכל תאנים, וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים. שואלת הגמרא, פשיטא, משיבה הגמרא, מהו דתימא איסור הבא מאליו אמרינן [דחל על איסור], איסור הבא מעצמו [מכח האדם כגון שבועה], לא אמרינן [שהוא חל על איסור] קא משמע לן. שוב מביאה הגמרא משנה להקשות על רבא: מתיב רבא בריה דרבה יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד וכו' ואם איתא [שאומרים איסור כולל בדבר הבא מכח האדם], משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב, מיגו דחייל אתמרים, חלה נמי אחלב, עכ"ד הגמרא. והקשה התוספות הרא"ש, וקשה למ"ל להקשות דוקא למאן דאית ליה איסור כולל, הא נמי למאן דלית ליה איסור כולל קשה דליתני חמש כגון דאמר שבועה שלא אוכל חצי זית חלב דאינו מושבע עליו וכשאכל כזית עבר על שבועתו דיש בכלל כזית גם חצי זית עכ"ק והניח בצ"ע.

מוכח דס"ל להרא"ש ז"ל דבנשבע על ח"ש אף אם אכל אח"כ שיעור כזית מ"מ כיון דחל כבר האיסור בחצי זית תו לא פקע. אבל מהא גופא שהגמרא לא הקשתה כך ראיה לרש"י והרמב"ם דבכה"ג אינו שאכל כזית שלם אינו חייב על אכילת חצי זית. וכן הוכיח במהר"ץ חיות.

ולא המדרש העיקר אלא המעשה שמספרים....

הרב אליעזר וייספיש עלה למטוס הממריא מישראל לארצות הברית. לאחר שהתיישב, התקרב לעברו אדם שנראה כבן שבעים ויותר. ממראהו החיצוני לא ניתן היה לשפוט עד כמה הוא שומר תורה ומצוות, אם בכלל. כשראה האיש שהמושב ליד הרב פנוי, התיישב לידו ופתח עימו בשיחה. הוא החל לדבר באנגלית במבטא כבד, וכאשר שמע שהרב וייספיש הוא ירושלמי, עבר לשפת היידיש. כאשר נודע לאיש שבן שיחו הוא נינו של הרב יצחק אליעזר חרל"פ, אחיו הבכור של הרב יעקב משה חרל"פ, הרהר לרגע ואמר:

"יש לי סיפור מופלא לספר לך. יליד שכונת 'שערי חסד' אני, ומיום עומדי על דעתי נמשכתי בחבלי קסם ובעבותות של אהבה אל רבי יעקב משה חרל"פ. עיניי לא שבעו מעולם מלהתבונן בפניו הנהדרות. בלילות שבת זרחו פניו במשנה זוהר, דמותו היתה מוארת באור שלא מעלמא הדין, כולו כוכב נוגה מהלך. כבן עשר הייתי, ובכל ליבי, לב של ילד קטן ותמים, הייתי משוכנע שהאור הזורח ממנו הוא השכינה הקדושה ששורה עליו. גם בגדי השיראין שלבש היו מאירים יותר משל אחרים. לא התפלאתי, שהרי אור השכינה שעליו השתקף בהם.

"וכך הייתי נוהג: עוד בטרם הדלקת נרות הייתי הולך לביתו של רבי יעקב משה, ממתין לו בחוץ עד צאתו מביתו, ומלווה אותו לבית הכנסת. בעצם, לא נכון לומר שהייתי מלווה אותו, אלא רץ הייתי לפניו, וזאת תוך כדי שאני מסתכל לאחוריי ומתבונן בפניו שהאירו באור יקרות, עד הגיעו לבית הכנסת הגר"א, שם מקום תפילתו. ומשם הלכתי לבית הכנסת החסידי בו התפלל אבי ז"ל.

"לאחר התפילה הייתי יוצא מבית הכנסת החסידי וחוזר לבית כנסת הגר"א, מחכה לרבי יעקב משה עד שיצא, מלווהו לביתו, ורק אז חוזר לביתי.

"בליל שבת אחד, בבואי לבית כנסת הגר"א לאחר תפילת מעריב על מנת לחכות לרבי יעקב משה, הבחנתי ביהודי ירושלמי שאינו משכונתנו עומד שם ברחוב ליד בית הכנסת. משהו מעורר תשומת לב היה בו. נטוע היה במקומו ועיניו היו מרוכזות בפתח בית הכנסת, הוא עשה תנועות משונות בפיו ובלחייו והיה נראה בעליל שהוא מצפה למישהו.

"והנה, בעודי מתבונן בו ובתנועותיו המשונות, קומת ההדר של רבי יעקב משה הופיעה בפתח בית הכנסת. באחת נתלש אותו יהודי ממקום עמידתו, התקרב אל הרב במהירות והריק את מלוא תכולת פיו על פניו של רבי יעקב משה. אז הבנתי למפרע מהו פשר העווית שבפיו. משהתרוקן פיו של ברנש זה מרוקו, חזר ומילאו מחדש, והפעם בחרפות וגידופים שלא קלטו אוזניי משום שעיניי היו מרותקות לרבי יעקב משה. המקרה אירע בתקופה בה פגעו קנאים ברב אברהם יצחק קוק, ואת חיציהם המורעלים לא חסכו גם מתלמידו ורעו הגדול, הרב חרל"פ.

"רבי יעקב משה לא נשא פניו לראות מי האיש שירק עליו כדי שלא יעלה בליבו עליו. הוא לא הוציא מילה מפיו לענות למחרפו. בעודו נועץ את עיניו בקרקע, הסיר את מטפחתו שהיתה קשורה לצווארו, ניגב בה את פניו, קינח את זקנו ואת בגדיו עד כמה שהיה יכול, והותיר את מטפחתו ברחוב. רק עיניו הזכות מלאו עצב. מה חפצתי אז לנשקו ולנחמו. וכך, בלי אומר ודברים, חזר הרב לביתו, כולו שקוע במחשבותיו.

באותה שעה גבהה קומתו של רבי יעקב משה בעיניי עד רום שמיים. מאז הבטתי בו כבמלאך, שהלא רק מלאך ממלאכי מרום יכול לנהוג כך. אשרי חלקי, חשבתי לעצמי, שאני כה קרוב למלאך הקדוש הזה. באותה שנה היגרו הוריי לארצות הברית ולא ראיתי עוד את האדם הקדוש הזה, אך דמותו ההדורה ועיניו הטובות הקבועות כמרגליות בפניו המאירות לא משו מנגד עיניי".

האיש סיים את סיפורו בסערת נפש. לפתע הוציא מארנקו תמונה. היתה זו תמונת הרב חרל"פ. הוא הציגה בפני הרב וייספיש ואמר:

"אגלה לך מדוע אני נושא את תמונתו בכיסי במשך עשרות שנים. סערות רבות עברתי בחיי. פעמים רבות עמדתי על פרשת דרכים, אך בכל פעם חשבתי לעצמי: איך אוכל להעלות את מראה האדם הקדוש הזה לנגד עיניי אם אחלל את קודשי אומתנו ואסטה חלילה לאורחות עקלקלות?!

"כל מה שזכיתי לו עד היום", סיים האיש הנרגש את דבריו, "הרי זה הודות לרבי יעקב משה חרל"פ הקדוש".



על פי הספר 'שירת הים' שיוצא כעת לאור על חיי הרב חרל"פ. חובר על ידי נינו, יאיר חרל"פ..