שבת דף קיא ע"א - והאמר רב שימי בר
חייא משמיה דרב האי מסוכרייא דנזייתא [בגד שכורכים סביב ברז של חבית חרס] אסור להדוקיה [בנקב הברז] ביומא טבא [משום שסוחט את המשקים הספוגים בו]. וכתב הר"ן "אלא
שעדיין קשה דהא סחיטה זו אינה אב מלאכה אלא כעין מפרק שהיא תולדה דדש ובודאי לא דמי
לדש אלא היכא שהוא צריך למשקה שהוא נסחט ממנה שהיכא שאינה צריכה לה לא דמי לדש ואמאי
מיחייב הוה ליה כסוחט כבשין וכו'" ובגליון הש"ס [ירושלמי שבת פרק ז ה"ב]
הבין מדברי הר"ן שאין חייב במלאכה שאינה צריכה לגופה רק באב אבל בתולדה לכולי
עלמא מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. [עיין באגלי טל מלאכת דש אות פד בהג"ה
שכתב על זה דישתקע ולא יאמר כן דאין שום סברא לחלק בין אב לתולדה. וראיה מהא דריש ב"ק
דפריך אמאי קרי לה אב ואמאי קרי לה תולדה, לימא נפקא מינה במלאכה שאינה צריכה לגופה].
וכתב הגרצ"פ פרנק זצ"ל
"אבל דבריו היו קשים לי מכיון דבאב גופיה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אמאי לא
נלמוד גם בתולדה מהאב שחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. ואמרתי דהא דמחייב במלאכה שאינה
צריכה לגופה היינו נמי מטעם תולדה דסתם אב הוי מלאכה שצריך לגופה כמבואר בתוס' לעיל
דף צד ע"א ד"ה רבי שמעון פוטר דכל מלאכות שבמשכן היו צריכין לגופן. ולפי
זה אם כל המלאכה היא תולדה והיא אינה צריכה לגופה הוי תולדה דתולדה ולא מצינו שיהא
חייב על תולדה דתולדה". וכ"כ הגרמ"ז בתוצאות חיים [סי' ו' אות ט'].
[הרי לנו תשובה לדברי האגלי טל שהבאתי
בסוגריים ששאל מה הסברא לחלק בין תולדה לאב]. ויש להעיר מדברי הר"ח [שבת ע.] שמפורש שיש תולדה לתולדה, ויש
להאריך.
ורבינו ציין לירושלמי [שבת פ"ז
ה"ב] "קצר לייפות את הקרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את
הקרקע וכו'? ברם כרבנן, מכל מקום הרי חרש מכל מקום הרי קצר". כלומר, לדעת
רבנן שמלשאצל"ג – חייב – חייב גם משום קוצר וגם משום חורש כי מכל מקום חרש
וקצר. וכן: "דג שסחטו אם לגופו הרי זה פטור, אם להוציא ציר – חייב. ברם כרבנן
– מכל מקום הרי סחט, מכל מקום הרי הוציא ציר". והמדובר הוא באב מלאכה, חורש,
קוצר חיטים וכו', אבל הזומר כדי להשביח את הצמיחה, אם צריך לעצים חייב גם משום
קוצר, שקצירת העצים היא תולדה של קציר חטים. אבל אם אינו צריך לעצים פטור משום
קוצר. וקשה, הלמאי לא אמרינן "מ"מ הרי קצר". ביאר רבינו שבתולדה
הדין הוא שאם אין גדרי המלאכה, דהיינו שהוא צריך למלאכה ובשיעור הראוי לתולדה בפני
עצמה – אינה מלאכה כלל. "אך זה רק אם מתקן הדבר וצריך להדבר אבל אם אין צריך,
שוב אין שם הדבר עליו כלל". ולכך דייק רש"י [ק"ד: ד"ה ועשאו
ב' זיינין] וכתב 'והספר צריך לכך'. שמכיון שמחיקת גג החי"ת לעשותה ב' זיינין
היא תולדת כותב, אם אינו צריך לכך, אינה מלאכה כלל. וכן כותב רבינו להלן
"והטעם כך: דתולדה אף למ"ד מלאכה שאינה צל"ג חייב, מ"מ זה רק
במין אב, אבל בתולדה כל זמן שאין עליה שם זה לא הוה עליה שם תולדה כלל'. דהיינו
שאב הוא מלאכה בעצם, ולכן אע"פ שאינה צל"ג חייב, ואילו על תולדה לא חל
שם מלאכה אא"כ יש בפעולה שעושה שם וצורת מלאכה.
וכן השיעור של האב והתולדה אינם תמיד
שווים, כי אם אין לתולדה שיעור הראוי לה, אינה מלאכה כלל. דומה: מגבן שהוא תולדת
בונה. הבונה שיעורו בכל שהוא והמגבן שיעורו בגרוגרת. מסביר רבינו: 'מגבן פחות
מכשיעור אין עליה שם בנין כלל' כי אינו ראוי לכלום.
ויעויין בשו"ת יביע אומר ח"ד
או"ח סי' כ"ו אות ה' שיישב על פי יסוד זה הסתירה ברמב"ם שפסק כר"י
דמשאצל"ג חייב עליה ומאידך פסק בפ"י הי"ז משבת שהמפיס שחין להוציא
הליחה שבה הרי זה מותר די"ל דכיון דמפיס מורסא אינו אלא תולדה דמכה בפטיש כל שא"צ
לגופה אלא להוציא הליחה שבה מותר אף להרמב"ם שמחייב במשאצל"ג כרבי יהודה
ודו"ק ע"כ ועיי"ש מש"כ עוד בזה.
והנה במו"ק אי' איתמר המנכש והמשקה
מים לזרעים בשבת, רבה אמר משום חורש ור"י אמר משום זורע. ובתוס' שם פירשו דבהא
פליגי דרבה סבר לבתר המעשה מדמינן לה ולא אחר המחשבה ור"י סבר בתר מחשבה אזלינן
דהוא עיקר ולא אזלינן בתר דמיון ומחשבת הנפש לאו לרפויי ארעא וע"ש בגמ' דלרב כהנא
חייב בכה"ג שתים. וע"ש במהרש"א ומדבריו יש ללמוד דענין תולדות דמלאכות
שבת הם בב' פנים או דמיון במעשה החיצוני או דמיון במחשבה ותכלית. ועיין בריש קונטרס
כלכלת שבת לבעל תפא"י שכתב שם מעצמו דבר זה דישנן תרי גווני תולדות, תולדה דדימוי
בפעולה ותולדה דדימוי בתכלית.
מעתה, כתב הגר"ש פישר שליט"א
[בית ישי יז] מובן מאליה דהך כללא דכייל גה"ש בירושלמי בשם הר"ן שאין
חייב במלאכה שאינה צריכה לגופה רק באב אבל בתולדה לכולי עלמא מלאכה שאינה צריכה לגופה
פטור אינו אלא בהנך תולדות הדומות לאב במחשבה ותכלית לבד, דבהנך שפיר אמרינן דאי
אין צריך לגופן נמצא שאין כאן דמיון לאב כלל ובמאי הוי תולדה, משא"כ בהנך תולדות
דדמיין במעשה החיצוני ודאי שייך דין משאצל"ג דלר"י חייב ולר"ש פטור.
[ולפ"ז מתורצת קושיית האגלי טל שהובאה לעיל, למה הגמ' לא אמרה שהנפק"מ
בין אב לתולדה היא מלאכה שאצ"ל. ולפי הנ"ל מובן שאין זה נפק"מ
במקרה שהמעשה החיצוני דומה התולדה לאב, דבשניהם חייבים על מלאכה שאצ"ל]
עכ"ד [והוסיף שבלאו הכי אינו קשה כי הגמרא חיפשה את ההבדל בין אב לתולדה
ואילו תולדה לתולדה אינה כלום].
ויש להאריך עוד ואכ"מ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה