הראדזינר טען שצריכים להטיל תכלת מדין ספק דאורייתא לחומרא, הציג טענתו לפני גדולי הדור ולא ענו לו.
רבי בן ציון אוסטרובצור [תלמידו של השפת אמת] סיפר לבנו ר' משה ראובן שסיפר לאדמו"ר שליט"א בבית מדרש של גור שענה השפת אמת שרק בגוונא שבודאי יצא הדאורייתא חייבים להחמיר אבל בנד"ד שגם אחרי הטלת התכלת שעדיין יישאר ספק אם יצא, לא צריך להחמיר מספק.
הקשה האדמו"ר שליט"א מהא דאי' בשו"ע [סי' תקצ"ג ב'] שמי שאינו יודע לתקוע אלא תקיעה שברים תקיעה [ולא יודע לעשות תרועה], חייב לתקוע את מה שיודע, אע"פ שאינו אלא ספק אם יצא [כי אולי צריך תקיעה-תרועה-תקיעה או תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה כדי לצאת]. נמצא, שגם בגוונא שעדיין יישאר ספק אם יצא, חייב להחמיר.
וצע"ג.
אפשר שיש לחלק בין הספק בתכלת לבין הספק בתקיעת שופר. לגבי תכלת, לכאורה פסקינן שאין התכלת מעכבת ואפילו אם לא יצא יד"ח תכלת עיין קיים מצוות ציצית דאורייתא, ואולי מפני זה אין צורך להחמיר בספיקא דאורייתא של תכלת שהרי אפילו בלי זה יש לו קיום מצוות ציצית.
השבמחקואילו לגבי תקיעת שופר בדין שהזכרת, הרי הוא איננו יודע לתקוע אלא תקיעה זו ואם לא יתקע תקיעה זו הרי הוא מבטל לגמרי מצוות תקיעת שופר, והוי כעין מש"כ הר"ן בערבי פסחים (קח:) שצריך להחמיר ולהסב בכל אחד מהד' כוסות משום דאם נקל בשני צדדי הספק, הרי מיעקרא מצוות הסיבה לגמרי. וכן בנד"ד - אם לא יתקע מה שהוא יודע, בוודאי יבטל המצווה. ומוטב שיהיה בספק קיום מצווה דאו' מלבטל המצווה בוודאות.
ולפ"ז אם היינו אומרים שלהלכה התכלת בציצית כן מעכבת את הלבן, אפשר שגם לרבי בן ציון אוסטרובצור היה צריך להטיל חוטי התכלת מספק, כי אחרת הוא מפסיד את קיום מצוות ציצית בוודאי.