אורות הגבעה                                                                                                                      פרשת תזריע- מצורע                                                                                                                                 לזכות מו"ר ועט"ר הגה"צ האדמו"ר מטאלנא שליט"א 

ולרפואת הענא מרים בת חנה

"ויצא הכהן מן הבית והסגיר את הבית שבעת ימים"

שורש דין חזקה 

ה

פעם נעסוק באחת מהסוגיות הרחבות והענפות בש"ס – חזקה. כמובן שאין אנחנו מתיימרים להקיף את הנושא, שלזה לא יספיקו כמה חיבורים עבי כרס, אלא להטעים טעימה קלה מדברי רבותינו שמפיהם ומפי כתבם אנו חיים, ויהא ה' בעזרנו. גרסינן בחולין [י:] מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקה [מה המקור בתורה לדברי חז"ל שמעמידים על חזקה], אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן, אמר קרא 'ויצא הכהן מן הבית והסגיר את הבית שבעת ימים', דילמא אדנפיק ואתא בצר לי' שיעורא אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקה ע"כ. הרי שיש לנו מקור לחזקה מנגעי בתים שאין חוששים שנפחת השיעור כשיצא מהבית אלא מעמידים אותו על חזקתו וכמו שהיה נגוע בשיעור הנצרך בשעת הראייה לא נשתנה בשעה שיצא החוצה וטימא את הבית.

קושיית תוס' – אולי כאן טמא מדין ספק טומאה ברה"י 

והקשו התוס' שאולי הטומאה כאן היא לא מפאת החזקה אלא מדין ספק טומאה ברשות היחיד לחומרא, וז"ל אין להקשות היכי מוכח מהכא דאוקי מילתא אחזקה, דילמא הכא טמא מספק דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא? ע"כ. וביארו שהוכחת הגמרא היא מכך שטימא הכתוב את הבית אף אם יש בו הרבה אנשים ודינו כרשות הרבים שספיקו טהור. וכן אף אם הנגע הוא בדבר שאין בו דעת לישאל שספיקו טהור, וא"כ מוכח שהטעם שטמא הוא משום שהולכים אחר החזקה.

קו' התוס' – מנין שהולכים אחר החזקה אפילו כשיש ריעותא  

והקשו תוס', שהוכחנו שהולכים אחר החזקה כשאין ריעותא אבל מנין שהולכים אחר החזקה במקום שיש ריעותא בחזקה כגון בסכין שהיתה שלימה ונמצאת פגומה [שסובר רב חסדא שכיון שהרי שחוטה לפניך ובבהמה הרי אין ריעותא רק בסכין שנמצאת פגומה מכשיר רב חסדא משום חזקת שחוטה לפניך – מהרש"א], וגם שנים שהיו הולכין ברשות הרבים ונטמא אחד מהם ואנו מסופקים מי נטמא, מטהרים את שניהם מטעם חזקה. ומכאן יש לשאול, מנין שגם בכה"ג אזלינן בתר חזקה? ומתרצים תוספות, שבנגע מטהרים אף במקום שהורעה החזקה, כגון שנמצא הנגע קטן מכשיעור אחר שבעת ימי ההסגר, ואעפ"כ לא מטהרים כל אותם אנשים שנכנסו באותם שבעת ימים.

והקשה החמדת שלמה [יו"ד ד'] שתוס' תירצו רק את השאלה הראשונה [מסכין שנמצאת פגומה] אבל לא תירצו איך סומכים על החזקה במקום שיש תרתי דסתרי [שנים שהיו הולכים ברשות הרבים ואחד ודאי נטמא, מטהרים שניהם]? ותירץ שאם חזקה מהני רק כשאין ריעותא זו ראיה שהיא בירור גמור ואם חזקה מהני אפילו כשיש ריעותא אז היא רק הנהגה ולכן מהני כשיש ריעותא, ומוכח מתוספות דמהני אפילו כשיש ריעותא א"כ ודאי היא הנהגה ולכן תוספות תירצו ממילא שמהני אפילו בתרתי דסתרי.  

קושיית תוס' - למה לא מטהרים את הנכנסים אם נמצא שהוקטן הנגע – הרי יש תרתי-לריעותא

ושוב מקשים תוס' על עצמם, למה במקרה כזה לא מטהרים את הנכנסים, הרי זה דומה למה שמצינו בנדה [ב' ב'] שמקוה שהיו בו ארבעים סאה ולאחר שטבל אדם נמצא המקוה חסר, הורעה חזקת המקוה שהרי הוא חסר כעת, ומעמידים את הטובל בחזקת טומאה שהייתה בו קודם הטבילה, וא"כ אף באופן זה שהורעה חזקת הנגע וכעת התמעט משיעורו, עלינו להעמיד את הנכנסים לתוכו בכל שבעת הימים בחזקת טהרתם, ולא ללכת אחר חזקת הנגע שהורעה עכ"ד ונשארו בקושיא. ובנדה [ב: ד"ה התם] תירצו תוספות שבמקוה כיון שאין דרכה להתמעט בבת אחת אלא מעט מעט, ניתן לומר מיד אחר שנמדדה והיו בו ארבעים סאה התחילה להתחסר ולכן מטמאים הטובל בה, אך נגע כיון שדרכו להתחסר בבת אחת לפחות משיעור גריס, יש לומר שעכשיו התחסר ועד שראינו היה בחזקתו עכ"ד.

תירוץ הגרא"ז מלצר זצ"ל ובעל הברכת מרדכי שליט"א לקושיית התוספות – ספק טומאה טמא הוא על הטומאה ולא על המעשה

והקשה הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל על תירוצם של התוספות בחולין, שכתבו בפשיטות שגם בכה"ג שיש בו הרבה אנשים ודינו כרשות הרבים, מ"מ ספיקו טהור [ומכאן ראיה שגם ברה"ר שספיקו בדרך כלל טהור, אם יש חזקת טומאה, טמא], מנין להם זאת? הרי בסתמא כשמסגיר את הבית אין בו בני אדם.

ותירץ קושיית התוס' [היכי מוכח מהכא דאוקי מילתא אחזקה, דילמא הכא טמא מספק דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא] דטומאת נגעים לא חל ממילא אלא דוקא ע"י אמירת הכהן 'טמא', וכל זמן שאינו אומר, אין כאן טומאה כלל והוא צריך לומר טמא כשהוא יודע שהוא טמא אבל אם אין ידוע לו כיצד יאמר טמא בזמן שהוא אינו יודע ולא שייך כאן כלל טומאה מספק, ומוכרחים להגיע לדין חזקה. וז"ל: "... שהדין דס"ט ברה"י אינה רק על דין הטומאה אבל המעשה נשאר בספק, א"כ גבי נגע לא שייך לומר ספק טומאה ברה"י ספיקא טמא. דהנה ידוע דגבי נגעים אין טומאת נגעים וטהרתן אלא עפ"י כהן וכ"ז שאין הכהן מטמא או מסגיר את הנגע אף אם יהי' בהנגע כל סימני טומאה עודנו טהור ודין התורה הוא שיטמא הכהן את הנגע וכל זמן שלא אמר טמא, טהור הוא. וא"כ אם הי' ספק נגע ברה"י אם הי' שייך לומר על כל ספק טומאה ברה"י שעשתה התורה המעשה לודאי ובספק נגע בשרץ נאמר שבודאי נגע אז שפיר נוכל לומר גם כאן גבי נגע כיון שהתורה החזיקה ברה"י ספק לודאי מעשה, א"כ ג"כ אם נמצא ספק אם חסר הנגע או לא נוכל להחזיק את הנגע שודאי לא חסר ועודנו בעינו כיון שהתורה עשתה ברה"י את הספק לודאי מעשה. וכיון דמחזקינן שודאי יש נגע יוכל הכהן לומר טמא ויטמא אבל כיון שבררנו דהמעשה נשאר בספק ולא הוי ודאי מעשה אלא ודאי טומאה, א"כ לא שייך זה אלא בספק שנגע בשרץ והספק הוא בהטומאה אם יש טומאה או לא. אבל הכא גבי נגעים דמעצמו אין עליו דין טומאה גם אם יש כאן נגע ורק אם יש נגע יוכל הכהן לטמא וכיון שעוד המעשה בספק וספק אם נגע הוא וכל זמן שאין הכהן רואה נגע לא יוכל לטמא וא"כ לא שייך לומר גבי נגעים ס"ט ברה"י ספיקו טמא. וא"כ נתבאר בקושית התוס' דלבד שהבית הוא תמיד אין בו דעת לישאל, לבד זה לא שייך גבי נגעים דין ס"ט ברה"י וע"כ אנו באין מטעם חזקה והחזקה מברר דעוד יש נגע ולכן יוכל הכהן לטמא את הבית עכ"ד. ועי' בס' ברכת מרדכי [סוגיות סי' עד] ברוח דומה ובניסוח אחר.

עונג יו"ט - אין תרתי לריעותא כשצריכים לבטל את החזקה מעיקרו

עוד הקשו התוספות, למה במקרה שנפחת הנגע משיעורו לא מטהרים את הנכנסים, הרי זה דומה למה שמצינו בנדה [ב' ב'] שמקוה שהיו בו ארבעים סאה ולאחר שטבל אדם נמצא המקוה חסר, שהורעה חזקת המקוה, שהרי הוא חסר כעת, ומעמידים את הטובל בחזקת טומאה שהייתה בו קודם הטבילה [משום תרתי לריעותא – חזקת הטומאה של הטובל והרי חסר לפניך], וא"כ אף באופן זה שהורעה חזקת הנגע וכעת התמעט משיעורו, עלינו להעמיד את הנכנסים לתוכו בכל שבעת הימים בחזקת טהרתם, ולא ללכת אחר חזקת הנגע שהורעה [הרי תרתי לריעותא: חזקת הנגע שהורעה וחזקת הטהרה של הנכנס. ובנדה תירצו ובחולין נשארו בקושיא]. ובקיצור – למה במקוה אזלינן בתר תרתי לריעותא ובנגעי בתים לא אזלינן בתר תרתי לריעותא?

ותבט עיני בשו"ת עונג יו"ט [סי' קמ"א] שכתב ליישב שרק במקוה שהתרתי לריעותא אינו מגרע את עיקר חזקת המקוה, אלא שהוא מגרע רק מזמן שטבל בו האדם, שאנחנו אומרים שמהרגע ההוא נחסר מים מהמקוה ולא טבל כראוי, בזה יש כח לתרתי לריעותא לגרע את חזקת המקוה. אולם בנגע, אם נאמר תרתי לריעותא אין זה מורה רק מזמן שנכנס האדם, שהרי זה לא יועיל לטהרו, משום שמשעה שהסגיר הכהן אף שנחסר הנגע הרי הבית טמא, אלא בהכרח להורות למפרע שכבר מזמן ההסגר נחסר, ואם כן נמצא שעל ידי התרתי לריעותא אנו באים לגרע את חזקת הבית מתחילתו, לכן אין בכח התרתי לריעותא לגרע את הנהגת החזקה דמעיקרא לגמרי, שאין להם כח לבטל אותו לגמרי, אשר על כן מובן היטב שאין בנגע דין תרתי לריעותא כמו במקוה, עכ"ד. ומבואר שההבדל הוא שב'תרתי לריעותא' במקוה לא מגרעים את חזקת המקוה מעיקרא אלא משעת הטבילה ואילו במקרה של נגע אם נאמר תרתי לריעותא ונטהר את הנכנס, נמצינו עוקרים ומבטלים את הטומאה מעיקרא, וזאת אין בכח תרתי לריעותא לפעול. 

במקוה אומרים תרתי לריעותא כי דנים על האדם משא"כ בבית מנוגע

ואנכי הרואה בס' כתר דוד [לג"ר כתריאל דוד קאפלין עמ' לט] שתירץ עוד, דשאני בית מנוגע ממקוה שנמצא חסר, דמקוה שנמצא חסר אין שום דינים על המקוה דאין שום דין ומצוה שנוגע להמקוה בלבדו וכל דיני מקוה נוגעים רק להטובל בהם, ואם כן אין לומר דמעמידין המקוה על חזקתו קודם שטבל בה הטמא, וממילא היה צריך להיות טהור, דלא היה שייך אז לדון מטעם תרתי לריעותא דזה אין לומר דקודם טבילתו לא היינו משתמשים בחזקה כלל ורק כי טבל בה הטמא וספק אם טבל כראוי אז יש להשתמש בחזקת המקוה לטהרו אבל איננו מועיל לטהרו כיון שאז יש תרתי לריעותא, חזקת הטמא ועוד הרי חסר לפניך. אבל לגבי בית מנוגע יש דינים על הבית אפילו כי לא בא אל הבית שום אדם ויש דין ומצוה על הבית, דבית שהוסגר ובסוף שבוע ראשונה הוכהה או הלך לו הנגע צריך קליפת מקום הנגע [וכדתנן בריש פרק י"ג דמסכת נגעים עשרה בתים הן הכהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טהור], ואין לצרף להרי חסר הנגע לפניך את החזקת טהור של האדם הנכנס לשם דמקודם אנו דנים על הבית אם הוא בית מוסגר כדי שיצטרך קליפה כיון שיש דינים על הבית עצמו ואם אנו מסתפקים בהבית אם היה בו שיעור נגע בשעת הסגר כמו שהיה קודם בשעת ראיית הכהן או לא היה בו שיעור כמו עכשיו שהלך לו אז אנו פוסקים על הבית עצמו שנלך בתר חזקה קמייתא דהיה בו הנגע ולא נחסר בשעת הסגרו ולא נלך כלל בתר חזקה דהשתא דחזקה דמעיקרא עדיפא ואם כן פסקנו על הבית שהיה בו נגע ואם כן אין לצרף כלל את חזקת הטהרה של האדם הנכנס לשם ודו"ק. ומבואר מדבריו שההבדל הוא שבמקוה, אין שום דינים על המקוה בפני עצמו ולכן אפשר לצרף את חזקת הטהרה של האדם. ואילו בבית מנוגע אנחנו דנים קודם על הבית, וברגע שקובעים שהוא טמא – לא מועיל חזקת הטהרה של האדם. ועי' גם בחזון איש [אבה"ע סי' פ' סק"כ].

מה הסברא שהולכים אחר החזקה

ויש לעיין מה הטעם שהולכים אחר החזקה, הרי אין שום הסתברות והיגיון לומר שהמצב לא השתנה. דוגמה מעולם של 'חזקת הדין': אדם זרק גט, ספק קרוב לו ספק קרוב לה – מעמידים אותה בחזקת אשת איש. וכאן הבן שואל, מדוע העובדה שהיא כבר נשואה קובעת לנו שהגט נפל קרוב לו [ואינה מגורשת]? או אם תרצה, דוגמה מעולם של 'חזקת הגוף': אם שנישאה ונמצאו בה מומין, ואין ידוע אם היו קודם הנישואין או לאחריהן, מעמידים אותה בחזקת שלימה, ואומרים שהגיעו אחרי הנישואין. זאת אומרת, מאחרים כמה שיותר את הופעת המומין [עי' כתובות ע"ה]. הרי רואים כעת שיש לה מומין. איזה בת-קול יצא לומר לנו שהמומין נוצרו דוקא לאחר הנישואין? שאלה זו הטרידה רבים.

והאיר עינינו הרמב"ם בפיהמ"ש [נזיר פ"ט מ"ב] שהענין יגיע עד ללא תכלית אם נלך אחר כל שלל האפשרויות, והעיקר הוא שאם הוחזק מצב מסויים נשאירנו בחזקתו עד שיהיה דבר ברור המסלקו מאותה החזקה, וכל דבר שיש בו ספק ואפשרות אחרת, אין החזקה מסתלקת. ועי' בתוס' יו"ט שאם לא נלך בתר חזקה, לא נוכל לעמוד בשום ענין. [ועי' במהרי"ק שורש עב שאין לנו לבדות מעצמנו שום השתנות]. וכתבו האחרונים שאין גדרה מדרך הוכחה ובירור על המציאות, שלא נתחדש שינוי בדבר שאנו דנים עליו, אלא הדבר הוא בעצם ספק אמרה תורה מספק העמידנו על חזקתו [עי' ש"ש ש"ו פכ"ב וש"ז פ"ב, שו"ת רעק"א סי' קלו, שו"ת חמדת שלמה יו"ד סי' ד' ואבה"ע סי' כ"ג, שערי יושר שער ב' פ"ב ד"ה נ"ל ועוד]. ויש שכתבו שחזקה מועילה להכריע את הדין ולבררו [קונטרס הספיקות כלל א' סי' ו', נתיבות ל"ד סקט"ו]. ועי' נפלאות מתורת השם בס' עקבי חיים [סי' מ"ו] הוכיח שאינה בירור אלא הנהגה ע"ש ותמצא נחת.

והגה"ק בעל החי' הרי"ם כתב [אבהע"ז סי' ט"ז] שאין גדרן של כל החזקות שוה, שאם יש בחזקה ריעותא, כגון אשה שזרק לה גט ספק קרוב לו ומגורשת ספק קרוב לה ואינה מגורשת, שמעמידים אותה בחזקת אשת איש, אין החזקה מבררת שלא נתגרשה, שאינה יכול לברר שהגט היה קרוב לו, אלא אנו אומרים אשה זו בחזקת איסור לשוק עומדת ומספק אתה בא להתירה, אל תתירנה מספק. וכן אשה שנבעלה ודאי, ספק לכשר ספק לפסול, שמדין תורה מעמידים אותה בחזקת כשרות לכהונה [כתובות י"ג:], אין כאן בירור שכשר היה אלא שאנו אומרים אשה זו בחזקת כשרות עומדת ואתה בא לפסול אותה מספק, אל תפסלנה מספק. אבל כשאין בספק ריעותא המעוררת ספק, כגון בנגע שראהו כהן שלם, שמעמידים אותו על החזקה, החזקה בתורת בירור, שמחזיקים שלא נעשה דבר חדש. וכן אשת כהן שהלך בעלה למדינת הים, שמעמידים בעלה בחזקת חי ומותרת לאכול בתרומה, או טבל שמעמידים אותו בחזקת שלא נתקן, הוא משום שאין לנו ספק לומר שמא נשתנה מכמות שהיה [עי' דרוש וחידוש ח"ב על כתובות י"ג:]. ועי' בס' ביאורי עדות סי' י"א.

אשה דייקא ומינסבא אינה בירור

אי' ביבמות [קי"ח.], האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, [וחזרה האשה] ואמרה מת בעלי, תנשא ותטול כתובתה, וצרתה אסורה [להנשא, שאינה נאמנת להעיד על צרתה משום שנאתה], היתה [צרתה] בת ישראל לכהן, תאכל בתרומה [בחזקת שבעלה קיים]. ובתוס' שם [ד"ה בת] כתבו בזה"ל מספקא לר"י אי דוקא בתרומה דרבנן, אי נמי בתרומה דאורייתא דאוקמה אחזקה דדייקא ומינסבא ועל צרתה אין להאמינה ואוקמה אחזקת אשת איש מידי דהוה אשני שבילין, מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא ממ"נ ובכי האי גוונא לא ילפינן מסוטה כדמשמע בריש מסכת נדה [ב:] ובמסכת חולין [ט:] עכ"ד.

וביאור דבריהם בהרחבה: הסתפק ר"י אם כוונת המשנה להתיר לה לאכול רק פירות שהם תרומה מדברי חכמים או שמתיר לה לאכול תרומה מן התורה. ובשב שמעתתא [ז, ב] הקשה מדוע אין להאמין למעידה לגמרי בקשר לדין אכילת תרומה של צרתה, הרי אין לחשוש שמעידה בשקר ומקלקלת את עצמה רק בכוונה למנוע מצרתה לאכול תרומה [והוכיח זאת]. ותירץ שהחזקה שאשה מבררת שבעלה באמת מת לפני שמעידה על כך כדי שההיתר שלה להנשא יהיה מבוסס ['אשה דייקא ומינסבא' – יבמות צ"ג, ב] אינו בירור גמור אלא שהקילו לסמוך עליה משום עיגון, אבל אין לסמוך עליה כדי להתיר צרתה לאכול בתרומה [ועי' חזו"א אישות כ"ב ה'].

 

ובהמשך כתבו התוס' שהסברא להתיר אפילו בתרומה מדאורייתא למרות שאחת משתיהן בודאי תעבור על איסור [אם הבעל חי שמי שנישאת תעבור על איסור ואם הוא מת מי שאכלה תרומה תעבור על איסור] הוא משום שיש להעמיד כל אחת על חזקתה  - המעידה שמת מוחזקת שהיא ודאי ביררה היטב שהבעל מת ['דייקא ומינסבא'], ואת צרתה יש להעמיד על חזקת אשת איש כמו שהיתה קודם, ולכן יש להתיר לה לאכול אפילו תרומה מדאורייתא. והוכיחו תוספות מהמבואר בגמרא [כתובות כ"ז. פסחים י.] על המקרה של המשנה בטהרות [ה, ה] שהלכו שני אנשים בשני שבילים, שהיה אחד השבילים טמא והשני טהור, ואינם יודעים מי הלך בטמא ומי הלך בטהור, שדברי הכל אם בא כל אחד בפני בית דין לשאול בפני עצמו יכולים ב"ד לפסוק טהור, אע"פ שאחד מהם בודאי טמא. הרי שלא מפריע לנו כשיש סתירה פנימית בשתי הפסיקות. ובסוף דבריהם כתבו תוס' "מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא ממ"נ ובכי האי גוונא לא ילפינן מסוטה כדמשמע בריש מסכת נדה [ב:] ובמסכת חולין [ט:]". ודבריהם סתומים וחתומים ודורשים ביאור. כנראה שכוונתם שאין להורות שתי הוראות סותרות וכמו שמצינו לענין ספק טומאה דלא ילפינן מסוטה לטמא ספק טומאה ברשות היחיד אלא דוקא באופן שהדבר יכול להיות, וא"כ גם במקרה שלנו אין להורות שתי הוראות סותרות ולהתירה לאכול תרומה [בודאי לא דאורייתא] כיון דאין הדבר יכול להיות שהבעל גם מת [ומותר לאשתו להנשא] וגם חי [ומותר לצרה לאכול תרומה]. אבל זה קשה, כי גם המקרה של שני שבילין הוא בלתי אפשרי, שהרי לא יתכן ששניהם טהורים ואעפ"כ מטהרים שניהם. נמצא שכאשר אנחנו דנים על כל ספק בפני עצמה לא מתחשבים בסתירה בין שתי ההוראות. ובשב שמעתתא [שם] האריך לתרץ, ותמצית דבריו: שבמקרה של שני שבילין אין אנו אומרים הוראה ודאית אלא מעמידים כל אחד על חזקתו ואומרים שמספק אנחנו לא נוציא דבר מחזקתו. ואילו באשה שמעידה שבעלה מת, אנחנו משנים את דינה מאשת איש לפנויה עפ"י החזקה דאשה דייקא ומינסבא, הרי שאנחנו מורים היתר ודאית. וזאת אי אפשר באופן שבודאי אחת מהן תעבור עבירה עכ"ד עיי"ש.

למה אין להעמיד על החזקה נגד הוראה ודאית

ועדיין אין הדעת מיושבת, וכמו שהקשה בס' דרכי דוד [כתובות עמ' י'], דאכתי יש לצרתה חזקה לאכול תרומה. נמצא שלאשה המעידה יש הוראה ודאית אבל לצרתה אין זו הוראה ודאית אלא משאירים אותה על חזקתה לאכול בתרומה, ומה אכפת לנו ההוראה הודאית שניתנה לצרתה, שאין הבדל בין אם שניהם משום חזקה או האחד משום חזקה. וכן בשו"ת בית אפרים [אבה"ע סי' לו] הקשה כן.

אי אפשר להעמיד על חזקה כשיש בכך סתירה להוראה ודאית

ואשקוטה ואביטה בס' מילואי שמעתתא [עמ' תקכ"ט] שביאר דברי השב שמעתתא, דודאי יש חילוק בין אם שניהם משום חזקה דאז אמרינן דבאמת הוי ספק, אלא דזה דין דמוקמינן כל אחד על חזקתו וא"כ אע"פ שהחזקות סותרות אחת את השניה מ"מ אין כאן סתירה כלל כיון דהוי ספק ומעמידים כל אחד על חזקתו, אבל אם על אחד יש הכרעה ודאית, היינו שודאי לנו שהוא כן, א"כ לא שייך לומר על השני שמעמידים אותו בחזקתו ומשום דהשני הוי ספק דזה גופא סתירה כיון שכבר אמרת על הראשון דהוי ודאי לא שייך לומר על השני דהוי ספק, ורק אם על שניהם הוי רק חזקה שפיר מהני כיון דבשניהם אמרינן דהוי ספק ואין כאן סתירה עכ"ד ועייש מש"כ עוד בזה.

וכאן אשבית קולמוסי ואם כי אפשר לצטט עוד מראי מקומות בנושא לעשרות ולמאות אסתפק בציון דברי האנציקלופדיה התלמודית [ערך חזקה], גמרא חולין בהוצאת 'מתיבתא' ח"א באוצר העיונים בסוף המסכת, מנחת אשר [פ' מצורע] ובס' 'קובץ תורת הספקות' לאורך כל הספר, ואלו הם בבחינת מיעוט המחזיק את המרובה.                                                      שבת שלום!!