ש"ב פ"ב - לא מוגה

שמעתתא ב פרק ב

תוספות [כתובות ע"ה:] חידשו שלפי רבי יהושע דאזלינן בתר חזקת ממון, בהעדר חזקת ממון [של הבעל] מודה דאזלינן בתר חזקת הגוף של האשה [שנמצאת בעלת מום לאחר האירוסין] שהייתה שלימה. מעתה מקשים תוס', איך אפשר לומר זאת, והלא יש כאן שתי חזקות לטובת הבעל, א] חזקה דמעיקרא, דהעמידנה בחזקת פנויה, ונאמר שקודם האירוסין היו בה מומים והיה מקחו מקח טעות, ב] חזקה דהשתא דהרי מום לפניך, ונימא דכמו שיש לה עכשיו מומין כן היו בשעת האירוסין והיה מקחו מקח טעות. ומצאנו תרתי לריעותא כה"ג במקוה שנמדד ונמצא חסר [חזקת טומאה של הטובל והרי חסר לפניך]. ומתרצים תוס' דכאן יש לה חזקת שלימה וזו נקראת חזקת הגוף דעדיפא על שאר חזקות. וא"כ אין שום משמעות לחזקת פנויה שלה לעומת חזקת הגוף.

ומעיר הש"ש, שמשמע מדבריהם, דכיון דחזקת הגוף עדיפא מכל החזקות משום הכי אפילו חסר לפניך ביחד עם חזקת פנויה לא מועילים נגדו.  קשה דבסוגיא הנ"ל בריש נדה לא משמע כן, דבגמרא שם מייתי ברייתא לענין חבית של יין שהיה נוהג להפריש ממנה תרומה על חביות יין אחרות ולאחר זמן נמצא שהיין שבה החמיץ ואינו ראוי לעשות ממנו תרומה על יין, וקאמר בברייתא דכל שלשה ימים הראשונים מן היום שטעם ממנה בפעם האחרונה ומצאה שהיתה יין מחזיקין אותה בחזקת יין וחלו כל התרומות אשר הפריש ממנה באותם ג' ימים אבל התרומה שהפריש ממנה לאחר שלשה ימים הרי היא בספק וצריך לחזור ולתרום ממקום אחר. 

ובגמרא שם פריך עלה מהברייתא הנ"ל דמקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות ומשמע דמחזקינן להו בטומאה ודאית וקשה דמאי שנא מהא דחבית של תרומה לאחר ג' ימים דלא מחזקינן ליה בודאי טבל אלא רק בספק. ומסיק הגמרא דפלוגתא דתנאי היא דפליגי ר"ש ורבנן גבי מקוה דרבנן מטמאים למפרע כל טומאות שנעשו על גביו בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ומשום דהו"ל תרתי לריעותא וכנ"ל אבל ר"ש פליג וס"ל דתולין מספק לא אוכלים ולא שורפים וברייתא דחבית של תרומה דחשיב ליה ספק טבל אליבא דר' שמעון היא אבל לרבנן באמת גם בחבית של יין הו"ל טבל ודאי כמו גבי מקוה משום דאיכא תרתי לריעותא א] חזקה דמעיקרא דהעמד טבל על חזקתו ב] חזקה דהשתא דהרי חומץ לפניך.

ומכאן מקשה הש"ש, דהרי מבואר התם דגם בחזקת הגוף אמרינן תרתי לריעותא שהרי חזקת היין שלא נעשה חומץ היא חזקת הגוף ואעפ"כ מחזקינן ליה כחומץ משום תרתי לריעותא וקשה דלפי דברי התוס' דבחזקת הגוף דעדיפא מכל החזקות הולכין אחריה אפילו בתרתי לריעותא א"כ ה"נ היה לנו לילך אחר חזקת הגוף של היין ולומר דעל הכל הופרשה תרומה ודאית.

ומיישב הש"ש עפ"י המבואר בגמ' בב"מ [עג:] דאין טבע היין להחמיץ אלא א"כ כבר היה בו קלקול החימוץ מתחילתו, וכלשון הגמ' שם מעיקרא דחמרא חמרא, דחלא חלא, וא"כ כיון שהחימוץ אינו גורם שינוי בעצמות גוף היין שהרי כבר מתחילתו היה מקולקל לפיכך חזקת היין לא מיקרי חזקת הגוף אלא חזקת הדין ומש"ה מהני תרתי לריעותא להכריע חזקה זו.

והעיר הג"ר דניאל זק"ש זצ"ל [בספר זכרון לגר"א שפירא זצ"ל עמ' רל"ג] דזה ודאי קשה, דהתם הפירוש הוא דכיון דלבסוף החמיץ, אמרינן דיין היה כזה שאינו ראוי לעמוד ימים רבים מענבים רעים וכדומה אבל לא לומר שאין זה מקרי שינוי כי בודאי מתחילה היה יין גמור ועכשיו נמצא חומץ ושייכי בזה חזקת הגוף.

ושוב מקשה הש"ש ממקוה שיש לו חזקת הגוף [שהיה מלא] ובכל זאת הולכים בתר תרתי לריעותא. ומתרץ דהמקוה לא נשתנה גופא אלא שנחסר מעט מים ממנה אבל בעצמותה לא נשתנה עכ"ד. [והדוחק מבואר].

והנה אי' בכתובות ט' - אמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו, ואמאי ספק ספיקא הוא, ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואם תמצא לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון? לא צריכא באשת כהן [שיש רק ספק אחד – אם היה תחתיו או לא, אבל אין ספק אם היה באונס כי גם באונס נאסרת]. ובתוס' הקשו ונוקמה אחזקתה שהיא כשרה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה? ותירצו דאדרבה, כנגד חזקת הכשרות לכהונה יש חזקת הגוף, שדין חזקת הגוף אומר שהבעילה נעשתה בזמן המאוחר, ולכן אין מעמידים אותה בחזקת כשרות.

והקשה הגרע"א דכנגד חזקת הגוף שלא נבעלה עד שהיתה תחתיו איכא תרתי לריעותא, חזקת היתר והרי בעולה לפניך ונימא דנבעלה מקודם שהיתה תחתיו כדאמר בנדה ב' ע"ב גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דכנגד חזקה דמעיקרא שהמקוה שלימה איכא תרתי לריעותא חזקת טמא והרי חסר לפניך ומוקמינן הטמא שטבל בו מקודם שנמצא חסר בחזקת טומאה ע"ש.

ולפי דברי הש"ש יישב הגר"ד שוורצמן [בשיעוריו על כתובות סי' יב] את קושית הגרע"א, דהכא כיון דאית לה חזקת הגוף שאינה בעולה שהיא מורה לומר דנבעלה רק אח"כ כשהיא תחתיו, ממילא לא מהני תרתי לריעותא דחזקת היתר לכהונה ובעולה לפניך לומר שנבעלה קודם.

והנה עיקר דברי הש"ש דנגד חזקת הגוף לא אמרינן תרתי לריעותא נסתרים לכאורה מהתוס' [חולין י' ע"ב ד"ה ודילמא] בהא דיליף הגמ' שם דהולכין אחר החזקה מכהן המטמא את הבית המנוגע ולא חיישינן דלאחר שיצא ממנו נחסר משיעור הנגע ומוקמינן לי' בחזקתי' שנשאר הנגע בשיעורו. והקשו תוס' כשנמצא הנגע חסר לאחר שבעה אמאי אזלינן בתר חזקת הנגע ולא מטהרים למפרע כל אותם בני אדם שנכנסו לבית כל ימי הסגרו מצד תרתי לריעותא, חזקת טהרה דגברא הנכנס בו והרי חסר לפניך. הרי מבואר מדבריהם דגם כנגד חזקת הגוף של הבית אמרינן תרתי לריעותא ודלא כהש"ש.

וביאר הגרד"ש דיש לדקדק בדברי התוס' בחולין שם שהקשו דאיכא התם תרתי לריעותא מצד חזקת גברא הנכנס לבית שהוא טהור. ולמה לא הקשו מצד חזקת הבית עצמו שהוא טהור. ונראה דאדרבה מזה יש להוכיח כסברת הש"ש דכנגד חזקת הגוף לא אמרינן תרתי לריעותא ומשום הכי חזקת הבית שטהור אינה מועילה נגד חזקת טומאה דנגע דהוי ביה כגריס. אלא שצריך ביאור אם כן, מה הקשו תוס' דנימא תרתי לריעותא מצד חזקת הנכנסים לבית נגד חזקת הגוף של הבית [שיש בו נגע]. ונראה דדוקא היכא שהחזקה שכנגד באה לסתור עצם חזקת הגוף לא מהני תרתי לריעותא כנגד חזקת הגוף כמו בבית המנוגע שהחזקת הגוף היא של הבית עצמו שהוא טמא ומוקמינן הבית בחזקת טומאה ומתבטלת לגמרי החזקה שכנגדה שמורה נגד חזקת הגוף משא"כ לגבי האדם שנכנס לבית שהוא עצמו אין לו שום חזקת הגוף דטומאה אלא שאנו באים לטמאו מכח חזקת הגוף של הבית שמורה שהבית טמא, בכה"ג מהני שפיר החזקת טהרה שלו שמורה לטהרו נגד ההוראה של החזקת הגוף של הבית לומר שהוא טמא שחזקת טומאה של הבית אין בכוחה לפסוק על האדם שנכנס לבית שהוא טמא כשיש כנגדה תרתי לריעותא ודו"ק.

ולפ"ז הכי נמי גבי מקוה נראה שלעולם י"ל דמיקרי חזקת הגוף שהוא שלם [ולא כהש"ש] ומ"מ מכיון שהנידון הוא על האדם שטבל בו אם נטהר או לא ולא על המקוה עצמה וחזקת המקוה אינה אומרת כלום על החזקת טמא אין בכח חזקת המקוה לטהר טמא שיש לו חזקת טומאה ואמרינן תרתי לריעותא נגד חזקת הגוף של המקוה ודו"ק.

 

ועיין רא"ה בבדק הבית דף צ בעובדא שדנו עליה בעלי התוס' בנדה [ב:] שעשו גבינה מחלב ולאחר זמן שחטו אותה הפרה שחלבו ומצאו בה טריפות ואיכא לספוקי אם כבר היתה הפרה טריפה בשעה שחלבו ממנה אותו החלב אשר ממנו עשו את הגבינה או שנתהוותה הטריפות לאחר מכן שהתוס' שם כתבו להתיר עפ"י דין חזקה להמשיך עם המצב הקדום כל מאי דאפשר אף שידוע בבירור שבודאי כבר השתנה המצב דאף זה ג"כ חלק מדין חזקה לאחר את שינוי המצב כל מאי דאפשר. והרא"ה שם דחה לסברא זו, ובס' גינת אגוז [לגר"צ שכטר שליט"א] כתב שכנראה שהבין שלזה נתכוונו בגמ' במושג של תרתי לריעותא שמאחר שיש חזקת טומאה להכלים שנטבלו שמה ואף שיש חזקת מלא דמעיקרא להמקוה מכ"מ כנגד זה יש חזקת חסר דהשתא אשר בצירוף שתי הריעותות הללו כלומר החזקת חסר דהשתא של המקוה ביחד עם החזקת טומאה של הכלים צריכים להחמיר. כלומר שמאחר שהחזקת מלא דמעיקרא של המקוה איננה יכולה להמשיך המצב עד ההוה ממש שהרי חסר לפניך ממילא אין דינה כחזקה, דאין דין שכזה לאחר השינוי כל מאי דאפשר וממילא החזקת טומאה של הכלים אשר אותה החזקה שפיר אפשר להמשיך עד ההוה ממש דינה כחזקה ועל פיה יש לנו לפסוק שהכל טמאים ודאי.

ולפ"ז כתב דנראה שהתירוץ של בעלי התוס' [שכנגד חזקת הכשרות לכהונה יש חזקת הגוף, שדין חזקת הגוף אומר שהבעילה נעשתה בזמן המאוחר, ולכן אין מעמידים אותה בחזקת כשרות] רק אזיל לשיטת תוספות ריש נדה דס"ל דאף בידוע בודאי שהשתנה המצב נוהג דין חזקה לאחר את השינוי כל מאי דאפשר. אבל הרא"ה לשיטתו לא יוכל לתרץ כדברי התוס' שהרי לדעתו אין חזקה אלא במקום שאפשר לתלות שלא השתנה המצב כלל עד ההוה ממש וכאן הרי ברור הוא שעכשיו איננה עוד בתולה. ועי' מש"כ הרא"ה בס' בדק הבית ח"ב דף כד ביישוב קו' התוס' בזה דמן התורה איה"נ שהיא מותרת לכהונה מכח מה שיש לה חזקת היתר ומאי דאיתא בגמ' דבאשת כהן דליכא אלא חד ספקא אמרי' בה דספקא דאורייתא לחומרא אין זה אלא חומרא מדרבנן דמעלה עשו ביוחסין שלא להתירה לבעלה כהן עפ"י הך חזקה.

כאמור, הקשה הגרע"א [וכן הפנ"י] על תוס', דכנגד חזקת הגוף שלא נבעלה עד שהיתה תחתיו איכא תרתי לריעותא, חזקת היתר והרי בעולה לפניך ונימא דנבעלה מקודם שהיתה תחתיו כדאמר בנדה ב' ע"ב גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דכנגד חזקה דמעיקרא שהמקוה שלימה, איכא תרתי לריעותא, חזקת טמא והרי חסר לפניך, ומוקמינן הטמא שטבל בו מקודם שנמצא חסר בחזקת טומאה. ותירץ  הגרע"א, דרק במקום דהחזקה דמעיקרא מורה על אותו דבר שמורה החזקה דהשתא אמרינן תרתי לריעותא, וכגון במקוה דהחזקת טומאה בגברא מורה לנו שאין להוציאו ממה שהוחזק כטמא ולא עלתה לו טבילה וכן החזקה דהשתא שחסר לפניך מורה שלא היתה כאן טבילה לפי שחסרה המקוה ועל כן ראוי לצרפם ולומר דהוי תרתי לריעותא כנגד החזקה דמעיקרא של המקוה משא"כ הכא דהחזקה דהשתא מורה לנו רק שהיא בעולה, אך אינו מורה כלל ביחס לכשרותה לכהונה ואדרבא בלא בעילה היה חזקת היתר והבעילה הוא נגד חזקת היתר ובזה לא מצטרף הריעותא דבעולה לפניך לחזקת היתר כיון דהריעותא שלפנינו אינו מועיל לסייע לחזקת היתר ולא אמרינן ביה תרתי לטיבותא. ומבואר דלרע"א כל מה דאמרינן תרתי לריעותא היינו דווקא בכה"ג דהחזקה דהשתא מסייעת לחזקה דמעיקרא. ועי' מש"כ בס' דביר הקודש [כתובות עמ' קלח] להוכיח מרש"י להיפך. וע"ע בשיעורי הג"ר אריאב עוזר שליט"א בשיעור על חזקה דמעיקרא.