אורות הגבעה                                                                               פרשת שמיני                                                                                                                                                         לזכות מו"ר ועט"ר הגה"צ האדמו"ר מטאלנא שליט"א

"וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" וברש"י: ברכת כהנים.                                                                כהן שהרג טריפה

א

י' בברכות [ל"ב:] "כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו שנאמר 'ידיכם דמים מלאו'. במאמר קצר זה ננסה לברר מה  דינו של כהן שהרג את הטריפה, האם יוכל לשאת את כפיו? בס' ברכת אהרן [לג"ר אהרן לוין זצ"ל הי"ד מאמר רפ"ו] כתב דאינו נושא כפיו, שההורגו נכלל בקטגוריה של הרג את 'הנפש' משום שלטריפה יש עדיין נפש. והוכיח מחולין [מ"ב.] רמז לטריפה שאינה חיה מה"ת, ופירוש רש"י מנין לטריפה שאין סופה לחיות עיי"ש, הרי שטריפה אין סופה לחיות אבל כל זמן שהוא חי הוא בגדר נפש גמורה, וא"כ ההורגו נקרא רוצח אלא שאינו חייב על זה. ומכאן הסיק שההורגו בשבת בודאי חייב משום נטילת נשמה. ומה שהיה פשוט לבעל ה'ברכת אהרן' [שההורג טריפה רוצח הוא] לא היה פשוט אצל המנ"ח [בפ' אמור, ולקמן נביא מדבריו]. והנה, המנ"ח [מוסך השבת מל' שחיטה] דן אם חייב ההורג טריפה באיסור נטילת נשמה בשבת, שמצד אחד אין ההורג טריפה חייב [סנהדרין ע"ח. ורמב"ם פ"ב מהל' רוצח הל' ז' ח'] וא"כ כאן נמי אפשר בנפסק סימני חיותו אינו חייב בשבת על שהרגו לגמרי אבל מאידך אולי שבת שאני וחייב משום נטילת נשמה עכ"ד. ורמז כאן המנ"ח בסוף דבריו לחילוק בין חיוב רציחה לבין חיוב נטילת נשמה בשבת, דברציחה צריך שיטול את כל חיותו וטריפה כבר חסרה לה חיות ועל כן פטור ההורג טריפה מחיוב רציחה [ואולי גם אינו נקרא רוצח]. לעומת זאת חייב משום נטילת נשמה בנטל אפילו מקצת חיותו וע"כ בשבת חייב. [וכהאי חילוקא כתב מדנפשיה בס' באר ישראל אליאך עמ' עט עיי"ש].

ובאמת, יש לחקור בגדר נטילת נשמה בשבת. שיטת התוס' [בכתובות ו: ובעוד מקומות] דחיובו של חובל הוא משום נטילת נשמה דהדם הוא הנפש. וחזינן שאין צורך בהריגה ממש אלא רק נטילת מקצת חיותו. וכן היא שיטת הרמב"ן בשבת ק"ז: ד"ה מושיט – 'דומיא דחובל דהוא משום נטילת נשמה באבר אחד'. ועי' ראיות מעוד ראשונים [רש"י ור"ח ק"ז: ותוס' דף ע"ה] המובאים ב'שיעורי מבשר טוב' [ח"א סי' י"ט]. ואילו הרמב"ם [פ"ח ה"ז] סובר שאינו חייב משום נטילת נשמה אלא בהורג ממש בעוד שהחובל חייב משום מפרק. נמצא שהשאלה אם ההורג טריפה בשבת יהיה חייב משום נטילת נשמה תלויה ועומדת במחלוקת ראשונים. לפי הרמב"ן ודעימיה שגם נטילת מקצת חיות נחשבת נטילת נשמה יהיה חייב, ואילו לדעת הרמב"ם לא נחשב ההורג טריפה מעשה הממית כי כבר מקננת בגופו מחלה הממיתה ואינו מעשה של נטילת כל החיות. וכ"כ לבאר הגר"ז שוב שליט"א [בשערי זבולון מל' שוחט]. ויש לדחות שאף לדעת הרמב"ם חייב משום נטילת נשמה, דעד כאן לא פליג אלא בחובל באבר אחד שאינו ממעט חיות כל הגוף ולכן אינו חייב משום נטילת נשמה אלא משום חובל, אבל בהריגת טריפה מודה שכיון שקירב מיתתו הוי בכלל נטילת נשמה, וכך מצאתי שכתב עלי ספר ב'חמדת ישראל' [לאוין שכ אות כט]. וכן יש להוכיח ממה שמצינו שהמושיט ידיו למעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב [שבת ק"ז:], ומבואר מדברי הרמב"ם שחייב משום נטילת נשמה, ולא נזכר שם דהיינו דוקא בכלו לו חדשיו ומשמע שאע"פ שאינו בכלל נפש מ"מ לענין שבת הריגתו הוי בכלל נטילת נשמה [קובץ שערי תורה ורשא ח"ד סי' י' אות ב' – הובא במנ"ח החדש של מכון י-ם עמ' תנ"ו. המעיין ימצא שם עושר של מקורות וירחיב גבולו בידיעות רבות].    

שיטת התשב"ץ – גם ההורג טריפה רוצח הוא

ודע, שגם אם ההורג טריפה אינו חייב מיתת בית דין משום רוצח [סנהדרין ע"ח ורמב"ם הל' רציחה ב' ח' ט'] יתכן שעדיין נחשב רוצח ופסול לנשיאת כפים [וכדברי הברכת אהרן]. וסימוכין מדברי התשב"ץ בספרו מלחמת מצוה [והביאו בס' מרגליות הים לסנהדרין עח ע"א סק"ד] שכתב דההורג טריפה יש בזה דינא דגואל הדם שאם גואה"ד הרג להורג טריפה אינו נהרג עליו, הרי דס"ל דיש בהריגת טריפה משום עוון רציחה ממש. ולכן שייכא בהא דין גואה"ד דאי הוי רק כחובל וכדו' לא היה שייכא בהא דין גואה"ד. והנה לכאורה לדברי התשב"ץ יהיה דין יהרג ואל יעבור בהריגת טריפה שכן הוי בכלל עבירת רציחה.

מנ"ח – אפשר שההורג טריפה אינו רוצח

ובמנ"ח פרשת אמור מצות קדוש השם, כתב וז"ל: ולכאורה נראה דישראל הרודף אחר הטריפה כיון דההורג את הטריפה אינו חייב מיתה כמבואר בסנהדרין [ע"ח ע"א ורמב"ם פ"ב מהל' רציחה ה"ח], אפשר דלא מקרי רציחה ואסור להרוג הרודף אחר הטריפה. וכן כתב שם אח"כ, דמותר למסור טריפה בנמצא בתוך סיעה של בנ"א דטריפה לא הוי שפ"ד. והמנ"ח נאמן לשיטתו שהזכרנו לעיל שההורג טריפה בשבת אולי אינו חייב משום נטילת נשמה. ועוד כתב שם המנ"ח דהריגת עובר לא הוי בכלל שפ"ד רק הוא איסור בפ"ע דלא הוי נפש ומ"מ טריפה גרע לדעתו מדין עובר. ועפי"ז שו"ט באורך למאי דנחלקו הראשונים אם מחללים שבת על עובר א"כ לרמב"ן דאסור לחלל שבת על עובר ודאי היה צ"ל דה"ה וק"ו שאסר לחלל שבת על טריפה דגרע מעובר ולפיכך התפלא שם המנ"ח דלא מצינו דבר זה שלא מחללין שבת על טריפה, ואדרבא משמע לא כן, ונדחק להסביר זאת עי"ש.

ראיות שההורג טריפה בשבת חייב משום נטילת נשמה - ודחייתן

ועינא דשפיר חזי בשו"ת בית יצחק [ח"א יו"ד סי' ז' אות ח'] שתמה מכמה מקורות נאמנים על ספיקת המנ"ח שאולי אין חייבים בשבת על טריפה משום נטילת נשמה. ראשית, ממשנה מפורשת פסחים [דף ע"ג ע"א] שחטו ונמצא טריפה בסתר, פטור משום אונס. ומשמע שאם היתה הטריפה בגלוי השוחטה חייב. [ראיה זו הובאה גם ברמב"ן קל"ה: ד"ה ולענין, רשב"א קל"ו. ד"ה הא דאמר, ריטב"א שם ד"ה מן הבהמה, אחיעזר ח"ג סי' ל"ג, שו"ת דובב מישרים ח"ב סי' כ"ה]. אולם דחה בשו"ת צפנת פענח [קמה, ב] ששם מדובר בשוחט קדשים שהוא צריך לדם, וחייב משום מפרק דשייך אפילו במת, ואף כשנמצא שהוא טריפה שוב אינו צריך לדם, מ"מ כבר כתבו התוס' [שבת ק"ו. ד"ה ק"ו. ד"ה החובל] שאם היה סבור בשעת עשיית המלאכה שהוא יוכל להשתמש בדם, חייב. ויש שתירץ, שאפשר להעמיד בטריפה מחמת אבר יתר, שכתב הרשב"א [שו"ת ח"א סי' צח] שיכולה לחיות שנים רבות, אלא דהלכה למשה מסיני שכל אבר שאם ניטל הבהמה טריפה, אף אם יתר הבהמה טריפה, וטריפה כזו ההורגה בשבת חייב משום נטילת נשמה כיון שאין סופה למות [חמדת ישראל סי' ח' אות ג'].         

עוד הוכיח הבית יצחק מתוס' [חולין דף י"א] שהקשו דנילף מכל קרבנות דדחי שבת ולא חיישינן שמא טריפה ואי סלקא דעתך דבטריפה אינו חייב משום נטילת נשמה, מה הקשו ע"כ ראייתו. ודחה זאת במנחה חדשה [לג"ר יוסף פופרש זצ"ל עמ' ס"ט] שאולי החיוב הוא משום מלאכת מפשיט, וקושיית התוס' היא דדילמא הבהמה טריפה ויפשיט אותה בחינם, או שמא החשש הוא למלאכת מפרק [הדם].

ועוד הוכיח הבית יצחק ממה ששאל ר' ירמי' מר' זירא [בביצה דף ל"ד] בדרסה או שטרפה בכותל מהו לשוחטה ביו"ט, אי חיישינן שמא טריפה. מבואר דבטריפה חייב משום נטילת נשמה ע"ש. ואף ראיה זו דחו [בדומה למה דחינו לעיל, עי' בס' מנחה חדשה אות ח' ד"ה ומה שהקשה] שכוונת הגמרא שאם טריפה היא עובר על איסור מפרק, ואף שאינו צריך לדם מ"מ עובר על איסור דרבנן, או שכוונת הגמרא לאיסור מפשיט, שהרי א"א לבדוק את העוף בלא הפשט. 

 אם ההורג טריפה נושא את כפיו לכאורה תלויה במחלוקת התשב"ץ והמנ"ח

הרמב"ם בהל' נשיאות כפים [פט"ו ה"ג] כתב: כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו.וא"כ בכהן שהרג את הטריפה אי נפסל לנשיאות כפים תליא בנידון זה, אם הריגת טריפה נידונת כרציחה דודאי דהפסול לנשיאות כפים משום עבירה הוא רק בעבירת רציחה ולא אם הריגת טריפה הוא איסור אחר כחבלה וכדו' וא"כ למנ"ח לא נפסל לנשיאת כפים בהריגת טריפה ולתשב"ץ נפסל. ויש להביא גם משו"ת מהר"י ברונא [סי' רס"ד] דהא דהורג טריפה פטור רק בדיני אדם וחייב בדיני שמים ע"כ. ומשמע שחייב משום רציחה.

ויש ראיה שההורג טריפה אינו פסול לנשיאת כפים אבל העושה טריפה כן פסול, מדברי הרמ"ה [בסנהדרין ע"ח וע"ע תוס' חולין מב: ד"ה ואמר, צפנת פענח ערכין א' א', שו"ת ריב"ש סי' רנ"א] 'הכל מודים בהורג את הטריפה כגון שיש בו סימני טריפה נראין לעינים שהוא פטור דגברא קטילא קטל ואפי' נפש כל דהו ליכא אבל האיך קמא דשויה טריפה מסתברא דחיובי מיחייב [הראשון שעשה אותה טריפה מסתבר שחייב] עכ"ל. הרי דעושה טריפה נחשב כבר רוצח ואף דאינו חייב מיתה עד שימות כתבו האחרונים שהוא כנראה רק תנאי בעלמא דאינו חייב עד שימות. לפ"ז, כהן החובל ועושה טריפה אינו נושא את כפיו ואילו ההורג טריפה נושא כפיו כי גברא קטילא קטל. ולעצם דבריו, לא הבנתי מש"כ שלטריפה אין אפילו נפש כל דהו, שהרי רואים שהוא חי וקיים, ונהי שיש לו פחות חיות אבל לא ניטלה חיותו ונפשו לגמרי. ובכלל צריך להגדיר מהות הטריפה, שמצד אחד חייב בכל המצוות כאדם רגיל אבל מצד שני אינו נחשב נפש וההורגו אינו רוצח [לחלק מהפוסקים – ועי' לקמן מה שנביא בשם התוס' רי"ד]. גם צריך עיון מש"כ "סימני טריפה נראין לעינים שהוא פטור", ולמה פטור משום שגברא קטילא קטל דוקא כשסימני טריפה נראין לעינים [והעיר בזה בספר פני יוסף עמ"ס סנהדרין עמ' תר"כ. וע"ע בקונטרסי שיעורים על בב"ק לגר"ז גוסטמן זצ"ל עמ' ס"ו, ובס' שדה צופים עמ"ס סנהדרין עמ' תשי"ח שהביא חולקים על הרמ"ה].

ואשקוטה ואביטה בשו"ת משנה הלכות [ח"ה סי' ש"ו] שהביא מדברי הגר"ח שטיין זצ"ל שהסביר שההורג טריפה או עושה טריפה הוא בגדר חצי שיעור הריגה באיכות ולכן פטור בישראל [הורג טריפה מפורש בגמ' שחייב ואילו עושה טריפה שנויה במחלוקת] ובעכו"ם חייב [רמב"ם הל' מלכים ט' ד'] כי לעכו"ם לא ניתנו שיערים. אבל הגר"מ קליין זצ"ל דחה דבריו בשתי ידיים עיי"ש.

ועוד לאלוה מילין: בנוב"י [חו"מ סי' נט] פסק בפשיטות דאסור להרוג טריפה להציל אחר דאף דאינו חייב מיתה בידי אדם נקרא רציחה בדיני שמים וייהרג ואל יעבור שייך על אביזרא דרציחה אבל השואל שם ר' ישעי' פיק והתפארת צבי [או"ח סי' יד] ושו"ת אור גדול [סי' א] צידדו דמותר להרוג טריפה כי איננו נחשב רציחה דגברא קטילא קטל. והנה התוס' רי"ד [שבת קט"ו ובפסקי יבמות ק"כ ע"א] הביא דעת ריב"ם שכתב דהורג טריפה בשבת אינו עובר על נטילת נשמה והוי כמו בן ח'. ובתוס' רי"ד הקשה עליו, שטריפה נחשב חי לכל דבר, גיטין, קידושין, יבום, ורק ההורגו פטור משום דיש לו רק מקצת נפש ולא כל נפש ולא דמי לבן ח' שא"א לו לחיות יותר מל' יום ואין לו חזקת חיים ואין מחללין עליו את השבת. ודון מינה ואוקי באתרין.     

אם ההורג עובר כשר לנשיאת כפים

והנה המג"א סי' קכח ס"ק נ"ג כתב בשם מהרלב"ח 'דחף אשה הרה והפילה נושא כפיו' עכ"ד המג"א. ולשון המהרלב"ח עצמו כך 'המפיל עובר כשר לנשיאות כפים דלאו איש הוא' עכ"ד. עיין במשנ"ב שם ס"ק קכ"ט שהביא די המג"א בזה"ל דחף אשה הרה והפילה נושא כפיו דאין חייבים מיתה על עוברין (אחרונים) עכ"ד. והעיר בס' עבודת משא [עמ' שד"מ] דלפום ריהטא, מורים דברי המשנ"ב דין חדש דכל היכא שהורג ושפ"ד ועל מעשה הריגה זה אין בי"ד יכולים להענישו, הרי אינו נפסל לנש"כ בזה וא"כ כל הנך המנויין ברמב"ם בפרק ב' הלכה ב' דהל' רוצח כגון השוכר הורג או שכפתו והניחו לפני הארי, שבי"ד לא מענישים את ההורגין, אינם נפסלים לנש"כ. אמנם זה תימה, דודאי פסול הרצחנים לנש"כ הוא משום העבירה שבזה וכל מי שנחשב כרוצח ושופ"ד אף שבי"ד לא מענישים אותו כהורג ע"י גרמא וכדו' בדין שנפסל לנש"כ דקעבר עבירה דלא תרצח ושופ"ד מקרי רוצח ומנלן לתלות דין פסלות לנשי"כ ברציחה שמחייבת מיתה. [יש להעיר מדברי המנ"ח שציטטתי לעיל במצות קידוש השם עיי"ש ודוק]. ולעצם השאלה אם ההורג עובר יכול לשאת כפיו נידון בהרחבה בס' רץ כצבי [ח"ב סי' כ"א], והביא שיטות הפוסקים שלעובר אין דין "נפש" ופוסקים אחרים שיש לו דין נפש [עי' בברכת אהרן שהבאתי בפתח דברי] וכתב שתלוי בהבנת שתי הסיעות האלו. מי שסובר שנקרא נפש יסבור שההורגו יחשב ל'כהן שהרג את הנפש' ולא ישא כפיו והחולקים יסברו שאין ההורגו נחשב כהורג נפש ויותר לו לשאת את כפיו עיי"ש.      והנושא שלנו רחב ועמוק ואציין מקצת מראי מקומות: ס' יסודי ישורון [ח"ד עמ' קנ"ו], תנובת ציון [סי' י"ד] ציץ אליעזר [ח"ט סי' י"ז פ"כ ח"י סי' כ"ה פרק ה' כ"ה כ"ז], אחיעזר [אבן העזר י"ט], קובץ אסיא [תשמ"ו עמ' 55 ואילך], קול צופיך [עמ' שעו], ספר המפתח על הרמב"ם הל' רוצח [ב' ח'], אור שמח [הל' רוצח ב' ד'], חי' הגרי"ז [הל' רוצח א' ג'], לב אריה [ח"ב סי' ל"ו], מנחת חינוך [מצוה תר], משנה הלכות [ח"ו סי' ר"ד וסי' ש"כ, ח"ז סי' רפ"א], בכל נפשך [וינברג עמ' ק"כ], בד קודש [ג' סי' נב], בשבט הלוי [או"ח ח קע"ב] דן אם המלבין פני חבירו פסול לנש"כ, וכן בשו"ת להורות נתן [ח"ח סי' ב'], צילותא דשמעתתע [ה,ב], אינציקלופדיה הלכתית-רפואית ערך טריפה.  

ולא המדרש העיקר אלא המעשה שמספרים.....

הגאון ר' אברהם גנחובסקי זצ"ל היה אדם שהמח שלו שלט בלב. בשעה שבישר הרופא בבית חולים איכילוב על מחלתו הסופנית המקננת בגופו לא נשתנה צורת פניו. הרופא חשב שהוא לא הבין אותו ושאל אותו אם הוא מבין משמעות הדברים. ואז טפח לו הגאון זצ"ל לרופא על שכמו ואמר "אתה עושה את העבודה שלך מצויין". ומיד אח"כ ניגש לתלמיד שלו ואמר "הרב דיסלר, יש לך בת בשידוכים. אולי הרעיון הזה..." ורואים מלכות אמיתית של השכל על הרגש באופן שלא יאומן. יה"ר שנזכה כולנו למנוחת הנפש במצבים קלים יותר וקלים פחות.                       שבת שלום!