קושיית השער המלך – למה אין עבד יוצא לחירות במכה נגד עינו

[כתבתי בקיצור אמרים]

לזכות שמחה בן נעכא גיטל

 

קידושין כ"ד: תנו רבנן הכהו על עינו וסמאה, על אזנו וחרשה, עבד יוצא בהן לחירות. נגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהם לחירות. בהמשך דברי הגמרא מובא 'המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים'. בשער המלך [עבדים ה ז] הקשה אם כן למה אמרו שאם הכה כנגד אזנו אין יוצא העבד לחירות שלא יהיה גרוע יותר מהמבעית חבירו שאכן פטור מדיני אדם אבל חייב בדיני שמים כמו כן יהיה חייב בדיני שמים לשחרר את העבד ולא מצינו בשום מקום שהוזכר כן. עוד הקשה דדעת רש"י [בבא מציעא צא ב ד"ה רבא], שבכל חיוב לצאת ידי שמים אי תפס לא מפקינן מיניה ואם כן כיון שהעבד תפוס בעצמו יצא לחירות שהרי אם תפס לא מפקינן מיניה.

ותירץ דבעבד אין חיוב לצאת ידי שמים לשחררו כיון שיש מצות עשה של 'לעולם בהם תעבודו' ושוב הקשה על זה עיי"ש.. הרש"ש מתרץ דחיוב בדיני שמים יש רק בדבר שהוא חיוב ממון אבל בדבר שהוא חיוב קנס לא שייך כלל חיוב לצאת ידי שמים משום שכל הקנס הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו שחייב בדיני אדם אבל אין להוסיף ולומר שחייב בגרמא לצאת ידי שמים.

בחי' אמרי ירוחם [סי' קס] חידש עפ"י דברי החכם צבי [סי' לד] שאין שום חיוב תשלום במכה את עבדו [נגד דעת הב"י והב"ח] וא"כ כשמשחררו בהוציא שן או עין אין זה תשלום אלא דין בפני עצמו. ולפ"ז שאין שום דין תשלום בדיני אדם ופטור לגמרי, מהיכי תיתי שיהיה חיוב לצאת ידי שמים בגרמא.

הגר"ח שמואלביץ [שערי חיים כתובות סי' עב וע"ע סי' צה] ליישב דאף דמהני תפיסה בקנס בזה"ז דליכא סמוכים ומהני נמי תפיסה בגרמא מ"מ בגוונא דאיכא לתרווייהו דהיינו קנס וגרמא כאחד לא מהני תפיסה. ובטעם הדבר נראה דהא דמהני תפיסה בגרמא הוא משום דבגרמא איכא חיוב ממון אלא דאין בי"ד נזקקים לו [וכדחזינן דכתב בשיטמ"ק ב"ק נ"ו א' בשם המאירי דכתב וז"ל: שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישיב, והדברים נראים שמאחר שהוא חייב להשיב, תורת גזילה חלה עליו עד שישיב עכ"ל. והרי דהוי חיוב ממון ותורת גזילה עליהן] ומש"ה מהני תפיסה דשלו הוא תופס, אכן הא דמהני תפיסה בקנס בלא בי"ד סמוכין כתב הרא"ש בב"ק לסימן כ' דהוא משום 'דכיון דמדאורייתא מיחייב ליה אלא שאין לו דיין בבבל שיכופנו ליתן לו בכל כה"ג עביד איניש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה' והא דהוצרך לטעמא דדאין איניש דינא לנפשיה נראה דהוא משום דהא קנס קודם העמדה בדין ליכא חיוב כלל וכמש"כ תוס' לקמן [ל"ג ב' ד"ה לאו] דקנס לא מיחייב אלא עפ"י בי"ד ואינו חייב אפי' לצאת יד"ש והוא בירושלמי בסוף פרקין דאין אומרים בקנס צא ידי שמים, וע"כ בעינן לטעם דדאין איניש דינא לנפשי' דמש"ה יש תורת בי"ד וגמ"ד על התפיסה ועי"כ היא משוה חלות חיובא דקנס ושוב מהני תפיסתו דשלו הוא נוטל. ולפ"ז נראה דבקנס שבא ע"י גרמא כיון דאין בי"ד נזקקים לו וליכא בזה תורת בי"ד גם דינא דדאין איניש דינא לנפשיה ליכא בזה ונמצא דתפיסתו אינה משוה חלות חיוב קנס שהרי אין בה תורת בי"ד וגמ"ד וממילא לא מהני תפיסתו דלאו דידיה הוא קודם העמדה בדין וא"כ מיושבת שפיר קושית השעה"מ דבגוונא דמבעית את עבדו וחרשו דהו"ל קנס וגרמא כאחד ל"מ תפיסת העבד בעצמו לצאת לחירות עכ"ד. דהיינו, במקרה של גרמא בלבד מהני תפיסה מבלי להזדקק לתורת בי"ד, דבאמת אין בי"ד נזקקים לו. במקרה של קנס בלבד צריך תורת בי"ד ואדם הדן דין לעצמו ותופס יוצר תורת בי"ד. אולם, במקרה של קנס וגרמא ביחד מכיון שאין בי"ד נזקקים לו [מצד היותו גרמא] אינו מועיל שידון דין לעצמו [לגבות מצד היותו הקנס] כדי ליצור תורת בי"ד ולכן אינו יכול לגבות.    

בס' בעקבי מנ"ח [לגר"י אדלשטיין פ' משפטים] יישב דאמנם גרמא בנזיקין יש חיוב מדיני שמים וחשיב מעשה היזק לשעבד ממונו לגבי תפיסה, אך בעבד התורה חידשה וכי יכה איש את עין עבדו ושחתה הדין שלחפשי ישלחנו ורק באופן שיתקיים התנאי של וכי יכה ושחתה יתקיים הדין של לחפשי ישלחנו. ואם דרשינן דהכאה היא דוקא בגופו ולא בגרמא וכן מצינו בנזיקין דהכאה היינו בגופו ולא בכותל ועי"ז ניזוק ובאופן שהכה בגרמא ל"ח הכאה ל"ה בכלל הדין של וכי יכה ושחתה כדי שיתחייב האדון לשלחו לחפשי דאה"נ דמדיני נזיקין יהיה לזה דין של חיוב לצאת יד"ש בהכאה באדם ב"ח אך בעבד אם הכהו כדין יצא לחירות אך אם לא יצא לחירות פטור דהכה לעבדו דחשיב כממונו כבהמתו אבל מדיני שן ועין שמוציא לחירות היינו דוקא בהכאה הכתובה ואם לא הכהו באופן זה אינו יוצא לחירות דאי"ז בכלל דין התורה של שחרור בהוצאת שן ועין עכ"ד. כלומר יש שתי פרשיות. יש פרשה של נזיקין ויש פרשה של שחרור עבד. בפרשה של נזיקין אמנם גרמא חייב אבל לא בפרשה של שחרור עבד שהוא כל כולו חידוש.

בספר יד דוד תירץ דחיוב לצאת ידי שמים הוי לשלם מה שהזיק, אבל יציאה בשן ועין הוי יותר ממה שהזיק ולכן אינו חייב לצאת ידי שמים.

הקה"י [סי' כח] מתרץ עפ"י שיטת הנמק"י [ב"ק מ"ח:] שכתב דליכא חיוב גרמי אלא במעשיו של אדם ולא במעשי בהמתו, ומבואר שם בנמק"י דכל היכא שהאדם הזיק בצורת גרמי נחשב כאילו בהמתו הזיקה [וחייב כמו שחייב על נזקי בהמתו או בורו], ולכן ליכא חיוב לצאת ידי שמים בהפלת שן ועין ע"י גרמא, כיון שאין חיוב קנס כששורו מפיל לשן ועין.

באיילת השחר תירץ שחיוב קנס אינו חל בעת המעשה אלא בעדות העדים בבית דין [אשר ירשיעון אלהים] ולכן המודה בקנס קודם לכן פטור מכל וכל אף בידי שמים [כדאיתא בירושלמי] וכיון שכן יש לומר שלא ייתכן חיוב לצאת ידי שמים שיהא מותנה בכך שיבואו עדים לבית דין להעיד וכן כתב האור שמח נזקי ממון רפ"ד עפ"י התוס' בכתובות לג שכלל הוא שאין חיוב קנס כל שגם אילו היה ממון לא היה חייב אלא בידי שמים.

אחרון אחרון חביב: שמעתי ממו"ר שליט"א [בשיעור שנאמר בה' חשון תשס"ט] יסד שאין כאן עבירה שלימה. ברגע שפטרנו אותו בידי אדם סימן שהעבירה קלושה ועל עבירה קלושה, על כעין "חצי שיעור עבירה" אין חיוב לשחררו [גם לא בידי שמים]. אלא מה – חיסר ממונו? אין מושג של חיסור ממונו בעבד שהוא ברשות אדונו. נמצא שאין כאן מעשה מזיק ואין כאן גם חיסור ממונו המחייבו לצאת ידי שמים.

שאלת – למה סומא כחשוב כמת אבל אם הוציא עיניו משלם רק מחיר עיניו ולא כולו ואילו חרשו נותן לו דמי כולו?

שאלה – אם טוען שחרשו כתוב בהל' חובל ומזיק שממתינים ובודקים אם זה נכון. כאן לא כתוב שממתינים. – עי' חלקת יואב מצויין ברמב"ם פרנקל.

וע"ע נר דוד סי' טו, משנת יעבץ סי' לב, דברי אליעזר [לגרא"י וולדנברג סי' כ"ו].