בן שמונה עשרה לחופה
'ויצא יעקב מבאר
שבע וילך חרנה'. יעקב אבינו יצא מבית הוריו משתי סיבות- מפני שאחיו רצה להורגו
ומפני שרבקה אמרה לו ללכת להתחתן בחרן. 'ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה', היציאה
היתה מסיבה אחת, וההליכה לחרן דווקא היה מהסיבה השניה. היציאה מבאר שבע היתה כדי
שעשו לא יפגע בו, וההליכה לחרן היתה מפני הציווי של אמו ללכת לשם כדי ששם ימצא
זיווג.
'וישכב
במקום ההוא', אומרים חז'ל כי בדרך, עד שהתחתן, ישב ללמוד ארבע עשרה שנה
(ב'ר ויצא סח
א). למה פתאום נזכר כאן העניין של הלימוד בנוסף על כל שנותיו
דווקא עכשיו בגיל מבוגר יחסית? קודם הוא לא למד?! העולם אומר, שמכאן ראיה שאדם צריך
ללמוד תורה ואחרי זה לישא אישה. הגמרא אומרת בקידושין (כט
ע'ב): 'הא לן והא להו', יש הבדל בנושא הזה בין בני בבל לבין
בני ארץ ישראל. מאיפה לומדים ש'בן שמונה עשרה לחופה' (אבות ה כא)?
מסביר רש'י שם, שזה מפני ששמונה עשרה פעמים כתובה המילה 'אדם' מבריאת האדם עד שנשא
את חוה. ושואלים, מה הראיה מכאן שבן שמונה עשרה לחופה? הפירוש האמיתי הוא, שצריך
להיות שמונה עשרה פעמים 'אדם' לפני שמתחתנים. והדרך לקבל תואר 'אדם' הוא בלימוד
תורה.
תפילת ערבית רשות
'ויפגע
במקום'- אומרים חז'ל (ברכות צה ע'ב): 'אין פגיעה אלא תפילה'.
במקום הזה יעקב אבינו התפלל תפילת ערבית. תפילת ערבית, כידוע, היא רשות, אבל כל
ישראל קבלו על עצמם ושוויוה כחובה (רמב'ם תפילה א ו). ויש
אומרים שכל זה בתפילת ערבית של יום חול, אבל תפילת ערבית של שבת איננה תפילה של
רשות (ב'י בשם תר'י,
מובא בשע'ת תקפב ד).
על כל
פנים, תחילת הפרשה עוסקת בתקנה של יעקב אבינו - תפילה של רשות. מה הענין לתקן תפילה
של רשות? הוא תיקן תקנה שאם אדם רוצה יש לו רשות להתפלל? חז'ל אומרים שתפילות אבות
תקנום (ברכות כו
ע'ב), - היתכן שהם תיקנו תפילת רשות?!
אומר
הרב זצ'ל בעולת ראיה (ח'א עמוד תט): 'תפלת ערבית רשות - בפני
עצמה היא. ההשגה הכללית כמו שהיא בתוכיות רוח האדם היא מלאה בכל תכניה, אינה צריכה
להיות חושבת שיהיו לה סתירות מצד מה שממעל לה ומצד מה שמתחתיתה. כי האדם בהיותו
יודע, שאי אפשר שהאני הפנימי לא יהיה ספוג מהכל העליון וממקור הכל, הרי הוא מתעלה
מרוחו פנימה, ויודע איך להוקיר את כל ההתרחבות הרוחנית שבפנימיות אור הוייתו, הוא
ידע אז איך להתרחב ולהתרומם, איך להגביר את אור הטוב עד כדי העליונות של הפיכת כל
חושך לאור גדול, לאור ד' וטובו. מה שהתפלה שהיא צריכה להיות כ'כ נובעת מקירות לב,
עד שכל חיוב יוכל לעשות אותה קבע, זהו יסוד שיטת הסוברים שאין לתפילה עיקר מן
התורה. על כן בזה תפלת ערבית היא החלק המובחר ביחש לתפילה, שגדלה היא במה שהיא
רשות, ותפילה נקיה מכל צד של קבע נקראת פגיעה, מדת יעקב, ויפגע במקום'.
דהיינו, כשאדם פוגע במקום, הכוונה שכאילו הדבר בא לו בהיסח הדעת, ולכן
הפסוק 'ויפגע במקום' מסמל יותר את הענין של תפילת ערבית שהיא רשות, שלפעמים ישנה
מעלה בדברים שהם רשות יותר מאשר בדברים שהם חובה, מפני שכשאדם מקיים דבר רשות, זה
בא במפנים, מתוכו, מדיליה, לא בגלל שהמשגיח בא ואומר לו: 'לא התפללת, לא אמרת, לא
ברכת, לא אמרת!', וכאשר הדבר בא מתוך האדם עצמו, הוא מתחבר היטב לענין, ומפני כך יש
לדברי הרשות מעלה מסוימת על פני החובות. הרב זצ'ל אומר שתפילה כזאת היא תפילה
'מקירות הלב'. למה מקירות הלב? הביטוי קירות הלב מופיע בגמרא בברכות (י ע'ב) לגבי
חזקיהו המלך, שישעיהו בא ואמר לו (ישעיהו לח א): 'צו לביתך כי מת אתה ולא
תחיה'. ומסבירים חז'ל שזה היה כעונש על זה
שלא עסק בפריה ורביה (שם). מיד- 'ויסב חזקיהו פניו אל הקיר',
אמר לישיעהו הנביא: 'בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא - אפילו חרב
חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים'. 'ויסב פניו אל הקיר', מסבירים
חז'ל ש'אל הקיר' הכוונה מקירות לבו. כשחזקיהו התפלל- אז הוא קרא מקירות ליבו אל
הקב'ה. מה פירוש הביטוי מקירות ליבו? הבאנו בעבר את מה שהרב זצ'ל כותב שם בעין איה,
שחזקיהו ראה שבשעת מצוקה כזאת יש לו מין כוחות תת-קרקעיים בתוך הנשמה שמעולם לא
הכיר אותם. כשאדם נמצא במצבים מסוים, הוא מגלה פתאום כוחות שלא היה מודע להם בכלל,
ומפני זה התפילה הזאת של חזקיהו היתה שונה לגמרי מכל התפילות האחרות, מפני שהיתה
תפילה בדרגה של 'קירות ליבו', העומק הכי גדול של האדם. אומר הרב זצ'ל: זו המדרגה של
תפילת רשות, שאדם בעצמו מרגיש שהוא רוצה להתפלל, מרגיש שצריך לצעוק, לא יכול לעבור
לסדר היום.
וכ'כ הרב בעין
איה ברכות פרק ד' סוף פסקא ב': 'קדושי עליון הנגשים ד' שע'י התפילה ירומו אף ינשאו
למעלת הנבואה או קרוב לה. כדברי הטור או' סי' צדי'ק. הם פוגעים מעמדים גדולים יותר
מהליכות הטבע, כי יתרוממו הרבה על הטבע וידבקו באלקים חיים בלב ונפש טהורה. ולזה
המעמד הרם מוכשר הלילה במנוחתו והתבודדותו, כדביאר החסיד בחוה'ל ביתרון תפילה אל
הלילה. גם היא מכשרת את בני המעלה הזאת להיות נפקדים בחזיונות קדושים בשכבם בשנתם,
לחזות מחזות נושאים תבואות שכליות נוראות אשר לא יושגו בחברת החומר וחושיו, זאת
תקרא פגיעה. כי הדברים המושגים למעלה מתהלוכות השכליות המוטבעות, הנה שלא כסדר
הטבעיות שהן מתהלכות בהדרגה מהקל אל הכבד וע'פ דרכי עיונים בודדים המתלקטים למערכה,
כ'א בפתע יגלה עליהם אור גדול מנעם ד', אשרי כל זוכה לו, תקרא התפילה מצד היותה
כוללת זו התכלית בשם פגיעה, כדרך הפוגע בהולך לא לפי ערך מהלכו של ההולך לבדו, כ'א
השתתף בזה ג'כ סיבת קרבת הנפגע.'
כתוב
בשאילתות של ר' חיים מוולזו'ין (יתכן שאלו דברים ששאל את רבו הגר'א), שמי
שרוצה באמת להזהר מלשון הרע, שיתפלל להקב'ה מקירות ליבו שלא יכשל. זו לא סתם תפילה:
'נצור לשוני מרע' וזהו, אלא שתפילה מקירות הלב כדי שיצליח לא להכשל בלשון הרע. זו
דרגה מיוחדת של התפילה, שמפני כך חז'ל אומרים שתפילת ערבית היא רשות, וכפי שהסברנו,
שאין הכוונה שהיא נחותה, אלא אדרבה, דווקא מפני שהיא רשות יש בה משהו שאין בתפילות
האחרות, היא מה שכתוב בתהלים (קט ד) 'ואני תפילה'- כל האדם כולו מזוהה עם
התפילה הזאת. 'רשות' אין הכוונה דווקא שהאדם לא מחויב. הכוונה יכולה להיות גם
שיתחבר לזה יותר, יעשה את זה מעצמו.
'תיתן אמת ליעקב'
כשיעקב
יצא מבאר שבע והלך לחרן, אומר הזוהר הקדוש, שחרן זהו מקום שיש שם חרון אף
(בזהר ויצא קמז א
נכתב 'אתר דדינא ורוגזא תמן'). הוא הולך לבית לבן, למקום
ששם יש את הנוכל הגדול ביותר בעולם. חז'ל אומרים עפ'י המסורת, 'צא ולמד מה ביקש לבן
הארמי לעשות ליעקב אבינו. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכל'
(הגדה של פסח, ילק'ש
כי תבוא תתקלח). לבן כעס על יעקב, 'הבנות בנותי והבנים בני'-
מה פתאום אתה מחנך אותם חינוך יהודי? ביקש לעקור את הכל. ועפ'י המסורת המובאת בבעל
הטורים, לבן הוא בלעם, שביקש ג'כ לעקור את הכל. דווקא במקום הזה נכנס יעקב לנסיון,
לא סתם נסיון אלא נסיון לדבר שהוא ההיפך ממידתו של יעקב- 'תתן אמת ליעקב'
(מיכה ז
כ)- הוא הולך למקום שכל כולו שקר. מה הכוונה כולו שקר? כתוב
בשם בעל 'נתיבות המשפט', שיש מין שקר כזה שאפילו ההיפך שלו הוא לא אמת, איך שלא
תסובב אותו, מכל הכיוונים כל כולו שקר. התורה אמת כתיב בה. במשנה בכתובות,
(פ'א
מ'ו) לגבי אשה שטוענת טענה שאינה נאמנת, אומרים: 'לא מפיה אנו
חיין'. שואל השטמ'ק (שם יב ע'ב ד'ה 'וכתבו'): למה
צריך להגיד ביטוי כזה? אפשר לומר בפשטות: 'אינה נאמנת'. מסביר השטמ'ק, שזה בא
ללמדנו שהאמת היא החיים, וממילא נלמד שאם כתוב לא מפיה אנו חיים, סימן שזה שקר,
מפני ששקר זה היפך החיים. התורה היא חיים. ולכן, כשיעקב, השקדן הגדול הזה
(ראה ב'ר ויצא סח
א) הולך לבית לבן, שיא השקר עלי אדמות, ודאי שהוא צריך
להתפלל, ולא סתם תפילה, אלא תפילה מקירות ליבו, דרגה שהיא יותר גבוהה, שנקראת רשות,
כמו שביארנו.
שלושה מפתחות בידו של הקב'ה
אותו
הדבר נכון גם לגבי המשך הפרשה, שיעקב הלך להתחתן. אומרים חז'ל: (ברכות ח
ע'א) 'על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא (תהלים לב
ו) -זו אישה', גם על זה צריך להתפלל. וכן לגבי המשך הפרשה,
שיעקב ורחל מצפים לילדים. כתוב בגמרא בתענית (ב ע'א) 'שלשה
מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח
של חיה, ומפתח של תחיית המתים'. מאיפה יודעים שמפתח הלידה נמצא רק בידי הקב'ה?
הגמרא דורשת זאת מהפסוק בפרשתנו: 'ויזכור אלוקים את רחל וישמע אליה אלוקים ויפתח את
רחמה'. הקב'ה בכבודו ובעצמו. אפשר ללמוד את הלימוד הזה בשתי דרכים: או שלומדים זאת
מהסיפא של הפסוק- 'ויפתח אלקים את רחמה', אבל אפשר ללמוד זאת גם מהרישא, כמו שמובא
בתרגום ירושלמי (פרק
ל פס' כב), שהדיוק למימרא הזאת הוא מהרישא של הפסוק:
'ויזכור אלוקים את רחל'. כל מה שקרה אחר כך זה כתוצאה מהזכירה, זה פועל יוצא. מכאן
לומדים שמפתח הלידה הוא בידי הקב'ה ולא נמסר לשליח.
בגמרא
(ברכות כז
ע'ב) מובאת מחלוקת האם תפילת ערבית רשות או חובה. ר' יהושע
אמר: רשות, ורבן גמליאל אמר: חובה. ר'ג התרעם על ר' יהושע ונהג בו שלא בכבוד: 'עמוד
על רגליך ויעידו בך!', ובעקבות כך סלקו חכמים את ר'ג מהנשיאות, ובמקומו מינו את ר'
אלעזר בן עזריה שאמר 'הרי אני כבן שבעים שנה' (משנה ברכות פ'א מ'ה). למה
היה נראה כבן שבעים שנה? אומר הרמב'ם בפירוש המשנה שם, שמרוב עמל התורה השיער שלו
הלבין לפני הזמן. באותו יום שסלקו את ר'ג, התווספו ארבע מאות או שבע מאות ספסלים
בבית המדרש, מפני שר'ג אמר שכל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, ואף הציב
שומר לשם כך. ראב'ע אמר לעומת זאת, שכל מי שרוצה להיכנס- יכול להיכנס. מה היתה
המחלוקת פה?
מי שאין תוכו כברו
אומר
החידושי הרי'ם, שודאי שבתלמיד שאין תוכו כברו יש בעיה, אבל אלה שחלקו על ר'ג סברו
שבית המדרש הופך את התלמיד לתלמיד הגון, אם הוא רוצה להכנס, עצם הרצון הופך אותו
לתלמיד הוגן, ועל אחת כמה וכמה שהכניסה לבית המדרש תהפוך אותו מתלמיד שאינו הגון
לתלמיד הגון, וכך נתווספו ארבע מאות ספסלים. כל זה קרה כתוצאה מהויכח שהיה בין ר'ג
לר' יהושע האם תפילת ערבית רשות או חובה. האם מדובר בסתם צירוף מקרים? שאחד אמר ככה
ואחד אמר ככה והנסיבות הביאו שר'ג הסתלק ואז הורידו את השומר ונתווספו ארבע מאות
ספסלים? או
אולי יש איזשהו קשר מהותי בין הדברים הללו, שלא סתם בגלל ויכוח אם תפילת ערבית רשות
או חובה נוספו תלמידים ונפתחו פתאום שערי בית המדרש?
על פי דבריו
המופלאים של הרב זצ'ל שהבאנו קודם, שמשמעות 'תפילת ערבית רשות' היא שיש דברים שצריך
להרגיש שעושים אותם מבפנים ואז הם מקבלים תאוצה הרבה יותר גדולה, הדברים מוסברים
היטב. ר'ג הלך כי סבר שתפילת ערבית חובה, אך במקום שבו יש תלמידים שאין תוכם כברם,
הם יכולים להיפגש במקום שמכריזים שתפילת ערבית רשות, כלומר שרוצים שהכל, ולפחות
הפסיעה הראשונה תבוא ממך, אפילו הקטנה שבקטנות. שהתפילה תבוא כמו חזקיהו המלך, שלא
התפלל מתוך חובה אלא מתוך הרגשה פנימית ולכן הגיע לדרגה כזאת של תפילה מקירות ליבו.
אם זה קורה- בית המדרש יכול להפתח אפילו לעוד ארבע מאות ספסלים. נותנים לך להבין, לפחות בהתחלה, שאתה יכול להתחיל עם
'תפילת ערבית רשות', שהיא מבטאת את האמת של העבר בצידו, ב'התעררותא דלתתא', זה מה
שפותח את בית המדרש, אז כבר לא צריך שומר, אפשר להוסיף ארבע מאוד
תלמידים.
התפילה
מרוממת את האדם. וביארנו בעבר מ'ש בפרקי אבות: 'עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו
ועמד בכולם', הכונה, שאין עמידה אלא תפילה, ובכח תפילתו עמד בנסיונות. וראה
מש'כ הראב'ד בסוף שער הקדושה (בספרו בעלי הנפש):
'שידע האדם את יוצרו ויכיר את כוחו ויתן לבו למי יעבוד, וממי ירא, ומצוות מי יעשה,
ומי הזהירו... והוא נעלם מכל חי אך הוא נמצא בלבבות ונגלה במחשבות'.
'ממעמקים קראתיך ד''
[נסעתי
השבוע עם הרב מגנס לבקר בשלושה מקומות בדרום. משום מה לא שמענו אזעקות, אע'פ
שהשמיעה בסדר... לא ירו טילים, כשחזרנו לירושלים שמענו שאחר כך ירו. היינו באשדוד,
ביקרנו שם אצל רב העיר [גם הרבנים צריכים חיזוק, אע'פ שהם מחזקים את כולם]. הוא מאד
שמח שבאנו אליו. הלכנו לבקר אחרי זה באחת הישיבות, שהייתי מגדיר אותה כ'ישיבת
מעמקים' – התלמידים אוכלים, ישנים ולומדים במקלט. נתתי להם שיחה על 'ממעמקים קראתיך
ד'', שבהלכה כתוב (וכך יש בבית הכנסת של המהר'ל מפראג) שהחזן
עומד נמוך מכל הציבור, לקיים מה שנאמר 'ממעמקים קראתיך ד''. הכוונה לא רק בעומק
הפיזי- יורדים איזו מדרגה, אלא כמו שהבאנו לגבי חזקיהו המלך, שצריך שהתפילה תהיה
מהמקום הכי עמוק בנשמה של האדם.
משם
נסענו לאשקלון ולשדרות. אפילו בלי הטילים, היה מפחיד להסתובב שם. היא היתה נראית
עיר מוכה. נכנסנו לישיבה, דיברנו דברי תורה. בין השאר דיברתי איתם על כך שכתוב (משנה ר'ה ג ח): 'וכי ידיו של משה עושות
מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין
את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין. כיוצא בדבר... וכי נחש ממית
או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו
מתרפאים ואם לאו היו נימוקים'. מה כוונת המשנה? אם שעבוד הלב הוא זה שקובע, למה
צריך את ידיו של משה? כתוב בספר כפות תמרים על ר'ה, שכתב רבה של ירושלים מהר'ם בן
חביב, שצריך את הידיים וצריך את הלב. אבל
מי נותן את הכוח לידים של משה? זה תלוי בשעבוד של ישראל לאביהם שבשמים. ה'עמך',
הציבור, נותן את הכח למי שצריך להוביל, כדי שהידיים שלו יהיו ידיים שעושות מלחמה,
וכל זה רק בתנאי שישראל משעבדים ליבם לאביהם שבשמים.
כתוב
בזוהר פרשת נשא, נחש הכוונה לישמעאל. על פי זה, 'וכי נחש ממית' – בהקשר לישמעאל,
הכל תלוי בשעבוד הלב לאבינו שבשמים. ובחוברת לשלושה באלול עמוד מ'ו: 'נחש סמל של
טומאה ורשעות, ואילו עקרב הוא עקר בית מנותק מכלל ישראל', ע'ש (וע'ע ספר להלכות צבור עמוד
קנ'ג).
'בעל מלחמות'
לאחר
מכן הזכרנו להם את מה שהרב כותב באורות (אורות המלחמה א),
שלפני ברכת אהבה רבה אומרים: 'כי הוא לבדו פועל גבורות, עושה חדשות, בעל מלחמות'
וכו', עד שמגיעים ל'אור חדש על ציון תאיר'. מסביר הרב, שכל התארים שנכתבו שם, כולל
'בעל מלחמות', הם בגדר הכנה להגיע ל'אור חדש על ציון תאיר'. אלו לא בקשות נפרדות.
כל הבקשות שיש שם הן כדי להגיע למצב של אור חדש. על איזה אור מדברים? כותב הטור שזה
האור שברא הקב'ה בזמן בריאת העולם, וראה שאין העולם כדאי לו וגנזו לצדיקים לעתיד
לבוא (חגיגה יב
ע'א). על האור הזה מתפללים - תאיר אותו, כמה זמן הוא יהיה
גנוז?! איפה הקב'ה גננז אותו? כתוב במדרש (תנחומא פרשת נח; בעה'ט בראשית א
ג) שגנזו בתורה שבכתב ובתורה שבע'פ. לכן 'מבקשים אור חדש על
ציון תאיר' לפני שמבקשים 'ותן בלבנו בינה להבין וכו' לשמוע ללמוד וכו' את כל דברי
תלמוד תורתך'. יש קשר ביניהם, מפני שהתכלית של 'בעל מלחמות' זה להגיע ל'אור חדש',
באור חדש שיאיר על ציון, זהו האור הקדמון שגנוז בתורה, ועל זה מתפללים שנגיע
למציאות הזאת, שהאור הגדול הזה יתגלה לנו, ולכן מיד אח'כ מבקשים: 'ותן בלבנו בינה
להבין ולהשכיל וכו''.
אומר
הרמב'ם (הל' מלכים יב
ד): 'לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח... אלא כדי שיהיו
פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא...'. כשהיינו אצל הרב של אשדוד, מצאנו אותו עוסק
בבירור הלכה מסוים. האם אדם ששומע אזעקה באמצע תפילה- האם מפסיק? הוא שאל אותנו-
הרי כתוב שאם נחש כרוך על עקבו - לא יפסיק. אבל אם עקרב – יפסיק (ברכות לג
ע'א). מה ההבדל? אומר הרמב'ם וכן ברטנורא: נחש על פי רוב לא
נושך וממית, לכן זה לא סכנת נפשות. שאלנו אותו- הרי אין הולכים בפיקוח נפש אחרי
הרוב (יומא פב
ע'ב)? אז מה אומר הרמב'ם שבגלל שעפ'י רוב לא נושך לכן לא צריך
להפסיק? קצת התפלפלנו איתו. הוא רצה לטעון שמכיוון שיש כיפת ברזל, יוצא שהמציאות
הפכה לפחות מסוכנת מאשר בלעדיה. אמרנו לו- שלכאורה מספיק סיכוי קלוש שכיפת ברזל לא
תיירט את הטיל על מנת שתיווצר מציאות של ספק פיקוח נפש. ובנוסף, מי אמר שספק פיקוח
נפש זה רק ספק שמא יפגע מישהו ממש? אולי גם פחד שיש לאדם גם כן נקרא פיקוח נפש? הרי
ילד שנסגר מאחורי דלת לבדו, כתוב בהל' שבת (רמב'ם שבת ב יז)
שפורצים את הדלת כדי להצילו, מפני שהפחד אצל אנשים מסוימים מהווה סכנה. אז למה שאדם
ששומע אזעקה באמצע התפילה לא יפסיק? אז אמר לנו הרב שהוא באמת הורה לציבור להפסיק
בתפילה ולרדת למקלט, אבל הוא לעצמו הסתפק, מפני שאולי למי שלא מפחד, וכשאין כ'כ
סכנה, אז אולי באמת לא יפסיק. אולי מבחינה מדנית יש לדון מצד 'לא ראינו אינה ראיה',
אבל מבחינה מעשית העסק שונה. וע'ע בשבת קנ'א לגבי מזיקין שמותר להרגן בשבת, ובשו'ע
או'ח שט'ו י'.
'זרק בו חץ וסמנין בידו'
הגמרא
במסכת סנהדרין (עז
ע'ב) דנה באדם שזורק חץ ויש לו תרופה למכה שהחץ יפגע- יש לו
דין של רוצח או לא? מישהו יורה טיל, וסממנים בידו - יש משהו שעוצר אותו, זה מפקיע
את הגדר של הסכנה מהדבר? הרבי מקלויזנבורג זצ'ל שאל את אבי זצ'ל מה הדין בתינוק
שהגיע היום השמיני למילתו, אלא שיש לו בעיה שהדם שלו לא נקרש, אבל יש תרופה שתגרום
שהדם ייקרש. האם חייבים לבצע מילה זו או לא? אמר לו אבי זצ'ל, שלכאורה זו גמרא
מפורשת, שהזורק חץ וסמנין בידו, יש צד להגיד שהוא לא רוצח. אבל למסקנה הם סיכמו
שצריך לדחות את הברית, מפני שמילה מצד הטבע היא סכנה לתינוק, רק אנחנו אומרים שזכות
המצווה מגנה, אבל זה רק כאשר יש מצווה, אבל אם יש יחד עם זה עוד סכנה, מי אמר שזכות
המצווה תגן עליו? [דיברתי על זה פעם עם המוהל הר' צמח הירשפלד, האם השאלה הזו
מעשית, ואני לא זוכר בדיוק מה הוא ענה לי.]
בספר
'עטרת ראש' על המשניות, סדר זרעים (מאת הרב יצחק יששכר הלוי לוינטהל) מדבר
על השאלה הזאת. מה שהבאנו ממסכת ברכות, אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, מפני שהוא
לא תמיד נושך: 'וקשה לי הרי פיקוח נפש קי'ל שאין הולכים אחר הרוב, ואדם שנפל עליו
הגל אפליו בכמה ספיקות מפקחים עליו את הגל ומחללים את השבת' אז מדוע כאן לא חוששים
למיעוט? הוא מביא שהרב הב'י כתב 'במקום דאיכא סכנה בכל ענין מותר להספיק'. אבל לא
ברור במה כוונתו, האם בסכנה ודאית או לא ודאית. איך שלא יהיה, זה תלוי בשאלה אם זה
שכיח היזקא או לא.
כל זה מתקשר למה
שדברנו בפרשת השבוע. תפילת ערבית רשות. יש מצבים שאדם מתחבר לתפילה יותר מאשר שאר
ימות השנה. ועל זה אמרו: תפילת ערבית רשות. לא שלכן תוותר עליה, אלא בדיוק להיפך,
תנצל את הרשות שיש בענין הזה, ואז הדבר יבוא ממך. וכשזה יבוא ממך, כמו שהזכרנו, זה
יגרום לאדם להכנס לבית המדרש, זה יגרום לאדם להרגיש את האמיתיות של הדברים שהוא
עשוה, יגרום לבתי המדרשות לגדול ולהוסיף עוד ספסלים.
'... לא פוסק מתפילה'
כתוב
בחידושי חת'ם סופר למסכת שבת (ט ע'ב) על המשנה שאומרת שמי שתורתו אומנותו
לא פוסק לתפילה: 'ובס' לחם משנה שעל המשניות כתב סיפא בתפלה של ערבית למ'ד חובה
וקמ'ל אף על גב דמדברי רשות מפסיקין מדברי תורה אין מפסיקין, עיין שם, ולדבריו אתיא
מתני' על סדר נכון בתחלה נקט דיני תפלת מנחה ואח'כ ק'ש של ערבית דבשל שחרית בלא'ה
אסור משום לא תאכלו על הדם כמו שכתבו פוסקים בזה ואח'כ נקט תפלה של ערבית. אבל לא
נראים לי דבריו, חדא דקיימא לן תפלת ערבית רשות וכו''. אז איך אפשר להסביר את המשנה אליבא
דמאן דאמר חובה? החתם-סופר מתפלפל שם. וזה מה שהתורה מזכירה לנו השבוע: דברים
שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם, אחד הדברים זה תפילה (רש'י לברכות ו
ע'ב). תפילה זה דבר שעומד ברומו של עולם. המהרש'א (קידושין כט) כותב
שמה שאדם מקבל ע'י תפילה לא נחשב לדרך נס, מפני שזה הטבע של התפילה שהיא משפיעה על
המציאות, ואם אדם נכנס לתוך סכנה, ואנשים התפללו עליו, אם הוא ניצל- אינו מברך,
מפני שאינו בדרך נס. בדומה לזה הזכרנו בעבר לגבי תפילת ראש השנה, שישראל בר'ה
לובשים בגדי לבן מפני שבטוחים שיעשה להם נס ויצאו זכאים בדין, לא רק בזכות סגולת
ישראל, אלא גם בזכות של הזמן שהוא זמן של תפילה. תפילה זה לא נס אומר המהרש'א, אם
זה לא נס, לכן ישראל יכולים להיות בטוחים שהתפילות יפעלו ויצאו זכאים בדין, וכפי
שהזכרנו, זה מה שאומרים בסליחות הראשונות לפי מנהג אשכנז: 'תראם ניסיך עושה
גדולות'. על אילו נסים מדברים בסליחות בהן מבקשים מחילה על החטאים? אלא הכוונה,
שאותו בטחון שיש לנו, שאפילו בשעת מצוקה אנחנו נצא זכאים בדין, ישראל בטוחים שיעשה
להם נס, על זה אנחנו אומרים: 'תראם ניסיך עושה
גלדות'.
וזה
לשון המהרש'א (קידושין כט ע'ב): 'מי שנעשה לו נס ע'י תפילה,
אין מנכין מזכויותיו, שכן ברא הקב'ה את הבריאה, שכל כולה כפופה לתפילה, ותפילה משנה
את הטבע ואין זה נס כלל'. וכ'כ מהרש'א בתענית דף טו, ובברכות דף ז, ובמס' שבת דף
קנא ע'ב. ובמהרש'א יבמות דף סד הוסיף, שתפילתו הפכה את מדת הדין למדת רחמים לשנות
הטבע העקרות.
וברבינו בחיי (כ'ה כ'א): 'ויעתר יצחק לד' לנוכח אשתו
כי עקרה היא. והיה ראוי להקדים ולומר ותהי רבקה עקרה ואח'כ ויעתר יצחק? ויתכן
שהקדים העיקר שאין העקרות סיבת התפילה אלא תפילה סיבת העקרות, שנתעקרה כדי שיתפללו
לפיכך הקדים התפילה... וכח התפילה אפילו לשנות הטבע ע'ש'. וכ'כ בספרו כד הקמח ערך
תפילה.
אותו דבר היה השבוע: אין ספק שאפילו בתוך החושך
הזה, שרשת הנסים שנעשו, שבקושי אנשים נפגעו, בלי שום פרופורציה לכמות האדירה של
הטילים שנורו לעבר המדינה, לא יאומן כי יסופר. 'ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו',
וביאר ר' צדוק בפרי צדיק על פורים, 'אפסי ארץ' הם אלו שהם קטני אמונה מתוכינו,
הטוענים כי 'ונהיה בעיניהם כחגבים',- גם אלו הבריות ראו את ישועת אלוקינו. זה
הסיפור הגדול ביותר של מה שהיה. שכל עם ישראל ראו כי שם ה' נקרא עליו ויראו ממך, לא
שהם באמת פחדו כל כך, אלא הכוונה שהתוצאות של מה שרצו לעשות לא התקרבה בכלל למה
שרצו, ועל זה אומרים בתפילה 'ועל נסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל
עת ערב ובוקר וצהרים'. כותב בדרשות הבן איש חי, שצריך לשים את הנקודה אחרי המילים
'שבכל עת'. אנחנו נודה לך על נסיך ונפלאותיך שבכל עת, ומתי נודה: ערב ובקר וצהריים.
שלוש תפילות ביום צריך להודות להקב'ה על שהגחה פרטית שהקב'ה שומר עמו ישראל לעד.
ובעז'ה, חודש כסלו חודש גבורה יהודית אמיתית, הקב'ה ימשיך את המהלכים האלה קדימה,
כי הוא לבדו פועל גבורות עושה חדשות בעל מלחמות זורע צדקות, עד שנגיע ל'אור חדש על
ציון תאיר'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה