'וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב
מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם וַיְצַו
אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם
לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה'. ומפרש רש'י: 'עם לבן הרשע גרתי ותרי'ג מצות
שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים'. ויש לשאול, וכי זה מענינו של עשו, 'ותרי'ג מצוות
שמרתי'? ועוד, כיצד יעקב אומר לו, 'אינך כדאי לשנוא אותי על הברכה שברכני 'הוה גביר
לאחיך', שהרי לא נתקיימה בי', וכי לא האמין בברכתו של יצחק?
כותב הרמב'ם
(הל' שכירות פי'ג ה'ז): 'חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר
'כי בכל כחי עבדתי את אביכן', לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר 'ויפרץ האיש
מאד מאד''. אמנם שכר המצוות הוא בעולם הבא, אולם בכה'ג שאדם מקדיש את כל נאמנותו
למעשיו, שכרו גם בעולם הזה. וייתכן שזה אומר יעקב, הריבוי והשפע שזכיתי הוא משכרי
בעולם הזה, שקבלתי עבור הנאמנות בבית לבן, ועל זה אומר יעקב, אין זה מברכתו של אבי,
אלא זה ענין ושכר מיוחד על יושר ונאמנות.
'וַיִּירָא יַעֲקֹב
מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ'. ולמדו חז'ל שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה. ולכאורה, למה פחד?
הרי היה גיבור בהעראת כיסוי הבאר (כט, י; ועיין רש'י שם), וגם אמר: 'והיה המחנה הנשאר לפליטה', ומפרש
רש'י: 'כי אלחם עמו', ממה נבע הפחד?
רש'י פירש, שמא נתמעטו
זכויותיי מרוב חסדים שקיבל, וגם שמא נתלכלכתי בחטא. והקשה הרמב'ן על התורה, א'כ איך
יעקב מבקש 'ואתה אמרת היטיב עמך'? הרי יעקב אמר שנתלכלך בחטא ונתמעטו זכויותיו, ועל
סמך מה מבקש 'ואתה אמרת היטב וכו''?
בתירוץ קושיית הרמב'ן יש
מבארים, כי 'היטיב איטיב' היא ברכה אחת שנאמרה לו כשיצא מבית לבן, ועוד הבטחה קודמת
שניתנה עוד לאברהם אבינו 'ושמתי זרעך כחול הים' (עיין כאן בפרש'י). אם הוא פוחד מחטאיו, מהי הבקשה על פי מה
שנאמר לאברהם אבינו? גם ביציאתו מלבן הקב'ה אמר לו: 'והנה אנוכי עמך' – וזו הכוונה
'איטיב עמך', שיהיה יחד עם הקב'ה. כי הטבה הוא לשון קיום, כמו שכותב הרמב'ן על
התורה בבראשית על המילים 'כי טוב'. וכן בגמרא בבא קמא (נד ב), שלוחות ראשונים לא נאמר בהם 'טוב' כיוון
שנשברו.
ובגמרא בשבת
(נה א): 'תמה זכות אבות', ובתוספות שם שאלו, א'כ איך
אומרים בתפילה 'וזוכר חסדי אבות'? ומבאר, שזכות אבות תמה, ולא ברית אבות. ובאגרת
תקנ'ה מבאר, שיש הבדל בין הזכויות שע'פ המעשים לבין הזכות עפ'י הצד הסגולי של
האומה, וזה לא תם. ובספר אור זרוע (הל' תפילה סימן קו) כותב, שעל ידי שאדם מתפלל ומבקש ומתקשר
למעשיהם של האבות, שייך לבוא גם בזכות אבות. ובשפ'א על מאמר 'מתי יגיעו מעשי למעשה
אבותי' – יגיעו מלשון מגע, וזה ביכולתו של יהודי על ידי התפילה. וזה שאמר יעקב, שעל
ידי שמתפלל, גם אם קטונתי מכל החסדים, אבל בצירוף תפילה –
שאני.
ובמהר'ל על שבת שם כתב
שפשיטא שעל ידי תפילה לא תמה זכות אבות. ואם כן, הרי יעקב אבינו הכין עצמו לדורון
לתפילה ולמלחמה, כמו שכתוב 'אלוקי אבי אברהם', ועל כן, על ידי תפילה יכול לבקש –
'ואתה אמרת'.
ואמנם, הרמב'ם בהקדמות
כותב, שנבואה לטובה לא חוזרת, ואם כן ממה פחד יעקב? ותירץ, כי זה נאמר על נבואה
שהנביא אומרה לאחרים, מה שאין כן כשנאמרה רק לו לעצמו (עיין שם). וכאן יעקב אבינו מבקש שתי בקשות, האחת על מה
שהובטח לו בצאתו מבית לבן, והשניה על סמך מה שהובטח לאברהם אבינו 'ושמתי זרעך
וגו''. ואם כן, הבטחה זו לאברהם היא נאמרה, לא רק לו לעצמו, אלא גם לאחרים – לאברהם
אבינו ולזרעו אחריו, ועל כן ביקש יעקב 'ואתה אמרת וגו''! [וכן כתב הרא'ם שהבטחה
לאבות לא בטילה גם אם חטאו].
אכן, על הפסוק
(יח יט) 'למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו' כתוב
ברש'י (בליקוטים מספר פרדס
לרש'י) שהכוונה ליעקב, ועל זה
נאמר 'למען הביא ד' לאברהם את אשר דיבר עליו'. נתמעטו זכויותי - מצדי האישי, אבל
אדם מתחבר לצד הסגולי שבאומה באמצעות התפילה, ועל כן
'הצילני'.
וע'פ זה, זו כוונת בקשת
יעקב, אמנם קטנתי, נתמעטו זכויותי, אבל אני מבקש זכות אבות. וכתב הגרי'מ חרל'פ כי
זכות אבות אינה רק מפארת את העבר שהאבות היו עבדי ה' אלא גם משום שהם מעמידים דורות
של בית ישראל וכוחם של האבות נובע גם מהעתיד ולא רק מהעבר. וא'כ גם דורותיהם אחריהם
מקושרים לכוחה של זכות אבות ומעוררת מחדש את הזכות אבות. [וראה בספר תומר דבורה מדה
יב – במדת נוצר חסד. וע' שפ'א ויקרא פסח תרמב: וגם למ'ד תמה זכות אבות, זכות אמהות
לא תמה.]
יעקב אבינו התפלל בהיותו בבית אל,
'וירא ויאמר מה נורא המקום הזה', ולאחר תפילה זו נענה משמים הנה אנכי עמך וכו'.
ומכאן למדו שיעקב תיקן תפילת מעריב. ולעומת זאת תפילתו השניה היא בפרשתנו בהיותו
בפנואל ולא כתוב האם ענו לו במפורש משמים לבקשתו כפי שנענה מיד ע'י הקב'ה ותפילה
שבפרשתנו לא נקבעה לדורות. כי התפילה בבית על היתה באר'י וכאן התפילה בעבר הירדן.
ובשירי ריה'ל כותב: 'ליבי לבית אל ולפניאל'. והכוונה לשני המקומות שבהם התפלל יעקב
שלאחריהן לאחת מהן היה זו כששקעה השמש והשניה כשמיד אח'כ זרחה לו השמש.
ובמספיק לעובדי ד' לבנו
של הרמב'ם כותב, הרי מצינו שיהונתן בן שאול אומר שאין מעצור לד' להושיע, ודוד לא
פחד מגלית, ואליהו סמך על טפת קמח וצפחת השמן, ואילו יעקב נתקף בפחד? ומבאר שם, כי
שם הרגישו שצלחה עליהם רוח ד', רוח של גבורה. [כמו שכתבו התוספות בבבא מציעא
(עח א): 'גם את הארי הכה עבדך', האומץ להחליט ולהיכנס
למבצע הצלה הוא גבורה עצומה שהקב'ה נותן למעלה מכוחותיו.]
הרמב'ם במורה נבוכים
כותב, שמי שהולך בגבורה ומסירות נפש הקב'ה נותן לו רוח הקודש למעלה מכוחותיו. ובזה
מבואר מה שכתוב אצל אסתר 'ותלבש אסתר מלכות', ופרש רש'י: שלבשה רוח הקודש, זה השכר
על גבורה גדולה להצלת כלל ישראל. ויעקב הרגיש כי אין בו עדיין את המידה הזאת, עד
שנאבק עם המלאך ואמר לו: 'כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל'. הפחד של יעקב אבינו
אינו כפשוטו, וכמו שכתב בחובת הלבבות (עבודת ד' פרק ו), יעקב אבינו חשש שעל פי החסדים שקיבל לא יצא
ידי חובה בגודל עבודתו לד', ובגודל מחויבותו אליו (עיין שם). ולכן יעקב לא
הרגיש שקורה לו כמו אצל יהונתן דוד ואליהו, עד שנאבק עם המלאך – 'ותוכל', יעקב פחד
מכך שאין בו עדיין את המידה הזו של הגבורה.
רש'י כותב שיעקב 'הכין
עצמו לדורון לתפילה ולמלחמה', ולכאורה, קודם כתוב הכנה למלחמה – 'והיה המחנה הנשאר
לפליטה', ואח'כ 'אלוקי אבי' – תפילה, ורק אח'כ דורון, ולמה רש'י הופך את
הסדר?
וזה ללמדנו, וכבר אמרנו
זאת בעבר, כי מנחה ודורון היא טובה כשבא מתוך עצה גבורה ובטחון, ועל כן קודם הכין
עצמו למלחמה, ואח'כ פנה ב'למעשה' לעסוק קודם כל בשליחות הדורון. גם המלאכים, כתוב
בחז'ל, שהכו את עשו, ועשו ידע שיעקב מוכן לכל, גם למאבק, ועל כן הדורון פעל להשקיטו
ולהרגיעו במדת מה.
המאבק עם עשו הוא מאבק
רוחני, ועל כן רש'י מדגיש, 'מלאכים ממש', על זה פחד יעקב, מהשפעות רוחניות
של עשו, 'מיד אחי מיד עשו' – כדחז'ל – כת'ח נדמה לו, מהסילוף של עשו, מנבעו
מצפוניו, שהוא כחזיר הפושט טלפיו ואומר שהוא טהור, מכונתו של עשו להצמד אליו. ועל
כן אמר לו יעקב: 'ואנכי אתנהלה לאיטי', עדיין לא הגיע זמן החיבור, רק לעתיד לבוא
יצא גם מעשו המעט הטוב שניתן להוציא ממנו.
ועל כן כתוב אצל יעקב
'כי ירא אנכי אותו' ולא כתוב שירא ממנו. וכמו שכתב בתרגום יונתן, שפחד
מזכויותיו, מכיבוד אב ואם. וכמו שכתוב בסוף פרשת חוקת, הקב'ה אמר למשה: 'אל תירא
אותו', ופירש רש'י שם, שפחד מזכויותיו של עוג שהיה עם אברהם, ועל כן נאמר
בלשון 'אותו'.
[ת'ח צריך שיהיו לו
שמינית שבשמינית של גאוה, והגר'א כותב שהכוונה על פסוק השמיני בפרשה: 'קטונתי מכל
החסדים' (עיין שם בספר קול
אליהו). אולם בשם החתם סופר
מפורש, המילה - מצווה שמינית אחר שבע מצוות בני נוח, והיא ניתנת ביום השמיני. ועל
זה מותר להתגאות, כשיודע לשמור על הקדושה המיוחדת הזו של למנצח על
השמינית.
בתפילת רפאנו אומרים
'רופא חולי עמו ישראל', ולמה מודגש דווקא כאן חולי ישראל? שמעתי מאמו'ר זצ'ל, רפאנו
היא בקשה שמינית כנגד ברית המילה, שהוא שורש הרפואה, ומילה היא רק בישראל ולא אצל
גויים, על כן ברכת רפאנו שהיא שמינית כנגד המילה, מודגש בה הענין הזה של עמו
ישראל.
יוסף שטנו של עשו, הרי
היתה הו'א שרחל מיועדת לעשו, כל עוד שלא היו לה בנים (רש'י ל כב). עשו העוטה בגדיו של נמרוד ושל אדם הראשון,
המבקש להיראות כאדם (כמבואר בגמרא עבודה
זרה), בא שטנו של עשו –
יוסף, הצפנת פענח, ומגלה לעולם את דמותו האמיתית של עשו, לגלות את הצפון בליבו, ועל
כן פוגע בירך יעקב. 'הטבע המגושם עושה אותנו לבעלי מומים, נוגע בכף ירכתו'
(אורות התחיה ל), אומה זו שנאים מעשיה, אולם עשו זאת רק בשבילם
ולעצמם (שבת לג ב).
יעקב אבינו ירא שמא
יהרוג את אחרים, יש לפרש שהכוונה לר' מאיר הנקרא בש'ס 'אחרים', שידע להפריד בין
התוכן לבין הקליפה, 'דאגה בלב איש ישיחנה' – יש אומרים ישיחנה לאחרים, לתורתו של ר'
מאיר, היודע גם בדאגה להפריד חול מקודש, קליפה ותוכן (עיין קובץ ו' קכד, ואגרות חלק א
קמ'ג). ולכך ירא יעקב, שמא לא
ישלים את ייעודו על ידי יוסף, להוציא תבן מן הבר.
משה רבינו בסוף נבואתו:
'ואתה על במותימו תדרוך', ובשפת אמת שם: מלשון דורך ענבים, דהיינו, להוציא יקר
מזולל. ואכן מרדכי כשעלה לרכוב על הסוס, ועלה על גבו של המן אמר: 'אתה על במותימו
תדרוך' - מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק.
'ועלו מושיעים בהר ציון
לשפוט את הר עשו והיתה לד' המלוכה', 'ואני אתנהלה לאיטי' – בדרך של הפנמה, בזהירות,
בנחת, ולא כדרכו של עשו, 'הלעיטני נא' – מלשון מהירות, דבר שעדין לא מבושל, זו מדת
עשו, מהר, בלי הכנה, שור בן יומו קרוי שור.
וכך בהמשך הפרשה, יעקב
הלך ופגש את המלאך – שרו של עשיו – כי שרית עם אנשים ותוכל. ופרש'י אנשים הכונה
לשרו של עשו ולעשו. ואע'פ שעדיין לא נפגש עם עשו עצמו. וא'כ מהו 'ותוכל' כלפי
אנשים? הכונה כנ'ל, שזו היתה מלחמה רוחנית, וממילא עיקרה הוא המאבק עם המלאך, שרו
של עשיו.
ובהמשך לכך, 'ויותר יעקב
לבדו', ובמד'ר, 'הה'ד ונשגב ד' לבדו ביום ההוא'. דהיינו לא לבדו של בדידות אלא של
מעלה ויתרון. וע' פנ'י במס' ר'ה שכתב שביו'כ מתקיים פסוק זה של ונשגב ה' לבדו. היות
ואין ביום רשות לשטן לקטרג, עי'ש. ומובן שע'כ הקב'ה מברך את יעקב לאחר נצחון המלאך
'ומלכים מחלציך יצאו'. ופרש'י שהכוונה על מלכות שאול שלא היתה מלכות קבועה לדורות.
ואיתא במס' הוריות כי גדלו של מלך הוא שאין על גביו אלא ד' אלוקיו, בלי מורא בשר
ודם. ולדרגה זו הגיעה יעקב אבינו, ועל כן נתברך במלכים מחלציך יצאו. ואכן, כששאול
אמר לשמואל כי יראתי את העם, בו ברגע איבד את המלוכה שיסודה הוא שאין על גביו אלא
ד' אלוקיו.
על אף נצחונו של יעקב,
בכ'ז נצטוינו 'ע'כ לא יאכלו בנ'י את גיד הנשה'. והרי היה כאן נצחון של יעקב ומדוע
יש כאן סממן של ענישה לבני ישראל?
בפרקי אבות פ'ו: 'פעם
אחת הייתי מהלך בדרך', וברוח חיים שם מר'ח מוולאלוזין כותב שע'י יציאה של פעם אחת
בלבד כבר פגש את אותו אחד המבקש להוציאו ממקום תורה ויש המוסיפים שע'כ הודגש כאן
'מהלך בדרך', שהרי אם היה בא אליו הביתה,
יתכן ואשתו היתה אומרת לו אל תאמר לו מיד תשובה שלילית, בא נדון בזה, נדבר על זה.
ע'כ כתוב שהיה זה בדרך אין זמן לדיבורים מיותרים, איני דר אלא במקום תורה.
יעקב אבינו היה מהלך
בדרך – ללא ליווי של בניו, ופגע בו שרו של עשיו. ע'כ לא יאכלו בני את גיד הנשה כזכר
לכך שמאבקו היה כשהתהלך לבדו, בלי ליווי, ובכ'ז כי שרית ותוכל.
וז'ל התניא באגרת הקודש
ב': 'קטנתי מכל החסדים
ומכל וכו'. פי' שבכל חסד וחסד שהקדוש ב'ה
עושה לאדם צריך להיות שפל רוח מאוד במאד. כי חסד דרועא ימינא. וימינו תחבקני. שהיא
בחינת קרבת אלהים ממש ביתר שאת מלפנים. וכל הקרוב על ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה
צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה כמ'ש מרחוק נראה ה' לי. וכנודע דכולא קמיה דווקא
כלא חשיב וא'כ כל שהוא קמיה יותר הוא יותר כלא ואין ואפס וזו בחינת ימין שבקדושה
וחסד לאברהם שאמר אנכי עפר ואפר. וזו היא ג'כ מדתו של יעקב ובזאת התנצל על יראתו
מפני עשו ולא די לו בהבטחתו והנה אנכי עמך כו' מפני היות קטן יעקב במאד מאד בעיניו
מחמת ריבוי החסדים כי במקלי כו'. ואינו ראוי ודאי לכלל להנצל כו' וכמארז'ל שמא
יגרום החטא שנדמה בעיניו שחטא. משא'כ בזלע'ז הוא ישמעאל חסד דלקיפה כל שהחסד גדול
הוא הולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב לבו. ולזאת באתי מן המודיעים מודעה רבה
לכללות אנ'ש על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה' לעשות עמנו לאחוז במדותיו של יעקב שאר
עמו ושארית ישראל שמשים עצמו כשיריים ומותרות ממש שאין בו שום צורך. לבלתי רום לבבם
מאחיהם ואל להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם ח'ו. הס מלהזכיר באזהרה נוראה רק להשפיל
רוחם ולבם במדת אמת ליעקב מפני כל אדם בנמיכות רוח ומענה רק משיב חמה ורוח נכאה
וכו' וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'.'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה