אורות
הגבעה פרשת ויקרא
לזכות מו"ר ועט"ר הגה"צ כ"ק מרן האדמו"ר
מטאלנא שליט"א
אני שוב מודה לרבים המעירים ומאירים, מורי ורבותי תלמידי החכמים תושבי
שכונתנו, המחכימים אותי בתגובותיהם, ומחזקים את ידי להמשיך בהוצאת העלון.
בברייתא [בב"ק נ"ו.] נאמר שהיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו
פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. ובגמרא העמידו שיש רק עד אחד שיודע עדות שהוא
יכול לחייב את השני בשבועה, ומאחר שהוא לא העיד, חייב רק בדיני שמים, שהרי
מ"מ היה אפשר להוציא ממון על ידו. אך אם יש שני עדים שיכלו לחייב ממון, פשוט
שחייבים בדיני שמים, שהרי עברו על הפסוק 'אם לא יגיד ונשא עונו'. ומקשים תוספות
[ד"ה פשיטא] שפסוק זה נאמר על מי שנשבע לשקר שאינו יודע עדות, וכפי שנאמר שם
'ושמע קול אלה', והיינו שבועה, אך לולא כן אינו עובר על אי הגדת עדות. ומתרצים
תוס' שמה שנאמר בפסוק 'ושמע קול אלה' היינו לענין חיוב קרבן שבועה, שאם נשבע לשקר
שאינו יודע עדות אז חייב להביא קרבן, אבל גם אם לא היתה שבועה לשקר, אם אינו מעיד
עובר על 'אם לא יגיד ונשא עוונו', והפירוש בפסוק הוא שבדבר שאם לא היה אומר אותו
היה עובר על עוון, והיינו בשני עדים שיכלו להוציא ממון, אם נשבע לשקר שאינו יודע
עדות, חייב על זה קרבן שבועה. ומסיימים תוס' "ודוקא בב"ד, דכשאומרים אין
אנו יודעים להעיד שוב אינם יכולים להעיד, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, והיינו
אם לא יגיד דקרא, אבל חוץ לב"ד אין לחוש, שיכול לחזור ולהעיד". הרי
שחידשו תוספות שאין נשיאת עוון באמירת 'אין אנו יודעים עדות' מחוץ לב"ד ורק
בתוך ב"ד אמירה כזאת מהווה עוון. העולה מדברי התוס', דשבועת העדות איכא רק
בדבר שמצוה להעיד. שלפי הבנתם פירוש הפסוק הוא, שרק בגוונא שאדם שעבר כבר על עוון
בכך שלא העיד כשהיה חייב להעיד, צריך להביא קרבן שבועה כשנשבע שאינו יודע עדות.
ואם אין מצוה להעיד, אין גם קרבן שבועה. וכך נוקטים בדעת תוס' אחרונים רבים [מהם
החת"ס שבועות כ"ט:, עמק האלה שאילתא סט אות א, הדבר אברהם ח"ב סימן
לב ס"ק טז, אורים ותומים כב, ב]. ובאשר לסוף דברי התוספות, העלה באמרי-בינה
[הל' עדות סי' ח'] שתי אפשרויות בכוונתם. א] שגוף התביעה יכולה להיות מחוץ
לב"ד אבל התביעה צריכה להיות שיבוא להעיד בב"ד. ב] שגוף התביעה צריך
להיות בב"ד.
ודברי תוספות מתבארים עפ"י מה שחקרו רבים וכן שלימים – מה יסוד
המחייב של קרבן שבועת העדות. האם משום שנשבע שבועת השקר או משום ביטול מצות הגדת העדות.
תוספות סוברים כהצד השני, דהיינו שאדם מתחייב קרבן שבועה על שכבש עדותו וביטל מצות
עדות. ולכן מובן שהנשיאות עוון הכתוב בפסוק היא אינה על מה שנשבע לשקר אלא על מה
שלא העיד מקודם, ממילא מוכח מגוף הענין של שבועת העדות שיש מצוה להעיד, משום
שכבישת העדות הוא יסוד המחייב קרבן. שאם היו סוברים תוס' שחויב הקרבן הוא משום
שבועת שקר, אינו מובן הדין שכתבו שהחיוב על שבועת שקר הוא רק על דבר שיש בו מצוה
להעיד, דאיזה שייכות יש בין המצוה להעיד לשבועת שקר שאינו יודע עדות. [יש גם
אפשרות שלישית – שחיוב הקרבן הוא משום הפסד הממון שגרם בשבועתו, עי' רמב"ם
הל' שבועות ט' א', אבל אין רמז לזה בתוספות, ויותר מסתבר שיסוד המחייב הוא אי-הגדת
העדות. ויש הוכחות
שהחיוב הוי על השבועות שקר. אחת מהן: יעויין
במשנה שבועות [דף ל"א ובגמ' דף ל"ב] דמבואר שלחכמים שחיוב שבועת העדות הוי
דוקא בב"ד משכח"ל דחייב חמש אם נשבע חמש שבועות מחוץ לב"ד אפי' שכפר
כפירה אחת בב"ד, חייב חמש. ומוכח דהחיוב הוי על השבועה ולא על הכפירה דהרי היה
כפירה אחת.]
והנה, הרשב"א כתב שתירוץ תוס' אינו מחוור, דמאין אנו יודעים שזו
כוונת הפסוק [שבדבר שהיה בו עוון אם לא העיד, חייב קרבן כשנשבע לשקר] עד שהיה פשוט
כ"כ לגמרא שחייבים מדאורייתא להעיד. ולכן הרשב"א כתב דרך אחרת מהתוס'
[להסביר הפשיטות שיש מצוה להעיד]: "דממילא שמעינן לה דההיא כששמע קול אלה אע"פ
שלא ענה אמן היא ואפ"ה כשלא הגיד איכא נשיאות חטא, ואם איתא דכשלא שמע קול אלה
וכופר בעדותו בב"ד ליכא נשיאות חטא ולא חייבתו תורה להעיד, למה המביא קרבן על
שמיעת קול בלבד" עכ"ד. ותוכן
דבריו, דמגוף הדין שנוהגת שבועת העדות במושבע מפי אחרים [כגון שאמר 'משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני'
ואמרו לו 'אין אנו יודעים לך עדות' – רש"י במשנה ריש פ' שבועת העדות] ולא ענה אמן, מוכח שישנה מצוה להעיד. דאם אין מצוה להעיד, כיצד איכא
קרבן כשאחר משביע אותו, האם כשאומר לחבירו תשבע לי כך ולא נשבע, חייב קרבן,
וע"כ דאיכא חיוב להעיד.
והנה יש מהראשונים שמבארים שהחיוב להעיד הוא מדין "לא תעמוד על
דם רעך" שכשם שחייבים להציל חיי חברו, חייבים להציל גם ממונו [עי' רמב"ם
סה"מ רצ"ז וס' מנחת אלימלך ח"א סי' י"ב]. ויש סוברים שהוא
משום גמ"ח [רמב"ן, ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו]. אמנם, מהרשב"א
רואים שהוא שולל את שתי התפיסות הללו. אם הגדר הוא "לא תעמוד" או גמילות
חסד, מאיפה נובע הכח להשביע חברו בעל כרחו. אלא שהגדר הוא שמהפסוק "אם לא
יגיד" לומדים שחברו חייב להעיד לטובתו ויש זכות לבעל דין לתבוע זאת. והחיוב
להעיד לו הוא חיוב כחיוב ממונות שחייבים ביד"ש. ונראה לדעתו שיסוד המחייב
בקרבן שבועה הוא כפירת העדות, ומקורו מדין מושבע מפי אחרים כי לדעתו אין איסור שבועת
שקר מפי מושבע אלא המחייב הוא איסור "אם לא יגיד", וחלות השבועה משלימה
את איסור כפירת העדות, ובכך חל חיוב שבועת העדות. וכל כך חזקה היא החיוב להעיד,
שסגי במושבע מפי אחרים גם בלי עניית אמן, להשלים האיסור ולחייב קרבן. עי' בכל זה
בס' רשימות שיעורים [לגריד"ס שבועות עמ' מ'], 'בברכת אברהם' [שבועות עמ'
קמה], 'נחלת בנימין' [לגר"ב סורוצקין שבועות סי' א'], שו"ת יחל ישראל [
להרה"ג י"מ לאו שליט"א ח"ג סי' ק"ד] 'אוד המאיר'
[להרה"ג ר' אהוד רקובסקי שליט"א שבועות עמ' י"ב. ופלא בעיני מה
שראיתי בס' היקר 'אהלי שם' ח"א סי' ח' שה"נשיאות עוון" המוזכרת
בפסוק היא "שבועת השקר" כי לי נראה שהרשב"א מסכים עם תוספות
שה"נשיאות עוון" היא כפירת העדות אלא שנחלקו מאיפה לומדים שיש עוון
באי-ההגדה. אבל עי' ברשב"א (בדף לא.) שכתב שהמחייב קרבן שבועה הוא ההפסד
שגורם לחבירו, והעיר בזה בס' ביאורי סוגיות (הוניגסברג שבועות סי' א'). ואולי הזכות והתביעה שיש לו על חברו
לבוא להעיד לו נובעות מחיובו למנוע ממנו הפסד, ואינו מוכרח. עי' בזה בס' בית שרגא
סי' רעד, רעח].
וצופה הייתי בס' עטרת שלמה [לגר"ש קרליץ סי' י"א] שכתב דנראה שאחרי שגילתה לנו התורה שמושבע מפי
אחרים בלא עניית אמן אינו חייב קרבן שבועה רק אם הי' מחוייב להעיד עדות זו, א"כ
אפשר לומר שגם מושבע מפי עצמו דינו כמו מושבע מאחרים
ואין דין קרבן שבועה רק על עדות שמחוייבים להעיד אף בלי שבועה.
אלא דלכאורה יש להעיר בזה, דהא אמרינן בשבועות
[ל"ב ב'] הכל מודים בע"א בנסכא דרבי אבא שחייב, והיינו שכפר שיודע עדות שחטף
ומשום דע"י הגדתו הי' הנתבע חייב לשלם והו"ל כפירה בעדות ממון וכן בע"א
במת בעלה הוא חייב קרבן שבועה ומשום הפסד ממון כתובתה, והא בסוגיא דבב"ק הנ"ל
מבואר שהחיוב אם לא יגיד בתרי נאמר אבל לא בע"א. ולפי מה שכתבנו דדין שבועת העדות
אינו אלא במקום שיש על העדים חיוב הגדה מצד אם לא יגיד, וכיון שבע"א אין דין זה
אי אפשר לחול עליו חיוב קרבן שבועה. ונראה דהא דאמרינן בש"ס דדין אם לא יגיד לא
נאמר רק בשני עדים אין הכוונה שגזה"כ הוא דוקא בשנים אלא בכל מקום שיש תועלת בעדותם
ומחייבים ממון חל עליהם חיוב הגדה ואם לא יגיד כו' ולכן גם ע"א במקום שבעדותו
מחייב ממון נכלל בפסוק זה ורק בסתם עד אחד שאינו מחייב רק שבועה, ויתכן שהנתבע ישבע
להכחיש את העד ויפטר מלשלם, ע"ז אמרו בש"ס שדין אם לא יגיד לא קאי בעד אחד.
ובעצם, זה מבואר בדברי הרשב"א בב"ק הנ"ל שכתב על הא דאמרינן בש"ס
שם אלא בחד, "כלומר בחד שאינו מחייב בעדותו ממש ממון כעד אחד בעלמא אבל ע"א
המחייב ממון בעדותו ממש כעד דנסכא דר' אבא חייב נמי מדאורייתא כבי תרי". הרי להדיא
דע"א המחייב ממון נכלל בחיוב הגדה כשני עדים עכ"ד העטרת שלמה.
הזכרנו את שיטת הרמב"ן שהחיוב להעיד
הוא מדין גמילות חסד. והנה נאמר בפסוק "אתם עדי נאום השם ואני א-ל"
[ישעיה מג, ב]. הרי יש מצוה גם "להעיד" על השם יתברך. ואי' בזוהר
[ח"ב קי"ד:] "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו". איך אפשר להתחסד
עם קונו? הרי "אם צדקת, מה תתן לו" [איוב לה]!
נראה שאפשר לגמול חסד עם הבורא ע"י
שמעידים על קיומו. ידוע בין הלומדים שיש שני סוגי עדות – עדי בירור ועדי קיום. עדי
בירור מבררים שהמעשה התקיים, כגון שראובן הלווה לשמעון כסף. גם אם העדים לא ראו את
ההלוואה, הלוה חייב להחזיר את הכסף למלווה, ותפקיד העדים הוא למנוע התכחשות
להלוואה מצד הלוה. עדי קיום, לעומת זאת, יוצרים את המעשה, כגון עדי קידושין, שלולא
נוכחותם במעמד קידושי האשה אין כאן כלל מעשה קידושין אלא מעשי נתינה ואמירה חסרי
כל תוכן הלכתי. בהשקפה ראשונה, עדותנו על הבורא תוגדר כעדות לבירור הדבר, כי גם
לולא עדותנו הוא "מלך חי וקיים" ותפקידנו הוא לפרסם זאת. וכאן באו
חז"ל [ספרי וזאת הברכה פסקה ה'] וקבעו בעומק בינתם שאנחנו עדי קיום.
"כשאתם עדי אני אל, וכשאין אתם עדי כביכול אין אני אל". כיצד נתפוס מאמר
חז"ל כזה בכלי השכל הדלים שלנו? ניעזר בכמה עדים נאמנים, חכמי הסוד, שהאירו את
דברי המדרש באור יקרות. נתחיל עם בעל 'הלשם' [הובא בספר דעת אמונה ח"א עמ'
י"ז ע"ש] בענין יחוד הויה אלקים, אותו יחוד שישראל מייחדים שחרית וערבית
"ובכלל אמונתם תמיד כי באם שמסתלק היחוד הזה לגמרי ח"ו היה מתחרב העולם
ומתבטל כל המציאות כולו כרגע תיכף. אך ע"י שישראל מאמינים לעולם כי הויה הוא
האלקים הנה מתקיים היחוד הזה גם עתה בהעלם עכ"פ ומתקיים העולם הזה". ופוק
חזי מה שהבעיר השפת אמת בכמה מקומות "כפי עדות בני ישראל בעולם מתגלה אלקותו
יתברך" [שמות תרנ"א ד"ה בפסוק]. "'וכתיב [דברים יט טו] על פי
כו' עדים יקום דבר' שעל פי עדות בני ישראל נתקיים באמת הנהגת הבורא בעולם, כמו
שכתוב [ישעיה מג יב] "אתם עדי ואני אל" ודוד המלך ע"ה אמר [תהלים
עא כב] גבי "אני אודך כו' אמתך אלהי" והוא דבר פלא כי האמת תלוי בעבודת
האדם בעלמא דשיקרא, ועל זה כתיב שם [פה יב] "אמת מארץ תצמח" ראשי תיבות
אמת, אם כן האמת נסתר בעולם הזה "החושך יכסה ארץ" [ישעיה ס ב], ולמעלה
נגלה ומבורר האמת וה' אלקים אמת אך גם פעולתו אמת, והוא בחינת כח הפועל בנפעל, וזה
נקודה אלקות שבאדם, על זה אמר "אמתך אלקי" כי הרשעים מהפכים ובחייהם
נקראים מתים, ונסתלק מהם כח אלקות ומתהפך להם האמת לשקר, והצדיקים מבררים האמת.
וזה הענין עצמו מתברר לכל עובד ה' כפי היגיעה בעבודת ה' כמו שכתוב [הושע יד י]
'ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם'" [בא תרס"א ד"ה בפסוק]. בפסוק
[שמות כ ז] 'זכור את יום השבת לקדשו', משמע שעל ידי הזכירה ניתוסף קדושה לשבת,
וכמו שכתבתי בשם מו"ז זצ"ל על הפסוק [שם לא טז] לעשות את השבת שנקרא
מעשה, כמו שכתוב בגמרא בדיבורא איתעביד מעשה, כמו כן על ידי עדות בני ישראל בשבת
מתגלה הקדושה בשבת כו' דכתיב [ישעיה מג יב] 'אתם עדי נאום ה' ואני אל' שכפי עדות
בני ישראל עליו כך מתגלה אלקותו בעולם, ושבת סהדותא איקרי, ובוודאי כאשר ה' יתברך
ייחד אותנו לעדים יש לנו כח להעיד ולברר כבוד מלכותו יתברך בעולם. ובאמת הכל בכח
התורה, דכתיב [שמות כ' א' ב'] 'וידבר כו' לאמר אנכי ה'' פירוש שניתן כח לבני ישראל
לומר זאת ולברר כי הוא יתברך אלהינו, וזהו שכתוב אתם עדי נאום ה' דהוה ליה למימר
ואני אל נאום ה' רק הפסיק באמצע לומר כי העדות מעידין הוא בכחו יתברך כמו שכתוב
[ישעיה נא טז] 'ואשים דברי בפיך' הוא על ידי 'ובצל ידי כסיתיך' [שם] הוא המצות
רמ"ח ושס"ה, שהוא צלם האדם בפנימיות. ויש עדות בפה ויש עדות במעשה,
'לנטוע שמים וליסוד ארץ' [שם] בב' עדיות אלו. וזהו שכתוב 'אתם עדי נאום ה'', והבן
עכ"ד.
וברצוננו כעת לעשות ניסיון צנוע להאיר לארץ
ולדרים עליה, בס"ד. אי' בתנחומא [מובא בב"י סי' ר"צ] "דבר אחר
ויקהל משה אמר להם הקב"ה לישראל אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת בבתי כנסיות
ובבתי מדרשות וקורין בתורה ובנביאים מעלה אני עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי שכן
ישעיהו הנביא מפרש [מג יב] ואתם עדי נאם ה' ואני אל, אתם מעידים עלי שאני א'
בעולם. ומכאן סמכו בכל תפוצות הגולה להקבץ בבתי כנסיות לקרות מקרא ולדרוש בדברי
אגדה וכו" עכ"ל. אוזן עדינה קולטת שדווקא לימוד תורה ודווקא בשבת מהווים
עדות מיוחדת על הבורא יתברך, וצריך להבין ענין זה לעומקו.
נזקקים אנו לכמה קטעים מספר פחד יצחק
והדברים יתבהרו כפתור ופרח. וז"ל [שבת מאמר יג] " כל התורה כולה עדות
היא קרויה ויש בכאן כלליות ופרטיות, דאם אמנם כלליותה של תורה עדות היא הנה
פרטיותה של שם עדות הונח על שני לוחות הברית דכלפי כלליות שם עדות דכל התורה נקראים
הם שני הלוחות לוחות העדת בפרטיות..... והנה נמצאים לפנינו בחומש שני
אופנים במציאות עדות "והוא עד או ראה או ידע". הרי לנו ראייה של עדות וידיעה של עדות, וחכמים
פירשו לנו ואמרו, "ראה" - בפנינו הלוה לו. "ידע" - בפנינו
הודה לו. הרי דשמיעה מפי הנאמן היינו ידיעה וראייה היינו מגע חושי עם הגופא
דעובדא. ושוב אין אנו זקוקים בכאן אלא להעתקת לשונו של הרמב"ם בהלכות יסודי
התורה: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות והמופתים וגו' אלא מפני
שעינינו ראו ולא זר וגו' כמו שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם
בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". ונמצא דכל התורה כולה שמענו מפי הנאמן
והיינו עדות דידיעה ולעומת זאת נבואתו במעמד הר סיני 'עינינו ראו ולא זר' והיינו
עדות דראייה וזו היא השפה הברורה אשר כגודל פשיטותה כן הוא עזוז עמקה. כלליות שם
עדות דכל התורה כולה היינו קיומו של "או ידע" הנאמר בהלכות עדות. ולעומת
זה פרטיותו של שם עדות דשני לוחות הברית, היינו קיומה של "או ראה" הנאמר
בהלכות עדות.
כל הדברים הללו אמורים הם בשם עדות דתורה ומצוות
אבל יש לנו בתורה מצוה אחת אשר מצד עצמה ובגבולות עצמה תורת עדות עליה. מצוה זו
שבת היא קרויה, אין אומרים ויכולו אלא מעומד מפני שדינם של עדים בעמידה ואין
אומרים ויכולו אלא בשנים מפני שע"פ שנים עדים יקום דבר. ומכיון שנאמרה תורת
עדות בקדושתה של שבת, שוב אי אפשר לה לקדושה זו של שבת שלא תכלול בתוכה את כל
מציאותה של תורת העדות בשתי הופעותיה הנזכרות לעיל באות הקודמת. וככה יצא לנו מזה
כי קדושתה של שבת בתורת שבת (ולא בתור היותה חלק דכל התורה) תמצא לנו במהלך של
ראייה ובמהלך של ידיעה, שכן הראייה והידיעה הם הם העמודים של מציאות העדות בעולם
ובפתחי שערים אלו עומדת היא הבינה וחוקרת: תורת העדות דשבת מצד עצמיותה של השבת
ולא בהיותה חלק מכל התורה איפה תמצא לנו? ואמנם יסודיותה של תשובת שאלה זו גדולה
היא כל כך עד שאי אפשר לה מבלי להיות "זיל קרי בי רב" מקרא מפורש בחומש
כך אמר להם משה לישראל בפרשת המן "ראו כי השם נתן לכם השבת על כן הוא נותן
לכם ביום הששי לחם יומים". ולמה לא יארע מאורע מיוחד שעליו יוכל משה להראות
באצבע ולומר כי מאורע זה משמש הוכחה כי השם נתן לכם את מצות ציצית וכדומה?
אלא שהם הדברים. שבת סהדותא מיקרי. ומפני
כך אי אפשר לה לקדושת השבת מבלי ראייה של עדות וידיעה של עדות בגבולותיה של השבת
עצמה, ועל כן היה מן הנמנע מבלי מאורע של שבת לעיניהם של ששים רבוא יוצאי
מצרים ועומדי הר סיני. ובכאן יתעמק המעמיק וימצא כי בפסוק הנ"ל שאמר להם משה
לישראל במאורע המן נתפרשו לנו גם הראייה דעדות וגם הידיעה דעדות. כך נאמר בתורה
"ראו כי השם נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם לחם יומים". ראייה זו בשני
מאורעות היא מצטרפת: משנה לחם ביום הששי, ומניעת הביאוש והרמה ביום השביעי. ונמצא
כי הראייה נגמרה בשחרית דשבת דרק מניעת הביאוש והרמה בבקר דשבת היא שגילתה למפרע
כי הכפל ביום הששי היה משום הכנה לשבת. ונמצא דמה שנתחדש בשחרית דשבת בתורת ראייה
פעל בידיעה גם על ליל שבת דכל למפרע אינה אלא בגדר ידיעה דעדיין אין כאן המגע
החושי של הראייה כידוע.
מענגי שבת וטועמיה ימצאו את האורות של
הדיבורים הללו כשהם נקלטים במטבע דתפלת שחרית דשבת. הלא כך נאמר שם בשבחה של קדושת
השבת כי כתובה היא גם בלוחות וגם בתורה וכתוב בהם שמירת שבת וכן כתוב בתורתך, מעלה
זו דשבת שהיא כתובה גם בלוחות וגם בתורה, מה טיבה? אמנם הם הם הדברים. כמו שמצינו
בשם עדות דתורה שמתחלק הוא לכלליות התורה בתורת "ידיעה-דעדות" וללוחות
הברית בתורת "ראייה-דעדות". כמו כן מצינו גם דשם עדות דשבת תורת ראייה
דעדות שהיא בדרגא דלוחות ותורת ידיעה דעדות שהיא בדרגא דכל התורה. והרי זה מראה על
שקילותה של שבת כנגד כל התורה. כי השבת מצד עצמה נמצאת היא בדרגא דלוחות ובדרגא
דתורה וכל גדרי העדות הנמצאים בכלליות של תורה נמצאים הם בקדושתה של שבת בגבולותיה
של השבת עצמה. והבן היטב" עכ"ד ודפח"ח.
ולדרכינו למדנו, שיש עדות מיוחדת וייחודית
הבוקעת מתוך השבת וכמו כן מתוך התורה. וכאשר מצטרפות ומתמזגות שתי העדויות הללו,
בודאי אין עדות שרירה וקיימת גדולה מזו. ומכאן תובנה חדשה בדברי המדרש הנ"ל
שע"י הקהלת קהלות ולימוד תורה בשבת נאמרת עדות.
אתם עדי נאום השם ואני א-ל.
----------
השפת אמת [פנחס תרמ"ג] אומר דבר נפלא
– יש דין שכל עדות צריכה להיות עדות שאתה יכול להזימה. נמצא שמי שאינו נתקל
בהתנגדות מצד כוחות הרע המנסים להכשילו, אין עדותו עדות. ובענייננו, מי שנמצא
במקום שרוצים להזימו ולהכשילו במעשים שאינם הגונים ולומר לו "עמנו הייתם",
ובכל זאת מתגבר בעבודת ה', זוהי עדות אמת. הקשיים הנערמים בדרכנו אינם אלא אמצעיים
לגלות, לחשוף ולהוציא לאור עולם את עדות אמת.
שבת שלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה