אורות הגבעה                                 פרשת צו – שבת הגדול

דירת הכהן גדול בירושלים

"זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו, עשירת האיפה סלת מנחה תמיד, מחציתה בבקר ומחציתה בערב" [ו' י"ב].

הדברים דלהלן בנויים בחלקם על דברים שהשמיע מו"ר כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א בחול המועד פסח תשס"ט. הרחבנו בנקודות מסויימות וכן השמטנו כמה חידושים מפליאים. ויהיו הדברים לזכותו, שיתברך הוא וכל הנלווים אליו בכל מילי דמיטב בגשם וברוח יחד עם כל בית ישראל.

בס' מנחת חינוך במצוה קל"ו כתב וז"ל ועיין במס' סוכה [מ"ז ע"א] ובתוס' שם [ד"ה לינה] ובכמה מקומות בתוס' [בראש השנה דף ה' ע"א ובפסחים דף צ"ה ע"ב וזבחים דף צ"ז ע"א], דמי שמביא קרבן אפילו עצים היה טעון לינה בירושלים ולא היה יוצא עד למחר. וכן הוא ברמב"ם [הל' ביכורים פ"ג הל' י"ד ובכסף משנה שם בהל' י"ב], אם כן כיון דכהן גדול היה מקריב מנחה בכל יום [הוא המנחת חינוך שכהן הדיוט היה מביא ביום היכנסו לעבודה והכהן גדול היה מביא כל יום] היה טעון לינה בירושלים, על כן היה צריך הכהן גדול לדור בירושלים, כי היה צריך לינה. וכן הוא ברמב"ם [הל' כלי המקדש פ"ה הל' ז'] שכתב 'ויהיה ביתו בירושלים ואינו זז משם' עיי"ש ברמב"ם. ועיין בכסף משנה שם שלא הראה מקום מוצא הדין ומה טעם יש בו. אך באמת הטעם דהיה טעון לינה בירושלים מפני הקרבן שמביא בכל יום. וזה אמת ברור ושמעתי זה מתלמידי מ' חיים משה יחיה עכ"ל המנחת חינוך.

אתה הראית לדעת מדברי המנ"ח, שהכה"ג היה חייב לגור בירושלים משום שמביא מנחת חביתין כל יום, והמביא קרבן טעון לינה. וזה פשר דברי הרמב"ם ש"אינו זז משם לעולם", וממנו יתד וממנו פינה לדיונים מסועפים, ומקצתם כדלהלן.

ראשון לציון, הרמב"ם השמיט דין לינה בקרבן, ולא הביאה אלא בהל' ביכורים [ג, י"ד ע"ש ועי' מה שהאריך באבי עזרי שם]. וכבר תמה הערל"נ [סוכה מ"ז:] על דבר השמיטה הזאת וכן בשפ"א [סוכה שם ור"ה ה.] וברש"ש שם. מעתה, קשה להצביע על דין לינה כמקור לדברי הרמב"ם כאשר הוא בעצמו אינו מביאו להלכה.

ולא אכחד שיש שדייקו מלשונו בהל' ביכורים שסובר שיש דין לינה בכל מקריבי קרבן. הא לך לשון קדשו: "הביכורים טעונין לינה, כיצד הביא ביכוריו למקדש וקרא והקריב שלמיו, לא יצא באותו יום מירושלים לחזור למקומו אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו, שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהלך, כל פונות שאתה פונה מן המקדש כשתבא לו לא יהיו אלא בבקר". ויש שלמדו מכאן לכל מי שמביא קרבן, וזה הפירוש כשתבא לו דהיינו שבא להקריב קרבן. עיין דיון בספר שלמי שרה [לג"ר מ"מ שולזינגר זצ"ל סי' קע"ט]. 

וטובים השנים מן האחד, יש עוד להעיר מדברי השפ"א [זבחים צ"ז.] שכל דין לינה בירושלים הוא כאשר המקריב הגיע באותו יום ויצא באותו יום, שנראה שהגיע בדרך ארעי ומקרה אבל כאשר לן בירושלים בלילה הקודם מותר לו לצאת באותו יום [ועיי"ש נועם דבריו ביישוב קו' התוס' שם]. לפי דבריו נדחו דברי המנ"ח מכל וכל, כי הרי כבר הקדים הרמב"ם שהכה"ג חייב לדור בירושלים וא"כ שוב אינו חייב בלינה משום מנחת חביתין ככל מקריבי קרבן, שבודאי אינו נמצא שם בדרך ארעי ומקרה.

ועוד בו שלישיה, יש לעיין מדברי השפ"א [מנחות סה.] שמותר למי שחייב לינה לצאת לזמן קצר מירושלים בתנאי שיחזור לפנות ערב [עיי"ש שלכן היה מותר לצאת לקצירת העומר, ועי' בשו"ת חקל יצחק סי' פ"ד ובשו"ת אבני חפץ סי' ס"ט ובערוך לנר ר"ה ה.]. ולפ"ז לא יוצדקו דברי הרמב"ם "ואינו זז משם".

בס' מקדש דוד [קונטרס מעניני קדשים ס"ה סק"ו] כתב עפ"י המבואר במו"ק [י"ד] דכה"ג כל השנה דינו כרגל, והדין הוא דמקריב קרבן טעון לינה, והוכיח המקד"ד דהיינו משום שיום הקרבת הקרבן נחשב כרגל ורגל טעון לינה. וכתב שיש נפק"מ למחלוקת אם פסח שני טעון לינה, אי פסח שני אסור בהספד ותענית. וא"כ, כהן גדול, מכיון שכל ימיו חשוב כרגל טעון לינה כל ימיו ולכן אינו זז משם. והנה, עיקר הוכחתו דכל השנה דין כה"ג דהוי כרגל ממש הוא ממה דילפינן במו"ק דין מצורע ברגל מכה"ג, הרי דהוי ממש כרגל, אמנם כתב בס' קובץ רשימות [עמ"ס מו"ק עמ' קסה] דלפמ"ש בתוס' הרא"ש בשם הראב"ד ז"ל דאין דינו כרגל ממש, דודאי גרע מרגל אלא שמ"מ לא גרע ממי שנצטרע קודם הרגל ע"ש א"כ א"א להוכיח מהסוגיא שדינו כרגל לכל מילי. ואשקוטה ואביטה בס' היקר 'שלמי שמחה' [לגר"ש עלברג זצ"ל ח"ה סי' ל"א] שאם יום הקרבת קרבן טעון לינה משום דהוי כרגל, מסתבר דאין הרגל מתחיל עד שעת הקרבת הקרבן אבל לא לפני זה. וא"כ מותר לו לכה"ג לצאת מירושלים לפני הבאת מנחתו עכ"ד עיי"ש וכ"כ הג"ר משה צוייג [אהל משה סי' כב].

 והמחפש תענוגי עולם הזה ישים מבטו בספרי הגאון הרוגוצ'ובר. וראיתי אליו [בקונטרס ההשלמה כ: וכן בדברי ר' יוסף ענגל בגיליוני הש"ס ר"ה ה.] שחלק על המנ"ח והראה מקור לרמב"ם ממקום אחר, מציאה מקורית ומעניינת. בסנהדרין [דף י"ח ע"א] אי': "כהן גדול וכו' מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הן [המלוים את המטה] נכסין [מעיני הכה"ג] והוא נגלה, הן נגלין [במקום אחר] והוא נכסה [מהם במקום שהם נגלים] ויוצא עמהן עד פתח שער העיר דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש משום שנאמר [ויקרא כא יב] ומן המקדש לא יצא ע"כ. ולמה נעצר בפתח שער העיר? אלא דמשמע שאסור לו לצאת מחוץ לירושלים. [וגם רבי יהודה יכול להסכים עקרונית עם רבי מאיר ולא נחלק עליו אלא לומר שאינו יוצא מן המקדש משום שאגב מרריה יגע במיטה, כדאי' בגמרא].

יצויין, שהפירוש הפשוט במשנה הוא שמחוץ לעיר אין כבר מקום להסתתר וזה נחשב כמלווה את המטה [יד רמ"ה ורע"ב]. ובס' בארות נתן [רבינוביץ עמ' נ"ו] הציע שההסבר הנ"ל לא היה נראה לו להרמב"ם, לפי שלא מצינו שמחוץ לחומה לא היה ישוב של בנינים ומבואות, והרים ודאי היו שם שעל ידם יכול היה להתכסות, ועל כן פירשו הרמב"ם שמה שיוצא עמהן עף פתח שער העיר הוא מפני שאסור לו לצאת אל מחוץ לירושלים. ואכן, ההסבר הזה [שאין מקום להסתתר] למשנה לא מופיע בגמרא ואינו מוכרח, מה שפותח את הפתח להסבירו כדברי הראגוצ'ובר והגר"י ענגל. מצד שני, הגמרא גם לא נימקה את אי-יציאתו באיסור לצאת מירושלים וכל הדיון שם סובב סביב איסור ההיטמאות ולא איסור היציאה מירושלים [עי' אהל משה סי' כב].

ועינא דשפיר חזי בס' עבודת דוד [לגרא"ד גולדברג שליט"א סנהדרין יח.] שהקשה על מקור זה ממה שמפורש בסיפא דמתני' דהיה הולך אחר שאר מתים ומנחם אותם כשהיו עומדים בשורה אחרי הקבורה, והשורה היתה נעשית סמוך לבית הקברות שהיה חוץ לעיר, כמבואר ברמב"ם [פ"ג מהל' אבל] ולא היו קוברים מתים בתוך העיר עיין אבות דר' נתן [פרק ל"ה] דלא היו קוברין מתים בירושלים, ואם כן מוכח דיכול לצאת מן העיר לפי שעה.

בס' בארות נתן הציע מקור נוסף לרמב"ם שאולי פירש את הפסוק "מן המקדש לא יצא" לפי שיטתו [פירוש המשניות מע"ש פ"ג מ"ד ועוד] שכל ירושלים נקראת מקדש [שמעתי השבוע דיוק מת"ח – "ולירושלים בית מקדשך" משמע שהיא-היא המקדש, אלא קשה לי לשון "בית" שירושלים אינה בית] וא"כ אסור לצאת מירושלים עיי"ש. ובדומה לזה, צדו עיני את הספר משיב שלום [לג"ר שלום יוסף פייגנביום אב"ד לאקאטש בס' שע"ו] שטען בתוקף שכל הפלפולים בנושא הם אך למותר, ולדעת הרמב"ם אסור לצאת מירושלים כדי שיהיה תמיד קרוב למקדש. וכדברי הרמב"ם [שם] "בית יהיה לו מוכן במקדש, והוא הנקרא לשכת כה"ג ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום ולא יצא אלא בלילה בלבד או שעה או שתים ביום ויהיה ביתו בירושלים" [לשון הרמב"ם שם] וכפשוטו של מקרא "מן המקדש לא יצא", ומזה נובע האיסור לזוז מירושלים כדי שיהיה תמיד קרוב למקדש, כמבואר בהמשך דברי הרמב"ם באותה הלכה "ואינו זז משם", עכ"ד ה'משיב שלום'. ויש להוסיף את המבואר בקרית ספר "ויהא דר בירושלים כדי שיהא לעולם במקדש". הרי לן להדיא שהדירה בירושלים היא מחמת המצוה להיות במקדש. והיה קשה לי לעכל את ביאורו מכיון שאין משמעות ברמב"ם שיש איסור לצאת מן המקדש אלא זהו כבודו ותפארתו, ואדרבה, מפורש שמותר לו לצאת משם "שעה או שתים" ומנין לנו לחדש איסור מכוח מה שנראה כהידור והנהגה אידיאלית. ויש מי שרצה לחדש [הרה"ג ר' פנחס זבלינסקי, הובא בבארות נתן והגר"א ארלנגר שליט"א בברכת אברהם סנהדרין י"ט. עיי"ש] שבאמת אין כוונת הרמב"ם לאיסור ממש אלא שאינו ראוי לצאת מירושלים אבל מותר בשעת הצורך לצאת. 

ביומא [ס"ט.] מסופר על הפגישה בין שמעון הצדיק שהיה כה"ג עם אלכסנדר מוקדון מחוץ לירושלים, ולפי המנ"ח תסתער הקושיה, כיצד יצא? אם נתפוס שאין כאן איסור ממש, מיושבת הקושיא [הרב זבלינסקי הנ"ל]. וכבר עמד בזה בשו"ת בית יצחק [ח"ד אבה"ע קמ"ג] ותירץ שמותר משום עת לעשות לה', וכך הסבירה הגמרא שם איך הוציא בגדי כהונה מחוץ לבית המקדש. אלא שהקשה רש"ה פיינזילבר זצ"ל הי"ד מקיידן ליטא [נרצח באכזריות עם אנשי קהילתו ע"י החיות הטורפות הנאצים והליטאים], שהגמרא תירצה בתירוץ הראשון שלא היו ממש בגדי כהונה אלא ראויים לבגדי כהונה, ולא נזקקה לתירוץ של "עת לעשות לה". וקשה, הרי גם אם לא היו ממש בגדי כהונה צריכים להגיע ל"עת לעשות לה'" כדי לנמק את היתר יציאתו מירושלים. ואדרבה, לא הפריעה לגמרא כלל עצם יציאתו מירושלים. וכך העיר מדיליה, להבחל"ח, מו"ר שליט"א.  

ותבט עיני בס' דגל ראובן [ח"ב סי' ט"ו] שעמד בשאלה איך יצא שמעון הצדיק מירושלים, ותירץ וז"ל "ולק"מ, דזהו רק גזירה דרבנן, ובשביל כבוד המלך ובשעת הגזירה בטח מותר לעבור על דין דרבנן [ועי' בגמ' ברכות י"ט: דמשום כבוד מלכים לא גזרו דרבנן כלל] אבל האיסור בבגדי כהונה במדינה סובר שהוא מה"ת [עי"ש ברש"י משום שנוהג בה דרך חול] לכן שפיר מקשה מהא דשמעון הצדיק ומשני דראויין לבגדי כהונה או משום עת לעשות עיי"ש.   וע"ע בקובץ מוריה [קכג עמ' קז, שהקשה הגרשז"א זצ"ל איך עלה הכה"ג על הגג לומר הלל בפסח, הרי עליות לא נתקדשו? ותי' דלענין לינה אינו תלוי בקדושת ירושלים לענין הגובה אלא לשטח כמו שכתוב  "לאהליך" והיינו חוץ לירושלים ממש], משך חכמה [סו"פ צו], בקובץ הנאמן [שנה יא עמ' 17 והלאה], לחם חוקי [הג"ר זאב הוברמן ח"ב סי' ס"ה], משפט המלוכה [לגאון ר' יהודה גרשוני עמ' קצו שהוכיח מהירושלמי האומרת שכה"ג יכול להיות גם משוח מלחמה שלצורך מלחמה מותר לצאת], כלי חמדה [פ' תצוה עמ' קמ"ד, שהראה מקור לרמב"ם מדין הציץ שצריך להיות על מצחו תמיד וזה אפשר רק בירושלים ובכך הסביר גם את הגמרא ביומא ס"ט ע"ש ותמצא נחת], שיעורי משמר הלוי סנהדרין י"ח [הביא קושיית העולם מיומא כה. שהכה"ג לא היה מקריב בפועל את המנחת חביתין שלו (אם כי היה מממונו) אלא מי שזכה בפייס וא"כ היה מותר לו לצאת מירושלים], ספר חנוכת הבית [סי' ו', הקשה ממה שהכהן גדול שרף את הפרה האדומה מחוץ לג' מחנות על אף שהיה מותר בכהן הדיוט].                                                           

וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה                                                    

והארה מוסרית מפורסמת עם עומק פסיכולוגי מדברי הגר"ח שמואלביץ: כך אמר דוד המלך לפני מותו לשלמה בנו "והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחרים והוא קללני קללה נמרצת וגו' ואשבע לו בה' לאמר אם אמיתך בחרב ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שיבתו בדם שאול". ואיך קיים שלמה צוואה זו? "וישלח המלך ויקרא לשמעי ויאמר לו בנה לך בית בירושלים וישבת שם ולא תצא משם אנה ואנה והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון ידע תדע כי מות תמות דמך יהיה בראשך וגו' ויהי מקץ שלש שנים ויברחו שני עבדים לשמעי וגו' וילך שמעי ויבא את עבדיו מגת וגו' וישלח המלך ויקרא לשמעי ויאמר אליו הלא השבעתיך בה' ואעיד בך לאמר ביום צאתך והלכת אנה ואנה ידע תדע כי מות תמות וגו' ויצו המלך את בניהו בן יהוידע ויצא ויפגע בו וימת וגו"' [מלכים א' ב']. פרשה זו פרשה סתומה היא אנת שלמה אן חכמתך? הלא יכול היה שמעי להאריך ימים בשיבה טובה בירושלים מבלי לצאת ממנה לעולם, ואיך היה מתקיים צווי דוד אביו אלולא הפקיר שמעי את חייו. וגם שמעי עצמו ראש הסנהדרין מה ראה לנהוג כן ליתן את דמיו בראשו. ובפרט תמוה שהשביע שלמה את שמעי, הלוא על יד כך פוחתים עוד יותר הסיכויים שיצא שמעי מירושלים ואיך תתקיים צוואת דוד. אכן, דוקא הקושיות הללו מראות לנו את עומק חכמתו של שלמה החכם מכל האדם, בקי היה שלמה בכוחות הנפש וידע שככל שהאדם אסור יותר, כן תגדל תאוותו לצאת מן המאסר אף אם אין שום צורך אמיתי ביציאה הזאת. זהו הסוד המתגלה בסוף מסכת נדרים 'מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם' הגניבה וכמוה כל הנעשה בהסתר מפני שאסור לעשותו יש בהם מתיקות ונועם, שאין בדברים המותרים טעם של פריקת עול ושבירת מוסרות, נועם של 'איש לא יגביל אותי ולא ישלול את חירותי'. דוקא מפני שאיסור היציאה היה כרוך במות תמות וביותר מפני שנוספה שבועה על הגזירה, נלחץ שמעי בכפליים לנשום את אויר החוץ מירושלים. כך הוריד שלמה בחכמתו את שיבתו של שמעי בדם לשאול, עד כאן דברי הגר"ח שמואלביץ זצ"ל ודפח"ח.

ולכאורה יש להקשות מכאן על איסור הכהן לצאת מירושלים, כיצד כובלים אותו ומצירים את צעדיו ומגבילים את תנועותיו? הרי מכבידים עליו וכמעט מכשילים אותו לצאת ולהפר את האיסור? [תשובה פשוטה תספק לנו דברינו לעיל, שבשעת הצורך או לזמן קצר, מותר לו לצאת, וזה בודאי יקל על שהותו שם, שהרי אינו מרגיש שאסור לצאת בכל מחיר]. וראיתי להסביר עפ"י דברי הרמב"ם דלעיל, שהמגורים בירושלים הם נחשבים "לכבודו ולתפארתו" של הכהן, וזה כל ההבדל. בשונה משמעי בן גרא, אין הכהן מרגיש אסור וכבול בירושלים אלא מרגיש הוא את העצמת כבודו-האישי-האלקי, ואשר על כן אין השהות בירושלים מהווה בשבילו מעמסה כבדה ובלתי-נסבלת. גם אנו הזוכים לשבת בבית ה' אמורים להרגיש את הנועם והתפארת [והתפארת – זו מתן תורה, ברכות נח] שבשהותנו במקדש מעט. לפעמים רואים אברכים שנחפזים לצאת מבית הכנסת בתום התפלה [או אולי גם לפני...] והלימוד, והפסוק הכל-כך שגור בפינו "אשרי יושבי ביתך" מהדהד באוזנינו ומקשה – אם הישיבה בבית ה' היא מקור לאושר – מנין הדחיפות לצאת משם. הפתרון הוא להפנים את הכבוד והתפארת להשאר שם, וממילא לא נרגיש כאסירים אלא כבני חורין, ואכן "אין בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".                               

 

   שבת שלום ידידי ואהובי!