ברכות ל"א - כך היה מנהגו של רבי עקיבא
כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני טורח הצבור וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו
אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה מפני כריעות והשתחויות ע"כ.
בתוס' בד"ה ומוצאו בזוית זו כתבו - תימה
דאמר [לקמן לד] הבא לשחות בסוף בל ברכה וברכה, מלמדין אותו שלא ישחה. ותירץ הר"ר
יוסף דהכא מיירי בתנונים שהיה אומר אחר י"ח ברכות. והק' התוס' דלא נהירא, דהא
ברור שעוסקת הסוגיא בשמנה עשרה עצמו. לכן מתרצים תוס' "ונראה לר"י דודאי
בסוף כל ברכה אסור לשחות אבל באמצע הברכה מיהא מותר לשחות ובהכי מיירי הכא ובשהיה מגיע
לסוף הברבה היה זוקף ע"כ. וכן כתב הרבינו יונה בשם יש מפרשים. אבל אין כן דעת
הרשב"א דכתב דמיירי לא בתפלה של י"ח ברכות דבהנהו אינו רשאי לשחות אלא באבות
והודאה, ועוד שאינו רשאי לזוז ממקומו אלא בתחנונים שלאחר תפלה קאמר, ע"כ. וכן
כתב הרא"ש בפרקין והעיקר נ"ל דמיירי בתחנונים שהיה אומר אחר י"ח היכי
קאמר אדם מניח בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, והלא אסור לצאת ממקומו עד שיגמור את תפלתו
ע"כ. ועי' בס' ביכורי ארץ [לגרא"י טוקר] בביאור סברת פלוגתתם.
וכתב בעל התורה תמימה בספרו תוספת ברכה
"ודע כי בענין קביעות מקום לתפלה הסכימו הרבה פוסקים דלא די לקבוע בית תפלה להתפלל
בו תמיד אך גם בבית התפלה גופי' צריך לקבוע מקום אחד תמידי ולא פעם במקום זה ופעם במקום
זה. לבד תלמידי רבינו יונה בבאורם לאלפסי כאן בענין זה כתבו מפורש דכיון דהבית כולו
הוא מקום תפילה אין קפידא אם פעמים יושב במקום זה ופעמים במקום אחר וחולקים עליו הפוסקים
כמש"כ באו"ח סימן צ' סעיף י"ט. ואני תמה כי כדברי תר"י מבואר מפורש
בגמרא ברכות [ל"א א'] תניא אמר רב יהודה כך הי' מנהגו של רבי עקיבא כשהי' מתפלל
עם הצבור הי' מקצר ועולה מפני טורח הצבור שהיו ממתינים עליו עד שיגמור תפלתו וכשהי'
מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצא אותו בזוית אחרת מפני התרגשותו בתפילתו וזה מפורש כדברי תר"י וחידוש גדול שלא אחד מן הפוסקים
העיר מזה, וצ"ע בגמרא שם".
וראיתי בהגהות של הג"ר בצלאל
ראקוב זצ"ל לספר תוספת ברכה שפשוט שלר' עקיבא, זו הייתה קביעת מקומו. ולפ"ד
אפשר גם לתרץ את קושיית הראשונים, כיצד ר"ע זז ממקומו באמצע תפילתו, דבאמת כל
המקום שאליו זז תוך כדי תפילה היה נחשב מקומו.
והנה, בפשוטו נראה דהציבור היו ממתינים
עד שיגמור תפלתו ומשו"ה קצר כדי לא להטריח את הציבור בהמתנתם עליו. וכך נראה ממה
שמעמיד השו"ע דין זה בש"ץ המאריך בתפלה כדאי' בסי' נ"ג סעי' י"א.
אכן מד' הרמב"ם לא נראה כן, דזה לשונו בפ"ו הל"ב מתפלה וז"ל המתפלל
עם הציבור לא יאריך את תפלתו יותר מדי אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו ע"כ הרי
דנקט הך דינא בכל אדם ולאו דוקא באדם שהציבור ממתין עליו. וצ"ב באמת למה צריך
לקצר, ועוד מאי קמ"ל דבינו לבין עצמו הרשות בידו [וכ"ה ל' המאירי], דבשלמא
מה דנקטינן בגמ' כן על ר"ע הוא לאשמועינן דכך הי' עושה אך מה שייך למילף מהכא
היתר ואיסור. והנה באמת יש לתמוה מאי אתא הגמ' לאשמועינן דר"ע עשה כן דבשלמא על
תפלתו בציבור שקצר קמ"ל דמשום טורח הציבור צריך לקצר מ"מ מאי קמ"ל דביחיד
הי' מאריך וכורע ומשתחוה וכו'.
ותבט עיני בס' 'בנין מרדכי' [עמ' ק']
שכתב שנראה דאשמועינן בהא דבין שהאריך כ"כ ובין שקיצר כ"כ לא נתבטלה כונתו
בתפלה וכל שיכול לכוין בתפלה לא מגרע במה דמקצר או מאריך ואפי' ע"י כריעות והשתחויות.
ומזה למד הר"מ דהוא דין מדיני תפלה דחייב שלא תתבטל כונתו בתפלה ומשו"ה בציבור
אין לו להאריך דע"י שהציבור גומר וממשיך בתפלה אחרת יגרום לו לבטל כונתו בתפלה
משא"כ ביחיד שאין מי שיבטל כונתו רשאי להאריך כרצונו ושפיר שייך דין זה בכל אחד
ולא רק במי שהצבור ממתיו לו עכ"ד. ובס' אמת ליעקב [לגר"י קמנצקי
זצ"ל זרעים קצב] כתב שאולי יש איסור להתחיל חזרת הש"ץ עד שכולם יגמרו מתוך
חשש שזה יבלבל כוונת המתפלל [אא"כ התחיל אחרי הצבור שבזה פשע בעצמו]. ובזה
מתיישבים דברי הגמ' שבכל אדם יש טורח צבור. ויש להעיר מדברי הרמ"א [קכ"ד
ס"ג] שכתב שאם יש יחידים שמאריכים בתפלה אין להמתין להם.
או כלך בדרך זו עפ"י מה שכתב
רבינו יונה ב'ספר היראה' שלא יאריך יותר מדי בצבור פן יחשבוהו ליהיר ולץ, ובמאירי
[ברכות ל"ד] 'שלא ירננו את הבריות עליו לומר כמה ארכן הוא זה או כמה מקצרן' וא"ש
שדין זה נוהג בכולם ואולי זו גם דעת הרמב"ם שמסתימות דבריו משמע שנוהג בכולם
[עי' בזה גבורות יצחק (סורוצקין) על הרמב"ם עמ' קמ"א וברכת שי (ברמן) עמ"ס
ברכות עמ' קכג].
ועי' דבריו הנפלאים של הגראי"ה
קוק זצ"ל בעין איה שביחיד המעלה היא השתתפות עם הצבור שגוברת אפילו על המעלה
העצומה של ההשגות האלהיות הרמות והנשגבות שאליהן העפיל רבי עקיבא בתפילתו ביחידות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה