|
אורות הגבעה פרשת
ואתחנן
לזכות כ"ק מרן עט"ר
הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה בחסות: מכון "אהבת נצח" ייעוץ זוגי יעיל ורגיש. מחירים מסובסדים. חינם
למעוטי יכולת. עברית ואנגלית. 0527175264
"שמור
את יום השבת לקודשו" (ה',
י"א) –
בגדרי מלאכת מחיקה
|
ב
|
מאמר קצר זה ננסה לגעת באפס קצהו של
גדר מלאכת מוחק בשבת. אין אנו מתיימרים להקיף את הנושא לכל צדדיו, שלצורך כך נדרשים
חיבורים שלימים, אלא כוונתנו להטעים טעימה קלה ומענגת של יסודות המלאכה וגדריה. חן
מיוחד נסוך על לימוד הלכות שבת ביום השבת ותקוותי שהלומדים ישבעו ויתענגו מטובו.
ויהא השם הטוב בעזרנו, ויצילנו משגיאות, ומתורתו יראנו נפלאות, ואת פניו נזכה
בקרוב לראות, בהעלות כל זכרנו למקדש הבנוי לתפארת, ומחו"ל יחזרו הפליטה
הנשארת, בביאת גואל צדק שלהופעתו כל עין מייחלת. כה אמר הרא"ש בפ' כלל גדול [סי' ט']: "ת"ר
כתב אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים פטור, מחק אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב
שתים חייב, אמר ר' מנחם ב"ר יוסי זה חומר במוחק מבכותב, והיינו טעמא כי פעמים
כתב במשכן טעות על קרש אחד ומוחק כדי לכתוב במקומו אחרת מן הדין היה ראוי לחייב אף
מוחק אות אחת כדי לכתוב אות אחרת במקומה אלא שאין ראוי לחייב על מחשבת כתיבה יותר מעל
כתיבה עצמה. ויראה שאין חייב על מחיקת טשטוש דיו אפי' לכתוב כמה אותיות כי לא היה במשכן
אלא מחיקת אותיות כדי לכתוב במקומו. אחרי כתבי זה מתוך הסברא וגם מדנקט בברייתא מחק
אות אחת ולא נקט מחק טשטוש דיו ראיתי בתוספתא פי"ב וכתב בה 'נפלה דיו ומחקו, שעוה
על הפנקס ומחקו, אם במקומו לכתוב שתי אותיות חייב'. וטעמא לא בריר לן דהיינו טעמא דהאות
שנכתב בטעות כמאן דליתיה ועיקר החיוב בשביל מחשבת הכתיבה הלכך אפי' דיו נמי והאי דנקט
בברייתא מחק אות אחת איידי דתני כתב אות אחת גדולה עכ"ל הרא"ש. אתה
הראית לדעת, שלדברי הרא"ש, אי ילפינן למוחק אותיות ממשכן לא הו"ל לחייב
על מחיקת טשטוש דיו אלא על מחיקת אותיות, והא דתניא
בתוספתא לחייב אף על מחיקת טשטוש דיו, טעמא לא בריר לן, ולכאורה אמאי לא יתחייב על
מחיקת טשטוש דיו משום תולדת מוחק וכמו דמחייבינן במחיקת רישום וצורה?
ובביאור דברי הרא"ש כתב
הגר"י ברטלר שליט"א [בית יצחק עמ"ס שבת] דבהס"ד ס"ל דגדר
מלאכת מוחק הוא מעשה המחיקה עצמה והיינו מחיקת וסתירת האותיות, ולפי"ז מחיקת טשטוש
דיו לא הויא מלאכה כלל, ולא דמי למחיקת צורה דשפיר יש לנו לחייב בה משום מעשה המחיקה
עצמה, דדין הצורה כדין האות, וגדר המלאכה הוא מה שמוחק וסותר הצורה דגם בצורה וגם באותיות
שייכא מלאכה בהמחיקה עצמה משא"כ במחיקת טשטוש דיו אין בהמחיקה עצמה מלאכה כלל
דאין כאן מחיקת כתב או צורה. אכן בתוספתא הלא מפורש דחייב על מחיקת טשטוש דיו וביאר
הרא"ש דהיינו טעמא משום דהאות שנכתבה בטעות כמאן דליתיה דמיא וא"כ לעולם
דיינינן למלאכת מוחק כמחיקת טשטוש. אלא דלפי"ז הרי א"א לפרש כהנ"ל דגדר
המלאכה וחיובה הוא משום מעשה המחיקה עצמה דהא משום מעשה מחיקה אין לנו לחייב אלא היכא
דאיכא מלאכה בהמחיקה עצמה אבל במחיקת טשטוש אין כאן מלאכה בהמחיקה עצמה ומאחר דלעולם
דיינינן למחיקת אותיות כמחיקת טשטוש דיו דהאות שנכתבה בטעות כמאן דליתיה הרי אין כאן
מלאכה דמוחק דהא לא מחק וסתר כתב או צורה, וזהו שהוצרך הרא"ש במסקנתו לבאר דעיקר
חיובא דמוחק הוא משום מחשבת הכתיבה והיינו דאין גדר מלאכת מוחק משום המחיקה עצמה ואין
חיובו על מחיקת וסתירת אותיות אלא עיקר המלאכה וחיובה הוא על מחשבת הכתיבה דמחשבת הכתיבה
במקום המחק משוויא להמחיקה מלאכה ומש"ה אף במחיקת טשטוש דיו חייב.
מבואר מדברי הרא"ש דחלוק גדר מלאכת
מוחק בין הס"ד דמפרשינן דגדר המלאכה היא המחיקה עצמה ומחייבינן ליה על מחיקת אותיות,
לבין מה דמסיק הרא"ש דגדר המלאכה היא מחיקת טשטוש דיו, ולעולם מה שנכתב בטעות
כמאן דליתיה דמיא. ולפי"ז גם איכא נפ"מ דבעינן
במוחק ע"מ לכתוב דלפי הס"ד דגדר המלאכה מחיקת אותיות והמחיקה עצמה היא המלאכה
א"כ הא ע"מ לכתוב הוא רק דלא ליהוי מקלקל ומן הדין לחייב במוחק אות אחת ע"מ
לכתוב אות אחת אלא דאין ראוי לחייב במוחק יותר מבכותב דשיעורו ב' אותיות
וכמ"ש הרא"ש. ואף אי נימא דגם להס"ד בעינן ע"מ לכתוב ולא סגי בע"מ
לתקן היינו משום דבהני מלאכות דומיא דמשכן וכנ"ל אך עכ"פ אין הטעם משום דהמחשבה
לכתוב משוויא להמחיקה מלאכה אלא משום דבלאו האי תיקון דומיא דמשכן אינה מלאכה חשובה
וכמ"ש כן הגרעק"א בגליון הש"ס. אכן לפי"מ דמסיק הרא"ש דלעולם
אין המלאכה בהמחיקה עצמה ואין חיובו על מחיקת אותיות, דכיון דלעולם דיינינן להאות שנכתבה
בטעות כמאן דליתיה א"כ הוי לעולם כמחיקת טשטוש דיו דעיקר המלאכה וחיובה הוא על
מחשבת הכתיבה וא"כ הא דבעינן ע"מ לכתוב ב' אותיות אינו רק
משום דאין ראוי לחייב במוחק יותר מבכותב אלא מן הדין הוא דכיון דמחשבת הכתיבה איהי
דמשוויא לה להמחיקה למלאכה וגוף המלאכה וגדרה הוא מחשבת הכתיבה במקום המחק, א"כ
ודאי דבעינן ע"מ לכתוב ב' אותיות דאם אין מחשבתו למעשה מלאכה דכתיבה אין כאן את
גוף המלאכה דמחיקה דמחשבת הכתיבה היא גוף המלאכה דמחיקה. ולפי"ז נראה דהא דס"ל
להרא"ש דבמוחק שלא ע"מ לכתוב לא חשיבא מלאכה כלל אינו משום דכל דהויא מלאכת
קלקול בעינן בה תיקון דומיא דמשכן וכמ"ש כמה אחרונים, אלא היינו טעמא דכיון דאין
חיובו על מעשה המחיקה עצמה דהמחיקה לעולם חשיבא כמחיקת טשטוש דיו אלא עיקר המלאכה וחיובה
הוא על מחשבת הכתיבה במקום המחק א"כ עיקר המלאכה וגדרה היא מוחק ע"מ לכתוב
ב' אותיות ועיקר חיובו הוא על מחשבת הכתיבה ודו"ק עכ"ד.
ונראה להעיר שיש כמה הוכחות שעיקר
המלאכה הוא מחיקת האותיות, וחייב אפילו במקרה שאינו מכשיר מקום לכתיבה, ולכאורה
דלא כמסקנת הרא"ש [עי' בכ"ז בס' האיר יוסף סי' צ"ג, משנת השבת עמ'
קצ"ט, שיעורי מבשר טוב (לאדמו"ר מביאלה שליט"א) על מלאכות שבת מל'
מוחק, אורי וישעי (פילץ) סי' ע"א, באר אליהו (אליאך) עמ' צז].
א] איתא בגיטין [דף יט] הכותב דיו ע"ג
סיקרא חייב שתים משום כותב ומשום מוחק יעויי"ש והרי התם לא שייך לומר דע"י
המחיקה דהיינו ע"י מה שכתב בדיו ע"ג הסיקרא הכשיר את המקום לכתיבת ב' אותיות
דהרי גם מתחילה היה ראוי הסיקרא ליכתב עליו בדיו ואפ"ה מבואר דחייב משום מוחק,
וע"כ דחיובו הוא משום מחיקת האותיות עצמם.
ב] ועוד יש לעיין מהא דאיתא ברמ"א [סי'
ש"מ סעיף ג'] בשם המרדכי דאסור לשבור עוגה שכתב עליה כמין אותיות דהוי מוחק וכו'
והרי התם לא מכשיר כלל מקום המחיקה לכתיבה אפ"ה אסור משום מוחק. [ואף דמבואר שם
במשנ"ב סקי"ז דכל האיסור הוא רק מדרבנן כיון דהוי כמוחק שלא ע"מ לכתוב
מ"מ כ"ז שייך רק אם החיוב דמוחק הוא משום מחיקת האותיות עצמן בזה שייך לומר
דאף דמה"ת בעינן במוחק ע"מ לכתוב מ"מ מדרבנן אסור אף בכה"ג כיון
דעכ"פ קעביד מחיקה אבל את"ל דכל החיוב הוא רק משום הכשרת מקום המחק לכתיבה
א"כ בכה"ג ששבר האותיות שבעוגה דליכא כלל הכשרת מקום לכתיבה לא שייך לומר
דאסור מדרבנן כיון דאין כאן מלאכת מחיקה כלל].
ג] ועוד יש להעיר מהא דכתב הביה"ל [סי'
ש"מ סעיף ג' בד"ה המוחק] בשם הפמ"ג דהא דבעינן במוחק ע"מ לכתוב
היינו דוקא במוחק טשטוש דיו או כשאותו הכתב לא מעלה ולא מוריד אבל היכי שבמחיקה לבד
היה לו שום תיקון כגון שהיה כתוב איזה ענין שהיה הוא חייב לחבירו וכן להיפך ונצטרך
עתה למחקו בזה חייב אע"ג שלא מחק ע"מ לכתוב וכו'. והשתא אי נימא דכל החיוב
דמוחק אותיות הוא רק משום הכשרת מקום המחיקה לכתוב עליו וא"כ היאך כתב הפמ"ג
דאפשר לחייב בכה"ג שיש לו תיקון בעצם המחיקה הרי סו"ס כיון שלא מחק ע"מ
לכתוב א"כ הרי לא הכשיר את מקום המחיקה לכתיבה ולית כאן דררא דמלאכת מוחק.
המסקנה המתבקשת מכל המקורות הנ"ל
היא שיש שני אופנים למלאכת מחיקה. אחד - משום מחיקת האותיות עצמן, אע"פ שאינו
מכשיר את מקום המחק לכתיבה. והשני – כשמוחק אפילו טשטוש דיו במחשבה להכשיר את
המקום לכתיבה [אמנם צ"ע היאך ילפי' ממשכן דאיכא שני אופנים בחיוב מוחק].
וכשתדקדק בדבר תראה שזו כוונת הרא"ש, שאין ההוא אמינא שלו נדחה
למסקנה אלא נשאר יחד עם המסקנה. שתחילה דיבר על האיסור העצמי של מחיקת
האותיות ואח"כ כתב עפ"י התוספתא שיש איסור נוסף של מחיקת טשטוש ע"מ
לכתוב במקומו שתי אותיות. וכך מדיוק בפמ"ג [סימן שמ א"א ז] וסבור הייתי אני העני
לומר דמוחק שתי אותיות על דרך משל היה כתוב איזה עניין שחייב הוא או חברו חייב לו ורוצה
למחוק זה חייב אע"פ שאין רוצה ע"מ לכתוב שתי אותיות הא מוחק טשטוש וכדומה
בעינן ע"מ לכתוב שתי אותיות עכ"ל. הרי קודם ביאר איסור מוחק שתי אותיות
[אפילו שלא ע"מ לכתוב שתי אותיות] ואח"כ ביאר מחיקת טשטוש שאסורה
במתכוון לכתוב שתי אותיות, כי אין המחיקה בעצמותה אסורה אלא האיסור משום הכוונה
לכתוב במקומו.
וזה לשונו של המאירי בסוגיא דהגיה אות אחת
חייב: טעה הסופר ועשה ח' ממה שהיה ראוי להיות שתי זיינין ובא זה ומחק באמצעה עד שנעשו
שתי זיינין חייב וכן הדין אם נטל גגו של דלת ועשאו ריש ופירשו בירושלמי שהוא נידון
כשתים מפני שמחק אחת וכתב אחת והמחיקה מצטרפת לכתיבה ע"כ.
גם מכאן הוכחה שיש דין של מחיקת אותיות
[וכהס"ד דהרא"ש], דאם כל האיסור הוא משום שמכשיר מקום לכתיבה, הרי כאן
לא מחק שום דיו ולא הכשיר שום מקום לכתיבה וע"כ שהחיוב דמוחק הוא על עצם מחיקת
האות אף שאינו מכשיר את מקום המחק לכתיבה. ולשיטת המאירי קשיא דכיצד מצטרפת מחיקה לכתיבה
אות אחת וחצי שיעור מזו לאות אחת וחצי שיעור מאידך, הלא מחיקה וכתיבה שתי מלאכות נינהו
ואטו מצטרף חצי שיעור ממלאכה אחת לחצי שיעור ממלאכה אחרת. הדין מפורש בשטמ"ק ריש
ב"ק בשם תוס' מהר"י כ"ץ, שאף שאב ותולדה מצטרפין ואם הוציא חצי גרוגרת
וחזר והכניסו מצטרפין לעשות חצי שיעור כשיעור שלם לא כן הדבר בשתי אבות ואם הוציא חצי
גרוגרת וחזר וטחנה פטור, ולפי"ז תמוה היאך קאמר המאירי דמצטרפת מחיקת אות אחת
לכתיבת אות אחת לחייב עליהן כשיעור שלם?
וראיתי בס' לחם חקי שביאר עפ"י
מסקנת הרא"ש, דר"ל שאין עיקר מלאכת מחיקה מפני שמוחק אות אלא כל עיקרה מחמת
מלאכת כתיבה שבמחיקתו מכין מקום לכתיבה ולכן אפילו מוחק טשטוש דיו ולא אות חייב שעכ"פ
במחיקתו מכין מקום לכתיבה והכנת מקום לכתיבה. זוהי עיקר מלאכת מחיקה נמצא דשתי מלאכות
איכא דענינן ענין של כתיבה, מלאכת כותב דהיא כתיבה ממש, ומלאכת מחיקה שאין ענינה עצם
המחיקה וכגון איסור מחיקת השם שהאיסור גוף מעשה המחיקה, אולם מלאכת מחיקה לאו מחיקה
עצמה אסרה רחמנא רק המחשבה לכתיבה שמכין מקום במחיקתו לכתיבת שתי אותיות. ובכך
מובן הצירוף בין שתי המלאכות, שענינן אחד משא"כ הוצאה וטחינה שאין מצטרפות
שאין כל זיקה ביניהן עכ"ד הלחם חוקי. אכן, לדברינו, יש אופן מחיקה של הכשרת
מקום לכתיבה, ויש אופן נוסף של עצם מחיקת האותיות. ובגוונא שעליה דיברה הירושלמי,
מדובר במחיקה של עצם מחיקת האותיות ולא של הכשרת מקום לכתיבה, וא"כ הקושיא
חוזרת וניעורה, איך מצטרפת, לדעת המאירי, מלאכת מחיקה למלאכת כתיבה כאשר אין ענינן
שוה, וצ"ע. [אא"כ נאמר, שהיות ומצינו שבאופן מסויים דומות הן בגדרן, שוב
אפשר לצרפן גם כאשר במעשה מסויים זה אינן דומות בגדרן].
ולפי היסוד שלנו היטב מתיישבים דברי הר"ן
פרק הבונה שכתב שם דחק תוכות חייב בשבת משום כותב אע"ג דגט שנאמר בו וכתב ובעי
כתיבה לא כשר חק תוכות דלא הוי כתיבה כי שאני שבת וכל היכא דהוי מלאכת מחשבת מיחייב
שהרי אפילו מוחק על מנת לכתוב חייב. דמה היא ראיתו ממאי דמוחק על מנת לכתוב חב דה"ה
חק תוכות חייב משום מלאכת מחשבת אע"פ דלא חשיב מעשה כתיבה דמוחק ע"מ לכתוב
חייב על המחיקה דמחיקה אסרה רחמנא ובעי ע"מ לכתוב דבלאו הכי מקלקל הוי ומה זה
ענין לחייב בחק תוכות משום כותב מפני מלאכת מחשבת ואע"פ דחק תוכות לא חשיב מעשה
כתיבה. אלא לפי הנ"ל אתי שפיר שמלאכת מחיקה כוללת מה שמחשבת המוחק לכתיבה וזוהי
דאסרה תורה מוחק ע"מ לכתוב שמחשבתו להכין מקום לכתיבה. הכי נמי במלאכת כותב ממש
עיקר האיסור מלאכת מחשבת מה שמחשבתו לכתיבה ועל כן אסור אפילו חק תוכות שמחשבתו לכתיבה
אע"פ שאין במעשיו מעשה כתיבה [ועי' כעין זה בלחם חוקי ודוק]. ולדעת הרא"ש
[בסוף דבריו] יבואר היטב החילוק שהוזכר בגמ' ע"ה בחומר מוחק מכותב דהכותב אות
גדולה פטור והמוחק אות גדולה חייב, דחיוב כותב משום יצירת ב' אותיות ואות גדולה אינה
שתי אותיות משא"כ מוחק עיקרו הכשר כתיבה וכיון שמחק אות גדולה והכשיר מקום שיוכלו
לכתוב בו ב' אותיות חייב משום שהכשיר כתיבה ולא גרע אות גדולה מטישטוש דיו או שעוה
דחייב [עי' בס' נתיב חיים (קנובלך) עמ' ר"י].
ברמב"ם פי"א ה"ט כתב "המוחק
כתב על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותיות חייב". והנה הרמב"ם הוסיף
על דברי המשנה דף עג. המוחק כתב, ומוכח מדבריו דרק כשמוחק כתב חייב משום מוחק
משא"כ כשמעביר טיפת דיו או שעוה פטור. וכן מוכח עוד ברמב"ם הי"ז וז"ל
רושם תולדת כותב הוא, כיצד רושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיו"ב כדרך שהציירין
רושמים הרי"ז חייב משום כותב וכן המוחק את הרשום לתקן הרי"ז תולדת
מוחק וחייב עכ"ל ומוכח דדוקא כשמוחק את הרשום חייב משום תולדת מוחק משא"כ
כשמעביר טיפת דיו אין זה מוחק. ובהלכה ט"ו כתב וכן אין המוחק חייב עד שימחוק כתב
העומד מעל דבר העומד עכ"ל ומשמע דבעי כתב דווקא ולפ"ז צ"ע מש"כ
הרמב"ם בהלכה ט' שהעתיק דברי התוספתא וז"ל נפלה דיו ע"ג ספר ומחק אותה
נפלה שעוה ע"ג הפנקס ומחק אותה אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב עכ"ל.
ובפי' קדמון ממצרים [הובא ברמב"ם פרנקל
פי"א ה"ט] פי' דברי הרמב"ם באופן נפלא וז"ל נפל דיו ע"ג ספר
ומחק אותה וכו' בא להודיענו שאעפ"י שלא מחק מן העור כלום אלא מחק הדיו או השעוה
שנפלו עליהם חייב ואעפ"י שלא נתכוון לכתוב במקום המחק, אם נפלה הדיו או השעוה
על הכתיבה שהרי אינו מוחק הכתיבה אלא הדיו בלבד והוא מתקן ואינו מקלקל כמו פותח בית
הצואר שהוא חייב אעפ"י שלא קורע ע"מ לתפור עכ"ל. ולכאורה כוונתו שפירש
דמוחק טפת דיו חייב כיון שתיקן הספר או האותיות ע"י המחיקה ומשו"ה לא בעינן
שימחוק ע"מ לכתוב שכאן המחיקה עצמה היא תיקון האותיות או הספר. ולדבריו מתורץ
היטב שיטת הרמב"ם דאעפ"י דמוחק בעינן דוקא שימחוק אותיות הכא שאני דמחיקה
זו היא גופא תיקון האותיות ומשו"ה נתחדש רק כאן דסגי בטיפת דיו דמחיקה זו הרי
היא כעשיית אותיות ע"י מחיקה ואעפ"כ חיובו משום מוחק דפעולתו ע"י מחיקה
וכעין קורע בית הצואר דחייב משום קורע.
ולפ"ז כתב בספר נתיב חיים [עמ'
רי"א] דמבואר דעת הרמב"ם דמוחק טשטוש דיו אינו חייב משום מוחק וס"ל
כסברת הרא"ש בתחילת דבריו ואע"ג שהרא"ש חזר בו מפני התוספתא
[ולדברינו לעיל הוסיף עפ"י התוספתא ולא חזר בו] להרמב"ם אין זה כוונת התוספתא.
ולפ"ז הרמב"ם והרא"ש חלוקים בהגדרת מלאכת מוחק דלדעת הרמב"ם מלאכת
מוחק שווה לסותר וקורע דדוקא במחיקת אותיות חייב משא"כ בהסרת טיפת דיו מע"ג
קלף חלק אין זה מוחק ורק בספר חייב כנ"ל משא"כ להרא"ש מלאכת מוחק אינה
שווה כלל לסותר וקורע. ויש ב' נפ"מ לדינא בין הרמב"ם לרא"ש א' במוחק
טשטוש דיו מע"ג קלף חלק דלהרא"ש חייב ולהרמב"ם פטור כנ"ל ב' במוחק
שלא ע"מ לכתוב רק ע"מ לתקן תיקון אחר או במוחק שט"ח דלהרא"ש פטור
דמוחק היינו רק הכשר כתיבה בלבד וכשאינו להכשיר כתיבה אין זה מוחק כנ"ל משא"כ
להרמב"ם חייב דהרי"ז כסותר וקורע ע"מ לתקן דחייב בכל תיקון שיהי' וכמ"ש
הביה"ל סי' ש"מ ס"ג עכ"ד הנתיב חיים [ולדברינו גם הרא"ש
מודה שבמחיקת אותיות חייב].
ויש לעיין אם לפי הרמב"ם חייב
במוחק ע"מ לתקן. מצד אחד כתב [פי"א משבת ה"ט] 'המוחק כתב על מנת לכתוב
במקום המחק שתי אותיות חייב' ומשמע דליכא חיוב מוחק אלא אם כן מוחק על מנת לכתוב במקום
המחק שתי אותיות. ושוב כתב באותה הלכה 'אבל המוחק על מנת לקלקל פטור' ומשמע דכל שהמחיקה
אינה דרך קלקול אף שאינו על מנת לכתוב שתי אותיות ה"ז חייב. וכבר עמד בזה המנחת
חנוך ז"ל והביא גם ממש"כ הרמב"ם להלן הלכה י"ז וכן המוחק את הרושם
על מנת לתקן חייב ומשמע דכיון דהוי על מנת לתקן חייב ואף שלא על מנת לכתוב. והביא שכן
דעת הרמב"ם פ"י ה"י גבי קורע דאף דבמשנה שבת עג מבואר הקורע על מנת
לתפור כמו כאן שמבואר המוחק על מנת לכתוב שתי אותיות אעפ"כ מבואר ברמב"ם
שם דקורע בחמתו חייב דהעיקר שלא יקלקל הכי נמי כאן עכ"ד וכיוצא בזה כתב בביאור
הלכה [סי' ש"מ ס"ג ד"ה המוחק דיו] בשם פרי מגדים שמצדד דאם בהמחיקה
לבד היה שום תקון כגון שהיה כתוב שם איזה ענין שהיה הוא חייב לחבירו או חבירו לו ונצרך
עתה למחקו חייב משום המחיקה לבד אע"פ שלא היה על מנת לכתוב ודוקא במוחק טשטוש
וכדומה בעינן שיהא כונתו על מנת לכתוב ב' אותיות או כשאותו הכתב לא היה מעלה או מוריד
משא"כ בזה שהמחיקה גופא הוא תקון. והביאור הלכה הביא מקורע כפי דרכו של המנ"ח
הנ"ל דגם שם חייב ואף שאינו על מנת לתפור כל שיש תקון בקריעתו עיי"ש.
וחזי הוית בס' טל נתן [לגאון המופלא ר'
נתן געשטטנר זצ"ל עמ' רי"ח] שדחה דאף אם נימא דמוחק חייב אף כשאינו על מנת
לכתוב שתי אותיות אלא דבעינן שיהא דרך תקון דומיא דקורע בחמתו מכל מקום היכי שמוחק
כתב שטר חוב שכתב הפרי מגדים דחייב, יש לעיין בזה, דדוקא בקורע בחמתו חייב דשם עצם
מעשה הקריעה הוא הוא התקון וכמש"כ הרמב"ם פ"י משבת ה"י דהקורע
בחמתו או קורע על מתו חייב מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו שוככת
בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב והיינו דשם עצם הקריעה הוי תקון כי מעשה הקריעה משככת
את חמתו אבל כשמוחק שטר חוב שכבר שולם אין מעשה המחיקה עצם התקון דהתקון הוא דע"י
המחיקה שוב אי אפשר לגבות ממנו ממון והוא מרויח את הממון שברשותו, דשוב אינו יכול להפסידו,
והריוח והתקון הוא בהממון שנשאר ברשותו אבל ליכא תקון בעצם המחיקה ואדרבה המחיקה הוא
מעשה השחתת השטר אלא שהשחתת השטר גורמת לו תקון שהממון נשאר ברשותו ואי אפשר
להוציאו מידו ע"י השטר אבל ליכא תקון בעצם המחיקה עכ"ד.
---------
שמעתי מפ"ק אדמו"ר הבית ישראל
זצוק"ל ליישב הקושיא שמביא הראב"ע בשם הר"י הלוי ז"ל, למה כתוב
'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' ולא כתוב 'אשר בראתיך'. ואמר אדמו"ר שפן
יאמר האדם שאין לו שייכות ח"ו לבחינת 'אנכי ה' אלוקיך', לכן כתיב 'אשר הוצאתיך
מארץ מצרים' שגם אז לא היו ישראל ראויים, ואף על פי כן בחמלת ה' עליהם הוציאם ממצרים.
וזה לימוד לכל עת, שאף אם האדם מלוכלך בחטא, מכל מקום הוא יכול להתקרב שיקרא עליו אנכי
ה' אלקיך עכ"ד הקדושים ודפח"ח.
שבת שלום ואורות אין
סוף!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה